04 יולי 2013

1. לפני ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה – 1995 על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 22.7.2012. הוועדה קבעה שלא חלה החמרה במצבו של המערער כתוצאה מהתאונה.

טענות הצדדים בקליפת אגוז:

2. לטענת המערער, טעתה הוועדה כאשר קבעה כי לא חלה החמרה במצבו. בהקשר זה מצויין שהוועדה טעתה כאשר אימצה את הפענוח המופיע בבדיקת MRI האחרונה מיום 20.1.2012 בה נקבע כי "אין לראות שינויים מהותיים בהשוואה לבדיקה מיום 13.12.2008". לטענת המערער פענוח זה של הוועדה אינו נכון וקיימים ממצאים חדשים שלא היו קיימים ב- MRI הקודם ואשר המפענח לא דייק בהתייחסותו אליהם.

בנוסף, הוועדה טעתה כאשר קבעה שד"ר רנד מתייחס לממצאי הדמייה ישנים בלבד והתעלמה מהאישור הרפואי של ד"ר רנד שהוא מסתמך על שלוש בדיקות כולל זאת מ - 1/12.

לאור האמור, מבקש המערער שהערעור יתקבל ושהענין יוחזר לועדה בהרכב אחר על מנת שזו תבדוק אותו מחדש ותקבע את נכויותיו בהתאם.

3. לטענת המשיב לא נפל פגם משפטי בהחלטת הוועדה לעררים בעניינו של המערער. הועדה בדקה את המערער ושמעה את תלונותיו ועיינה במסמכים רפואיים שעמדו בפניה לרבות בדיקות העזר, שקלה את השיקולים הרלוונטים ונימקה החלטתה.

לא חלה על הוועדה כל חובה לאמץ את חוות הדעת אשר הוגשו בפניה והלכה כי לוועדה סמכות בלעדית לקבוע על פי ממצאים את אחוזי הנכות וכך נעשה.

אשר על כן המשיב סבור שכל הטענות בערעור זה הן טענות רפואיות ולא משפטיות ולפיכך יש לדחות את הערעור.

דיון והכרעה

4. לאחר שעיינתי במסמכים המצויים בתיק ולאחר ששבתי ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. להלן אפרט את נימוקי הכרעתי.

5. הלכה פסוקה וידועה היא בית הדין מוסמך לדון במסגרת ערעור על החלטות ועדות רפואיות לעררים רק בשאלות משפטיות. כבר נקבע, כי במסגרת סמכותו בוחן בית הדין אם הועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (עב"ל (ארצי) 10014/98 הוד – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213 (1999)).

בנוסף יצוין כי אחת מהחובות המוטלת על הוועדה הרפואית לעררים, בהיותה גוף מעין שיפוטי היא חובת ההנמקה על מנת לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה (דב"ע (ארצי) שם/01-1318 עטיה – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60 (1983)). אשר לחובת ההנמקה, עליה להיות ברורה ומפורשת אשר ממנה ילמד לא רק רופא אחר את הלך המחשבה שהביא להחלטה, אלא גם בית הדין יוכל לעשות זאת ולבחון האם הועדה נתנה פירוש נכון לחוק (דב"ע (ארצי) מג/1356 – 01 לביא – המוסד לביטוח לאומי , פד"ע יז 130 (1985)).

6. בענייננו, טענות המערער בכתב הערעור מכוונות כולן כנגד שיקול דעתה הרפואי של הועדה אשר לבית הדין אין סמכות להתערב בו. עפ"י ההלכה, בית הדין אינו שם עצמו כמומחה לרפואה והוא אינו קובע את דרגת הנכות של הנפגע, מאחר שזהו תפקיד הועדה.

7. מעיון בפרוטוקול הוועדה עולה כי הוועדה התכנסה בעניינו של המערער בהרכב נכון הכולל מומחים בתחום הפגימה של המערער. הוועדה שמעה את תלונות המערער, עיינה בתיקו הרפואי וביצעה בדיקה קלינית במערער. הוועדה מציינת בפרק סיכום ומסקנות, כדלקמן:

"למעט בדיקת MRI 1.12 שאף היא לא הראתה כל שינוי בממצאים לעומת בדיקה זהה משנת 2008 כל שאר הבדיקות (EMG) ישנות עמדו בפני הוועדה הקודמת בטרם הוגשה התביעה להחמרת מצב וקיימת התייחסות לבדיקה זו בעבר. מעבר לכך עפ"י ממצאי הבדיקה הקלינית האורטופדית ונוירולוגית לא נראה כי קימת החמרה במצבו .

הוועדה עינה בח.ד של פרופ' רייס מיום 22.11.10 ובמכתבו מיום 23.11.11 ממצאי בדיקת הועדה האורתופדית הנוירולוגית הן באשר לתנועתיות הגב והן באשר לכח הגס והתחושה אשר נמצאו היום תקינות ע"י הועדה אין הועדה מקבלת מסקנותיו הן בתחום האורטופדי והנוירולוגי. במכתבו מיום 23.11.11 קובע פרופ' רייס מה על הוועדה לעשות מורה לה כיצד לנהוג ואין במסמך בעל ערך רפואי כלשהו.

הועדה דוחה הערר אין החמרה. הועדה גם עינה באשור רפואי של דר נחשון רנד 3.6.12. גם דר רנד מתייחס לממצאי הדמייה ישנים משנת 2006 ו- 2008 וממצאי בדיקתו הן באשר לטווחי התנועה והן באשר לבדיקה הנוירולוגית שונים מאלו שנמצאו ע"י הוועדה"

(הדגשות שלי ש.א)

8. בסיכומו של דבר הוועדה מעריכה עפ"י שיקול דעתה הרפואי ובמסגרת סמכותה שלא חלה החמרה במצבו של המערער, כאשר על פני הדברים עולה כי הוועדה ביצעה את עבודתה באופן ראוי ומעמיק והתבססה בהחלטתה הן על ממצאי הבדיקה הקלינית והן על ממצאים הדמייתים. אמנם, ד"ר רנד באישור הרפואי סבור שחלה החמרה במצבו של המערער, אך הוועדה בבדיקתה מציינת באופן מפורש שלאור הממצאים בבדיקה הקלינית האורתופדית והנוירולוגית לא נראה כי קיימת החמרה במצבו ולכל היותר עסקינן במחלוקת רפואית בין רופאים כאשר אין חובה מצד הוועדה לאמץ כל חוות דעת רפואית המוגשת לה.

9. טענת המערער על כך שהוועדה פענחה לא נכון את בדיקת MRI האחרונה מיום 20.1.2012 הינה טענה היוצאת כנגד שיקול דעתה הרפואי, שכן הוועדה כאמור, קובעת שהבדיקה הנזכרת אינה מצביעה על כל שינוי בממצאים ואין בית הדין יכול להתערב בקביעה זו שניתנה על סמך שיקול דעתה.

10. באשר לטענת המערער על כך שהוועדה קבעה בטעות שד"ר רנד מתייחס אך ורק לממצאי הדמייה ישנים בלבד. אכן, ד"ר רנד מתייחס באישור הרפואי גם לבדיקת MRI האחרונה מיום 20.1.2012 ואולם, אני סבורה כי אין מקום להחזיר את העניין לוועדה מהטעם הזה, שכן החלטת הוועדה התבססה על ממצאי בדיקתה הקלינית האורתופדית והנוירולוגית ומצאה כי ממצאי הבדיקה של ד"ר רנד, הן באשר לטווחי התנועה והן באשר לבדיקה הנוירולוגית, שונים מאלו שנמצאו ע"י הוועדה.

11. לנוכח כל האמור לא מצאתי כי נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה, המחייבת התערבותו של ביה"ד.

12. סוף דבר:

הערעור נדחה.

כמקובל בהליכים שעניינם בטחון סוציאלי – אין צו להוצאות חרף דחיית הערעור.

הצדדים רשאים לפנות לבית הדין הארצי לעבודה בבקשת רשות ערעור על פסק דין זה בתוך 30 יום.

ניתן היום, כ"ו תמוז תשע"ג, (04 יולי 2013), במעמד הנוכחים/ בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.