א. בפנינו שלושה ערעורים שהדיון בהם אוחד (כולל גם ערעור שכנגד), על פסק דינו של בית משפט השלום בעכו (כב' השופט א. בולוס), מיום 11.4.12, בתיק אזרחי 11091-09-08, לפיו נתקבלה תביעתם של המערערת מס' 2 והמערער מס' 5 שב-ע.א. 22920-06-12, ולפיכך חוייבה "קרנית" (המערערת ב-ע.א. 2391-06-12), לשלם למערערים אלה את הסכום של 340,571 ₪ בתוספת שכר טרחת עו"ד, וכן נתקבלה תביעתו של המוסד לביטוח לאומי (התובע מס' 6 שהוא המערער ב-ע.א. 43535-05-12), ו"קרנית" חוייבה לשלם לו את הסכום של 196,026 ₪, בתוספת שכר טרחת עו"ד.

ב. הנסיבות הצריכות לענין הינן בתמצית אלה:

בתאריך 25.10.2003 אירעה תאונת דרכים שבה קופחו חייו של המנוח חסן אחמד ז"ל ("המנוח"). המערערת מס' 2 היא אלמנתו, והמערער מס' 5 הוא הבן המשותף של המנוח ושל האלמנה. המערערים מס' 3 ומס' 4, שתביעתם נדחתה, משקבע בית משפט קמא שהמנוח לא תמך בהם לאחר בגרותם, הינם הילדים של המערערת מס' 2 מנישואיה הקודמים עם האח המנוח של המנוח.

אין מחלוקת לגבי חבותה של קרנית לפצות את המערערים ככל שתוכח תמיכתו של המנוח בהם. המוסד לביטוח לאומי הצטרף אף הוא כתובע, ועתר כי קרנית תשפה אותו בשווי מלוא גימלאות השאירים שהוא שילם וצפוי לשלם למערערת מס' 2 ולמערער מס' 5 עקב מות המנוח.

ג. בית משפט קמא דן בהרחבה בנזקים שנגרמו לתלויים במנוח עקב מותו וקבע, כי ההכנסה הצפויה של המנוח מעבודתו במכירת ירקות ופירות עומדת על סך של 2,000 ₪ לחודש, ועל כך נוסף חלקו של המנוח בקיצבת הבטחת ההכנסה לה היה זכאי המנוח בחייו. בית-משפט קמא קבע שהזכאות לקיצבת הבטחת הכנסה היא משותפת למנוח ולאלמנה, וכי נכון יהיה לראות במחצית הקיצבה את חלקו של המנוח, כשהמחצית האחרת היא מנת חלקה של האלמנה (סעיף 40 בפסק דינו של בית משפט קמא).

עוד קבע בית משפט קמא שהאלמנה החלה לעבוד לאחר נישואיה עם המנוח והשתכרה בממוצע חודשי כ-1,400 ₪ לחודש, סכום שאותו יש לגלם בחישוב הפסדי התלות (סעיף 32 לפסק דינו של בית משפט קמא).

ד. נציין, כי בית משפט קמא קבע שהמנוח לא התמיד בעבודתו, עבד לסירוגין בלבד, והחל משנת 1985 ועד לאירוע התאונה ריצה המנוח שישה מאסרים בפועל, ובמצטבר הוא שהה בבית הסוהר במשך כ-12 שנים, משמע, מעל למחצית התקופה שחלפה מאז הגיע לגיל 18 ועד להתרחשות התאונה.

בנוסף, ציין בית משפט קמא שהמנוח עצמו הצהיר במסגרת בקשותיו לקבלת הבטחת הכנסה כי הינו מכור לסמים וכי הוא נעדר כל הכנסה. בית המשפט העיר שגם אם המנוח גילה בחייו שאיפה לעבור תהליך גמילה, ולחזור למוטב, הרי נותרו הדברים בגדר הצהרה בלבד.

בית משפט קמא גם לא היה מוכן לקבל את הטענה לפיה תכנן המנוח להקים עסק לממכר ירקות ופירות, וציין כי לא הונחה לטענה זו ראיה מוחשית.

ה. את סך כל הסכומים המגיעים בגין אובדן תמיכה, לפי חישוב בשיטת הידות, העמיד בית משפט קמא על 431,597 ₪, בתוספת אובדן שירותי אב ובעל: 90,000 ₪, והוצאות לווייה מצבה ואבל: 15,000 ₪. סה"כ: 536,597 ₪.

ו. מסכום הנזק הנ"ל ביקש המוסד לביטוח לאומי להפחית את תשלומי קיצבאות השאירים ששולמו, וישולמו בעתיד, למערערת מס' 2 ולמערער מס' 5, וזאת בסכום של 575,000 ₪, ואולם, בית משפט קמא קבע שמסכום הניכוי הנ"ל יש להפחית את חלקה של האלמנה בקיצבת הבטחת ההכנסה, הכל בהתאם לתקופות החישוב שפירט בית משפט קמא בפסק דינו, משמע, 113,300 ₪ בתקופה הראשונה, 109,604 ₪ בתקופה השניה, ו-156,070 ₪ בתקופה השלישית, וביחד: 378,974 ₪. זהו סכום הניכוי שיש להפחיתו, לפי קביעת בית משפט קמא, מסך כל גימלאות השאירים שהמוסד לביטוח לאומי תבע לקבלם, (משמע "הניכוי מן הניכוי"), ולכן, היתרה שבית משפט קמא פסק לזכות המוסד לביטוח לאומי הינה: 196,026 ₪, וממילא, הסכום שנותר לזכות המערערת מס' 2 ומס' 5, הינו: 340,571 ₪.

ז. כל הצדדים הגישו ערעורים על פסק דינו של בית משפט קמא. קרנית אף הגישה ערעור- שכנגד ביחס לערעורם של התובעים שהם המערערים ב-ע.א. 22920-06-12.

יורשי המנוח, דהיינו, אלמנתו, שני ילדיה מנישואיה הקודמים, והמערער מס' 5 שהוא הילד המשותף עם המנוח, טוענים שחישוב הפסדי התמיכה יש בהם כדי לקפח אותם, וכי שגה בית משפט קמא בקביעתו כי התובעים מס' 3 ומס' 4 יצאו ממעגל התמיכה של המנוח, וכן טעה בית משפט קמא כשלא כלל בחישוב הפסדיהם של התובעים את מלוא גימלת הבטחת ההכנסה שקיבל המנוח (אלא את חציה בלבד), ומשלא לקח בחשבון את ההפסקות שחלו בעבודתה של האלמנה בחישוב ממוצע שכרה.

עוד נטען, כי שגה בית משפט קמא בהערכת נזקיהם של התובעים בראש הנזק של "אובדן שירותי אב ובעל", ובסכום שפסק בית משפט קמא בגין הוצאות לוויה, מצבה וקבורה. טעות נוספת הייתה, לפי הנטען, כשלא התחשב בית משפט קמא בחוות הדעת האקטוארית שהוגשה מטעמם של התובעים בהתייחס לחישוב גימלאות השאירים ששולמו וישולמו בעתיד.

ח. בערעור-שכנגד מלינה לעומת זאת קרנית כנגד הסכומים שפסק בית משפט קמא לזכות התובעים. לטענתה, לא סבלו התובעים, כתוצאה מן התאונה, מנזק כספי כלשהו. לטעמה היה מקום לדחות את תביעת השאירים, כמו גם את תביעת המוסד לביטוח לאומי, שהיא סוברוגטיבית ויונקת מזכותו של הניזוק עצמו וממילא מוגבלת עד לתקרת הנזק.

ט. לאחר שעיינו, בכל הנוגע לשאלת גובה הנזק, בטיעוניהם של הצדדים בכתב, כמו גם בטיעון בעל פה ששמענו בישיבה שהתקיימה בפנינו ביום 25/12/12, מסקנתנו היא שיש לדחות את הערעור שהגישו שאיריו של המנוח, כמו גם את הערעור שכנגד שהגישה קרנית.

באשר להכנסות הבלתי מדווחות לרשויות המס נקבע כבר ב-ע"א 5794/94 ע"א 5794/94 אררט נ' בן שבח פ"ד נא(3) 489 כי : "מי שהוכיח שהוא נכון להצהיר הצהרות שאינן אמת, יש להקפיד עימו כשהוא מבקש להוכיח הכנסה בשיעור גבוה יותר, שהרי כבר הראה, שכשנוח לו הדבר, הוא מוכן להצהיר הצהרות שאינן אמת".

בענייננו לא קיים דיווח אודות הכנסתו של המנוח, אך למוסד לביטוח לאומי הגיש המנוח בקשות לקבלת גימלת הבטחת הכנסה, והצהיר שהינו מכור לסמים ונעדר כל הכנסה. לכן, אך ברור הוא, שהיה על בית משפט קמא להתייחס בזהירות הראויה לטענות שהועלו בנוגע להכנסותיו של המנוח מעבודתו במכירת ירקות ופירות, ובית משפט קמא אכן עשה שימוש בשיקול דעתו בזהירות הראויה.

י. באשר לנזק שפסק בית משפט קמא לזכות המערערים סבורים אנו, שאין מקום להתערבותנו בסכומים שנפסקו הן בגין הפסדי תמיכה, הן בגין אובדן שירותי בעל ואב, והן בגין הוצאות לוויה, קבורה ומצבה.

אנו מנחים את עצמנו בהתאם ל-ע"א 1164/02 קרנית נ' בן חיון לידור (מיום 4/8/05): "אם מסתבר כי הסכום הכולל של נזקי הממון הינו סביר, אין צורך לקיים בחינה מעמיקה של ראשי הנזק אלא מקום שמתגלה טעות בולטת... ".

כן אנו מפנים ל-ע"א 8414/07 איהאב קסואני נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (מיום 23/6/09) ו-ע"א 9040/03 היימן נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (מיום 1/6/06).

י"א. המחלוקת העיקרית השנויה במחלוקת בין הצדדים בתיק זה מתמקדת בשאלת "הניכוי מן הניכוי". בית משפט קמא קבע, כזכור, שיש לנכות את מחצית סכום גימלת הבטחת ההכנסה, בהיותה הכנסה שקיבל המנוח דרך קבע, ואף היה מקבלה בעתיד אלמלא מותו. אמנם המנוח היה זה שבדרך כלל שולמה לו גימלת הבטחת ההכנסה בפועל, למעט תקופות בהן שהה במאסר מאחורי סורג ובריח, שאז שולמה הגימלה לחשבון הבנק של האלמנה, ואולם לכך בלבד אין משמעות ואין להסיק מכך, לפי קביעת בית משפט קמא, שהזכאות היא אישית של המנוח בלבד, וכפי שנקבע בסעיף 38 של פסק הדין: "ברור שהקצבה ששולמה מבוססת בחלקה על זכותו האישית של המנוח, ובחלקה האחר על סמך זכאותה האישית של האלמנה".

י"ב. בית משפט קמא הוסיף וקבע, בסעיף 41 לפסק דינו, ש"חלקה של האלמנה בקצבה משתלב במשוואת הניכוי מן הניכוי ונוגס הוא בחלקו של המל"ל".

בהתאם לעיקרון זה, ערך בית משפט קמא את חישוב הניכוי מן הניכוי לגבי כל אחת משלוש התקופות, ואת סך הניכוי המצטבר (378,974 ₪) הוא הפחית מן הסכום הכולל של גימלאות השאירים שתובע המוסד לביטוח לאומי, ולכן נפסק לזכות המוסד לביטוח לאומי סך של 196,026 ₪.

על כך מונחים לפנינו הן ערעורו של המוסד לביטוח לאומי (ע"א 43535-05-12) והן ערעורה של קרנית (ע"א 2391-06-12).

י"ג. תמצית טענת המוסד לביטוח לאומי היא שאין להחיל את "הניכוי מן הניכוי" הקבוע בתקנה 10(א) של תקנות הביטוח הלאומי (היוון), תשל"ח-1978, על גמלת הבטחת הכנסה. אמנם כל עוד היה המנוח בין החיים הוא נמצא זכאי לקבל גמלת הבטחת הכנסה, אך לאחר מותו הופסקה באופן אוטומטי גמלת הבטחת ההכנסה שלו והחלה להשתלם קצבת שאירים לאלמנתו ולילדיו.

י"ד. מוסיף המוסד לביטוח לאומי וטוען, כי תקנה 10 (א) של תקנות הביטוח הלאומי (היוון) מפנה להוראת סעיף 320 של חוק הביטוח הלאומי שכותרתו "כפל גימלאות" וס"ק ד' קובע כי :

"היה אדם זכאי, לולא הוראות סעיף זה, ליותר מגימלה אחת, הברירה בידו לקבל אחת מהן; בחר בקיצבת נכות לפי פרק ה' או בקיצבת תלויים לפי הפרק האמור במקום בקיצבת זיקנה או בקיצבת שאירים, לפי הענין, לא תפחת קיצבת הנכות או קיצבת התלויים כאמור משיעור קיצבת הזיקנה או קיצבת השאירים כל עוד הוא זכאי לכך כאמור".

טוען המוסד לביטוח לאומי, שלפי לשון סעיף 320 של חוק הביטוח הלאומי עקרון "הניכוי מן הניכוי" מתייחס למקרה בו ניזוק אחד זכאי לקבל בו זמנית שתי קיצבאות, ונאלץ לוותר על אחת מהן מכח סעיף 320 לחוק הביטוח הלאומי העוסק בבחירה בין שתי גימלאות.

לטענת המוסד לביטוח לאומי לשון הסעיף ברורה, והמחוקק כיוון לכך שבמצב בו אדם נמצא זכאי לשתי גימלאות המשולמות מכח חוק הביטוח הלאומי, מבין הגימלאות המנויות בתקנה 10 (א) של תקנות ההיוון, ונאלץ לבחור באחת מהן, על פי המנגנון הקבוע בסעיף 320 לחוק, אז ורק אז ינוכה הערך המהוון של כל קיצבה שהיתה משתלמת אלמלא הוראת סעיף 320 לחוק (משמע, אילולא עשה בחירה זו).

ט"ו. ואולם, בענייננו, ממשיך וטוען המוסד לביטוח לאומי, עסקינן בטענה לניכוי גימלה על פי חוק הבטחת הכנסה, גימלה שכלל איננה מנויה בתקנה 10 של תקנות ההיוון, וכלל לא התקיימה לגביה זכות הבחירה לפי סעיף 320 של חוק הביטוח הלאומי.

נטען, כי בשים לב לתעודת עובד ציבור משלימה, מיום 7.2.12, שהגיש המוסד לביטוח לאומי לבית משפט קמא, התובעים (שאירי המנוח) כלל לא עמדו בסיטואציה בה נדרשו לבחור בין גימלת הבטחת הכנסה לקיצבת שאירים, ובהתקיים זכאותם לקיצבת שאירים, הופסקה אוטומטית זכאותם לגימלת הבטחת הכנסה.

ט"ז. עוד טוען המוסד לביטוח לאומי, שגימלת הבטחת הכנסה היא חיצונית לקיצבאות המוסד לביטוח לאומי (ונובעת מתוך חוק הבטחת הכנסה), ואין למוסד לביטוח לאומי כל תפקיד בגימלה זו, פרט להיותו צינור לצורך העברת הגימלה, ולכן, אין לתקנה 10 (א) של תקנות ההיוון, תחולה עליו.

משכך, סבור המוסד לביטוח לאומי כי שגה בית משפט קמא כאשר קבע שיש להחיל את תקנה 10 (א) של תקנות ההיוון כשמדובר בגימלת הבטחת הכנסה המשולמת לפי חוק הבטחת הכנסה.

י"ז. המוסד לביטוח לאומי מדגיש, כי תקנה 10 של תקנות ההיוון חלה רק במקרה בו משולמות שתי גימלאות לנפגע אחד, כשרק אז קמה לנפגע הזכות לבחור ביניהן, בהתאם לסעיף 320 של חוק הביטוח הלאומי, העוסק בכפל גימלאות.

במקרה שבפנינו הזכאות לקבלת גימלת הבטחת הכנסה ניתנה על שם המנוח ובזכות המנוח. גם עובדה זו מאיינת את יישום הילכת הניכוי מן הניכוי הואיל וזו חלה רק כשלאדם זכאות אישית לשתי גימלאות, שאז ניתן לנכותה, אך לא זה המקרה שבפנינו, שהרי המנוח קיבל את גימלת הבטחת ההכנסה בחייו, ואילו האלמנה קיבלה את קיצבת השאירים לאחר מותו, ולכן אין המדובר בזכאות של האלמנה לשתי גימלאות, שהרי היא זכאית רק לקיצבה אחת: קיצבת השאירים בלבד.

י"ח. טענה נוספת שמעלה המוסד לביטוח לאומי היא שהיה מקום לפסוק לזכות המוסד לביטוח לאומי תוספת הפרשי הצמדה וריבית על הגימלאות שהוא תובע את שיפויין, וזאת מיום הגשת התביעה המתוקנת (משצורף המוסד לביטוח לאומי כתובע נוסף) ועד למועד מתן פסק הדין.

באת כח המוסד לביטוח לאומי הביאה לידיעתנו בדיון שהתקיים ביום 25.12.12 (עמ' 3 לפרוט') כי הביאה בפני מרשיה את המלצת בית המשפט שניתנה עוד בקדם הערעור מיום 10.10.12, וכי עמדת מרשה הינה כדלקמן:

"....בהנחה ותתקבל עמדתנו, ויבוטל פסק הדין של בית משפט קמא בכל הנוגע לסוגיית "הניכוי מן הניכוי" (ובהנחה שלא תהא התערבות בשאלת הנזק), לא תיפגע המשפחה של המנוח, דהיינו, התובעים לא ייפגעו והכסף ששולם להם על פי פסק דינו של בית משפט קמא יישאר ברשותם.

כאמור מרשיי היו מוכנים ועודם מוכנים לקבל המלצה זו".

י"ט. מנגד, טוענת קרנית שהיה על בית משפט קמא להביא בחשבון הניכויים את גימלת הבטחת ההכנסה ששולמה למנוח במשך שנים ארוכות ועמדה במרכז מקורות הקיום של האלמנה ושאר תלויי המנוח, וכן בשים לב לאופי הגימלה שמשולמת באופן דיפרנציאלי לפי הרכב המשפחה, וזכאותם האישית של כל אחד ממרכיביה.

לכן, כך סבורה קרנית, היה על בית משפט קמא להביא את גימלת הבטחת ההכנסה בחשבון בשעת עריכת חישוב הניכויים, ולהפחיתה תוך יישום הילכת ה"ניכוי מן הניכוי" מסך קיצבאות השאירים ששולמו ו/או ישולמו על ידי המוסד לביטוח לאומי לשאירים, שאם לא כן יימצאו שאירי המנוח לוקים בחסר.

כ. לדעת קרנית אין כל הצדקה להתערבות בית משפט זה בפסק דינו של בית משפט קמא שכן ההוצאה היחידה שנגרמה לביטוח הלאומי עקב החלפת הקיצבאות היא ההפרש בין הקיצבה המשתלמת לאלמנה ובנה, לבין מה שהיה אמור להשתלם להם ללא קשר לתאונה, דהיינו, סך של 196,026 ₪, כפי שאכן פסק בית משפט קמא.

כ"א. הן קרנית, והן המוסד לביטוח לאומי, מפנים בענין זה לדבריה של כב' השופטת (בדימוס) ט. שטרסברג-כהן ב-ע.א. 6246/92 קופת חולים נגד לוי, פ"ד מ"ט (1) 742, וכן מפנה קרנית ל-ע.א. 8856/08 הסתדרות מדיצינית הדסה נגד פלוני.

לטעמה של קרנית אין לקבל את עמדת המוסד לביטוח לאומי לפיה תקנה 10 (א) של תקנות ההיוון עוסקת בבחירה בין שתי גימלאות מתוך אלה המנויות בתקנה זו בלבד, ואין לקבל את הטענה כי מדובר ב"רשימה סגורה", ובבחירה בגימלה אחת מתוך: גימלת נכות מעבודה, קיצבת נכות כללית, וקיצבת זיקנה ושאירים בלבד.

כ"ב. לטענת קרנית מה שנקבע בתקנה 10 (א) של תקנות ההיוון הינו שכאשר נפגע אדם אשר זכאי לקבל ערב התאונה גימלת נכות מעבודה, או נכות כללית, או זיקנה או שאירים (וזו הרשימה הסגורה), כי אז בחישוב ההיוון לעתיד של קיצבה זו (לצורך ניכוי מן הפיצויים, וכן לענין תביעת השיבוב של הביטוח הלאומי מן המזיק), ינוכה מן ההיוון של קיצבאות אלה הערך המהוון של "כל קיצבה" שהיתה משתלמת לו אלמלא הוראת סעיף 320 לחוק הביטוח הלאומי, אשר דן במניעת כפל גימלאות.

לענין זה, חוזרת ומפנה קרנית להוראת תקנה 10 (א) של תקנות ההיוון.

כ"ג. לטענת קרנית, עמדת המוסד לביטוח לאומי מנוגדת ללשון המפורשת של תקנה 10 (א) של תקנות ההיוון, ולפרשנות שניתנה לתקנות אלה בפסיקת בתי המשפט, שבמספר מקרים ראו להחיל, ויישמו בפועל, את הילכת הניכוי מן הניכוי במצב בו השתלמה לנפגע לפני התאונה גימלת הבטחת הכנסה.

כ"ד. קרנית גם מציינת בטיעוניה שמתעודת עובד הציבור של המוסד לביטוח לאומי מיום 7.2.12 עולה שאלמלא שולמה קיצבת השאירים היתה האלמנה זכאית להמשיך ולקבל גימלת הבטחת ההכנסה (סעיף 2 בתעודת עובד הציבור).

עוד סבורה קרנית, שאין לקבל את טענת המוסד לביטוח לאומי לפיה גימלת הבטחת ההכנסה היתה של המנוח, ולא של אשתו וילדיו. לטעמה, צדק בית משפט קמא משקבע שהזכאות לקבלת גימלת הבטחת הכנסה היא זכאות אישית של האלמנה, שהרי גימלת הבטחת הכנסה משולמת לפי הרכב המשפחה כזכות אישית של מקבליה.

כ"ה. לענין טענת הביטוח הלאומי בדבר הוספת הפרשי הצמדה וריבית לגימלאות בתביעת השיבוב, מציינת קרנית שאם יראה בית משפט זה לנכון להוסיף הפרשים אלה לסכום שנפסק לביטוח הלאומי, הרי יש להפחית הפרשים אלה שיתווספו לביטוח הלאומי, מן הפיצויים שנפסקו לתלויים.

בכל מקרה, ככל שבית משפט זה יראה לנכון לסטות מדרך החישוב שננקטה על ידי בית משפט קמא, מבקשת קרנית שבית משפט זה יורה, שכל קיצבה או טובת הנאה שצמחה לתלויים עקב התאונה, תנוכה מסכום הפיצויים. כמו כן מבקשת קרנית, שסכומי הפיצויים לשאירי המנוח ולביטוח הלאומי, ביחד, לא יעלו על סה"כ סכום הנזק, ובהתאמה יש להגביל את זכות השיפוי של הביטוח הלאומי לסכומים שנוכו בפועל.

כ"ו. בכל הנוגע לסוגיית הניכוי מן הניכוי, הודיע ב"כ התובעים בישיבה שהתקיימה בפנינו ביום 25.12.12, שהוא מצטרף בענין זה לטענות שהעלה ב"כ קרנית.

כ"ז. לאחר שנתנו דעתנו לטיעוניהם של ב"כ הצדדים, בכתב ובעל-פה, סבורים אנו שהדין עם המוסד לביטוח לאומי בכל הנוגע לסוגיית "הניכוי מן הניכוי", ואין מקום לנכות את גימלת הבטחת ההכנסה מקיצבאות השאירים שהמוסד לביטוח לאומי שילם וישלם עקב מות המנוח בתאונה הנדונה.

כ"ח. תקנה 10 (א) של תקנות הביטוח הלאומי (היוון), התשל"ח-1978 (להלן: "תקנות ההיוון"), קובעת:

"משתלמת קיצבה לפי פרק י"א, פרק ה', או פרק ט' לחוק, ינוכה, בהיוון הקצבה לענין הסעיפים 113 (א), 333, ו-369 לחוק, הערך המהוון של כל קיצבה שהיתה משתלמת אילולא האמור בסעיף 320 לחוק, אך לא ינוכה ערך מהוון של קיצבה לפי פרק י"א או פרק ה' או פרק ט' לחוק שהיתה משתלמת עקב אותו מאורע".

נבהיר, שקצבה לפי פרק י"א היא קצבה לפי ענף זקנה ושאירים, קצבה לפי פרק ה' היא קצבת נכות מעבודה, וקצבה לפי פרק ט' היא בגין נכות כללית.

כ"ט. סעיף 320 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, עניינו גימלאות כפל.

ס"ק ד' קובע:

"היה אדם זכאי, לולא הוראת סעיף זה, ליותר מגמלה אחת, הברירה בידו לקבל אחת מהן, בחר בקיצבת נכות לפי פרק ה' או בקצבת תלויים לפי הפרק האמור במקום בקצבת זקנה או בקצבת שאירים, לפי הענין, לא תפחת קצבת הנכים או קצבת התלויים כאמור משיעור קצבת הזקנה או קצבת השאירים כל עוד הוא זכאי לכך כאמור".

ל'. ואולם, גמלת הבטחת הכנסה המשולמת לפי תנאי הזכאות שבחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980, אינה כלולה בקצבאות המנויות בתקנה 10 (א) של תקנות ההיוון המתייחסות לקצבה לפי ענף זקנה ושאירים, נכות מעבודה, ונכות כללית.

נציין עוד, שלפי סעיף 25 (א) של חוק הבטחת הכנסה משולמת גימלה זו מאוצר המדינה על ידי הביטוח הלאומי.

ל"א. יתר על כן: בתקנה 10 (א) הנ"ל נאמר כי ינוכה "הערך המהוון של כל קיצבה שהיתה משתלמת אילולא האמור בסעיף 320 לחוק", דהיינו, תנוכה קיצבה שהיתה משתלמת אלמלא ההוראה שבסעיף 320 לחוק הביטוח הלאומי המונעת תשלום גימלאות כפל, אך בענייננו אין המדובר כלל בכך שאלמנת המנוח בחרה בקצבת שאירים והעדיפה אותה על פני גימלת הבטחת הכנסה, שכן בהתאם לאמור בתעודת עובד הציבור שהגיש המוסד לביטוח לאומי מיום 7.2.12, סעיף 2:

"נעשה אדם זכאי לקצבה על פי חוק המוסד לביטוח לאומי (כדוגמת קצבת שאירים) תופסק מיד גמלת הבטחת הכנסה ולא ניתנת לו הזכות לבחור.....".

(ההדגשה שלנו).

ל"ב. כפי שהוסבר ב-ע"א 617/66 חברת נצרת לממתקים נ. דמבינסקי, פ"ד כ"א (1), 443, בעמ' 448, אם מגיעה לאדם הן גימלת פגיעה בעבודה והן קיצבת זיקנה, הברירה בידו לקבל אחת מהן, אך אין הוא זכאי לקבל את שתיהן גם יחד. הדעת נותנת שאותו אדם יבחר בגבוהה שבין הקיצבאות (דהיינו, גימלת הפגיעה) ובשעת עריכת חישוב הניכוי מסכום הפיצויים יופחת הערך המהוון של גימלת הפגיעה תוך כדי ניכוי ערכה המהוון של קיצבת הזיקנה (עיינו: ד' קציר ז"ל, "פיצויים בשל נזק גוף", מהדורה רביעית, התשנ"ח-1997, בעמ' 1127).

ל"ג. בענייננו, גימלת הבטחת הכנסה איננה כלולה, כמצויין כבר לעיל, בתקנה 10 (א) של תקנות ההיוון. בפני המערערת מס' 2 והמערער מס' 5 כלל לא עמדה האופציה לבחור בקיצבת שאירים או בגמלת הבטחת הכנסה, בשים לב למוסבר בתעודת עובד הציבור מיום 7.2.12.

ל"ד. הצדדים היפנו לדבריה של כב' השופטת (בדימוס) ט' שטרסברג-כהן ב-ע.א. 6246/92 קופת חולים נגד נזירה לוי, פ"ד מ"ט (1), 742.

באותו מקרה נפסק, שמגימלת הנכות בה בחרה הנפגעת עקב התאונה יש לנכות את קיצבת השאירים שקיבלה הנפגעת ערב התאונה, ושתשלומה הופסק משבחרה הנפגעת בגימלת הנכות, נוכח חוסר האפשרות לזכות בכפל גימלאות.

ב"כ קרנית מפנה בעיקרי הטיעון לאמור, שם, בעמ' 745, דהיינו :

"הפועל היוצא הוא כי אין לנכות מהפיצויים המגיעים לנפגע את מלוא גמלת הנכות שהוא מקבל או היה זכאי לקבל מהמוסד לביטוח לאומי עקב התאונה, אלא מגימלה העומדת לניכוי מנכים תחילה את אשר היה זכאי הנפגע לקבל אלמלא התאונה ולא בגלל התאונה.....".

כן היפנה ב"כ קרנית גם לאמור, שם, בהמשך, בעמ' 747, אלא שבענין נזירה לוי מדובר היה בקיצבת שאירים ובגימלת נכות עקב פגיעה בעבודה, משמע, עסקינן היה בקיצבאות המנויות בתקנה 10 (א) של תקנות ההיוון.

כפי שכבר ציינו, גימלת הבטחת הכנסה המשולמת מכח חוק הבטחת הכנסה אינה מנויה במסגרת תקנה 10 (א) של תקנות ההיוון.

ל"ה. משכך, לא היה מקום להפחית בשעת חישוב הניכויים את מחצית גימלת הבטחת ההכנסה מקיצבאות השאירים שמשלם וישלם המוסד לביטוח לאומי למערערת מס' 2 ולמערער מס' 5, כפי שהורה בית משפט קמא בפסק דינו.

ל"ו. מכאן, שערעור המוסד לביטוח לאומי בדין יסודו, ויש להורות על תיקון החישוב באופן שלא יבוצע "ניכוי מן הניכוי" מסך קיצבאות השאירים שזכאי המוסד לביטוח לאומי לקבל בתביעת השיבוב שהגיש כנגד קרנית.

המשמעות היא, שהילכת "הניכוי מן הניכוי" אינה חלה בענייננו. סך כל תשלומי קיצבת השאירים ששולמו וישולמו בעתיד על ידי המוסד לביטוח לאומי, מסתכם ב-575,000 ₪, כפי שקבע בית משפט קמא בסעיף 49 לפסק דינו, אך מכיוון שסך כל נזקם של שאירי המנוח מסתכם ב-536,597 ₪ (סעיף 51 לפסק דינו של בית משפט קמא), אין המוסד לביטוח לאומי זכאי לקבל מעבר לסך כל נזקם של שאירי המנוח.

ל"ז. המשמעות היא שתביעת שאירי המנוח "נבלעת" על ידי תביעת המוסד לביטוח לאומי, ומכאן שהמערערת מס' 2 והמערער מס' 5 זכאים ל-25% מסך כל הפיצויים, דהיינו, ל-25% מן הסכום של 536,597 ₪, נכון למועד פסק דינו של בית משפט קמא, וזאת בשים לב להוראת סעיף 330 (א) של חוק הביטוח לאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995.

ל"ח. בשים לב לעמדתו ההוגנת של המוסד לביטוח לאומי (ואנו מפנים שוב לדברי באת כוחו בעמ' 3 לפרוט' מיום 25.12.12), שלא יחול שינוי בסכומים שנפסקו ושולמו על פי פסק דינו של בית משפט קמא, אין אנו משנים את התוצאה האופרטיבית העולה מפסק דינו של בית משפט קמא, והסכומים כפי שנפסקו ושולמו, יעמדו בעינם נוכח הסכמתו של המוסד לביטוח לאומי, כפי שצויין לעיל.

ל"ט. אנו מקבלים את טענת המוסד לביטוח לאומי בערעורו (סעיפים 25+26) על כך שלא נוספו הפרשי הצמדה וריבית לגימלאות, וקובעים כי לסכום הגימלאות המגיע למוסד לביטוח לאומי בתביעת ההשבה שלו, היה מקום להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מתאריך 21.8.2011 (בהתאם לתאריך שמופיע בעמ' 2 לסיכומיו של המוסד לביטוח לאומי בפני בית משפט קמא) ועד מועד מתן פסק הדין נשוא הערעור (11.4.2012), ואולם, נוכח המוסבר לעיל, לא יחול שינוי בסכומים שנפסקו ושולמו על פי פסק דינו של בית משפט קמא.

מ'. הפועל היוצא מכל האמור לעיל הינו שאנו מקבלים את ערעורו של המוסד לביטוח לאומי (ע.א. 43535-05-12) בכל הנוגע להילכת "הניכוי מן הניכוי", וכן לענין הוספת הפרשי הצמדה וריבית לחישוב הגימלאות המגיעות למוסד לביטוח לאומי בתביעת ההשבה, ואנו דוחים הן את הערעור של שאירי המנוח (ע.א. 22920-06-12) והן את ערעורה של קרנית (ע.א. 43535-05-12), ואולם על יסוד המוסבר לעיל, אנו מורים שלא יחול שינוי בסכומים שנפסקו ושולמו על פי פסק דינו של בית משפט קמא, ובנסיבות הענין שבתיק זה גם לא יהא צו להוצאות.

מ"א. הפקדון, ככל שהופקד על ידי המערערים ב-ע.א. 33920-06-12, יוחזר על ידי מזכירות בית המשפט לידי ב"כ המערערים עוה"ד מ. אבו-בכר, עבור המערערים.

ניתן היום, כד' טבת תשע"ג, 6 בינואר 2013, בהעדר הצדדים.

מזכירות בית המשפט תמציא את העתקי פסק הדין אל:

1. ב"כ המערערים, עו"ד מ. אבו-בכר, תל-אביב.

2. ב"כ הביטוח הלאומי, משרד עוה"ד ע. רקובר, תל-אביב.

3. ב"כ קרנית, עו"ד א. אמסלם, חיפה.