<#2#>

נוכחים:

המערער וב"כ עו"ד מלמה

ב"כ המשיבה עו"ד זלצברג

פרוטוקול

ב"כ המערער: חוזר על הטיעונים בכתב ומבקש להוסיף, אני לא חושב שיש ניתוק קשב סיבתי אלא ניפוץ קשר סיבתי. אם פסק דין זה יוותר על כנו, אפשר לסגור את תל אביב ולהתחיל לנסוע באופניים. מסביר: הערעור מאוד עקרוני כשלטעמי פסק הדין לא יכול להישאר על כנו. אדם מגיע לצומת, מגיע רכב שהוא אוטובוס משמאלו, בצומת משמאלו יש נתיב אחד בלבד, כאשר מגיע אוטובוס שעוצר לפני הכניסה לצומת מכיוון שאחרי הצומת ישנו פקק. האוטובוס למעשה שומר על תקנות התעבורה ולא נכנס לצומת לא פנוי. כרגע מה שנשאר למערער לעשות על פי פסק הדין זה לעמוד ולא להכנס לצומת. כאשר נכנס המערער לצומת הוא צריך לתת זכות קדימה לרכבים באים מימין ומשמאל. הוא מתחיל לצאת. כאשר מדובר באוטובוס גדול הוא מתחיל לצאת לאט. מדובר ברכב שהוא מונית די גדולה כשמקום מושבו של הנהג הוא אף פעם לא החזית של הרכב. מקום מושב הנהג רחוק. איך שהוא הגיע לקו – והוא אומר זאת במפורש - וחזית הרכב עוברת את קו ההפרדה הרצוף הגברת עוקפת את האוטובוס משמאל. ברגע שבית משפט קובע עובדה אנו צריכים להתייחס אליה.

בית משפט קמא אמר שאני צריך להוכיח מעל לכל ספק כי הרוכבת חצתה קו הפרדה רציף.

מפנה לעדות המערעור, עמ' 7 לפרוטוקול, "נסעתי... כשהגעתי לקו שלי בתור נהג ... הסתכלתי ימינה... הייתי עם הקו של האוטובוס באמצע הכביש". כשהוא יוצא חזית הרכב היא קדימה. לשאלת בית המשפט – איך אתה מסביר את העובדה שאומר שהוא ראה אותה רק בשניה שפגעה בו תשובתי – מרשי נמצא במרחק מה מחזית הרכב, הוא התחיל לצאת עם הרכב, כאשר הגיע לקו האוטובוס שהפריע לו את שדה הראיה החלק הקדמי של רכבו נמצא מעט מאוד אחרי הקו הלבן. כשהנהג יוצא ומסתכל שמאלה, הוא רואה עדיין אוטובוס, כאשר הרכב הקדמי של הרכב שלו עובר מעט את הצומת. היא הגיעה בעקיפה של קו לבן, איך אדם אמור לצפות כזאת רשלנות?! הוא אמור להסתכל שמאלה וימינה אבל תשומת לב שלו בעיקר צריכה להיות לאחר שעובר את החלק הראשון של הכביש, רוב תשומת לבו צריכה להיות מוסטת לכוון ימין להם הוא חייב לתת זכות קדימה. הוא לא צריך לחשוב שהגברת שני תאיץ דרכה לא תהיה מוכנה לחכות, מכירה את הצומת ואת הקו הלבן ובכל זאת עקפה.

אין יותר זהירות ממה שפעל מרשי. הוא לא יכול היה לראות אותה בשום שלב ואין להותיר את פסק הדין על כנו.

ב"כ המשיבה: המקום בו עצר הרכב זה מקום בו מתחילה הצומת. לעיתים יש לנו קו עצירה לפני קו הצומת, עוצרים ומתחילים להתקדם אם הדרך פנויה. זה בדיוק אותו מקרה. לצורך הענין למעשה קו שדה הראיה של הצומת עובר לקצה האוטובוס שם היה צריך לעצור פעם נוספת. הטענה של המערער שעצרה לא עולה בעדותו במשטרה ולא בחקירה נגדית, רק אמר שהתחיל להתקדם ואז היא נכנסה בו.

מפנה לשורה 19 להודעת המערער "עצרתי עצירה מוחלט... ונהג האוטובוס אמר לי לעבור". אני אומר שצריך לעצור בקו האוטובוס לראות שלא מגיע רכב. פגיעת רוכבת האופנוע היתה צריכה לטעמי להיות בכנף הרכב.

מפנה לפסק דין של השופט כאבוב.

ב"כ המערער: הפגיעה של שפשוף מוכיחה בדיוק את הטענה של מרשי.

המערער: לפי טעמי והתנהגותי בכביש נהגתי בשיא הזהירות.

<#3#>

פסק דין

נגד המערער, נהג מונית במקצועו, הוגש כתב אישום בפני בית משפט קמא על כך שביום 3.2.11 בצומת דרך יפו בתל-אביב רחוב החלוצים, כאשר מכיוון נסיעתו היה מוצג תמרור עצור ותן זכות קדימה לתנועה החוצה, הוא לא קיים את חובתו זו, נהג בקלות ראש, נכנס לצומת וגרם לכך שנהגת אופנוע הגברת שני לוויתן פגעה בו וכתוצאה מכך נחבלה. שני כלי הרכב ניזוקו.

בית משפט קמא לאחר שמיעת ראיות הרשיע את המערער תוך שהוא קובע שעל רוכבת האופנוע היתה אחריות לגרימת התאונה גם כן, עובדה זאת אין לה משקל לאחריותו של המערער לגרימת התאונה. עם זאת, לרשלנות התורמת בהיותה רוכבת נתן משקל מספיק במסגרת הענישה.

הערעור שבפני הינו ערעור על הכרעת הדין בלבד בשל העונש המתון כמוסבר לעיל שהטיל בית משפט קמא על המערער.

לטענת המערער, בנסיבות בהן נגרמה התאונה אין להרשיע נהג בעבירה של אי מתן זכות קדימה והרשעה בנסיבות כאלה תביא לתוצאה אפשרית יחידה מצב שבו כלי רכב לא ינועו בחוצות ערים, בעיקר בעיר תל-אביב מרובת התנועה והפקקים.

הנסיבות היו שעל פי טענת המערער, שהתקבלה כעובדה אפשרית על ידי בית משפט קמא, נהג אוטובוס שהתקרב לצומת כדי למנוע חסימתה, עצר לפניה ואיפשר לו למערער בתנועת יד להיכנס לצומת.

המערער אכן עשה כן לאחר שציית להוראות התמרור, כלומר עצר ונתן זכות קדימה אך משאופשר לו על ידי נהג האוטובוס להכנס לצומת עשה כן בזהירות. באימרתו בחקירה ת/9 אשר הוגשה לבית משפט קמא אמר הוא, כי נכנס לצומת "התחלתי לפנות שמאלה כאשר הגעתי לאמצע הצומת הרגשתי מכה... ". המערער נכנס לצומת בתנועה זורמת תוך שהוא נותן לבו לאוטובוס המאפשר לו להיכנס, אך התעלם מרכבים אחרים, בהם האופנוע, אשר אותו כלל לא ראה.

בית משפט קמא כך קבע, במילותיו הוא, באומרו: "השאלה הצריכה בירור היא, האם הנאשם, נהג המונית, היה רשאי להיכנס אל הצומת באופן שהוא נשען על סימון נהג האוטובוס בלבד, והלכה למעשה, באופן עיוור להמצאות קטנוע או רכב אחר..".

אפשר לומר, בלשון משפטית, יותר או פחות עובדתית, שחובתו של נהג בהיכנסו לצומת היא לצפות התנהגות של נהגים אחרים, גם התנהגות רשלנית, כל זמן שהיא סבירה. נהג שנכנס לצומת צריך לצפות גם את האפשרות שנהגים אחרים בכביש יהיו רשלנים, הדבר מצוי בגדר ציפייתו הסבירה. רק התנהגות רשלנית שלא ניתנת לצפיה על ידי המערער, היה בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין התנהלותו הרשלנית לבין התוצאה.

בית משפט קמא, איפוא, קבע שלא כך היה. בית משפט קמא קבע שעל המערער היה להיזהר בהיכנסו לצומת גם מפני נהגת אופנוע הנוסעת במקום על קו הפרדה רצוף. בקביעה זאת אין להתערב משום שהיא נכונה.

התוצאה הינה, שיש לדחות את הערעור.

אפשר לומר בנוסף, שאין בקביעת בית משפט קמא, בנסיבות המקרה, שהנאשם היינו המערער נכנס לצומת שלא בזהירות הנדרשת ממנו גם כאשר נהג מאפשר לו להשתלב, כדי להביא לחסימת כבישי העיר תל אביב רבתי, כפי שצופה ב"כ המערער.

הערעור נדחה.

<#4#>

ניתן והודע היום כ"ה תשרי תשע"ג, 11/10/2012 במעמד הנוכחים.

הוקלד על ידי אורלי בן-שלום