תמצית הבקשה ורקע עובדתי קצר

1. מונחת בפניי בקשת התובעות למתן פסק דין נגד הנתבעים, נוכח קיומו של מעשה בית דין מסוג השתק פלוגתא בין הצדדים, אשר צמח, לפי הטענה, בעקבות מתן פסק דין לפינוי מושכר מיום 13.03.13, בתא''ח 22739-07-12 (נספח 13 לבקשה; להלן – פסק הדין).
2. הנתבעים טוענים כי יש לדחות הבקשה, בציינם כי הוגש ערעור על פסק הדין וכן כי יסודות הכלל של מעשה בית דין אינם מתקיימים. עוד עותרים הנתבעים בתגובתם לעכב את ההכרעה בבקשה עד להכרעה בערעור על פסק הדין.
3. לחילופין, מבוקש על ידי הנתבעים לאפשר להם לתקן את ההתנגדויות ו/או כתב ההגנה שהגישו בשלושת התיקים, בשל שינוי בנסיבות שאירע במהלך הדיון בתביעת הפינוי, במסגרתו שילמו הנתבעים לתובעים סך 500,000 ₪, כאשר חלק מהתשלום הינו בגין ההמחאות שפרעונן נדרש בתביעות שבפניי (ראה פרוטוקול הדיון מיום 18.11.12 נספח א' לתגובה).
4. בשלושת התיקים דנא, שהדיון בהם אוחד, עותרות התובעות לביצוע סדרת המחאות משוכות על ידי הנתבעים. ההמחאות ניתנו במסגרת מערכת הסכמים שנחתמה בין הצדדים. בהתאם להסכם מיום 15.09.08, היו אמורים הנתבעים 1, 3, ו-4 לרכוש את השליטה בנתבעת 2 (נספח 5 לבקשה; להלן – הסכם העברת השליטה). בהתאם להסכם נוסף מאותו יום, שנכרת בין הנתבעת 2 לבין התובעת 2, התחייבה הראשונה לשלם לתובעת 2 דמי ניהול (נספח 6 לבקשה; להלן – הסכם הניהול).

באותו יום נחתם הסכם שלישי במספר, הסכם שכירות, בין התובעת 2 לילדיה, בעלי מקרקעין המצויים ברח' ברוך הירש 20, בני ברק (להלן – המקרקעין), לבין הנתבעת 2, לפיו שכרה האחרונה את המקרקעין למטרת הפעלת מוסך, אשר עד לאותו מועד הופעל על ידי התובעות ו/או מי ממשפחת התובעת 1 (נספח 7 לבקשה; להלן – הסכם השכירות).

1. לאחר שהנתבעים לא עמדו בהתחייבויותיהם על פי ההסכמים כאמור, נחתם הסכם רביעי במספר, ביום 6.06.10, אשר קבע בין היתר, כי הנתבעים יפרעו את החוב כלפי התובעת בסך 9,627,000 ₪ בתשלומים כאמור בהסכם זה (נספח 8 לבקשה; להלן – הסכם 2010).
2. כשנתיים לאחר מכן הגישה התובעת לביצוע, בשלושה תיקים נפרדים, נשוא בקשה זו, סדרת המחאות, חתומות על ידי הנתבעת 1 כמושכת, ועל ידי הנתבעים 3 ו-4 כערבים, ואלו הגישו התנגדות לביצוע השטרות, כמפורט להלן:
3. המחאה ע''ס 240,000 ₪, נשוא תיק 13262-07-12 – המחאה זו ניתנה עבור רכישת מניות כפי שנקבע בהסכם 2010. יצויין כי התנגדות זו התקבלה, בחלקה.
4. שלוש המחאות ע''ס 22,580 כל אחת, נשוא תיק 5217-08-12, שניתנו על פי הסכם הניהול. התנגדות זו טרם הוכרעה.
5. שלוש המחאות ע''ס 6,300 ₪ כל אחת, נשוא תיק 30290-09-12, שניתנו כהפרשי הצמדה בגין דמי שכירות. התנגדות זו טרם הוכרעה.
6. במקביל להגשת ההמחאות שנזכרו לעיל לביצוע, עתרו התובעת וילדיה, בעלי המקרקעין, לפינוי הנתבעת 2 מהמקרקעין (נספח 11 לבקשה). תביעת הפינוי פירטה הפרות רבות מצד הנתבעת 2.

דיון והכרעה

1. לאחר שהפכתי בדבר, החלטתי להיעתר לבקשת הנתבעים לעכב את מתן ההחלטה בבקשה, עד להכרעה בערעור שהוגש על פסק הדין וכן לאפשר לנתבעים לעתור לתיקון ההתנגדויות / כתב ההגנה. להלן אפרט טעמיי.
2. כבר נפסק, כי "במתן החלטותיו הדיוניות רשאי ואף חייב בית המשפט לנקוט אמצעים, כדי למנוע התדיינות שהינה אקדמית וחסרת תועלת ממשית. לעתים קרובות מתברר, שתביעה מסוימת הינה מיותרת וחסרת משמעות רק עם סיומו של הליך אחר, אשר עדיין תלוי ועומד לפני ערכאה של בתי המשפט כאשר הוגשה התביעה נושא הדיון. כאשר אפשרות זו צפויה מראש, יצדק בית המשפט, בדרך כלל, אם יסרב לדון בתביעה השניה בטרם ניתן פסק דין סופי בהליך האחר" (ע"א 615/84 אברהם מרקוביץ חברה לבנין והשקעות בע"מ נ' חייא סתם, פ"ד מב(1) 541, 545).
3. בענין מרקוביץ הנ"ל דובר במצב בו הוגשה תביעה לפסק דין הצהרתי למתן תוקף להסכם קומבינציה, ואכן ניתן פסק דין שקבע כי ההסכם תקף. הוגש ערעור, ובמקביל הוגשה תביעה לפיצויים אשר נסמכה על פסק הדין (טרם הכרעה בערעור). הערכאה הדיונית הורתה על מחיקת תביעת הפיצויים.

בית המשפט העליון קבע כי לא היה מקום למחוק את תביעת הפיצויים, אך לצד זאת קבע גם, כי היה מקום לדחות את הדיון בתובענה ללא מועד, לפי תקנה 153 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (שם, בעמ' 546). תוצאתה הפרקטית של דחיה מעין זו דומה לעיכוב הליכים, כפי שביקשו הנתבעים.

1. הלכה זו יפה לענייננו. ברור כי אף אם הבקשה למתן פסק דין תתקבל, מכוח יישום הכלל של מעשה בית דין, הרי שפסק דין זה תלוי על בלימה (ויותר נכון, על תוצאות הערעור).
2. זאת ועוד, נראה כי אף אם מתקבל הערעור, פסק הדין בתובענות שבפניי אינו מתבטל אוטומטית, אלא יש לנקוט הליך לביטולו, אם בהליך ערעור או בתובענה נפרדת (ראה נינה זלצמן, מעשה בית דין, מהדורת תשנ"א, עמ' 254-255 וה"ש 29 ו-30).
3. צא ולמד, הכרעה בבקשה כעת עלולה לגרום לבזבוז זמן שיפוטי, וכן לצורך בנקיטת הליכים נוספים, דוגמת ערעור על ההחלטה (אם תתקבל הבקשה וייקבע שיש מעשה בית דין) או תובענה נפרדת לביטולה, בבוא העת, ומן הסתם בקשה לעיכוב ביצוע, דבר שיכביר הליכים משפטיים והוצאות על כל המעורבים בדבר, ייתכן לחינם.
4. טעמים נוספים להחלטתי זו. הכלל של מעשה בית דין מבוסס על עיקרון סופיות הדיון. כבר נפסק כי "עיקרון זה מעוגן בשני שיקולים עיקריים שבטובת הציבור: טעם אחד עניינו בהפעלה יעילה של מערכת המשפט ובמניעת הכרעות סותרות העלולות לפגוע ביציבות המשפט וביוקרת בתי המשפט....טעם שני עניינו באינטרס כי ייעשה צדק עם בעל הדין האחר, כך שלא יהיה נטרד פעמיים או יותר בשל אותה עילה או אותה פלוגתא....אך עיקרון הסופיות הינו עיקרון מוחלט. המדובר בעיקרון שהוא פרי ההלכה הפסוקה, אשר תמיד שמרה לעצמה את הכוח להגביל את תחולתו באותם מקרים – כמו תשלומי מזונות, למשל – בהם עשויה היא לגרום עיוות דין" (ע"א 5610/93 זלסקי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשון לציון, פ''ד נא (1)68, בעמ' 97; להלן – עניין זלסקי).
5. לכן נפסק כי כלל זה איננו עיקרון מוחלט, החל בכל הנסיבות, אלא הינו "כלל שימושי המיועד למנוע הטרדת בעל דין יריב על ידי התדיינות חוזרת בעניין שבו נפסק, כל אימת שהצדק מצדיק את הדבר", ולכן "מותר לנהוג על פיו בגמישות" (ע"א 718/75 עמרם נ' סקורניק פ''ד לא(1) 29, בעמ' 35).
6. כך למשל קבע בית המשפט העליון כי בנסיבות מסוימות הגורמות אי צדק, ניתן להימנע מהחלת הכלל של מעשה בית דין (ע"פ 447/88 לוונטהל נ' מדינת ישראל , פ''ד מד(2) 1; ע"א 581/72 ארביב נ' מדינת ישראל פ''ד כז(2) 513, עמ' 524; כן ראה קדמי, על הראיות, מהדורת 1999, חלק רביעי, עמ' 1633).
7. זאת ועוד, הפעלה דווקנית של הכלל עשויה להוליך לעיתים לתוצאות בלתי צודקות, ולפיכך "התפישה העקרונית חייבת להשאיר שיקול דעת בידי בית המשפט באותם מצבים שבהם מחייבים שיקולים של צדק לסטות מגדרו של כלל המניעות הדיונית וליתן לבעל הדין הזדמנות נוספת להציג בפניו את עניינו בקשר לאותה עילה או ביחס לאותה פלוגתא" (זלצמן, בספרה הנ"ל, עמ' 625-626; קטע זה צוטט בהסכמה בענין זלסקי, בעמ' 98).
8. ולבסוף, נקבע גם כי "המדובר בכלל של שכל ישר, אשר בתי המשפט קבעו לעצמם כמדיניות שיפוטית. על כן קיימת נכונות, במקרים שבהם הצדק או האינטרס הציבורי מחייבים זאת, לקבוע סייגים לתחולת העקרון הכללי" (ענין זלסקי, עמ' 99).
9. הפסיקה האמורה הובאה על ידי לא על מנת לקבוע, בשלב זה, כי יש להימנע מהכלל של החלת כלל מעשה בית דין בשל אי צדק הנגרם לנתבעים. הפסיקה הנ''ל הובאה בשל העובדה שלטעמי, עצם הדיון וההכרעה בבקשה כעת, בנסיבות שבפניי, כאשר טרם הוכרע הערעור על פסק הדין, אינה ראויה ועלולים לגרום אי צדק לנתבעים, וזאת מעבר לשיקולים המערכתיים ושיקולי יעילות הדיון שצויינו לעיל .
10. כאמור, אדניו של הכלל בדבר מעשה בית דין הינם שניים: הימנעות מהכרעות סותרות ומניעת הטרדה כפולה של בעל הדין האחר. שני "חששות" אלה אינם רלבנטיים בענייננו. בהליך שבפניי, אם אכן חלים יסודותיו של מעשה בית דין, לא יוטרדו הנתבעים פעמיים ולא תהא סכנה בהכרעה סותרת בהליך זה אל מול פסק הדין בתביעת הפינוי.
11. לא נעלמה מעיני ההלכה הפסוקה, לפיה העובדה שפסק הדין המהווה בסיס לטענת מעשה בית דין, אינו חלוט ואף נתון בערעור כבענייננו, איננה פוגמת בהיותו פסק דין סופי לעניין השתק הפלוגתא (ע"א 100/87 סלאמה נ' מתעב בשיר פ''ד מו(2) 409, 414; ע"א 199/82 סניטובסקי נ' חברת החשמל לישראל פ"ד לט(1) 225; קדמי, בספרו הנ''ל בעמ' 1596).
12. למרות זאת, לטעמי, היעילות הדיונית, ההגינות והצדק מחייבים במקרה שלפניי, לעכב את מתן ההחלטה בבקשה עד לאחר הערעור.

כפי שצוין לעיל, מדובר בסדרת המחאות בסכומים של מאות אלפי ש''ח. הנתבעים 3 ו-4 לא היו נתבעים בתביעת הפינוי (ואינני מחווה דעה כעת האם ממצאי פסק הדין חלים עליהם כנטען בבקשה, מכוח קיום "עניין קרוב" או "זיקה משפטית" בין הנתבעת 2 לבינם; ראה בעניין זה קדמי, בספרו הנ''ל, עמ' 1622-1625). למרות זאת, כעת מבוקש למעשה לחייבם בפרעון ההמחאות כאמור, ללא כל דיון בהתנגדויות ובכתב ההגנה וללא שמוצתה זכות הערעור על פסק הדין.

1. זאת ועוד, ההלכה הפסוקה קובעת כי הכלל של מעשה בית דין לא יחול כאשר לא ניתן לערער על פסק הדין, שמכוחו מבוקש להחיל את הכלל (ע"א 6138/93 הארגון למימוש האמנה לביטחון סוציאלי נ' אברהמי, פ''ד נ(1) 441; קדמי, בספרו הנ''ל, עמ' 1637).

ברור שסייג זה לא חל בענייננו, שכן קנויה לנתבעים הזכות לערער על פסק הדין, אך דחיית הגנתם על הסף ומתן פסק דין בתביעות השטריות כנגדם, משמעותה הפרקטית, הלכה למעשה, הינה "מחטף" המתבטא במעין שלילה של זכות הערעור, באותה תקופה קצובה עד להכרעה בו, שכן אם תתקבל הבקשה, הרי שתרחף מעל ראשם חרב פסק דין כספי במאות אלפי ש''ח, טרם שמיצו את זכות הערעור המוקנית לנתבעת 2 על פסק הדין בתביעת הפינוי.

1. לכל הטעמים לעיל יש להוסיף את סמכותו הרחבה של בית המשפט להורות על עיכוב בירור תביעה, כאשר קיים הליך תלוי ועומד המעורר שאלות דומות (רע''א 2733/07 עמירון ס. טי. אל. מימון והשקעות בע''מ נ' וולך, פסקה ה' לפסק הדין). עוד נפסק בהקשר זה כי "סמכות זו (של עיכוב הליכים – י.ש.) מופעלת תוך שקילת יעילות הדיון והמערכת השיפוטית בכלל, חיסכון במשאבי זמן והוצאות, מניעת הכרעות סותרות, נוחות בעלי הדין ומאזנה, הכרעה מהירה וכיוצא בהם" (רע''א 3765/01 הפניקס הישראלי נ' אלכסנדר קפלן).

מובן כי אין עסקינן במצב של עיכוב הליכים מכוח הליך תלוי ועומד המעורר שאלות דומות להליך שבפניי, ככל שהדברים נוגעים לבקשה למתן פסק דין, אך עדיין סבורני כי הסמכות להורות על עיכוב בירור הבקשה קיימת, לרבות בשל עניין מאזן הנוחות בין בעלי הדין.

1. יתרה מכך, בתגובה נטען כי הנתבעים שילמו סך 500,000 ₪ במהלך בירור תביעת הפינוי, מספר חודשים לאחר הגשת ההתנגדויות. הדבר לא הוכחש בתשובה לתגובה.

אומנם, לא פורט בתגובה איזה מהסכום ששולם יש לשייך להמחאות נשוא התביעות שבפניי, אך עדיין, לטעמי, טרם הכרעה בבקשה למתן פסק דין, יש ליתן לנתבעים את יומם בהקשר זה, קרי לאפשר להם את תיקון הגנתם, שכן ייתכן והתיקון ישליך על ההכרעה בבקשה.

במקרה דנא סבורני כי יש להחיל, בבחינת גזירה שווה, את הכלל של הימנעות מסילוק תביעה על הסף, כאשר ניתן לרפא את הפגם בתיקונה, על המקרה ההפוך, של עתירה לתקן את כתב ההגנה טרם מתן פסק דין לחובת הנתבע.

ראיתי להוסיף עניין זה כשיקול נוסף להחלטה לעכב ההחלטה בבקשה עד להכרעה בערעור, שכן ממילא, הגשת בקשה מפורטת בעניין, לאחר מכן הגשת תגובה ותשובה, והכרעה בבקשה זו, תארך מן הסתם פרק זמן מסוים, כאשר לאחר מכן ייתכן ויהיה צורך לבצע "שידוד מערכות" בבקשה למתן פסק דין, והכל בהתחשב בתיקון, ככל שיבוצע, בהגנת הנתבעים.

1. בהינתן האמור, יעוכב מתן החלטה בבקשה למתן פסק דין, עד להכרעה בערעור על פסק הדין בתביעת הפינוי. אשר לתיקון ההתנגדויות / כתב ההגנה, יגישו הנתבעים, אם רצונם בכך, בקשה בצירוף תצהיר תוך 30 יום מקבלת החלטה זו, ולאחר מכן יוגשו תגובה ותשובה במועדים הקבועים לכך בדין.
2. בנסיבות העניין, לא ראיתי מקום לעשות צו להוצאות בבקשה זו. המזכירות תקבע תז"פ ליום 1.10.13, והצדדים יודיעוני עד מועד זה בדבר הערעור.

ניתנה היום, א' תמוז תשע"ג, 09 יוני 2013, בהעדר הצדדים.