ניתנה ביום 14 ינואר 2013

ענת דנקורט ה מ ב ק שת

-

המוסד לביטוח לאומי ה מ ש י ב

בשם המבקשת: עו"ד בנימין פילובסקי

בשם המשיב: עו"ד נעמה נוה

ה ח ל ט ה

השופט אילן איטח

1. ביום 19.7.12 ניתן פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע (השופט יוחנן כהן ונציג ציבור מר משה זיכרמן; ב"ל 45323-03-11), אשר קיבל את תביעת המבקשת לתשלום קצבה מיוחדת להחזקה אישית בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי (מענק מיוחד וקצבה מיוחדת לנכים), תשכ"ח-1965 (להלן - התקנות). בהתאם, הורה בית הדין האזורי למשיב (להלן - המוסד) לשלם למבקשת קצבה מיוחדת החל מיום 1.8.06, מועד בו הופסקה קצבתה, עד ליום 10.2.11, מועד דחיית בקשתה.
2. המוסד ערער על פסק דינו של בית הדין האזורי (עב"ל 39156-09-12) ובמקביל הגיש לבית הדין האזורי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו. בהחלטה מיום 4.11.12 הורה בית הדין האזורי על עיכוב ביצוע פסק הדין (להלן – ההחלטה). על ההחלטה נודע למבקשת, בדרך מקרה ביום 3.12.12, ומכאן בקשת רשות הערעור.

הרקע לבקשה

1. המבקשת, ילידת 1974, הוכרה – לאחר הליך שהתנהל בבית הדין לעבודה – כמי שמחלת האנמיה בה לקתה היא תוצאה של פגיעה בעבודה. ההכרה בפגיעה נעשתה החל מראשית שנת 2006^[1]. למשיבה נקבעו 100% נכות צמיתה והופעלה תקנה 15 במלואה. לנוכח מצבה הרפואי והחשש כי תדבק בזיהום חיצוני, הגישה המבקשת, ביום 2.5.10, בקשה לקבלת קצבה מיוחדת ממועד ההכרה בה כנפגעת בעבודה. ביום 10.2.11 דחה המוסד את הבקשה. כנגד החלטת המוסד לדחות את הבקשה הגישה המבקשת תביעה לבית הדין האזורי.
2. לאחר הגשת התביעה הסתבר למוסד כי המבחנים לאורה נבדקה המבקשת שגויים, והחליט לאשר למבקשת תשלום קצבת נסיעות באופן רטרואקטיבי החל מיום 1.2.06 ועד ליום 1.8.06. המחלוקת שבתיק התמקדה בשאלה האם מצבה הרפואי של המבקשת מחייב, בקביעות, הסעות שאינן בתחבורה ציבורית למן יום 1.9.06 ואילך וכן האם זקוקה המבקשת לעזרה בפעולות היומיום. בבית הדין האזורי נחקרו המבקשת ומטעם המוסד - רופאת המוסד, ד"ר ציבלון, ופקידת השיקום.
3. כאמור, בית הדין האזורי קיבל את התביעה. בית הדין קבע כי המבקשת הוכיחה שהיא זקוקה בקביעות להסעה שלא בתחבורה ציבורית; בית הדין קיבל את טענת המבקשת לפיה הסיכון בטיסה לחו"ל (פריז) אינו שקול לסיכון שיש למבקשת מנסיעה בתחבורה ציבורית; ההחלטה לשלול את זכאותה לא נתמכה בדו"ח מפורט וכן לא פורטו מסקנותיה של הוועדה, כפי שהעידה ד"ר צירלין ולפיכך נפלה שגגה בהחלטה לדחות את תביעתה של המבקשת.
4. ביום 29.7.12 פנתה המבקשת לבית הדין האזורי בבקשה "לבהרת פסק הדין ולחלופין לתיקון פסק דין" שכן פסק דינו של בית הדין שותק לגבי התקנה לפיה יש לשלם את הקצבה המיוחדת. לטענת המבקשת יש לשלם את הקצבה לפי תקנה 10 (ג) – שיעור של 60%. המוסד התנגד לבקשה והפנה לערעור שהגיש ובו נטען כי פסק הדין שגוי הן בכך שלא נקבע לפי איזו חלופה זכאית המבקשת לקצבה – דבר המשפיע על שיעור הקצבה, והן לגופו של ענין. ביחד עם תגובתו לבקשה הגיש המוסד לבית הדין האזורי בקשה לעיכוב ביצוע ובה חזר על טענותיו לגבי סיכויי הערעור וכן טען כי המבקשת תתקשה להחזיר את את הקצבה שתשולם לה.
5. בית הדין האזורי לא נתן החלטה לגופה בקשת המבקשת להבהרת פסק הדין, וביום 4.11.12^[2] החליט לעכב את ביצוע פסק הדין בשים לב לטענת המוסד בנוגע ל"מאזן הנוחות" – קרי, לטענה כי המבקשת תתקשה להחזיר את הקצבה המיוחדת ככל שיתקבל הערעור שלו.
6. לטענת המבקשת רק ביום 3.12.12 נודע לה על ההחלטה. עוד טענה המבקשת כי רק אז הסתבר לה שלבקשת המוסד לעיכוב ביצוע צורפה תעודת עובד ציבור ובה יש טענה לגבי יכולתה של המבקשת להחזיר את הקצבה המיוחדת אם יתקבל הערעור. לפיכך פנתה המבקשת לבית הדין האזורי בבקשה "לביטול החלטה ולדיון מחדש". ביום 18.12.12 דחה בית הדין את הבקשה.
7. ביום 20.12.12 הוגשה בקשת רשות הערעור שלפני. המוסד השיב לבקשה ביום 30.12.12, והמבקשת הגיבה ביום 1.1.13.

טענות הצדדים

1. המבקשת טוענת כי ההחלטה נשוא הבקשה לא הומצאה לה מעולם וכי ביום 3.12.12, בדרך של מקרה, נתקלה המבקשת בה, באינטרנט. לטענתה, מעיון בהחלטה עולה, כי לבית הדין האזורי הוגשה תעודת עובד ציבור מטעם המוסד לעניין הכנסותיה. אולם תעודה זו, כך לטענת המבקשת, מעולם לא הומצאה לה ועל כן ביום 6.12.12 היא הגישה לבית הדין האזורי בקשה לביטול ההחלטה ולדיון מחדש. בית הדין האזורי, בהחלטה מיום 18.12.12, דחה את הבקשה ועל כן ביום 20.12.12 הגישה המבקשת לבית דין זה בקשת רשות ערעור.

לגופו של עניין טוענת המבקשת כי מתעודת עובד הציבור לא עולה חשש ממשי לגביית סכום הגמלאות ממנה, אם יתקבל ערעור המוסד. לטענת המבקשת, דווקא מתעודת עובד הציבור עולה שיש לה הכנסה מגמלת נכות מעבודה לצמיתות, בשיעור 4,529 ₪ וכן הכנסה נוספת מחברת ביטוח, מהן ניתן יהיה לקזז כל חוב. לאור האמור, מבוקש ליתן רשות ערעור, לבטל את החלטת בית הדין האזורי ולהורות למוסד לשלם למבקשת את הגמלה לה היא זכאית.

1. המוסד טוען כי החלטת בית הדין האזורי מנומקת ומבוססת ואין כל הצדקה להתערב בה. לטענתו, יש לדחות את הבקשה על הסף, שכן הוגשה שלא בתוך 15 יום לפי הקבוע בתקנה 74 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב- 1991. בקשר לכך נטען כי מבדיקה במערכת נט-המשפט עולה כי בקשת רשות הערעור נפתחה ביום 20.12.12, בעוד שההחלטה נשוא הבקשה ניתנה ביום 4.11.12, אשר לשיטת המבקשת נודעה לה כבר ביום 3.12.12. עוד טוען המוסד כי הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין נשלחה למבקשת, על נספחיה, בד בבד עם הגשת הבקשה לבית הדין האזורי. לטענתו, אומנם פנה מי ממשרדו של בא כוח המבקשת למוסד בבקשה לקבלת עותק מתעודת עובד ציבור, אך זאת לאחר מועד מתן ההחלטה בדבר עיכוב ביצוע. עוד נטען כי גם אם בטעות שבתום לב לא התקבלה תעודת עובד הציבור בידי המבקשת, עת כתבה התגובה לבקשה לעיכוב ביצוע, הרי שבבקשה מצוין בפירוש, כי לבקשה מצורפת התעודה, כך שהמבקשת יכלה לפנות למוסד ולא להמתין עד לקבלת החלטת בית הדין.

לגופו של עניין טוען המוסד כי אין באמור בתעודת עובד ציבור כדי להביא לדחיית הבקשה לעיכוב ביצוע. לטענתו, פסק דינו של בית הדין האזורי לוקה בשגיאות מהותיות. עוד נטען כי הנזק הצפוי למוסד אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין ולאחר מכן תתקבל בקשת רשות הערעור והערעור עצמו, הוא גדול מהנזק הצפוי למבקשת אם יעוכב הביצוע ובקשת רשות הערעור או הערעור - יידחו. עוד טוען המוסד כי אם יבוצע פסק הדין, המבקשת תהיה זכאית לתשלום סך של
214,000 ₪. לטענתו, נכון כי המבקשת זכאית לקצבת נכות בסך של 4,382 ₪ וכן קצבה נוספת מחברת הביטוח כלל. אולם, בניגוד לטענת המבקשת, למוסד אין כל מידע באשר לגובה קצבה נוספת זו וברור כי קצבת הנכות נחוצה למבקשת לצורך קיומה היומיומי. בנסיבות אלה, כך לטענת המוסד, קיים חשש ממשי שלא יעלה בידי המבקשת להחזיר לו את סכום הגמלאות אם יתקבל הערעור.

1. בתשובה לתגובת המוסד טוענת המבקשת כי בקשת רשות ערעור הוגשה במועד, שכן החלטת בית הדין האזורי מיום 4.11.11 הומצאה לבא כוחה רק ביום 5.12.12, כך שבקשת רשות הערעור אשר הוגשה באמצעות נט משפט ביום 20.12.12, הוגשה במועד. אשר לסיכויי הערעור, טוענת המבקשת כי היא מקבלת מהמוסד קצבת נכות לצמיתות העולה על הקצבה המיוחדת אשר נפסקה לה. עוד נטען כי המבקשת מקבלת תגמולי ביטוח אובדן כושר עבודה בסכום דומה וכן עומד לזכותה פסק דין בן שבע ספרות, אשר נפסק כנגד המעביד באותו עניין. לטענתה, לא ייתכן כי קצבת ביטוח לאומי נשללת מזה שש שנים וכי המוסד יזכה לעיכוב ביצוע על בסיס שגוי ולא כנה, אשר לא ניתנה למבקשת האפשרות להגיב לבקשה לעיכוב ביצוע, לגופה.

הכרעה

1. לאחר שנתתי דעתי לכלל החומר שהובא לפניי, לפסק דינו של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי בנסיבות המקרה, דין הבקשה להידחות, תוך מתן הנחיה להקדים את הדיון בערעור המוסד. ואלה טעמיי בתמצית:

א. נקודת המוצא היא שהזוכה בפסק דין זכאי ליהנות מפרי זכייתו באופן מיידי, והגשת ערעור שלעצמה אינה מעכבת את מימושו. עיכוב ביצועו של פסק דין הוא בבחינת החריג, במיוחד כשמדובר בחיוב כספי. הסעד של עיכוב ביצוע פסק דין יוענק בכפוף לכך שיתקיימו שני תנאים מצטברים - סיכויי הערעור ומאזן הנוחות בין הצדדים^[3]. מאזן הנוחות נבחן על פי הערכת הנזק שייגרם למבקש כתוצאה מביצוע מיידי של פסק הדין, אל מול הנזק שייגרם למשיב ככל שיעוכב הביצוע.

ב. אלא שבמקרה זה פסק הדין אינו כולל הוראה ברורה מה שיעור הגמלה אותה יש לשלם, ולכאורה די בטעם זה כדי להצדיק "עיכוב ביצוע".

ג. באשר למאזן הנוחות – צודק המוסד כי בגוף הבקשה לעיכוב ביצוע מצויינות הטענות לענין מאזן הנוחות ומצויין כי מצורפת תעודת ציבור בתמיכה לטענה. מכך, אין לקבל מצב בו המבקשת מגיבה לבקשה לעיכוב ביצוע תוך התעלמות מטענות הנוגעות למאזן הנוחות ומעוררת את אותן טענות רק לאחר מתן ההחלטה.

ד. לא זאת אף זאת, אכן צודק המוסד כי בקשת רשות הערעור על ההחלטה מיום 4.11.12 הוגשה באיחור, אפילו נקבל את הטענה כי רק ביום 3.12.12 הגיעה ההחלטה לידי המבקשת.

1. סוף דבר – הבקשה נדחית. מועד הדיון בערעור שהגיש המוסד, על פסק דינו של בית הדין האזורי (עב"ל 39156-09-12), מושא הליך זה, יוקדם ויישמע בפני מותב ליום 18.4.13, בשעה 11:00. ישיבת קדם הערעור הקבועה ליום 8.5.13, מבוטלת בזאת.

אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ג' שבט תשע"ג (14 ינואר 2013) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

1. בסעיף 2 לפסק הדין צוין יום 31.12.06 – אך על פני הדברים ולאור המסמכים בתיק מדובר בטעות סופר. ↑

2. יצויין שלפי הנט ההחלטה נחתמה ביום 26.11.12. ↑

3. ע"א 7221/01 י.ג. רובינשטיין יצור וסחר בע"מ נ' שובל (נ.י.ב) שווק מוצרים והפצתם, פ"ד נו(4) 178 (2002); רע"א 6480/00 עיריית תל אביב יפו ואח' נ' בצלאל אהובה, (2000); ע"א 6647/98 מנשה גנן נ' פקיד שומה תל אביב 4, פ"ד נג(1) 187 (1999). ↑