מונחת בפני בקשה להקפאת הליכים שהגישה חברת קמן אחזקות אשר כשמה כן היא חברת אחזקות המחזיקה חברות אחזקות נוספות ואשר להן שליטה במספר חברות בעלות פעילות כלכלית ריאלית.

המתווה נשוא הבקשה השתנה בעוד הבקשה כבר היתה תלויה ועומדת, וכיום כוללת את חברת האם בלבד. עיקר המתווה המוצע הינו מה שמכנה בעל השליטה תרומת בעלים בסך 45 מיליון ש"ח. אולם זאת כנגד פדיון הבטוחות שביד הנושים המובטחים. לשיטת בעל השליטה ההצעה עולה בערכה באורח ניכר על שווי הבטוחות ותשאיר יתרה אשר תשמש לחלוקה בין הנושים.

המבקשת מדגישה בבקשה, כי ההצעה עדיפה בהרבה על פירוק, בו לטענתה לא תיוותר יתרה כלשהי לנושים הרגילים לרבות מחזיקי אגרות החוב.

בנק דיסקונט שהוא נושה מרכזי של החברה מתנגד מכל וכל לבקשה, ובמהלך הדיון הצטרפו אליו רוב רובם של הנושים מובטחים ולא מובטחים גם יחד וכן התנגד לבקשה נציג כונס הנכסים הרשמי. לשיטת המתנגדים אין ממש בהצעת ההסדר או בתרומת הבעלים ואין עדיפות משמעותית להצעה על פני פירוק.

ענין לנו בבקשת הקפאה בעייתית הן לגופה והן מבחינה זו כי רוב הנושים מתנגדים הן להסדר המוצע ואף למתן הקפאה קצרה כתקופת ביניים.

נקודה משמעותית הנראית כנקודה שיש לה משקל מכריע למידי בנסיבות המקרה הינה העובדה הבלתי שנויה במחלוקת כי בפנינו חברת אחזקות. לשון אחר, החברה שמהלך ההקפאה מבוקש בעניינה אינה עסק ריאלי בעל פעילות ממשית המעסיק מספר משמעותי של עובדים. אלא "סידור עבודה משפטי", או ארגוני, שיצר בעל השליטה מטעמיו שלו. אמנם בניגוד למה שיתכן וישתמע מטענות כמה מהנושים אין כלל גורף האוסר, או שולל, מתן הקפאת הליכים לחברת אחזקות. אלא מאי, מעצם מעמדה של חברה ככזו לא מתקיימים חלק משמעותי מהגורמים הדוחפים את בית המשפט לגישה התומכת בהסדר ומעדיפה אותו באורח מהותי על פני פירוק.

במילים אחרות; כאשר מדובר בחברת אחזקות לא קיים אותו "ערך סגולי" נפרד אשר לשימורו יש חשיבות מיוחדת ונפרדת מהתועלת הכספית שצומחת לנושים כתוצאה מההסדר.

במצב דברים כזה הרי שהשאלה אם ליתן צו הקפאת הליכים, שבסופה הסדר, או לשלח את החברה לפירוק הינה בעיקרה שאלה תועלתית – כספית גרידא הקשורה בטבורה למוצע לנושים הכספיים לסוגיהם.

זאת ועוד, משעסקינן בחברת אחזקות ניתן להניח במקרים רבים כי פעילויות רבות אשר מוצא כי הנאמן בהקפאה יבצע ניתנות אף ניתנות לביצוע בידי מפרק.

זאת גם ובעיקר, מכר מושכל של אחזקות החברה כולל חברות בנות או נכדות סולבנטיות.

לסיכומה של נקודה זו, הרי כדי שתינתן הקפאה לחברת אחזקות ראוי שיתקיים לפחות אחד משני אלה:

האחד, עילה מיוחדת המצדיקה את שימור פירמדית השליטה והאחזקה, כפי שהיא ולא אך ורק בשל נוחות בעל השליטה. כך למשל מצב בו בחולייה שמתחת לחברה שהיא החולייה הריאלית קיימות זכויות וטו או סכסוך משפטי שיכול להכשיל הסדר באיבו ולכן ראוי לבצע את ההסדר "מלמעלה".

השני, תועלת כספית עדיפה באורח מובהק שתצמח לנושים ממתן הקפאה לחברת האחזקות באורח שברור וודאי כי לא תצמח בפירוק וזאת מסיבה רלבנטית כלשהי.

נשאלת השאלה אם כך מה העילה, ולו לכאורה, ליתן, במקרה הנוכחי, צו הקפאת הליכים לחברת אחזקות. אודה ואתוודה כי בנסיבות המקרה לא מצאתי "קדושה" כלשהי במבנה האחזקות של הקבוצה, ולא הוצג נימוק מהותי כלשהו שמחייב את שימורה. לכל היותר הובהר כי קיימות מספר חברות נכדה! של חברות ראליות וכי יתכן מאוד כי יקלעו לקשיים עקב קריסת הפירמידה שבנה בעל השליטה. אלא מאי, בנסיבות שכאלו לא הוכח כי דווקא המבנה בצורתו הנוכחית הוא תנאי בלעדיו איין לפעילות החברות הללו. יכולות החברות הללו עצמן להתכבד ולהגיש בקשה להקפאת הליכים וזאת בלא שתהא עליהן "הגיבנת" של פירמידת אחזקות משפטית שכלל לא ברור מדוע קיומה משרת את הנושים.

סוגיה נוספת רלבנטית בהקשר זה הינה התרומה המוצעת מצד בעל השליטה.

אכן, מוכנה אני לקבל באורח עקרוני את הטענה כי מקום בו בעל שליטה מציע מטעמים השמורים עימו סכום תרומה משמעותי כתנאי לשימור פירמידת שליטה, יכול הדבר להחשב כנכס שיועמד לרשות הנושים אך ורק במצב של הקפאה, ואי לכך הוא עשוי להצדיק בנסיבות מסויימות מתן הקפאה לחברת אחזקות.

אך לשם כך יש להציע תרומה של ממש במשמעות המהותית של מושג זה.

במלוא הכבוד הראוי הרי שלאחר ששמעתי את הצדדים קשה לחלוק על הטעון לפיו ספק גדול אם אותם 45 מיליון שקלים מוצעים, בתנאים שהוצעו, יכולים להחשב כתרומת בעלים כלל ועיקר ובודאי שלא בסך המתקרב ל- 45 מיליון שקלים באמת ובתמים. אמנם אין כל פסול בכך כי כחלק ממתווה הסדר יציע בעל שליטה גם רכש של בטוחות או של כל נכס אחר העומד למימוש בתמורה למזומנים מכיסו. אלא, שרכש לחוד ותרומת בעלים לחוד ולא ניתן לבלבל ביניהם ולכנות רכש בשם תרומה.

מצב דברים זה אינו משתנה גם אם טוען בעל השליטה כי הוא רוכש את הנכסים בערך הגבוה מעט מערכם האפשרי במימוש.

בלא כל צורך לקבוע מסמרות בשאלת השווי המדוייק של הבטוחות, הרי אף לפי תרחיש מקל, יחסית, עם החברה עולה כי ההפרש הינו לכל היותר, מעט יותר, מ- 10 מיליון שקלים אשר מתוכם 10 מיליון שקלים מיועדים למחזיקי אגרות החוב. דבר זה מבהיר כי לא רק שלנושים הבלתי מובטחים האחרים לא ישאר אלא קמצוץ מהתרומה, הרי שהדבר עלול ליצור בעיה קשה של העדפת נושים באשר הן מחזיקי אגרות החוב, הן נשיית הבנקים שאינה מכוסה על ידי הבטוחות והן נושים רגילים אחרים ככל שקיימים נחשבים לאותה קבוצה וחל עליהם עקרון השוויון.

אם לא די בכך, הרי שאותה "תרומת בעלים" מותנית, כמוה ככל שהצעת ההסדר במתן פטור גורף מתביעות נגד בעל השליטה יוצא כי יש רגליים לתהייה האם אותה תרומה אינה גורעת מן הנושים יותר מכפי שהיא נותנת להם.

על רקע האמור לעיל מן הראוי ליתן משקל גדול, אם לא מכריע, להתנגדויות הרבות שהושמעו בפני ואשר באו מכל קצוות קשת הנשיה.

יתכן, בלא להכריע בדבר, שיכולה הייתי בשלב ראשוני זה להתגבר על התנגדותו של בנק דיסקונט אשר אמנם מהווה נושה מרכזי אולם מצוי בסכסוך כספי מורכב עם החברה. אלא שבנק דיסקונט היה רחוק מלהיוותר בודד בהתנגדותו. הצטרפו אליו כל הבנקים למעט בנק מזרחי שהוא נושה קטן יחסית וכן מחזיקי אגרות החוב ואף ב"כ כונס הנכסים הרשמי.

למעשה מלבד ההסכמות המסוייגות של בנק מזרחי ונושה רגיל לא גדול, אחד, לא היתה להצעת ההסדר תמיכה כלשהי. אמנם בית המשפט אינו חייב לאמץ תמיד את עמדת הנושים וישנם גם שיקולים אחרים שיש לשקול, אולם השילוב בין חברת אחזקות, תרומת בעלים שספק אם היא תרומה ממשית והתנגדות גורפת כמעט מקיר לקיר חורצים במידה רבה את גורל הבקשה. יש להוסיף לכל ההתנגדויות האלה, כאמור, אף את התנגדות הכנ"ר, שהינו למעשה באנלוגיה "מכח האו"ם".

משהגענו לכאן נותר לדון בשאלה שאכן הועלתה שוב ושוב בידי פרקליטי המבקשת; מה נזק יהא אם תינתן הקפאה קצרה בת חודש, או חודש וחצי, שאחריה אם לא יתקבל הסדר וההתנגדויות תיוותרנה על כנן ניתן יהיה ממילא להפסיק את ההקפאה ולשלח את החברה אחר כבוד לפירוק.

טענה זו היא אמנם שובת לב ממבט ראשון, אולם דומה כי בפועל המצב מורכב יותר. בצדק העיר עו"ד קליר כי אותם כספים המצויים בקופת החברה וישמשו להקפאה הינם למעשה כספי הנושים.

אכן, לעיתים קרובות נוטה בית המשפט לאשר בכל זאת שימוש בכספים המצויים בקופה אולם זאת מקום בו יש טעמים טובים להניח כי בסופו של דבר יגובש הסדר, או ימצאו מקורות שיפצו את הנושים על הסיכון. לא כך הוא במקרה הנוכחי בו למעשה תמומן ההקפאה מאחד המקורות היחידים שאינם משועבדים אשר יתכן ויוכלו הנושים הרגילים להפרע מהם. זאת, כאשר עסקינן בקבוצה שרוב רובה של נכסיה משועבדים בשעבודים ספציפיים. במצב דברים זה ולאור כל שהוער לעיל אין מקום לממן הקפאה, ולו קצרה, מכספי הנושים. ודאי שלא כאשר רוב רובם מתנגד לכך.

נקודה נוספת שיש להתייחס אליה היא הטענה כי אף אם צפויה לנושים תוחלת נמוכה בהקפאה הרי שבפירוק לא יזכו לקבל מאומה. על כך ניתן להשיב בשתי נקודות, האחת כללית והאחרת ספציפית לנסיבות המקרה.

1. אמנם שיקול התועלת היחסית שבהקפאה לעומת פירוק הינו שיקול נכבד ולעיתים מכריע. אולם קיימים מצבים בהם משקלו נשחק וזאת מקום בו התועלת הסגולית מן ההקפאה הינה כה נמוכה, ומגיעה לאחוזים נמוכים מהנשיה הלא מובטחת, עד כי ספק אם יש לתת משקל ליתרונה על פירוק שבו לכאורה לא צפוי לנושים דיבידנד מהותי. זאת, אף בהתעלם מן העובדה כי בפירוק לא עומד לבעלי השליטה פטור כלשהו וקיים סיכוי ולו תיאורטי כי הנושים יוכלו להפיק מקור פרעון נוסף בדרך זו.

2. הוער, ובצדק, במהלך הדיון; כאשר מדובר בחברת אחזקות הרי שאף אם היא מצויה בפירוק היא יכולה אף יכולה למכור את אחזקותיה. זאת כאשר על המלאכה מופקד מפרק שיהיה חופשי לחפש את דרך המכר המיטבית בנסיבות המקרה ובודאי שלא יהיה מוגבל במתווה הסדר אשר מייעד את הנכסים לרכישת בעל השליטה בלבד.

סוף דבר, הבקשה שבפני הינה בעייתית מאוד ולוקה כמעט בכל מובן אפשרי; הלכה למעשה אין בפני לא הבראה ולא תרומת בעלים ממשית. יש בפני חברת אחזקות אשר אף לפי הערכה של פרופ' ברנע שערך את המתווה הראשוני אינה צפויה להשיא רווחים משמעויים בשנים הקרובות וכל שמונח בפני הינו הצעת רכש בעייתית מטעם בעל השליטה היוצרת בעיות משפטיות קשות ולא בכדי כמעט כל הנושים מתנגדים לה.

אי לכך, ובנסיבות המקרה אין מנוס מדחיית הבקשה על כל המשתמע מכך.

אין צורך להכביר מילים כי אך מובן, שאין באמור לעיל כדי למנוע מו"מ בין הצדדים ולפנים משורת הדין כדי לסייע למו"מ כזה ישאר הצו הזמני המונע נקיטת הליכים כנגד החברה, או פגיעה בנכסיה, בתוקפו במשך 7 ימים נוספים אז יפוג מאליו ללא כל צורך בהחלטה או דיון נוספים, לרבות אורכה כלשהי.

לא מצאתי לעשות צו להוצאות.

ניתנה היום, ח' תשרי תשע"ג, 24 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.