בפני תביעה כספית, על סך של 9,667 ₪, שעניינה נזקים שנגרמו כתוצאה מתאונת דרכים. במקביל לה, מתנהלת תביעה כספית נוספת, בה הנתבעת היא התובעת (17105-10-12), בסכום כמעט זהה (9,702 ₪).

בתום הדיון שהתקיים בפני, ובנסיבות, הסכימו הצדדים להכרעה על פי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט, בלא נימוקים, ובהסתמך על כתבי הטענות, העדויות וחומר הראיות שהוגש. הצדדים הסכימו, כי ההכרעה תכלול חלוקת אחריות מפורטת, וכי היא תחול גם על התיק המקביל. כך הסכימו הצדדים, וטוב שכך הסכימו, שכן "יפה כוח פשרה מכוח הדין" (תוספתא, סנהדרין א', ט"ו).

מהסכמת הצדדים, כאמור, יש לראות את כל אחד מן הצדדים כמי שמבקש לסיים את הסכסוך שנתגלע בינו לבין חברו בדרך של פשרה ולא בהכרעה שיפוטית חדה ונוקבת. הסכמה זו טומנת בחובה את נכונותו של כל צד שלא לעמוד בתוקף על כל טענותיו בבחינת "ייקוב הדין את ההר", אלא לקבל מענה הולם למכלול הסיכונים והסיכויים העומדים בפניו (ראה רע"א 5192/01 די וורולי נ' הלין (תק-על 2002(1), 408)).

התאונה ארעה, לכולי עלמא, ברח' טולידאנו בשכונת רמת שלמה בירושלים, בקטע כביש הסמוך למנהרה צרה, אך דו סטרית (התנועה אפשרית בכיוון אחד כל פעם), ובינה לבין עקומה שמאלה בעליה (ליוצאים מהמנהרה). רכב התובעת יצא מהמנהרה לכיוון העקומה, ורכב הנתבעת בא מהעקומה, במורד הכביש, אל עבר המנהרה. לית מאן דפליג, ששדה הראיה במקום מוגבל ביותר, וכי על מכוניות לנסוע בכביש זה, ולבטח בקטע זה, כולל העקומה וכולל המנהרה, בנסיעה איטית ובמשנה זהירות. כמדומה גם, שאין חולק על כך, שאם שני הנהגים המעורבים היו נוסעים כך – היתה התאונה נמנעת.

אין גם חולק, כי המגע עצמו בין המכוניות היה בין הפינה השמאלית קדמית של רכב הנתבעת והדופן השמאלית של רכב התובעת, כמעט לכל אורכו, מקצה הכנף הקדמית, סמוך לדלת הקדמית, ועד לכנף האחורית. רכב הנתבעת נהדף לאחר הפגיעה ימינה, אל קיר אבן, ונפגע גם בצידו הימני.

טענות התובעת, בקליפת אגוז, הן כי נהגה יצא מהמנהרה בנסיעה איטית, כנדרש מתנאי הדרך, ואילו רכב הנתבעת הגיח במורד העקומה, במהירות מופרזת, ובלא יכולת להיצמד לימין הדרך, ועל כן פגע ברכב התובעת.

טענות הנתבעת, בקליפת אגוז, הן כי נהגה נסע בעקומה במשנה זהירות, ואף צפר לפני היציאה מהעקומה, להזהיר את המכוניות הבאות ממול, שעה שנהג התובעת הוא שנהג במהירות מופרזת, ביציאה מהמנהרה, כנראה כדי לצבור תנופה לקראת העליה אל העקומה, ואף נסע במרכז הכביש, במקום להיצמד לימין הדרך, שעה שזו התרחבה לאחר היציאה מהמנהרה הצרה. לפיכך, היתה התאונה בלתי נמנעת, והאשמה רובצת לפתחו של נהג התובעת.

לאחר ששמעתי את עדויות הנהגים, ולאחר שעיינתי בתמונות הנזק, אני מעדיף את גרסת נהג התובעת, שעדותו מתיישבת טוב יותר עם זווית הפגיעה המתוארת, ומאחר שגם לגרסת נהג הנתבעת יש לייחס לו לכל הפחות אחריות חלקית, שכן אם נסע לאט כפי שטען, אמור היה בחלק זה, בו העקומה מתיישרת, להספיק לבלום. גם הדינמיקה של הקשת שעל נהג הנתבעת לנסוע בה – אילו נסע במהירות מופרזת בעקומה – מתיישבת עם גרסת התובעת, ונקל לשער סטיה קלה, ודי בסטיה קלה, שמאלה של נהג הנתבעת, כדי להביא לתאונה כפי שהתרחשה. משאימצתי את גרסת נהג התובעת, איני מוצא בגרסתו מקום בו יש לייחס לו אשם תורם לקרות התאונה. גם לפער הזמנים בין התאונה לבין דרישת הפיצוי אין משמעות, שעה שאין מחלוקת על היקף הנזק שנגרם בתאונה עצמה. לפיכך, אני קובע שיש לייחס לנהג הנתבעת אחריות מלאה להתרחשות התאונה.

בהתאם, אני קובע שיהיה זה נכון וצודק לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את סכום התביעה, בצירוף אגרת התביעה ושכ"ט עו"ד בסך 1,250 ₪. סכום זה ישולם תוך 30 יום מהיום, אחרת יצבור הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מהיום ועד לתשלום בפועל.

ניתן היום, י"ט חשון תשע"ד, 23 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.