21 אוקטובר 2014

1. התובע, באמצעות ב"כ, הגיש תביעתו כנגד החלטת הנתבע מיום 10/11/11 הדוחה תביעתו להכיר בפגיעה מיום 30/01/11 בה נפגע בגבו, כפ"ע.

טוען התובע כי ביום האמור בשעה 13:00 הרים במהלך עבודתו 10 צלחות בלמים השוקלות כ-40 ק"ג לערך, תוך כדי הרמה הרגיש "קנק" בגבו התחתון, עם כאב חד, הפסיק מיד עבודתו, נח, התקשר לבנו ("ניצן") והוא ושכן בשם משה ("משה") הובילוהו לביתו.

2. בהגנתו עתר הנתבע לדחיית התביעה משלא הוכחה פ"ע או קש"ס בינה לבעיה בגבו.

3. ביום 03/06/13 התקיים דיון מוקדם בפני כב' השופטת מ. לויט.

התובע טען שיש עדים לאירוע.

הנתבע טען כי עפ"י הרישום הרפואי הראשוני, 22 יום לאחר המועד הנטען, לא צויין ארוע אלא רק כי 5 ימים סבל מהגב, כשבתעודה רפואית נוספת לא תואר אירוע, אלא נשיאת משקלים בעבודה.

נקבעו מוסכמות-פלוגתאות כדלקמן:

מוסכמות

התובע יליד 61', עבד במועדים הרלבנטים כמבוטח עצמאי בעסק לחלפי רכב.

פלוגתאות

1. האם אירע לתובע אירוע תאונתי במשלח ידו ביום 30.1.11 או 31.1.11 ואם כן – נסיבותיו.

2. שאלת הקשר הסיבתי בין האירוע התאונתי כאמור לבין מצבו של התובע בגבו.

3. סעיף 83 סיפא -

האם השפעת האירוע התאונתי כאמור על מצבו של התובע בגבו, ככל שהיתה, פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים, לרבות מצב בריאות קונסטיטוציונלי.

ביום 20/10/13 הגיש התובע תצהיר עדות ראשית שלו, של ניצן ושל משה, שָכן (משה לא העיד ותצהירו "נמשך" מההליך).

ביום 10/03/14 הגיש התובע סיכומיו בכתב.

הנתבע, שסיכם טיעוניו בתום הדיון, הוסיף על סיכומיו (10/08/14) בהתייחס לסיכומי התובע.

4. ולהכרעה –

א. התובע עובד עצמאי בעסקו. הגם שטען הנתבע כי עסקינן בחברה בע"מ, בה התובע בעלים ומנהל, המועסק כשכיר – בתביעה אין חותמת של חברה בע"מ אלא של שם מסחרי. ממילא, אין מדובר אלא בעצמאי.

הנטל המוטל עליו אינו כנטל המוטל על עובד שכיר, להוכחת הטענה לפ"ע.

ראוי להזכיר כי חרף הנטען בדיון המוקדם – אין בפניי עדים לאירוע.

משמע, הגרסה היחידה לעבודת התובע/לארוע הנטען – היא מפיו בלבד.

אבחן איפוא את העובדות שבפניי והאסמכתאות להן.

ב. אין בפניי ולו תעודת משלוח של החלפים בהם טיפל, כטענתו, באותו יום, או אסמכתא רלוונטית אחרת.

ממילא, אין לדעת מה הרים ובאיזה משקל.

מועד האירוע אף הוא לא ברור: בתביעה למל"ל טען ל- 31/01/11.

באישור המעסיק (העסק של התובע) צויין כי סיים עבודתו ב-31/01/11, מועד הפגיעה.

בנ/5 (מכתב התובע לנתבע מיום 11/09/11) צויין בנדון מועד פגיעה 30/01/11. כן צויין כי ניגש לרופא מס' ימים לאחר מכן וכי העסק הושבת לחלוטין עקב פציעתו. יצויין כי אף אין בפניי ראייה כי העסק אכן לא עבד. אף אין בפניי רישום רפואי כלשהו עד 22/02/11.

ובמכתבו מ- 18/07/11 – אף שבנדון צויין מועד הפגיעה כ-30/01/11 – בתוכן צויין כי ב-31/01/11 התכופף להרים סחורה, נשמע "קנק" ולא הצליח להתרומם. קיווה שלא יזדקק לטיפול רפואי והלך לביתו.

ניצן ומשה בתצהיריהם מדברים על אירוע "בתחילת 2011".

התובע בתצהירו מציין 30.1.11 שעה 13:00.

לא בכדי עומת התובע עם מועד האירוע בתצהירו, מול התביעה למל"ל והוא מציין "אני אצל הרופא גם טעיתי, אמרתי 30,31 ב- 18/02 הלכתי לרופאה. הלכתי אליה שבועיים אחרי זה. אני לא יודע למה נרשם 31".

דא עקא, אף שטען כי יש לו רישום אצל הרופאה ב - 18/02 – כזה לא הוצג בפניי.

כשהופנה לכך שקיים רישום מ- 22/2 הוא משיב : "הלכתי ב- 22 ואמרתי לה

שב- 18.... אני לא זוכר".

בהמשך אישר כי אינו בטוח בתאריך, זה יכול להיות 30,31 וגם 29.

כשהופנה לכך שב-22/2 כל שנטען בפני הרופאה זה שהוא סובל 5 ימים כאבים – אינו מבין. כשהוסבר לו הוא טוען שזה החמיר, "לא אמרתי לה – 31 נפצעתי... אמרתי שהרמתי דברים בעבודה ובסוף החודש זה היה לא זוכר, הייתי כבר שבועיים בבית" – שוב, ללא גרסה ברורה למועד.

לא בכדי עומת עם העדר הגיון לכך שכעצמאי, לא עבד ורק כחודש אח"כ פנה לרופא, ודאי כשאמר לאורתופד שזה שבועיים – והוא משיב, שלא ייתכן שהאירוע אירע באמצע פברואר, הוא זוכר שזה סוף חודש, אמר לאורתופד "בערך שבועיים".

אין לו מושג באיזו שעה אירע האירוע; ואם כתב בתצהירו שעה מדויקת, אז "אמרתי בערך", יכול להיות, לא זוכר.

קשה לומר איפוא כי גרסת העובדה של התובע לאירוע – ברורה: לא ליום, לא לשעה, לא לפרק הזמן עד לפנייה ראשונה לטיפול רפואי ואף לא לגרסה הראשונית שנתן לרופא!! כאמור, לא נמצא בפנייה הראשונה (22/02/11) גרסת עובדה כלשהי, או ציון אירוע בעבודה (נ/1) ולהיפך, ב-28/02/11 צויין "מחלה מזה שבועיים כג"ת מקרין לשמאל – ללא חבלה".

ובהמשך ורק ב- 28/03/11 צויין כי הוצאה ת.ר.ר.נ.ע. מ-10/02/11 (התובע מצרף לתביעה ת.ר.ר.נ.ע. מ- 26/04/11 לתקופה (01/04/11-31/05/11), כשרק ב-10/04/11 צויינה תאונת עבודה מ-30/01/11.

כך, אין טענת ארוע/ים בעבודה עד 29/05/11, עת נטען: "אחרי נשיאת משקלים כבדים בעבודתו" (נ/2).

ועתה לעדי התביעה:

האם צלצל התובע לבן ולשכן (ומתי) – או שמא, השכן עבר, כהרגלו, כי תמיד בא הוא לעזור.

את הבן (ניצן) הזעיק טלפונית מהבסיס – ניצן העיד כי בא מהבית.

זה לוקח כ- 20-30 דקות להגיע מהבית לעסק (ראשל"צ/ראשל"צ).

אם השכן היה איתו – לא ברור לשם מה הזעיק את הבן – כשלבן אין רישיון נהיגה.

לקחו את התובע לבי"ח, ברכב של השכן – והרי התובע טען כי הלך לביתו, לנוח!

למצער, אף אין בפניי רישומי שיחות טלפוניות לבחון האם התקשר לשכן אם לאו, האם לבן ומתי.

לא בכדי מפנה הנתבע בהודעתו (שלאחר סיכומי התובע) גם לפער בין גרסאות התובע: האם התקשר לשכן מיד / האם חצי שעה/שעה לאחר האירוע / האם לא "נצרך" כלל להתקשר, כי זה הגיע ממילא לעסק.

האם התקשר לניצן מיד / האם קודם נח שעה-שעתיים; ואם התקשר מיד והבן הגיע מהבית תוך עד 30 דקות – ממילא, לא נח שעה-שעתיים.

ג. הנה כי כן – ממש אין לומר כי עסקינן בהתאמה בגרסאות, גם לא בגרסאות התובע לכשעצמן, אלה מול אלה.

משלא שוכנעתי, ולו בפרט אחד מרכיבי התביעה כמפורט לעיל – אין לי אלא לדחות התביעה בשלבה העובדתי.

אין עסקינן ב"ספק" וכזה ודאי אינו עומד לזכות התובע, ודאי לא בהעדר תימוכין ראייתי כלשהו לנטען, לעובד עצמאי ומזמן אמת.

התביעה נדחית ללא צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ז תשרי תשע"ה, (21 אוקטובר 2014), בהעדר הצדדים.