<#2#>

רקע ותמצית טענות הצדדים

1. עסקינן בתביעה לסעד הצהרתי וסעד כספי על סך של 56,788 ₪.
2. מכתב התביעה עולה, כי התובעים מתגוררים, מזה עשרות שנים, במושב אליפלט הנמצא בתחומה המוניציפאלי של הנתבעת. לטענתם, הנתבעת טוענת, כי קיים להם חוב כלפיה מזה מספר שנים בגין ארנונה והיטלים שונים והיא נקטה נגדם בהליכי גבייה דורסניים ובין היתר הטילה עליהם עיקולים. התובעים טוענים, כי סברו שאין זה ייתכן שחובות מוניציפאליים של מאות שקלים יתפחו לממדים אסטרונומים ובעיקר לאור העובדה שבמהלך השנים העבירו, מחזיקים שונים, עשרות אלפי שקלים לנתבעת על חשבון אותם חובות. לטענתם, הם ביקשו לברר כיצד תפחו החובות הנטענים למימדי ענק ומבדיקת רואה חשבון מטעמם עולה, כי קיים חשד ממשי לפיו רישומי הנתבעת אינם נכונים. לטענתם, הם פנו לנתבעת לשם בירור הסוגיה וביקשו, כי הליכי הגבייה יופסקו עד לתום הבירורים אולם הנתבעת לא נעתרה לבקשה זו והיא מתבצרת מאחורי רישומיה ותחשיביה על אף שהגזבר שלה הודה, במכתבו, כי ייתכנו אי סדרים ברישומים.
3. התובעים טוענים, כי רואה חשבון מטעמם מצא, כי במשך שנים ארוכות עושקת אותם הנתבעת וכי היא גבתה מהם עשרות אלפי שקלים שלא כדין. לטענתם, עיקר הגזל מקורו בגבייה שרירותית של ריבית פיגורים בשיעורים שאין להם אחיזה וביסוס בדין. לטענת התובעים, הריבית אשר הנתבעת רשאית להטיל על חובות מונוציפאלים מוגבלת לשיעור של 0.75% ובפועל גבתה ריבית גבוהה משמעותית מהריבית האמורה וכך נוצר פער עצום בין תחשיבי הנתבעת והחוב האמיתי. התובעים טוענים, כי התובעת מס' 1 אינה חייבת לנתבעת דבר ותחת זאת יש לנתבעת חוב כלפיה בסך של 6,221 ₪. לטענתם, אין ממש בטענת הנתבעת באשר לגובה חובו של התובע מס' 2 וחוב זה עומד למעשה על סך של 4,633 ₪ ולכל היותר סך של 8,846 ₪ בנוסף טענו, כי לתובע מס' 3 אין חוב כלפי הנתבעת וכי היא חייבת לו סך של 50,567 ₪.
4. הנה כי כן, התובעים טוענים, כי במהלך השנים גבתה מהם הנתבעת ביתר. לטענתם, במעשיה ומחדליה היא הפרה חובה חקוקה וגרמה להם לנזק ומעשיה ומחדליה של הנתבעת מגיעים כדי עשיית עושר ולא במשפט.
5. התובעים עותרים לסעד הצהרתי לפיו אין לתובעת מס' 1 חוב כלפי הנתבעת וכי חובה של הנתבעת כלפיה עומד על סך של 6,221 ₪ וכן, כי התובע מס' 2 חב לנתבעת סך של 4,633 ₪ בלבד ולכל היותר סך של 8,846 ₪ וכי אין לתובע מס' 3 חוב כלפי הנתבעת ותחת זאת היא חייבת לו סך של 50,567 ₪. עוד עותרים התובעים לסעד כספי לפיו תחויב הנתבעת לשלם לתובעים מס' 1 ו-3 את חובה כלפיהם, כמפורט לעיל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.
6. לטענת הנתבעת, בית משפט זה אינו מוסמך ליתן סעד הצהרתי באשר לאי חוקיות מעשיה, שכן הסמכות בעניין זה מסורה לבית המשפט לעניינים מנהליים. בנוסף גורסת, כי התובענה התיישנה שכן במסגרת כתב התביעה טענו התובעים, כי הליכי הגבייה מתנהלים משנת 98 ואף על פי כן הם לא פעלו בנדון עד למועד הגשת התביעה. משכך, התובעים מושתקים מלטעון כל טענה בנוגע לאירועים או חובות אשר התרחשו או נוצרו לפני למעלה משבע שנים ממועד הגשת התביעה. בנוסף, דין התביעה להדחות אף בשל השיהוי בהגשתה. לטענת הנתבעת, קבלת התביעה בשיהוי בה הוגשה תשנה את מצבה לרעה באופן קיצוני שכן היא עשויה להכביד על תקציבה ולפגוע באינטרסים ראויים שלה ושל תושביה.
7. הנתבעת טוענת, כי התובעים פועלים בניגוד לחוק ובמשך למעלה מ- 11 שנים לא שלמו לה אף לא שקל אחד ביוזמתם. לטענתה, הסכומים היחידים אשר עלה בידה לקבל מהם, בכדי לפרוע את חובם, התקבלו בעקבות עיקולים מנהליים אשר הטילה.
8. לטענתה, אין ממש בטענת התובעים לפיה היא חייבת להם כספים וכי התובעים מטעים את בית המשפט הטעיה כפולה כאשר הם מתעלמים מסכומים גבוהים אשר הם היו חייבים לה בתחילת שנת 98 ובנוסף טוענים, כי חובם גבוה מאוד בשל ריבית הפיגורים אשר הטילה.
9. לגישת הנתבעת, בית משפט זה אינו מוסמך לדון בטענה לפיה הטילה ריבית פיגורים לא חוקית וכי אין ממש בטענה זו והלכה למעשה היא גבתה ריבית פיגורים אפקטיבית בשיעור של 0.75% לחודש, בהתאם לחוק. לטענת הנתבעת, התחשיב המצוי בחוות הדעת התובעים מבוסס על כלל חישוב מוטעה שכן, בחוק הריבית נקבע, כי על תשלומי הפיגורים להשתלם בצירוף ריבית אפקטיבית חודשית אשר בה סכום הריבית מצטרף לקרן מידי חודש. לטענתה, אם כוונת המחוקק לא הייתה כאמור הרי שהיה קובע ריבית שנתית או אחרת. לפיכך טוענת, כי חוות דעת התובעים, אשר מתבססת על ריבית נומינאלית מוטעית.
10. לטענתה, מהתכתובות שצורפו לכתב התביעה עולות האשמות לכאורה לפיהן הכספים אשר קיבלה ממועצת הלול במסגרת העיקולים אשר הטילה לא קוזזו מחובם של התובעים. הנתבעת טוענת, כי עיון בתחשיב המצורף לכתב התביעה מלמד, כי אין ממש בטענה זו וכי הסכומים האמורים נלקחו בחשבון וקוזזו מחובם של התובעים.
11. לטענתה, התובעים התעלמו מיתרות חובות עבר שעמדו לחובתם ביום 1.1.98 וזאת על אף שחובות אלו מופיעים בדוחות שצורפו לכתב התביעה. היא טענה עוד, כי חובות אלו הינם חלוטים. לטענתה, כל הסכומים שנזקפו לזכות התובעים נזקפו תחילה כנגד תשלומי החובה שמועד החיוב שלהם היה המוקדם ביותר מבין חובותיהם, בהתאם לסעיף 3 לחוק הריבית.
12. הנתבעת טוענת, כי התובעים טענו שהיא טעתה בחישוביה אולם לא פירטו כיצד עשתה כן לשיטתם ותחת זאת הסתפקו בהטחת האשמת שווא. לטענת הנתבעת, בהתאם לדוחות מצב חשבון נכון ליום 6.7.08 הרי שנותר לתובעת מס' 1 חוב בסך של 48,795.3 ₪, לתובע מס' 2 חוב בסך 76,015.7 ₪ ולתובע מס' 3 חוב בסך של 11,121.9 ₪. לטענתה, הדוחות האמורים משקפים, לכל הפחות, את חובות התובעים כלפיה ולמעשה חובם אף גדול יותר שכן הם קיבלו הנחות ארנונה אשר דינן להתבטל.
13. התובעים הגיש כתב תשובה במסגרתו טענו, כי החוב הנטען על ידי הנתבעת נכון ליום 31.12.97 אכן לא נלקח על ידי המומחה מטעמם בחשבון שכן הופיע ללא פירוט. עוד ציינו, כי למיטב ידיעתם חוב זה הועבר ממועצה אחרת בעת איחוד רשויות והוא אינו נכון. לטענתם, הפערים העיקרים בחישובי הצדדים נובעים מיתרות הפתיחה נכון ליום 31.12.07 יחד עם הזיכויים ממועצת הלול אשר הנתבעת לא כללה, לטענתם. עוד טענו, כי המומחה מטעמם אכן חישב לפי ריבית נומינלית לא צמודה אך לטענתם הפערים בחישוב נמוכים וכן הם לרעתם. התובעים טוענים, כי טענת הנתבעת, לפיה כללה זיכויים בחוב התובעים, אינה רלוונטית. התובעים שבו וטענו, כי התובעים מס' 1 ו-3 שילמו לנתבעת הרבה מעבר למה שהיו אמורים לשלם וכי לתובעת מס' 2 נותר חוב נמוך בשיעור של אלפי שקלים בודדים.

הראיות

1. מטעם התובעים הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובעים מס' 2 ו-3 (להלן: "דני" ו- "זאב" בהתאמה) ושל מר יצחק עלי (להלן: "יצחק")- ששימש כראש המועצה בשנים 1992-1997 והינו בן דודם של התובעים מס' 2 ו-3 ואחיינה של התובעת. מטעם הנתבעת הוגש תצהיר עדות ראשית של מר מנחם פז (להלן: "פז")- גזבר המועצה. הצדדים הגישו חוות דעת מטעמם. בהתאם להחלטה מיום 14.12.09, מונה רו"ח ישראל בוימפלק כמומחה מטעם בית המשפט. המומחה והמצהירים נחקרו על האמור בחוות הדעת ובתצהיריהם, בהתאמה. בנוסף הגישו הצדדים ראיותיהם. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

הדיון

1. במסגרת התובענה בה עסקינן עתרו התובעים לשני סעדים- הצהרתי וכספי. התובעים עתרו לפסק דין הצהרתי לפיו לא נותר לתובעים מס' 1 ו-3 חוב כספי כלפי הנתבעת וכי חובו של התובע מס' 2 עומד על סך של 4,633 ₪ בלבד ולחלופין סך של 8,846 ₪ בלבד. כמו כן עתרו, כי בית המשפט יורה לנתבעת להשיב להם כספים אשר הם שילמו לה ביתר, לטענתם.
2. על כתפי התובעים מוטל הנטל להוכיח טענותיהם לפיהן לא נותר להם חוב כלפי הנתבעת וכי הם שילמו לה סכומים ביתר. בשלב זה אקדים ואומר, כי לא עלה בידי התובעים להרים את הנטל האמור. לאחר שקילה ובחינה של מכלול טענות הצדדים והחומר המונח לפניי מצאתי, כי דין התובענה להדחות, כפי שיפורט.
3. אציין תחילה, כי הנתבעת טענה שבית משפט זה אינו מוסמך ליתן סעד הצהרתי באשר לאי חוקיות מעשיה, שכן הסמכות בעניין זה מסורה לבית המשפט לעניינים מנהליים. כן טוענת, כי היה על התובעים להגיש השגה וערר. סעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת הארנונה הכללית), התשל"ו-1976 מגביל את העילות אשר בגינן ניתן להגיש ערר לטענות הנוגעות להחזקת הנכס, סיווגו, מיקומו, גודלו או סוג השימוש בו. סעיף 3(ב) לחוק קובע, כי מנהל הארנונה וועדת הערר אינם מוסמכים לדון בטענה הנוגעת לאי-חוקיות הטלת הארנונה, כאשר אי-החוקיות איננה נוגעת לאחד הנושאים הנזכרים בסעיף 3(א) לחוק. סמכות מנהל הארנונה וועדת הערר מוגבלת לנושאים עובדתיים וטכניים, להבדיל מעניינים עקרוניים ומשפטיים (בג"צ 764/88 דשנים וחומרים כימיים נ' עיריית קרית-אתא, פ"ד מו(1) 793).
4. בעת קביעת סמכות עניינית לדון ולהכריע במחלוקת הכלל הוא, כי הסמכות הולכת אחר הסעד. לפיכך, בית המשפט האזרחי המוסמך על פי סכום התביעה הוא בעל הסמכות העניינית לדון בתביעת השבה כספית במסגרתה נטען, כי נגבתה ארנונה שלא כדין (ראה לעניין זה פסק דינו של כבוד השופט עמית בת"א (חיפה) 813/04 מילגד בע"מ נ' מועצה אזורית מטה אשר). במקרה בו עסקינן טוענים התובעים, בין היתר, כי הנתבעת פעלה בניגוד לחוק שעה שחייבה אותם בריבית דריבית ועותרים לסעד של השבה ופסק דין הצהרתי. בנסיבות האמורות ולאור גובה התביעה, בית משפט זה מוסמך לדון בתובענה ולהעניק את הסעדים המבוקשים, ככל שיעלה בידי התובעים להוכיח טענותיהם.
5. במסגרת חישוביה באשר לחוב התובעים התייחסה הנתבעת ליתרות פתיחה שליליות נכון ליום 1.1.98. במסגרת חוות דעת המומחה מטעם התובעים אין התייחסות ליתרות פתיחה אלו. בכתב התשובה שהגישו טענו התובעים, כי הפערים העיקרים בחישובי הצדדים נובעים מיתרות הפתיחה נכון ליום 31.12.97. לטענתם, החוב הנטען על ידי הנתבעת נכון ליום 31.12.97 לא נלקח בחשבון על ידי המומחה מטעמם שכן הופיע ללא פירוט. בנוסף, למיטב ידיעתם חוב זה הועבר ממועצה אחרת בעת איחוד רשויות והוא אינו נכון.
6. הנה כי כן, קיימת בין הצדדים מחלוקת בשאלה, האם יש לקחת בחשבון את יתרות הפתיחה מיום 31.12.97 אם לאו. אציין כבר כעת, כי בעניין זה מקובלת עליי עמדת הנתבעת.
7. תחילה אציין, כי הנתבעת טענה שהתובעים מושתקים מלטעון כל טענה בנוגע לאירועים או חובות אשר התרחשו או נוצרו לפני למעלה משבע שנים ממועד הגשת התביעה. לטענתה, אין בידי התובעים להעלות טענות באשר ליתרות הפתיחה מיום 31.12.97 שכן חלפו למעלה משבע שנים מהמועד האמור ועד למועד הגשת התביעה.
8. דני נשאל האם כאשר טען בכתב התביעה ובתצהירו שהוא חייב למועצה 4,633 ₪ האם הוא מסתמך על חוות דעת רואה החשבון מטעם התובעים והשיב, כי לא רק. דני טען כי הוא מסתמך על חשבונות שהוא מקבל מהמועצה שהוא חייב היום 176,000 ₪ למרות שבשנת 2008 היה חייב רק 74,000 ₪ (עמ' 18 ש' 8-12). דני נשאל, האם הוא מקפיד לבדוק את שובר הארנונה והשיב בשלילה. הוא טען שהוא עסוק בדברים אחרים ומקבל שובר פעם בשנה. נטען בפניו, כי כאשר בן דודו כיהן כראש מועצה הוא ידע לבדוק והשיב, כי לא בדק ועובדה שהיה לו חוב (עמ' 18 ש' 26-29). זאב אישר, כי הוא מקבל שובר ארנונה לפחות אחת לשנה. הוא נשאל האם הוא פותח את השובר והשיב, כי לפעמים כן ולפעמים לא ובדרך כלל כן (עמ' 19 ש' 15-18). הנה כי כן, במהלך השנים ידעו התובעים, כי יש להם חוב כלפי הנתבעת ואף על פי כן הם לא פעלו לשם בירור העניין והסדרתו. בין היתר, התובעים לא ביקשו לבדוק ממה מורכב החוב ומה שיעורי הריבית. עובדה זו תומכת בטענת הנתבעת לפיה אין בידי התובעים להעלות טענות באשר לחובות אשר התגבשו למעלה משבע שנים טרם הגשת התובענה ואשר הפכו חלוטים.
9. התובעים טוענים, כי טענת ההתיישנות הינה טענה דיונית ולא מהותית ואין בהתיישנות בלבד בכדי לבטל את הזכות גופה. כן טוענים, כי מקום בו רשות מקומית פועלת כנגד נישום בהליכי גבייה מינהלית הרי שעם פתיחת הליכי הגבייה נפתח פתח להתחשבנות כוללת, כך שהנישום יהיה רשאי לקזז מחובו תשלומים שהרשות גבתה ממנו שלא כדין, גם אם אלה כבר התיישנו. כפי שיפורט בהמשך אף אם יתקבלו טענות אלו, כך שיהיה בידי התובעים להעלות טענותיהם בנוגע ליתרות הפתיחה נכון ליום 1.1.98, לא יהיה בכך בכדי להועיל להם במסגרת התביעה בה עסקינן.
10. בעת עדותו נטען בפני יצחק, כי ככלל המועצה מסתמכת בבתי משפט על הרישומים שלה בספרים כדי להוכיח את טענותיה והוא נשאל, האם הוא יודע למה השיטה הזו קיימת והשיב בשלילה. בהמשך טען שהוא יודע שבתי המשפט מכירים בספרים שונים של גופים שונים כנתון אמת (עמ' 17 ש' 9-11). הועלו בפני יצחק נתונים באשר ליתרות החובה כפי שעולה מספרי המועצה והוא נשאל, האם נכון לומר שספרי המועצה משקפים את החוב לאשורו. יצחק השיב, כי אינו יכול להעיד לגבי המצב היום וטען, כי בתקופה שלו הייתה בעיה קשה מאד מאחר והרישומים נעשו בכתב יד וטען שהוא הנהיג את ההחדרה של כל נושא הגביה למחשב. לטענתו, היו קשיים בתחום הזה ומידי פעם התברר שיש ממש בטענות של אנשים שטענו, כי שילמו יותר מידי וכי לא זיכו אותם כמו שצריך. יצחק העיד, כי לקח זמן עד שהמערכת הוטמעה (עמ' 17 ש' 1-8).
11. אין מחלוקת, כי רישומים בספרי רשות מקומית ופנקסי הרשות הינם בבחינת רשומה מוסדית כמשמעותה בסעיף 36 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971 ומהווים על כן ראיות קבילות לאמיתות תוכנם בכל הליך משפטי. אין די באמירה כללית של יצחק בעדותו, לפיה בתקופתו הייתה בעיה בנושא הרישום, בכדי לסתור את אמינות הרישום עליו מסתמכת הנתבעת וזאת ללא כל אסמכתא נוספת. אציין, כי עדות יצחק, שהינו בן דודם של התובעים מס' 2 ו-3 ואחיינה של התובעת מס' 1, לא הותירה עליי רושם אמין והתרשמתי, כי הוא אינו עד אובייקטיבי וכי הוא ביקש למסור עדות אשר תסייע לתובעים בתביעתם.
12. במסגרת ניהול ההליך עתרו התובעים לצו עיון ספציפי ובין היתר ביקשו לעיין בכרטסות ו/או דפי חשבון ו/או תחשיבים הנוגעים ליתרות הפתיחה מיום 1.1.98 ביחס לכל אחד מהם. ביום 24.1.11 הודיעה הנתבעת, כי אין בידיה דפי חשבון קודמים ליום 1.1.98. לתמיכה בטענה זו צירפה הנתבעת תצהיר של פז.
13. פז אישר, כי בתקופה הרלוונטית היה למועצה ארכיון. הוא העיד, כי למיטב ידיעתו מאז ועד היום המסמכים בארכיון לא נשרפו. נטען בפניו, כי בארכיון אמורים להיות שמורים כרטסות של חייבים או חומר ביחס לחובות או תשלומים שביצעו אנשים והשיב, כי אינו יודע מה יש שם ומאלו שנים (עמ' 20 ש' 6-12). פז העיד, כי הוא עובד במועצה 20 שנה ונשאל האם בתור מי שעובד במועצה 20 שנה הוא אינו יודע איזה חומר יש בארכיון והשיב, כי במסגרת תפקידו כגזבר הוא אינו צריך לדעת איזה חומר יש בארכיון (עמ' 20 ש' 13-16).
14. פז נשאל, האם כאשר הוא צריך לבדוק טענות של אנשים ביחס לתשלומים וכרטסות חיובים האם לא פנה לארכיון כדי לברר זאת והשיב, כי כל החומר שנרשם מה- 1.1.98 נמצא על גבי מחשבי המועצה. כך שככל שיש בירור שקשור ל- 15 השנים מאז אותו מועד, הוא מבקש ממנהלת הגביה או ממנהלת החשבונות לחפש, למצוא ולנתח מתוך מה שיש על גבי המחשב (עמ' 20 ש' 17-21). הוא נשאל היכן ערך בדיקה במקרה שבשנת 99 או 2000 בא אליו חייב וטען, כי סילק חוב בשנת 96 והשיב, כי במקרה כאמור, תיאורטית, יכול להיות שהייתה כרטסת מודפסת אולם כעבור 13 שנים כאשר הוא נדרש למסור תצהיר לא הייתה ברשותו כרטסת. פז התבקש לאשר, כי לא הלך לארכיון לבדוק שהחומר נמצא והשיב, כי לא זכור לו. בהמשך טען, כי ביקש ממנהלת הגביה להמציא את החומר. פז התבקש לאשר, כי לא בדק בארכיון אם קיים חומר מלפני שנת 98 והשיב, כי לא בדק באופן אישי אם יש כרטסות בארכיון (עמ' 20 ש' 22-30). פז התבקש לאשר שהוא לא הנחה את האחראית בגבייה לבדוק בארכיב המועצה והשיב, כי אינו זוכר מה הנחה אותה. לטענתו, הוא שאל אם יש כרטסת ונענה שיש מה- 1.1.98 (עמ' 21 ש' 1-2).
15. אכן, מעדות פז עולה, כי הוא לא בדק פיזית בעצמו האם יש בארכיון את הכרטסות הרלוונטיות. אולם, מצאתי, כי די בבדיקה אשר נערכה על ידו, כמפורט בעדותו, שעה שפנה לגורמים הרלוונטיים ובירר האם יש כרטסת. אינני מקבלת טענת התובעים לפיה הנתבעת לא פעלה כנדרש לשם השגת החומר הרלוונטי או, כי עסקינן בחומר המצוי בידיה וכי אי הגשתו לבית המשפט פועלת לרעתה. התובעת מבקשת לתקוף חיוב שמועדו כ- 11 שנים טרם הגשת התובענה. בנסיבות אלו, אין לה להלין אלא על עצמה ככל שחסרים מסמכים רלוונטיים. טענת הנתבעת, לפיה אין בידיה את המסמכים האמורים, אמינה בעיניי.
16. במסגרת תצהירו של יצחק נטען, לראשונה, כי על פי זכרונו בסוף שנת 1995 הסדיר דני את חובו וחובם של יתר התובעים במסגרת מבצע של משרד הפנים. יצחק טען, כי לשם הסדרת החוב היה צריך לתת הוראת קבע לגבי התשלום השוטף מכאן ואילך. עוד טען, כי מאחר והתשלום התבצע בכרטיס אשראי, אשר חייב אישור מראש של חברת האשראי, הרי שלמיטב ידיעתו חובם של שלושת התובעים נכון לאותו מועד סולק במלואו. הוא הוסיף, כי לא זכורות לו בעיות גבייה מול שלושת התובעים בשנת 1996 (ת/1 סעיפים 5-6).
17. בעדותו נשאל יצחק, אם נכון לומר כי במידה שהיה הסדר בשנת 95 אז הוא היה מופיע בספרי המועצה והשיב, כי הוא מניח שכן (עמ' 15 ש' 10-11). הוא נשאל האם נכון לומר שאם בן דודו היה משלם 30,000 ₪ לסילוק חובות אז זה היה מופיע בספרים והשיב בחיוב (עמ' 15 ש' 14-16). יצחק נשאל האם לטענתו הסכום האמור לא נזקף לזכות התובעים והשיב, כי אינו יודע וכי לא ניהל את הנהלת החשבונות של המועצה. יצחק העיד, כי מינה גזבר למועצה והאציל אליו את סמכויותיו בענייני גבית מסים (עמ' 15 ש' 17-21).
18. יצחק נשאל לגבי הפרקטיקה המקובלת במועצה במבצעי מחיקת חובות ונשאל לגבי ההתחייבויות המקובלות של המועצה כלפי הנישומים וההפך. הוא השיב, כי בשנת 94 או בסמוך לכך שר הפנים התפטר ורבין אשר מילא את תפקידו הכריז על מבצע של הסדרי חובות ומחיקת חובות בכל הארץ. יצחק העיד, כי העיקרון היה שאפשר למחוק 25% מהחוב ואת יתרת החוב לפרוס ל- 24 תשלומים ללא ריבית והצמדה. לטענתו, המועצה פעלה בהתאם, פרסמה את זה ושלחה הודעות לתושבים בכדי שיבואו להסדיר את חובם וטען שמרבית התושבים הגיעו (עמ' 15 ש' 27-31, עמ' 16 ש' 2-4).
19. יצחק נשאל כיצד ביקשה המועצה להבטיח את שיתוף הפעולה של הנישומים במבצע הסדרת החובות והשיב, כי באותה תקופה הסדירו גביה באמצעות כרטיסי אשראי בכדי להבטיח ביצוע ממשי ובמקביל התושבים נדרשו לחתום על הוראת קבע כתנאי להסדר החובות (עמ' 16 ש' 8-13). יצחק נשאל, האם במידה שהתובעים חתמו על הוראת קבע אזי פז היה אמור לדעת את זה והוא השיב, כי לא בהכרח וכי פז לא עסק במישרין בגביה. לטענתו, העסיקו חברת גבייה שניהלה את כל מערכת הנהלת החשבונות של הגביה. יצחק העיד, כי הגזבר היה בתמונה רק במקרים חריגים מאד שהיה צריך לחתום על צווי עיקול או אכיפת הגביה ולא התעסק בפרטים של כל אדם ואדם (עמ' 16 ש' 15-20).
20. נטען בפני יצחק, כי מעדותו עולה, כי המעורבות שלו כראש מועצה הייתה עוד יותר מצומצמת והוא השיב, כי היא הייתה מצומצמת ביותר משום שהוא לא רצה לעסוק בגבייה והיה מעוניין לשחרר את הגבייה לחלוטין מהשפעות פוליטיות והומניות שהן מנת חלקו של כל נבחר ציבור (עמ' 16 ש' 21-24). נטען בפניו, כי הוא אינו יודע אם דודתו ובני דודיו חתמו על הוראת קבע במועדים הרלוונטיים והוא השיב, כי הוא יכול לשער ברמת ודאות גבוהה וכמעט מוחלטת שהם חתמו על הוראת קבע משום שזו הייתה הנחיה חד משמעית ברורה והוא לא מעלה על דעתו שמישהו בגביה התעלם מההוראה הזו (עמ' 16 ש' 25-28).
21. נטען בפני יצחק, כי לטענתו הוא הרחיק עצמו מעולם הגביה בכדי לשמור על שקיפות ומנהל תקין ומאידך כאשר זה נוגע לבני דודים שלו הוא זוכר ספציפית הסדר משנת 95. יצחק אישר את האמור (עמ' 16 ש' 29-32). יצחק טען, כי הוא לא התבקש על ידי התובעים לפעול בעניינם ולא עשה כן. לטענתו, דני הלך למשרד הגביה, הפך שם שולחנות, השתולל וצעק. יצחק העיד, כי הצעקות הגיעו עד ללשכה שלו וכאשר בירר את פשר הצעקות הסבירו לו שזה בן דודו. לטענתו, הוא לא ישכח את זה והוא הבין שעיקלו לתובעים את חשבונות הבנקים. יצחק העיד, כי קיבל דיווח לפיו למחרת דני הגיע לבניין המועצה, ביחד עם אחד מחברי המליאה, בשם אליהו סויסה, והסדיר את החוב באמצעות כרטיס אשראי. לטענתו, הוא יכול רק לשער שהוא קיבל באותה עת את המחיקות ואת הסדר התשלומים שהיה מקובל במבצע. לטענת יצחק, הוא לא בדק אישית אבל ככל הנראה בן דודו נדרש, כמו כולם, לחתום על הוראת קבע לתשלום הארנונה בעתיד לבוא. יצחק הוסיף, כי הוא מניח שהתקבל גם אישור של חברת האשראי וכי לא בדק את העניין (עמ' 17 ש' 11-24).
22. כאמור לעיל, הטענה באשר להסדר לפיו נמחקו חלקית חובות התובעים ובנוגע לפריסת יתרת החוב לא עלת במסגרת כתבי הטענות שהגישו התובעים והיא הועלתה לראשונה במסגרת תצהיר עדותו הראשית של יצחק. מצאתי, כי מטעם זה כשלעצמו דין הטענה להדחות שכן עסקינן בהרחבת חזית. בעניין זה טוענים התובעים בסיכומיהם, כי די בטענותיהם בנוגע ליתרות הפתיחה וכי לא היה עליהם לפרט את ראיותיהם ולהיכנס לפרטי העובדות. אינני מקבלת טענה זו. לא די שצד יטען, כי הוא אינו חייב את הסכום הנטען וכי שילם ביתר שכן יתרות החובה אינן נכונות מבלי שיפרט מדוע לטענתו אינן נכונות. ככל שעומדת לתובעים טענה באשר להסדרת חובות הרי שהיה עליהם להעלותה במסגרת כתבי הטענות אשר הוגשו על ידם.
23. יתרה מזאת, אף אם תתקבל טענת התובעים לפיה אין עסקינן בהרחבת חזית הרי שלא עלה בידם להוכיח, כי הגיעו להסדר הנטען. מעדות יצחק עולה, כי הוא לא היה מעורב בענייני הגבייה. טענותיו של יצחק באשר לקיומו של הסדר כאמור וכן באשר להוראת קבע ותשלום בכרטיס אשראי מסתמכות על השערותיו ועל דברים אשר נמסרו לו, לטענתו, מבלי שבדק את העובדות. אציין, כי יצחק טען, כי קיבל דיווח לפיו דני הסדיר את החובות אולם לא העיד, כי בדק את העניין ומצאתי, כי אין בידו להעיד בעניין זה מידיעה אישית ואין להסתמך על עדותו בעניין זה. התובעים לא הוכיחו, כי הגיעו להסדר בנוגע לחובותיהם וכן לא הוכיחו, כי שילמו את חובם באמצעות כרטיס אשראי וכי חתמו על הוראת קבע לשם ביצוע התשלום מהשלב האמור ואילך. יצחק העיד, כי דני הגיע עם אחד מחברי המועצה מר אלי סוויסה לשם הסדרת החובות. חבר המועצה האמור לא זומן לעדות, על אף שהיה בידו, לכאורה, לשפוך אור על העניינים שבמחלוקת. אי זימונו לעדות פועל לרעת התובעים. כמו כן, התובעים לא המציאו ראיה כלשהי התומכת בטענתם באשר להסדרת החוב, התשלום בכרטיס אשראי וחתימה על הוראת קבע.
24. בנוסף, אין זה סביר בעיני, כי דווקא באשר לשלושת התובעים שלפני, למרות שהסדירו תשלום חובם לשיטתם, הדבר לא קיבל ביטוי בספרי המועצה. סביר בעיני, כי אם הייתה תקלה ברישום בספרי המועצה, זה היה קורה אף לתושבים נוספים דבר שלא הוכח לפני. משכך, אין זה סביר בעיני שדווקא לגבי התובעים שהם בני משפחה אחת תהיה בעייה ברישום.
25. עוד טען יצחק בתצהירו, כי בתחילת 1998 המועצה מחקה חובות ישנים של כלל תושביה עד ליום 31.12.94 וטען, כי בבג"ץ שהוגש בנדון נקבע, כי אין מקום להתערב בכך. לטענתו, אף אם לא הסדירו התובעים את חובותיהם עד לסוף שנת 1995 הרי שלכל הפחות חובותיהם עד לסוף שנת 1994 סולקו במלואם ואין זה סביר, כי בתקופה של שלוש שנים הם צברו חובות בהתאם ליתרות הפתיחה מסוף שנת 1997 (ת/1 סעיפים 8-10).
26. אף טענה זו לא בא זכרה בכתבי הטענות אשר הגישו התובעים. יתרה מכך, אף אם תתקבל הטענה באשר למחיקת חובותיהם של כלל התושבים עד סוף 1994, הרי שטענתו של יצחק, לפיה לא ייתכן, כי במהלך התקופה מסוף שנת 1994 ועד סוף שנת 1997 התובעים צברו את החובות להם טוענת הנתבעת, נטענה בעלמא ואין בה בכדי לתקוף את רישומי הנתבעת בנדון. זאת ועוד, לאחר שהתובעים העידו, כי מידי פעם הם מעיינים בחיובי הארנונה ששולחת להם הנתבעת, אזי ככל שטענתם למחיקת חובות נכונה, מצופה היה מהם לפעול לפני שנים רבות ככל שראו, כי עדיין מופיעות יתרות חובה בחיוביהם ולא לשבת בחוסר מעש שנים כה רבות בהן המועצה ממשיכה לפעול נגדם בהליכי גבייה שונים דורסניים לגישתם, לרבות הטלת עיקולים.
27. בנסיבות אלו, אינני מקבלת טענת התובעים לפיה אין להתייחס ליתרות מיום 1.1.98. המומחה מטעם התובעים התעלם מהנתון האמור ובנסיבות אלו הרי שבחוות דעתו, עליה מסתמכים התובעים, נפלה טעות ועל כן איני מקבלת אותה.
28. טענה נוספת אשר טענו התובעים הינה, כי הנתבעת לא כללה את מלוא הזיכויים אשר התקבלו ממועצת הלול במסגרת הליכי הגבייה.
29. במהלך עדותו הופנה המומחה מטעם בית המשפט למכתב של המועצה לענף הלול ולאישור המועצה לפיו נעשתה ב- 8.11.99 העברה על סך 7,014 ₪, למועצה האזורית מבואות חרמון והוא התבקש להפנות לזיכוי האמור בכרטסת של המועצה והשיב, כי התייחס לכך בתשובתו לשאלות ההבהרה (עמ' 10 ש' 16-22). המומחה הופנה למכתב המועצה ביחס לתובעת בנוגע לעיקולים מיום 27.12.05 ו- 5.4.06 ונשאל האם הם מופיעים בכרטסת והפנה לאמור בחוות דעתו בנדון ולפער בין מועד התשלום ומועד הזיכוי. המומחה ציין, כי תיקן את התאריך לפי אישור מועצת הלול. לטענתו, חישוביו כללו את הסכומים האלה בתאריך שאושר על ידי מועצת הלול (עמ' 11 ש' 1-8). המומחה העיד, כי היו סכומים שהוא לא לקח בחשבון בניגוד למומחה מטעם התובעים. לטענתו, היה סכום של כ- 14,000 ₪ שהיה לגביו מסמך מתקן של מועצת הלול לפיו היא לא העבירה אותו. עוד טען, כי הוא חושב שהיו עוד מספר סכומים כאלה (עמ' 12 ש' 12-15).
30. מקובל עליי האמור בחוות דעת המומחה באשר לזיכויים שהתקבלו מענף הלול. מעדות המומחה עולה, כי הוא התייחס לפער בין מועד התשלום ומועד הזיכוי ותיקן את התאריך בהתאם לאישור מועצת הלול וכן לא חישב סכום אשר היה לגביו מסמך מתקן ממנו עולה, כי מועצת הלול לא העבירה את הסכום האמור. לא עלה בידי התובעים להוכיח טענתם באשר לזיכוי בגין כספים שהתקבלו ממועצת הלול, אשר לא קיבלו ביטוי בספרי הנתבעת.
31. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת באשר לאופן חישוב הריבית על חובם הנטען של התובעים. במסגרת כתב התביעה טענו התובעים, כי עיקר הגזל מקורו בגבייה שרירותית של ריבית פיגורים בשיעורים שאין להם אחיזה וביסוס בדין. לטענתם, הריבית אשר הנתבעת רשאית להטיל על חובות מונוציפאלים מוגבלת לשיעור של 0.75%. לטענתם, בפועל הנתבעת גבתה ריבית גבוהה משמעותית מהריבית האמורה ובשל כך נוצר פער עצום בין תחשיבי הנתבעת והחוב האמיתי. מנגד טענה הנתבעת, כי בית משפט זה אינו מוסמך לדון בטענה לפיה הטילה ריבית פיגורים לא חוקית ולטענתה אין ממש בטענה זו והלכה למעשה היא גבתה ריבית פיגורים אפקטיבית בשיעור של 0.75% לחודש, בהתאם לחוק. לטענתה, התחשיב המצוי בחוות הדעת של התובעים מבוסס על כלל חישוב מוטעה שכן בחוק הריבית נקבע, כי על תשלומי הפיגורים להשתלם בצירוף ריבית אפקטיבית חודשית אשר בה סכום הריבית מצטרף לקרן מידי חודש. לטענתה, אם כוונת המחוקק לא הייתה כאמור הרי שהוא היה קובע ריבית שנתית או אחרת. לפיכך טוענת, כי חוות דעתם של התובעים אשר מתבססת על ריבית נומינאלית הינה מוטעית. המומחה מטעם בית המשפט ציין בחוות דעתו, כי המסקנה ההגיונית היא כי הריבית אליה מתייחס חוק הרשויות המקומית הינה ריבית דריבית.
32. לאחרונה דנה כבוד השופטת מיכל נד"ב מבית המשפט המחוזי מרכז בחמש בקשות לאישור תובענה כייצוגית (במסגרת תצ (מרכז) 52342-07-11) בקשות אשר התקבלו. כל התובענות עסקו בהשבת כספים שנגבו ביתר עקב גביית ריבית על תשלומי חובה מעבר לגבייה המותרת על פי דין. הדיון בבקשות אוחד בשאלה המשותפת של פרשנות חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה( תש"מ - 1980.
33. המחלוקת בה עסק פסק הדין המפורט לעיל הינה, מה משמעות הריבית הצמודה בהגדרה של "תשלומי פיגורים" בסעיף 2(א) לחוק והאם הריבית האמורה מצטרפת לקרן החוב בצירוף הפרשי ההצמדה בלבד או שהיא מתווספת לקרן החוב בצירוף הפרשי ההצמדה והריבית שנצברה עד תחילת החודש, בשיטת הריבית דריבית. כבוד השופטת ציינה, כי מקום בו ביקש המחוקק לקבוע שיטת שערוך בדרך של ריבית דריבית הוא קבע זאת מפורשות. לטענתה, מקום בו נוקט דבר חקיקה בביטויים מקובלים המוגדרים בדברי חקיקה, אין כל מקום לפרשנות תכליתית המנוגדת ללשונו הברורה של החוק.
34. כמו כן, כבוד השופטת נד"ב ציינה, כי המשיבות, שהן רשויות מקומיות, מחויבות לפעול במסגרת הסמכויות שהוענקו להן בחוק בהתאם לעקרון חוקיות המינהל וכי חוק הריבית אינו מסמיך את המשיבות לגבות ריבית בדרך של ריבית דריבית. השופטת קבעה, כי לא ניתן לפגוע בזכות הקניין שלא מכוח הסמכה מפורשת בחוק וכי ברור שאין בחוק הריבית הסמכה מפורשת לגבות ריבית בשיטת הריבית דריבית. כבוד השופטת הוסיפה, כי כאשר הרשות מזכה את התושב בצירוף ריבית, היא אינה עושה כן בשיטת הריבית דריבית, למרות שנוסחו של סעיף 3 בחוק הריבית, הקובע את ריבית הזיכויים, זהה לזה שבסעיף 2 לחוק. בנוסף ציינה כבוד השופטת, כי פרשנות המבקשים מתחזקת נוכח הודעות חדילה של חמש רשויות מקומיות אשר גם נגדן הוגשו תובענות ייצוגיות בעניין הנדון. השופטת אף מציינת, כי תשלומי פיגורים בכל הנוגע לתשלום חובה שלא שולם במועד לרשות, כוללים הפרשי הצמדה וריבית צמודה בשיעור של 0.75% לחודש לעומת תשלומי יתר שנגבו על ידי הרשות ולא הוחזרו תוך 30 ימים מוחזרים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית צמודה של 0.5% לחודש בלבד. הבדל זה בין שיעור הריבית מלמד, כי שיעור הריבית שהותר לרשות לגבות אכן כולל כבר אלמנט עונשי משמעותי של קנס. על כן לא מתבקשת פרשנות המשיבות שם לפיה המחוקק סבר, כי אלמנט הקנס הקיים לא די בו ועל כן מותר להן לגבות ריבית דריבית.
35. אציין, כי בקשה לאישור תובענה כתובענה ייצוגית באותו עניין הוגשה לבית המשפט המחוזי בנצרת ונדונה בפני כבוד השופטת נחמה מוניץ. בעקבות התובענה האמורה הודיעה הנתבעת על חדילה מגביית ריבית דריבית וערכה תיקון בחישוב הריבית (ת"צ 53585-02-13 יוסף חמד נ' מועצה מקומית כפר כנא). הודעה כאמור הוגשה בתובענה נוספת באותו עניין, אשר נדונה לאחרונה בפני כבוד השופט גריל בבית המשפט המחוזי בחיפה.
36. בנסיבות האמורות ברי, כי אין לקבל את עמדת הנתבעת ואת עמדת המומחה מטעם בית המשפט בסוגיה האמורה. מצאתי, כי לאור המגמה העולה בפסיקה לאחרונה, כמפורט לעיל, הרי שעל הנתבעת לערוך חישוב מחדש של חובות התובעים כלפיה, ללא חיוב של ריבית דריבית.
37. עם זאת, מצאתי, כי אין באמור לעיל בכדי לסייע לתובעים בתובענה שלפניי. אציין, כי בכתב התשובה טענו התובעים, כי המומחה מטעמם אכן חישב לפי ריבית נומינלית לא צמודה אך לטענתם הפערים בחישוב נמוכים וכן הם לרעתם. אציין עוד, כי בפסק דינה, מיום 24.3.13, ציינה כבוד השופטת נד"ב, כי השאלה המשפטית בה עסקה אינה האם הריבית הנגבית על פי חוק אמורה להיות ריבית נומינאלית או ריבית אפקטיבית, שכן המבקשים שם לא טענו, כי יש לגבות ריבית נומינאלית ללא רכיב הצמדה אלא ריבית צמודה והמשיבות שם לא טענו, כי ריבית דריבית עונה לשם ריבית צמודה. כך שברי, כי בכל מקרה חישוב המומחה מטעם התובעים לפי ריבית נומינלית מוטעה.
38. יתרה מזאת, במסגרת התובענה שלפניי התבקשו שני סעדים- אחד הצהרתי ואחד כספי. במסגרת הסעד ההצהרתי עתרו התובעים, כי בית המשפט ייתן פסק דין הצהרתי לפיו לא נותר להם חוב כלפי הנתבעת ובמסגרת פסק הדין הכספי עתרו, כי בית המשפט יחייב את הנתבעת להשיב להם כספים שהם שילמו לה ביתר, לגרסתם. במסגרת סיכומיהם טוענים התובעים, כי הנתון המהותי ביותר בתיק בו עסקינן הוא יתרות הפתיחה בכרטסת של כל אחד מהתובעים. משנדחתה טענת התובעים באשר ליתרות החוב נכון ליום 1.1.98 ולאור חישובי המומחה, אשר התייחס לזיכויים ממועצת הלול וערך את ההתאמות הדרושות, מצאתי, כי לא עלה בידי התובעים להוכיח, כי הם זכאים לסעדים המבוקשים על ידם. התובעים לא הוכיחו, כי ככל שיערך חישוב שלא בדרך של ריבית דריבית הרי שהם יהיו זכאים לסעדים המבוקשים והתרשמתי, כי גם בדרך של חישוב שלא בתוספת ריבית דריבית עדיין התובעים חייבים כספים לנתבעת. התובעים לא הוכיחו, כי חישוב באופן האמור משמעו, כי לא נותר להם חוב כלפי הנתבעת ובוודאי לא הוכיחו, כי שילמו לנתבעת ביתר.
39. במסגרת הסיכומים טענו התובעים, כי בידי בית המשפט ליתן סעד הצהרתי שייקבע את גובה חובם הנכון לנתבעת, ככל שטענותיהם באשר להעדר חוב ו/או תשלום ביתר לא יתקבלו. התובעים טוענים, כי אין ממש בטענת הנתבעת לפיה בית המשפט אינו רשאי להעניק להם סעד כאמור מאחר וסעד זה לא נתבע על ידם במסגרת כתב התביעה. התובעים טוענים, כי כאשר אדם עותר לסעד כספי ומתברר, כי מגיע לו סכום נמוך מזה שתבע אזי בית המשפט מוסמך לפסוק לו את הסכום הנמוך יותר, על אף שהוא לא תבע סכום חלופי. התובעים מבקשים לעשות אנלוגיה לענייננו וטוענים, כי אם מתברר שיש להם חוב אולם הוא נמוך בהרבה מהנקוב בכרטסת הנתבעת אזי על בית המשפט לפסוק בהתאם. מצאתי, כי לא ניתן לעשות אנלוגיה כפי שטוענים התובעים. במקרה כמו בדוגמא אשר הביאו התובעים הצדדים דנים ביניהם בשאלת חובו של אדם אחד לאחר וככל שמתברר, כי החוב נמוך ממה שטען התובע ברי, כי בית המשפט מוסמך לפסוק את החוב המוכח ולא מעבר לכך. מאידך, במקרה בו עסקינן המחלוקת אינה גובה החוב של התובעים כלפי הנתבעת אלא האם נותר להם חוב כלשהו ו/או האם שילמו ביתר. בעניין זה מצאתי, כי לא הוכח שהתובעים שילמו ביתר ואף לא הוכח, כי הנתבעת נותרה חייבת להם כספים. מעבר לכך מצאתי, כי במסגרת הדיון בתובענה שלפניי לא התבררו כל העובדות הדרושות להענקת הסעד המבוקש כעת במסגרת הסיכומים של קביעת גובה חובם המדויק של התובעים וכי אין בידי בית המשפט את הכלים ליתן הכרעה באשר לגובה חובם של התובעים כלפי הנתבעת. במיוחד גם לאור קביעתי לעיל, כי על הנתבעת לערוך חישוב מחדש של יתרת החוב שלא בדרך של ריבית דריבית. כאמור, אין מחלוקת כי סעד זה לא נתבע על ידי התובעים במסגרת כתב התביעה.
40. הנה כי כן, מצאתי, כי לא עלה בידי התובעים להוכיח כי הם זכאים לסעדים להם עתרו.
41. בנסיבות האמורות התובענה נדחית. מחייבת את התובעים ביחד ולחוד בסכום כולל בגין הוצאות משפט לרבות עלויות חוות דעת מטעם הנתבעת ומומחה בית משפט ושכר טירחת עו"ד בסך 17,000 ₪. הסכום האמור ישולם בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא לצדדים.

ניתן היום, י"ג חשון תשע"ד, 17 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.