בעתירה שלפניי מבקשת העותרת כי יינתנו לה הסעדים הבאים;

1. צו המורה על ביטול החלטת המשיבה 1 (להלן גם: "הוועדה המחוזית") מיום 2.7.2012 שלא להאריך לעותרת היתר לשימוש חורג למפעל גריטת מתכת לחמש שנים במקרקעין הידועים כגוש 7763 חלקי חלקה 18 בטירה (להלן: "המקרקעין").
2. צו המורה לוועדה המחוזית להאריך לעותרת את ההיתר לשימוש חורג לחמש שנים נוספות או עד לאישור תכנית מח/281, ככל שניתן יהיה להוציא מכוחה היתרי בניה, להפעלת אתר לגריטת מתכת במקרקעין.
3. צו המצהיר כי הארכת היתר לשימוש חורג לעותרת במקרקעין אינו בגדר "סטייה ניכרת מתכנית" כמשמעותה בסעיף 151(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק").

רקע תכנוני ועובדתי

1. העותרת היא חברה פרטית העוסקת בקניה, עיבוד ומִחזור של ברזל ומתכות. העותרת זכתה בתחילת שנות ה – 2000 במכרז "ביער טביב" להפעלת מכונת גריטה, לצורך מִחזור ברזל. לטענת העותרת, בעקבות התנגדות מערכת הביטחון, בשל שיקולים ביטחוניים, בוטלה ההקצאה ובעקבות זאת, בהתייעצות על המשרד להגנת הסביבה ובהמלצת מנהלת המחוז דאז (הגב' בת שבע קופטש), העותרת קיבלה על עצמה להפעיל מכונת גריטה קיימת במקרקעין (באתר שהיה קיים עוד קודם לכן).
2. התכניות החלות על המקרקעין: בהתאם לתכנית מתאר ארצית – תמ"א 35 שטח המקרקעין נמצא במרקם עירוני ובאזור רגישות נופית סביבתית גבוהה.
   בהתאם לתכנית מתאר ארצית – תמ"א 34/ב/4 שטח המקרקעין נמצא באזור רגישות א'. בהתאם לתכנית המתאר המחוזית – תמ"מ 21/3 שטח המקרקעין נמצא באזור חקלאי / נוף כפרי פתוח ועובר בו קו גז טבעי.
   בהתאם לתכנית המתאר המופקדת של טירה מח /281 (להלן גם: "התכנית המופקדת") שהופקדה בחודש אפריל 2011, הייעוד בשטח המקרקעין הינו תעסוקה ושינוי התמ"מ הינו בהפקדה המועצה הארצית.
   על פי התכנית המקומית טר/3007 מיועדת הקרקע לשימוש חקלאי.
3. בעבר, הגישה העותרת בקשה לשימוש חורג למפעל גריטה בשטח חקלאי (שמספרה טר/ש/74). ועדת המשנה הנקודתית דנה בבקשה וביום 13.1.2004 החליטה:
   "לאשר שימוש חורג בשטח חקלאי למפעל גריטה לתקופה של 18 חודש מיום החלטה זו (כלומר – עד סוף יולי 2005) ובתנאי תיאום עם מע"צ ומשרד התחבורה להסדרת נגישות לאתר ואישור הולקחש"פ [ועדה לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים – י.ש., להלן: "הולקחש"פ"].".
   כן קבעה הוועדה שלושה תנאים הכרחיים , להארכת השימוש החורג לתקופת זמן מוגבלת נוספת והם:

"1. הגשת תוכנית סטטוטורית למקום חלופי, מתואמת עם המשרד לאיכות הסביבה ולשכת התכנון.
2. ביצוע מטלות סביבתיות עפ"י הנדרש מהמשרד לאיכות הסביבה.
3. ביצוע בפועל של פיתוח נופי להסתרת המפגע הנצפה מכביש 6.
הערה: אם לא יתמלאו התנאים הנ"ל – יינקטו הליכים משפטים נגד היזמים."

בתאריך 16.2.2004 קבעה ועדת המשנה הסטטוטורית למיון תכניות של הולקחש"פ, כי הבקשה טעונה אישורה לפי סעיף 109 לחוק.

לטענת הוועדה המחוזית, מאחר ותנאי ההחלטה לא מולאו במועד, נסגר תיק הבקשה בוועדה המחוזית.

מנגד, לטענת העותרת, החל משנת 2004 חדלה המשיבה 3 - הוועדה המקומית לתכנון ובניה טירה (להלן: "הוועדה המקומית") לתפקד, עד שמונתה לה ועדה קרואה וכתוצאה מכך, לא הוציאה הוועדה המקומית בפועל את היתר הבניה לעותרת, אף כי הוועדה המחוזית והמשרד להגנת הסביבה ראו בעותרת כמי שקיבלה היתר לשימוש חורג.

1. במחצית שנת 2004 ערך המשיב 2 - המשרד להגנת הסביבה שימוע לעותרת, ובעקבותיו הוציא לעותרת שורת מטלות לביצוע. בעקבות השימוע, הגישה העותרת ביום 14.6.2004 לרשות הרישוי בעיריית טירה, בקשה לרישיון עסק. לטענת העותרת, היא קיבלה אישורים לצורך רישיון עסק מהגורמים הרלבנטיים.
2. לטענת העותרת, כשנוכחה לראות, כי מועד ההיתר לשימוש חורג עומד לפקוע, היא הגישה בקשה להארכת השימוש החורג במקרקעין וביום 23.5.2005 דנה הוועדה המקומית בבקשתה והחליטה להמליץ לוועדה המחוזית לאשר את השימוש החורג בתנאים. הוועדה המחוזית לא דנה בבקשת העותרת ואילצה אותה לקבל המלצה חוזרת מהוועדה המקומית, דבר, שלטענת העותרת, הפך בלתי אפשרי לנוכח העדר תפקוד מוחלט של הוועדה המקומית.
3. ביום 23.8.2007 הגישה העותרת לוועדה המקומית בקשה לקבלת היתר לשימוש חורג למפעל לגריסת ברזל במקרקעין. הוועדה המקומית העבירה את הדיון בבקשה לוועדה המחוזית.
   
   קיימת מחלוקת בין הצדדים ביחס למהות הבקשה – האם מדובר בבקשה להארכת היתר לשימוש חורג שניתן לעותרת בעבר (כטענת העותרת) או שמא מדובר בבקשה חדשה לשימוש חורג (כטענת הוועדה המחוזית).
4. בעקבות החלטת הוועדה המקומית שלא להמליץ על הארכת השימוש החורג מהטעם ש: "חברי הועדה מתנגדים להקמת מפעלים מזהמים באזור", הגישה העותרת ערר לוועדת הערר המחוזית נגד הוועדה המקומית (להלן: "הערר").

ביום 14.3.2011 החליטה ועדת הערר המחוזית להמליץ לאשר את ההיתר לשימוש חורג בתנאים (להלן: "החלטת ועדת הערר").

1. ביום 16.10.2011 עדכנה הוועדה המקומית את הוועדה המחוזית כי הוגשה התנגדות לבקשה למתן היתר לשימוש חורג וביום 2.7.2012 החליטה הוועדה המחוזית לדחות את בקשת העותרת לשימוש חורג (להלן: "החלטת הוועדה המחוזית").

נגד החלטה זו עתרה העותרת בעתירה דנן.

עיקרי החלטת הוועדה המחוזית (מיום 2.7.2012)

1. על המקרקעין חלה תכנית טר/3007 המייעדת את הקרקע לחקלאות.
2. מפעל גריטה / גריסה משנה את אופי הסביבה הקרובה שנועדה לחקלאות הן מבחינת הבניה והן מבחינת השימוש. הבקשה לשימוש חורג מהווה לכן סטייה ניכרת מתכנית ולכן לא ניתן לאשרה.
3. בהתאם לדו"ח פיקוח מיום 25.6.2012 המפעל נבנה שלא כדין ולא ניתנו לו היתרי בנייה. ממילא לא ניתן לתת שימוש חורג כאשר מדובר במבנים לא חוקיים.
4. העובדה שהופקדה באפריל 2011 תכנית מתאר (מח/281) המאפשרת התרת שימוש כמבוקש בבקשה במסגרת תכניות מפורטות מכוחה, תכנית מתאר הכפופה עדיין לאישורה ולאישור שינוי תמ"מ המאפשר אותה, אינה משנה את בחינת הסטייה הניכרת על רקע התכנית המקומית התקפה.
5. כנגד המבנים בשטח התכנית תלויים ועומדים צווי הריסה וצווי הפסקת שימוש שיפוטיים, המופרים על ידם במשך שנים ארוכות ובשל כך הוגשו לבית המשפט הליכים בגין הפרת צווים שיפוטיים וגם הליך של ביזיון בית משפט. גם מטעם זה ונוכח מדיניות הוועדה המחוזית למניעת עידוד עבריינות בנייה, אין הוועדה סבורה כי ראוי לאשר את הבקשה לשימוש חורג.
6. בתקופה שמאז ההחלטה הקודמת של הוועדה המחוזית, ממשיך המפעל ועובד מזה 8 שנים, ללא היתרי בניה וללא היתר לשימוש חורג (שכן גם ההיתר לשימוש חורג מכוח ההחלטה הקודמת לא הוצא).

תמצית טענות העותרת

1. העותרת עומדת בכל הפרמטרים למתן היתר לשימוש חורג, אולם הוועדה המחוזית לא שקלה את השיקולים המתאימים, לא הפעילה שיקול דעת ולא נתנה משקל כל שהוא לעובדה המכריעה שהשימוש החורג תואם לתכנית מח/281 המצויה בהפקדה מאפריל 2011 והבקשה לשימוש חורג נועדה לגשר על הפער התכנוני עד לאישורה. הוועדה המחוזית ראתה לנגד עיניה רק את הטענה כי מדובר לכאורה בהכשרת עבירת בניה.
2. העותרת ביצעה את כל הנדרש ממנה כדי לקבל הארכת תוקף להיתר לשימוש חורג – איתרה עשרות מקומות חלופיים, ביצעה פיתוח נופי להסתרת כביש 6 וביום 16.8.2004 הודיעה עיריית טירה לעותרת כי היא מתכוונת לייעד את האזור בו מצוי מפעל המחזור כאזור תעשיה, במסגרת תכנית המתאר המתגבשת.
3. העותרת טענה בפני הוועדה המחוזית כי יש לתת לה היתר לפי סעיף 97 לחוק, שכן ההיתר המבוקש תואם לתכנית המופקדת ולייעוד המקרקעין לתעשייה, והבניה במסגרתו אף תואמת לתכנית המאושרת החלה על המקרקעין, המתירה בניית מבנים לצרכי חקלאות. לפיכך, אם התכנית המופקדת תאושר, ההיתר יהיה בהתאם לתכנית המאושרת, ואם התכנית המופקדת לא תאושר, הבניה תהיה בהתאם למותר על פי התכנית המאושרת והשימוש יהפוך לשימוש חורג. בהתאם לסעיף 97(ב)(1) לחוק, היה על הוועדה המחוזית לאשר את מתן ההיתר, כאשר הוא תואם למצב המאושר ולתכנון המוצע בתכנית המופקדת.
4. בהתאם להחלטת הוועדה המחוזית מיום 13.1.2004 ליתן לעותרת היתר לשימוש חורג ל – 18 חודשים עם אפשרות להארכת תוקף ההיתר לשימוש חורג בתנאי שהעותרת תמלא אחר 3 תנאים, משמולאו אותם תנאים ומשהופקדה תכנית מח/281, יש להאריך את ההיתר לשימוש חורג לתקופה נוספת עד לאישור תכנית מח/281.
5. מצבו של מי שהיה לו רישיון והוא נדרש לחדשו (כדוגמת העותרת), אינו דומה למי שמבקש רישיון לראשונה. בהעדר שינוי נסיבות, היה על הוועדה ליתן את ההיתר לתקופה נוספת. השינוי היחיד במקרה זה, הוא הפקדת תכנית מח/281 (בחודש אפריל 2011) המחייב הארכת ההיתר לשימוש חורג.
6. הוועדה המחוזית לא יכלה להתעלם מהשינוי המהותי שאירע מעת שדנה בבקשה הקודמת להיתר לשימוש חורג של העותרת ונעתרה לה, בדמות תכנית מח/281 המייעדת את המקרקעין לתעשייה ולמלאכה. הפקדתה של תכנית מהווה שלב משמעותי מבחינת סיכויי אישורה בעתיד על ידי רשויות התכנית.
7. לחילופין, הוועדה המחוזית הייתה צריכה להאריך את ההיתר לשימוש חורג שכן לא מדובר בסטייה ניכרת מתכנית היות והבניה תואמת לתכנית והשימוש אינו משנה את אופי הסביבה אלא משתלב בה. בהחלטתה מיום 14.3.2011, ועדת הערר התייחסה לכך שהאזור אינו חקלאי כבר במשך שנים ארוכות – בצמוד למכונת הגריטה של העותרת, מצוי מכון טיהור שפכים של העיר טירה וכוכב יאיר, המשתרע על פני עשרות דונמים (וספק אם הוא פועל בהתאם לתב"ע או לפי היתר בניה) ובצמוד למקרקעין פועלים עסקים של אחסנה, מפעל אספלט, מפעלי תעשיה ומלאכה ואתר אשפה.
8. קביעת הוועדה המחוזית כי מדובר ב"סטייה ניכרת" מלמדת על חוסר סבירות ההחלטה, היות ובשנת 2004 החליטה הוועדה המחוזית ליתן לעותרת היתר לשימוש חורג ל – 18 חודשים, עם אפשרות להארכה במילוי תנאים ובאותה עת תכנית מח/281 כלל לא הגיעה לשלבים סטטוטוריים כלשהם. לעומת זאת, עתה, כאשר תכנית מח/281 מופקדת ומייעדת את המקרקעין לתעשייה ובתי מלאכה, לפתע הפכה הבקשה לשימוש חורג לסטייה ניכרת. לא ברור כיצד בהעדר תכנית, מדובר בשימוש אינו נחשב לסטייה ניכרת וכאשר יש תכנית בהפקדה בייעוד הנדרש, לפתע מדובר בסטייה ניכרת.
9. השיקול בדבר הכשרת בניה בלתי חוקית הפך לשיקול המרכזי בהחלטת הוועדה המחוזית. היה עליה לשקול את המצב התכנוני לפי התכנית המופקדת מח/281 ולשקול האם השימוש החורג תואם ליעוד בתכנית ולא לשקול האם גישור בהיתר לשימוש חורג מכשיר עבירת בניה, שכלל לא התבררה ולא הוכרעה.
10. הוועדה המחוזית לא בדקה את העובדות, קיבלה החלטות שרירותיות, כלל לא ידעה את העובדות לאשורן והתעלמה ממסמכים שהוגשו לה בדיון – לרבות העובדה שהעותרת הובאה למקרקעין על ידי מנהלת המחוז במשרד להגנת הסביבה, לאחר שמשרד הביטחון מנע ממנה לעבוד בקרקע בה זכתה במכרז ביער טביב. כמו כן, בשנת 2002 ניתן צו נגד העותרת להפסקת שימוש ולא צו הריסה והצו פקע בשנת 2004, הליכים בהם נקטה יחידת הפיקוח בוועדה המחוזית, השימוש שנעשה באתר וסביבתו ועמידת העותרת בתנאים שקבעה ועדת המשנה ביום 13.1.2004 כשהחליטה להעניק לעותרת היתר לשימוש חורג.
11. ביחס לטענות המשרד להגנת הסביבה – אותו משרד (באמצעות הגב' בת שבע קופטש) הוא זה שנתן את ברכת הדרך לעותרת להפעיל את מתקן הגריטה במקרקעין נשוא העתירה. העותרת צירפה תצהיר מטעם דורון חנן בעניין זה. המשרד תמך בהארכת המועד להסדרת רישיון העסק, תוך דחיית המועד שנקבע בגזר הדין נגד העותרת.

תמצית טענות המשיבה 1 (הוועדה המחוזית)

יש לדחות את העתירה על הסף מהטעמים הבאים;

1. לעתירה לא צורפו צדדים ראויים – העותרת אינה בעלת זכויות יחידה בקרקע בתחום התכנית וחלה עליה חובה שבדין לצרף את בעלי הזכויות האחרים כמשיבים לעתירה על מנת לאפשר להם לטעון טענותיהם.
2. היעדר ניקיון כפיים של העותרת והשיקול של אי עידוד עבריינות בנייה – היות והמפעל במקרקעין נבנה שלא כדין וללא היתרי בנייה כדין, ממילא לא ניתן לאשר שימוש חורג כאשר מדובר במבנים לא חוקיים. התנהלות העותרת היא זו שגרמה לשימוש החורג הפועל כיום במקרקעין במשך שנים רבות ללא היתר. עשיית דין עצמי אינה עילה להכשרה חוקית של מעשים מעין אלו.
3. יש לדחות את העתירה גם לגופה – החלטת הוועדה המחוזית סבירה וראויה. השימוש החורג המבוקש מהווה סטייה ניכרת מתכנית שבתוקף בהתאם לסעיף 151 לחוק. לוּ תאושר הבקשה, תיכבל הוועדה המחוזית במתן אישור לשימושים נוספים ולסטייה האמורה מהתכנית ויונצח מצב בפועל ולא יתאפשר תכנון על פי חוק.
4. העובדה שהופקדה תכנית מתאר המאפשרת התרת שימוש כמבוקש בבקשה לשימוש חורג, במסגרת תכניות מפורטות מכוחה, אינה יכולה להצדיק מתן היתר לשימוש חורג שעה שתכנית המתאר עדיין כפופה לאישור בהליך תכנוני מסודר שיכול להמשך זמן רב, כמו גם אישור שינוי לתמ"מ, אשר רק אם וכאשר יאושר, ניתן יהיה לאשר לאחריו את תכנית המתאר ולאחריה את התכניות המפורטות.
5. בניגוד לטענת העותרת, בקשתה לא מהווה בקשה להארכת ההיתר הראשון לשימוש חורג שניתן לה בשנת 2004. היתר לשימוש חורג לא ניתן לעותרת וממילא, מה שלא ניתן לא ניתן להאריך.
6. סעיף 97 לחוק אינו יכול להכשיר את בקשת העותרת לשימוש חורג – סעיף זה מגביל (ולא מרחיב) את האפשרות להוצאת היתרי בניה לאחר הפקדת תכנית וקובע כי היתר על פי התכנית החלה חייב להתאים עצמו אף לתכנית המופקדת, אחרת יש צורך באישור ועדת המשנה להתנגדויות.
7. ככל שיש במקרקעין הפרות נוספות של הייעוד החקלאי, הן אינן יכולות להוות אסמכתא למתן היתר לשימוש חורג.

תמצית טענות המשיב 2 - המשרד להגנת הסביבה (אשר נוסף לעתירה כמשיב 2 בהחלטה מיום 3.1.2013)

יש לדחות את העתירה על הסף מהטעמים הבאים:

1. במשך השנים העותרת פעלה ללא רישיון עסק ותוך גרימת זיהום בלתי סביר ובגין כך הוגש נגדה כתב אישום והיא הורשעה בדין. ככל שייעוד המקרקעין הוא תעשייה, אין למשרד להגנת הסביבה התנגדות לשימוש המבוקש במיקומו הנוכחי ובלבד שהשימוש יוסדר על פי דין ובכלל זה יפעל בכפוף להסדרה תכנונית, הסדרה על פי חוק רישוי עסקים ועל פי פסק הדין שהתקבל בת"פ (שלום – פתח תקווה) 2794/08 המשרד להגנת הסביבה נ' דן מיחזור ואח'.
2. ביחס לטענת העותרת בדבר המלצת הגב' בת שבע קופטש להפעיל את מכונת הגריטה במיקומה הנוכחי – לטענת המשרד להגנת הסביבה, הגב' קופטש פרשה מתפקידה בשנת 2005. האמירה לפיה המשרד להגנת הסביבה המליץ על הקמת המפעל במיקום ספציפי, מוכחשת. זה בלתי סביר שמנהל מחוז ימליץ לגורם פרטי היכן להקים את עסקו. המשרד להגנת הסביבה לא תמך בהקמת העסק. כמדיניות, המשרד אינו נוקט עמדה ביחס להקמת עסקים פרטיים.
3. בעקבות מפגעים שיצרה פעילות העותרת ערכה גב' קופטש (ביום 19.5.2004) שימוע לעותרת. בסיכום השימוע ובהחלטה ציינה גב' קופטש כי היא רואה בחומרה את המשך פעילות המפעל ללא הסדרה כדין ותוך יצירת מפגעים סביבתיים. בהתאמה, דרש המשרד מהעותרת לנקוט אמצעים שונים במטרה למנוע את המשך המפגעים, אולם אין בעובדה זו כדי להכשיר את פעילות המפעל מבחינה תכנונית.

תמצית טענות המשיבה 3 (הוועדה המקומית)

1. דין העתירה נגד הוועדה המקומית להידחות על הסף - היא משיבה פורמלית בלבד ואינה מתערבת בשיקולים המקצועיים של הוועדה המחוזית ומצטרפת לאמור בתגובת הוועדה המחוזית ביחס לתכנית מח/281.

דיון והכרעה

לאחר עיון בטענות הצדדים וקיום דיונים בעתירה, אני סבור כי דין העתירה להידחות, מהטעמים הבאים;

1. ראשית, מן הראוי להזכיר מושכלות יסוד, הנוגעות בדרך כלל, לתום הלב וניכיון הכפיים של מי שעותר לקבלת סעד מבית המשפט לעניינים מנהלים, ובקשר להיקף ההתערבות של בית משפט זה בהחלטות מוסד תכנוני, ובפרט, מקום (כמו כאן) בו מספר רשויות דנו בבקשה ודחו אותה בהתחשב בכך שמדובר במפעל הממוקם והפועל על קרקע חקלאית בסטיה ניכרת מתכנית, במפעל הפועל ללא רישיון עסק כדין, מבנים הבנויים, לפחות חלקם, ללא היתר, ובמפעל הגורם לזיהום סביבתי בלתי סביר ובגין כך הוגש נגדו כתב אישום והוא הורשע בדין.
2. כידוע, הביקורת השיפוטית על פעולות הרשות המנהלית נתחמת לעילות ההתערבות של המשפט המינהלי, כפי שנתגבשו בפסיקת בית המשפט העליון, כגון העדר סמכות, הפלייה פסולה, שיקולים זרים וחריגה ממתחם הסבירות. בהעדר עילת התערבות, מהעילות האמורות, בהחלטת הרשות המנהלית, לא יבוא בית המשפט בנעליה של הרשות ולא ימיר את שיקול דעתה בשיקול דעתו. כך באופן כללי וכך גם בענייני תכנון ובנייה (ראה: עע"מ 6937/11 הועדה המקומית לתכנון ובניה דרום השרון נ' רחל שטרית (פורסם בנבו, 19.2.13); עע"מ 9057/09 איגנר נ' השמורה בע"מ [פורסם בנבו] (2010), להלן: "עניין איגנר"); עע"מ 3478/07 ביקל נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז מרכז (פורסם בנבו, 29.6.2009); עע"מ 9654/06 החברה להגנת הטבע נ' ועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית לתכנון ולבניה (פורסם בנבו, 5.5.2008)).
3. נקודת המוצא היא, אם כן, שבית המשפט לא נועד לשמש כמוסד תכנון או כמוסד תכנון - על, העומד מעל רשויות התכנון המוסמכות. בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על שיקוליה התכנוניים של רשות התכנון והוא אינו ממיר את שיקול דעתו של מוסד התכנון בשיקול דעתו שלו. התערבותו של בית המשפט בפעילותם של מוסדות התכנון מוגבלת למקרים בהם התקיימו עילות מובהקות כדוגמת חריגה מסמכות, חוסר תום לב או חריגה קיצונית ממתחם הסבירות (ראה, בין רבים, בג"צ 3017/05 חברת הזרע (1939) בע"מ נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה, משרד הפנים (פורסם בנבו, 23.3.2011); עניין איגנר; עע"מ 4881/08 אלמוג אילת (מ.ד.ע.) 2000 בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה אילת (פורסם בנבו, 10.2.2010); עע"מ 2273/03 אי התכלת שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע (פורסם בנבו, 7.12.2006); בג"ץ 10242/03 מילובלובסקי נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה, פ"ד נח(6) 673, 678 (2004)).
4. בהתאמה, החלטת הוועדה המחוזית בסוגיית השימוש החורג נתונה לביקורת שיפוטית שתעשה רק על פי עילות ההתערבות בשיקול דעתה של הרשות המנהלית וביניהן עילת הסבירות (ראה: עע"מ 402/03 עמותת העצמאים באילת לשכת המסחר נ' ועדת ערר מחוז דרום (פורסם בנבו, 12.2.2004)).
5. בעניין זה נקבע בע"א 1805/00 מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) נ' משרד התשתיות, פ"ד נו(2) 63, כי:

"בעיקרו של דבר, אין בית המשפט ממיר את שיקול דעת הרשות התכנונית שהחלטתה עומדת למבחן בשיקול דעתו. היקף הביקורת שעל בית המשפט להפעיל מתמצה בבדיקה האם החלטת מוסד התכנון נתקבלה ללא משוא פנים, בלא הפליה, תוך שקילת השיקולים הרלוונטיים בתום לב וללא שיקולים זרים והאם מצויה היא בתחום הסבירות".

1. ברור שקיימים מקרים בהם קיימת הצדקה להתערב ולשנות מהחלטת רשויות התכנון, אך הדבר ייעשה במקרים חריגים, וכל מקרה ייבחן לנסיבותיו המיוחדות (ראה למשל, פסק הדין בעניין גבעת האירוסים - עת"מ (מחוזי מרכז) 9514-07-14 גבעת האירוסים גן ארועים בע"מ נ' הועדה המחוזית מרכז - מיום 31.12.2015).
2. כפי שיפורט להלן, אני סבור כי המקרה דנן, אינו המקרה המצדיק התערבות בהחלטת הוועדה המחוזית, שלטעמי הייתה החלטה סבירה ונכונה מאד, בנסיבות העניין.
3. סירוב הוועדה המחוזית לאשר את הבקשה לשימוש חורג, התבסס על שלושה שיקולים עיקריים: סטייה ניכרת מתכנית / מבנה בלתי חוקי / מניעת עידוד עבריינות בנייה.

כפי שיובהר להלן, אני סבור כי כל אחד משיקולים אלו של הוועדה המחוזית הינו סביר כשלעצמו ובייחוד סבירה החלטת הוועדה המחוזית בבחינה של כל השיקולים באופן מצטבר.

להלן אבחן את החלטת הוועדה המחוזית ביחס לכל אחד משיקולים אלו, בזיקה לטענות העותרת;

1. סטייה ניכרת מתכנית – הוועדה המחוזית סברה בהחלטתה, כי יש בהיתר לשימוש חורג "סטייה ניכרת" מתכנית החלה על הקרקע באופן המשנה את אופי הסביבה הקרובה שנועדה לחקלאות.
2. סעיף 151 (א) לחוק קובע כי: "לא יינתנו הקלה או היתר לשימוש חורג אם יש בכך סטיה ניכרת מתכנית החלה על הקרקע או הבנין."

בהתאמה, תקנה 2(1) לתקנות התכנון והבניה (סטיה ניכרת מתכנית), תשס"ב – 2002 (להלן: "תקנות סטיה ניכרת") ניכרת קובעת כי:
"סטיה ניכרת מתכנית, לענין סעיף 151 לחוק, היא אחת מאלה:

(1) שימוש בבנין או בקרקע שיש בו שינוי מהשימוש שנקבע בתכנית והוא משנה את אופיה של הסביבה הקרובה;"

1. כלומר, על מנת שסטייה (שינוי מהשימוש המותר) תחשב ל"סטייה ניכרת" נדרש קיומם של שני תנאים מצטברים:
   האחד - שימוש שיש בו שינוי לעומת השימוש המוכר שנקבע בתוכנית המתאר החלה על השטח הנדון.
   השני - שיש בשינוי זה כדי לשנות את אופייה של הסביבה הקרובה.
2. לגבי התנאי הראשון – שינוי מהשימוש שנקבע בתכנית. כאמור, במקרה דנן השימוש המבוקש שונה מהייעוד החקלאי החל על המקרקעין.

לגבי התנאי השני – בדבר שינוי אופי הסביבה הקרובה – כאמור, ללא קיום תנאי זה אין שינוי השימוש מקיים את ההגדרה בדבר היותו "סטייה ניכרת מתכנית" (ראה: ע"א 5927/98 בחוס נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, חיפה, פ"ד נז(5) 752).

1. לטענת העותרת, ההיתר לשימוש חורג אינו מהווה סטייה ניכרת, שכן הבניה תואמת לתכנית והשימוש אינו משנה את אופי הסביבה וועדת הערר כבר התייחסה לכך שהאזור אינו חקלאי במשך שנים ארוכות. בצמוד למכונת הגריטה של העותרת, מצוי מכון טיהור שפכים של העיר טירה וכוכב יאיר המשתרע על פני עשרות דונמים (ואשר ספק אם פועל בהתאם לתב"ע או על פי היתר בניה). בצמוד למקרקעין פועלים עסקים של אחסנה, מפעל אספלט, מפעלי תעשיה ומלאכה ואתר אשפה.
2. במהלך ניהול הדיון בעתירה בפניי, ביקשה העותרת (ביום 30.9.2013) לצרף לעתירתה מספר תמונות שלשיטתה, מראות באופן ברור כי באזור קיימים ופועלים מפעלים ומתקנים ולשיטתה, לא יכול להיות כי בהתקיים הנ"ל יש במפעל של העותרת להביא לכדי סטייה ניכרת מאופי הסביבה.
   בהמשך, ביקשה העותרת (ביום 30.9.2013) לצרף אסמכתאות נוספות לעתירה - תב"ע שד' 144 שאושרה ביום 5.6.1996 המתייחסת להקמת מכון טיהור שפכים הנמצא, לטענתה, מדרום ובצמוד למפעל הגריטה, וכן הודעה על הפקדת תכנית מח/283 המתייחסת להקמת מאגר מים מטוהרים ומתקנים הנדסיים שימצא בצמוד למפעל הגריטה.
3. אני סבור, כי לא ניתן להסתמך על התמונות שביקשה העותרת לצרף לעניין קביעת אופי הסביבה באזור מפעלה של העותרת. העותרת לא פירטה מה מופיע באותן תמונות, לא הוכיחה כי התמונות שביקשה לצרף הן אכן תמונות שצולמו בסמוך למקרקעין נשוא העתירה וממילא לא הוכיחה כי המבנים המופיעים בתמונות הם מבנים שנבנו על פי היתרים כדין, זאת בייחוד לאור העובדה שבהתאם לדו"ח פיקוח מיום 25.6.2012 - שהוצג בפני הוועדה המחוזית בעת הדיון בבקשה למתן היתר לשימוש חורג (נספח 2 לתגובת הוועדה המחוזית) (להלן: "דו"ח הפיקוח") - המבנים המצויים במקרקעין ניבנו ללא היתר.
4. בנוסף, יש לדחות גם את טענת העותרת ביחס לצירוף תב"ע שד' 144 ותכנית מח/283. כפי שהובהר בפניי, על ידי ב"כ הוועדה המחוזית במהלך הדיון בעתירה: "חברי ביקש לצרף שתי תכניות. אני ביקשתי מהמתכננת שלנו לסמן לבית המשפט איפה התכניות האלה מצויות לעומת הקרקע. הסתבר שהן לא חלות ולא קרובות לשטח. (מציגה לבית המשפט)." (עמ' 23 לפרוטוקול, ש' 19 – 20). בהמשך, גם ב"כ העותרת הסכים שלא מדובר באזור הצמוד למקרקעין ויש מרחק בין המקרקעין נשוא העתירה לבין מיקום המאגר ומכון טיהור השפכים של כוכב יאיר וטירה, הגם שלדבריו: "המרחק ממש לא גדול אווירית – 150 מטר." (שם, עמ' 25 ש' 3 – 4).
5. במסגרת החלטתה, התחשבה הוועדה המחוזית גם בכך שבאפריל 2011 הופקדה תכנית מח/ 281 המייעדת את המקרקעין לתעסוקה וציינה כי עצם העובדה שהופקדה התכנית: "אינה משנה את בחינת הסטייה הניכרת על רקע התכנית המקומית התקפה.".

הוועדה המחוזית קבעה בהחלטתה, כי העובדה שהופקדה תכנית מתאר המאפשרת התרת שימוש כמבוקש על ידי העותרת במסגרת תכניות מפורטות מכוחה, כפופה עדיין לאישור שינוי תמ"מ המאפשר אותה ואינה משנה את בחינת הסטייה הניכרת על רק התכנית המקומית התקפה.

1. ביום 19.11.2013 הגישה העותרת בקשה לצירוף החלטת הולנת"ע מיום 2.7.2013 במסגרתה אישרה הולנת"ע את תכנית תמ"מ 23/3/21 שהיוותה תנאי לאישורה של תכנית מח/281 המשנה את ייעוד המקרקעין לייעוד למפעלים. לטענת העותרת, יש בהחלטה זו השלכה מהותית על טענות הוועדה המחוזית לסטייה ניכרת.
   ביום 19.11.2013 קבעתי בהחלטה בנוגע לצירוף החלטת הולנת"ע כי זו תועבר לתגובת המשיבות "ובכלל זה תשקל האפשרות לבחון את הסעד בהתאם לס' 97 לחוק לאור החלטת הולנת"ע.". אני סבור, כי בהינתן שהחלטת הולנת"ע לא עמדה בפני הוועדה המחוזית בעת מתן החלטתה, לא ניתן להתייחס למשמעות שלה ולהשלכותיה בעתירה שבפניי.
2. לא נעלמה מעיני, העובדה כי הערר שהגישה העותרת לוועדת הערר לפי סעיף 12 לחוק (ערר 340/08) על החלטת הוועדה המקומית, התקבל ביום 14.3.2011, במסגרתו המליצה ועדת הערר לוועדה המחוזית ליתן לעותרת היתר לשימוש חורג למשך שנתיים, כדי לבחון אם תכנית מח/281, המייעדת את המקרקעין לתעשייה, תקודם לקראת אישור.

בהחלטת ועדת הערר צוין: "עיון בתצלום אוויר של שטח הבקשה והסמוך לו מעלה כי בסביבה קיימים מפעלים נוספים בעלי אופי דומה לרבות מגרש גרוטאות, מחסן צינורות, מפעל אספלט, (שאושר בשימוש חורג ע"י הועדה המקומית) מסלול מרוצים ואתר פסולת בניין.
זאת ועוד ועדת הערר אף סיירה בשעתו בשטח ולא התרשמה כי פעילות המפעל מהווה מטרד יוצא דופן בסביבתו. כן התרשמה ועדת הערר כי מדובר במפעל מוסדר ומסודר. ברי כי אזור המפעל אינו משמש כיום לעיבוד חקלאי כמפורט לעיל."
מנגד, בהחלטת ועדת הערר צוין על ידי נציגת מתכנן המחוז כי: "השימוש המדובר מהווה סטייה ניכרת מתכנית בהתחשב בשימוש המאושר במקרקעין (שימוש חקלאי) אשר משנה את אופיה של הסביבה הקרובה, ועל כן לא ניתן לאשרו.".

בסופו של דבר, קבעה ועדת הערר כי היא רואה בחיוב אישור השימוש החורג בתנאים, ביניהם:

"1. קבלת תנאי ההפעלה מהמשרד להגנת הסביבה בשים לב לנזקים סביבתיים נטענים. ומילוי כל דרישות המשרד להגנת הסביבה ולוח הזמנים שיקבע.
2. עיגון תנאים אלה בהיתר כחלק מתנאיו.
3. אישור השימוש החורג למשך שנתיים מיום קבלת החלטה זו, שכן מדובר בשימוש מתמשך אשר אמור להיות מוכרע לשבט או לחסד במסגרת תכנית המופקדת בימים אלה. במידה ולא יאושר לחייב יציאה של המפעל.
4. מובהר ומודגש כי אישור לשימוש חורג אינו מהווה היתר לגרימת מפגעים סביבתיים בניגוד לדין.".

1. החלטת וועדת הערר ניתנה כאמור ביום 14.3.2011 והחלטת הוועדה המחוזית ניתנה למעלה משנה וחצי לאחר מכן, כך שכלל לא ברור, כי האמור בהחלטת ועדת הערר ביחס לאופי הסביבה עדיין היה תקף במועד בו נדון העניין בוועדה המחוזית, בייחוד בהינתן שמפעל האספלט, לדוגמא, אושר בשימוש חורג שהוא במהותו שימוש לזמן מוגבל וייתכן שהוא כבר הסתיים, או היה קרוב לסיום, בעת הדיון בוועדה המחוזית. בנוסף, החלטת ועדת הערר גם היא הוגבלה למשך שנתיים ממועד קבלתה, שממילא חלפו במועד בו הוגשה העתירה.
   מהנתונים שהובאו בפניי, עולה גם כי העותרת אף לא עמדה ביתר התנאים שהציבה ועדת הערר בהחלטתה, לעניין מילוי דרישות המשרד להגנת הסביבה. ביום 20.6.2011 (כשלושה חודשים לאחר החלטת ועדת הערר) ניתן פסק דין בבית משפט השלום פתח תקווה (השופטת דבורה עטר) (ת"פ 2794-08) בו הואשמה העותרת בעבירות על חוק למניעת מפגעים, תשכ"א – 1961 (בגין גרימת זיהום אוויר חזק או בלתי סביר) וחוק רישוי עסקים, תשכ"ח – 1968 (בגין ניהול עסק ללא רישיון) והיא התחייבה לבצע תוך פרק זמן קצר הסדרה מלאה של כל המפגעים הסביבתיים שהיא יוצרת, לרבות מפגעים שלא נכללו בכתב האישום.
   
   בניגוד לקביעות באותו פסק הדין, בהחלטת הולנת"ע מיום 2.7.2013 (שהעותרת כאמור, ביקשה לצרף כאסמכתא לעתירה) מפעלה של העותרת עדיין צוין כמטרד סביבתי הקיים בשטח. טענת העותרת כי היא ערכה הסדר טיעון עם המשרד להגנת הסביבה, חדלה להפעיל את מכונת הגריטה ואינה מזהמת בשום צורה את הסביבה (כפי שנטען בעלמא בבקשתה לצירוף החלטת הולנת"ע) לא הוכחה בפניי ולא ברור מתי בדיוק, אם בכלל, הפסיקה העותרת לזהם את הסביבה.
2. בהקשר זה, מן הראוי להזכיר גם את עניין עע"מ 7958/11 הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה מרכז נ' כדורי קרקעות ראשון לציון בע"מ ואח' (פורסם בנבו, 7.10.2013) (להלן: "עניין כדורי") בו נדון בפני בית המשפט העליון מקרה דומה מאד, למקרה שלפניי. שם דובר על בקשה להיתר לשימוש חורג של עסק, לפירוק רכבים, בקרקע שייעודה חקלאי, ובית המשפט קבע כי אין בין אותו עסק לבין ייעוד חקלאי כל קשר וכי:

"אי אפשר בשום צורה ואופן לומר שבניה של עסק לפירוק חלפים ולמחזור יש בינה לבין ייעוד חקלאי קשר ולו גם הרחוק ביותר. על כן עסקינן בסטיה ניכרת. אכן ככלל קיומה של סטיה ניכרת הוא בתחום הכרעותיהם המקצועיות של ועדות התכנון, וההחלטה עשויה להיות מורכבת. אך לא כן במקרה דנא כשהדברים מובהקים. ועוד, העובדה שהמבנים הנוספים ברובם נבנו מתחילה ללא כל היתר כמובן מחזקת את הדרך שבה יש להידרש אליהם, שכן רק על אבותינו במדבר נאמר "נעשה ונשמע"; בעניני תכנון ובניה הדין הוא כי תחילה נשמע ורק אחר כך נעשה.".
באותו עניין, המבנים הנוספים – מושא הבקשה למתן היתר לשימוש חורג – נבנו ברובם מלכתחילה ללא היתר ולדברי בית המשפט: "בשעתו... ניתן למשיבות היתר להקמת סככה חקלאית בשטח של 1,500 מ"ר. סככה זו צמחה בלא היתר ל-4,500 מ"ר, לעסק של מחזור כלי רכב ומכירת חלפים." והבטחת המשיבות באותו עניין להעתיק את עסקן דרומה לא מומשה הגם שמלאו לה שבע שנים.

1. לאור כל האמור לעיל, אני סבור כי החלטת הוועדה המחוזית כי מדובר בסטייה ניכרת, היא בדין והינה החלטה סבירה בנסיבות העניין, ואין להתערב בה.
2. מן הראוי להדגיש, כי גם אם הייתי מקבל את טענת העותרת כי לא מדובר במצב של סטייה ניכרת, ממילא, אין הדבר מחייב את הוועדה המחוזית לאשר את השימוש החורג.
   בהתאם לסעיף 6(א) לתקנות סטייה ניכרת: "אין בתקנות אלה כדי לחייב מוסד תכנון לאשר מתן היתר לשימוש חורג או מתן הקלה מתכנית, אם אין בהם סטיה ניכרת מהוראות התכנית.". לאור הפירוט שיובא להלן, אין פגם בהחלטת הוועדה המחוזית שלא לאשר את ההיתר לשימוש חורג גם לנוכח שאר הנימוקים שבהחלטתה.
3. בנייה בלתי חוקית – נימוק נוסף של הוועדה המחוזית בהחלטתה היה כי המפעל נבנה שלא כדין ולא ניתנו לו היתרי בנייה לפי דו"ח הפיקוח מיום 25.6.2012 וממילא לא ניתן לאפשר שימוש חורג במבנים בלתי חוקיים. בהתאם לאמור בהחלטת הוועדה המחוזית, הבקשה להיתר לשימוש חורג מתייחסת לכ – 600 מ"ר מבונה במקרקעין.
4. הגם שהעותרת צירפה לעתירה טופס 2 וטופס 4 שלטענתה, קיבלו בעלי הזכויות במקרקעין, בהם אושר כי הבניה באתר נעשתה על פי היתר בניה (נספח ג' לעתירה), העותרת לא צירפה לעתירתה היתר בנייה למבנים במקרקעין נשוא בקשתה לשימוש חורג. עם זאת, הוועדה המחוזית התבססה בהחלטתה בעניין זה, כאמור, על דו"ח הפיקוח.
   כפי שעולה ממצאי דו"ח הפיקוח, סך השטח המשמש את מפעל הגריסה הינו כ – 14,000 מ"ר, על קרקע חקלאית מוכרזת. במקרקעין מצויים מבנים / מתקנים שנבנו / הוצבו ברחבי המתחם ללא היתרי בניה, ביניהם מתקן מרכזי המשמש לגריסת ברזל בשטח כולל של כ – 1,000 מ"ר; מכונת גריסה משנית וסככת אחסון חומרי גלם בשטח כולל של כ – 700 מ"ר; מבנה משרדים מזרחי ומשקל רכבים, לרבות רמפות עליה וירידה בשטח כולל של כ – 250 מ"ר; מבנה משרדים דרומי בשטח של כ – 100 מ"ר; מבנה המשמש כסככת טיפולים בשטח של כ – 100 מ"ר; תחנת תדלוק סולר; ברחבי המתחם פזורים – מכולות ברזל, מכלי מים מברזל, מכלי סולר בתוך מעצרות מתכת וגנרטור חשמל.
   הגם שהעותרת טענה בפניי, כי לא ראתה את דו"ח הפיקוח לפני הדיון בוועדה המחוזית ולא יכלה להתייחס אליו, היא לא סתרה את האמור בו ולא הציגה היתרי בנייה מתאימים למקרקעין נשוא בקשתה לשימוש חורג.
5. במהלך הדיון בפניי, התברר כי בהתאם להודעת ב"כ הוועדה המקומית, היתר הבניה במקרקעין הוא ל – 40 מ"ר מחסן, וכלשונו: "ההיתר היה בתיק. ההיתר הוגש בפני וועדת הערר שאני הופעתי בפניהם. מר גיל מנצור שאני מכיר אותו אישית, נציג התובעת פנה אלי לפני יותר משבועיים והתיק הוחזק אצלי בחדר והוצאתי את היתר הבניה ומצאתי רק אותו. ההיתר הוא ל-40 מטר מחסן." (עמ' 5 לפרוטוקול, ש' 28 – 30) ובהמשך: "אני מצהיר כאן כי היתה [צ.ל. היתר – י.ש.] הבניה שם הוא 40 מטר. כל תושבי טירה הגישו בקשה למחסן חקלאי." [עמ' 6 לפרוטוקול, ש' 5 – 6).
6. לפיכך, בהחלטה בדיון ביום 3.1.2013 קבעתי: "כמו כן בדיון היום עלה הצורך לאפשר לעותרת לעיין בתיקי הוועדה המקומית לתו"ב ובעיקר בשאלה איזה היתרי בניה ניתנו בקשר לקרקע הנדונה. עו"ד קאסם הודיעני כי הוא יעביר לעו"ד הררי את כל החומר הרלוונטי ובכלל זה דוח של המפקח של הוועדה המקומית לגבי איזה בניה בחלקה נדונה בנויה בהיתר ואיזה לא. כמו כן יאפשר לעו"ד הררי לעיין בתיק ללא כל סייג.".
   על אף החלטה זו, לא עלה בידי העותרת להציג כל נתון אחר ביחס להיתרי הבניה במקרקעין שיסתרו את דו"ח הפיקוח או את דברי ב"כ הוועדה המקומית.
7. ביום 4.5.2015 הודיעה העותרת לבית המשפט כי, ביום 16.4.2015 ניתנה החלטת ועדת ערר מחוזית במסגרתה הורתה ועדת הערר לוועדה המקומית להוציא לעותרת היתרי בנייה למבנים במקרקעין נשוא העתירה. כפי שקבעתי בהחלטה מיום 5.5.2015, עובדות אלו מהוות תשתית ומסד טענות חדש וממילא חורגות מהעתירה דנן והעותרת ממילא לא ביקשה לתקן את עתירתה לנוכח עובדות חדשות אלו ולא הסכימה להצעתי להמשיך בהליך מול הוועדה המקומית בהתאם לקביעת ועדת הערר ואם לא יקוימו החלטות וועדת הערר, תוכל לעתור בעתירה חדשה.
   
   מעבר לנדרש ומבלי שיהא בכך להביע עמדה לגופו של עניין ביחס למשמעות של החלטת ועדת הערר, מן הראוי לציין כי בסיפא של החלטת ועדת הערר נקבע כי לגבי מבנים נוספים, שנבנו ללא היתר, אם וככל שקיימים כאלה, ייקבע דיון נוסף בערר על בסיס דו"ח פיקוח שתגיש הוועדה המקומית ביחס לאי התאמות ככל שקיימות בין הבקשה להיתר למצב בשטח. תוצאותיו של הדיון הנוסף, ככל שאכן נערך, לא הוצגו בפניי וברור מאליו שגם נתונים אלו אינם חלק מהעתירה שבפניי.
8. לפיכך, גם בהחלטת הוועדה המחוזית בעניין זה לא ראוי להתערב, מאחר והיא מבוססת על נתונים תכנוניים מבוססים שהוצגו בפניה.
9. עבריינות בנייה – החלטת הוועדה המחוזית התבססה גם על מדיניותה במניעת עידוד עבריינות בנייה, היות וכנגד המבנים בשטח תלויים ועומדים צווי הריסה וצווי הפסקת שימוש שיפוטיים, המופרים על ידי העותרת במשך שנים ארוכות.

העותרת אינה חולקת על כך שנוהלו נגדה הליכים שיפוטיים, אולם היא חולקת על אופי הצווים השיפוטיים שניתנו נגדה. לטענתה, ניתנו נגדה רק צווי הפסקת שימוש במקרקעין ולא צווי הריסה.

1. על ההליכים המשפטיים שננקטו נגד העותרת ניתן ללמוד, בין היתר, מהאמור בפסק הדין שניתן בבית המשפט העליון במסגרת רע"פ 4169/12 דן מיחזור בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 8.7.2013) (להלן: "פסק הדין בבית המשפט העליון");
2. בשנת 1998 (עובר לפעילות העותרת למקרקעין) הוגש לבית משפט השלום בכפר סבא כתב אישום (עמ"ק 5091/98) בגין שימוש חורג, הצבת מבנים והקמת גדר ללא היתר ובגזר הדין ניתן צו הריסה למבנים, צו הפסקת שימוש וקנס כספי. צו זה נכנס לתוקף ביום 3.3.2000.

מאחר והמפעל המשיך בפעילותו והצווים השיפוטיים שניתנו – צו ההריסה והצו להפסקת שימוש חורג – לא בוצעו, ביום 16.8.2001 הוגש לבית משפט השלום בכפר סבא כתב אישום נוסף, כשהפעם צורפו אליו גם העותרת ומנהלה. כתב האישום החדש ייחס לנאשמים עבירות דומות לאלו אליהם נסב כתב האישום הראשון וביום 7.2.2002 הורשעו כלל הנאשמים בעבירות שיוחסו להם על פי הודאתם במסגרת הסדר טיעון, למעט אחד שנמחק מכתב האישום בהסכמה. בית המשפט נתן צו נגד העותרת האוסר על שימוש חורג במקרקעין שכניסתו לתוקף נדחתה ליום 7.10.2002. מועד כניסתם לתוקף של הצווים שהוצאו נדחה מעת לעת בהסכמת המדינה, על מנת לאפשר לנאשמים, לרבות העותרת, לפעול לשם קבלת היתר כדין לפעילותם. אולם, חרף הארכות שונות שניתנו לא עלה בידם להשיג את ההיתר המיוחל ובית משפט השלום ניאות לעכב את כניסתם של הצווים לתוקף עד ליום 13.5.2004.

1. כאמור לעיל, ביום 13.1.2004 החליטה הוועדה המחוזית להעניק למבקשים היתר זמני לשימוש חורג במקרקעין למשך 18 חודשים (היינו, עד ליום 13.7.2005), בכפוף לאפשרות להאריכו אם ימולאו תנאים מסוימים שנקבעו בהחלטתה (בין היתר בכל הנוגע לשמירה על איכות הסביבה). ביום 23.5.2005 המליצה הוועדה המקומית לוועדה המחוזית להאריך את ההיתר הזמני לשימוש חורג. למרות זאת, הוועדה המחוזית לא קיבלה החלטה בעניין בשל עיכובים שונים.
   לטענת העותרת, עיכובים אלו נבעו מכך שהעניין הועבר מהוועדה המחוזית לקבלת המלצה חוזרת מהוועדה המקומית שבאותה עת, לא תפקדה ושררה בה אנדרלמוסיה שלמה כשמהנדס הוועדה פוטר והוחזר לעבודתו מספר פעמים.
2. בשנת 2004 (לאחר שהעותרת החלה לפעול במקרקעין) הוגש לבית משפט השלום בכפר סבא כתב אישום (עמ"ק 5134/04) בגין אי קיום צו בית המשפט ושימוש חורג ללא היתר.
3. בהתאם לאמור בפסק הדין בבית המשפט העליון (פסקה 8 לפסק דינה של כב' השופטת ברק - ארז): "במהלך חודש 2006, בעקבות ביקור שערכו במקום מפקחי היחידה הארצית לפיקוח על הבניה במקרקעין, הסתבר להם כי המפעל ממשיך בפעילותו, בניגוד לצווים השיפוטיים שניתנו וללא היתר כדין." (ההדגשה בקו אינה במקור - י.ש).

בשלב זה, הגישה המדינה ביום 3.12.2007 לבית משפט השלום בכפר סבא, בקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט (ב"ש 4613/07), במסגרתה ביקשה לאכוף, באמצעות קביעת קנסות יומיים חלף מאסר, את ביצוע הצווים שניתנו, בין היתר, נגד העותרת ומנהלה. בין הצדדים נגדם ניתנו הצווים, לרבות העותרת, לבין המדינה נוהלו מספר הליכים משפטיים (ביניהם הליכים בבית משפט השלום בכפר סבא, רע"א 6929-05-08 בפני כב' השופטת (בדימוס) דודקביץ, עפ"א 16544-08-10 בפני כב' השופטת נגה אוהד) בנוגע לסוגיה האם צווים שיפוטיים לביצוען של פעולות הריסה שניתנו במסגרת גזר דין פלילי בעקבות הרשעה בעבירות לפי החוק, ניתנים לאכיפה באמצעות פקודת ביזיון בית משפט. סוגיה זו הגיעה לפתרונה בפסק הדין בבית המשפט העליון שקבע כי האפשרות להגיש כתב אישום מכוח סעיף 210 לחוק, אינה שוללת את האפשרות של נקיטת הליכי ביזיון.

העותרת עושה כל מאמץ, תוך שימוש בכל טכניקה משפטית על מנת להימנע מלפעול בהתאם לדין והיטיבה לתאר זאת כב' השופטת ורדה מרוז סג"נ כשקבעה באחד ההליכים המרובים שהתנהלו בעניין העסק נשוא עתירה זו כי: "בתום 15 שנות התדיינות. הגיעה העת לממש את הצווים שהושתו על המבקשים שאם לא כן, ייעשה פלסתר פסק דינו של בית משפט קמא" (עפ"א 35569-07-14 דן מיחזור ואח' נ' מ"י (פורסם בנבו ביום 27.7.2014)).

1. כלומר, נגד העותרת ניתנו צווים שיפוטיים בגין אי קיום צווי בית משפט והפסקת שימוש. בהקשר זה, אין נפקות של ממש לשאלה האם הוצאו נגד העותרת רק צווים להפסקת שימוש או גם צווי הריסה ודי בכך שנוהלו נגדה הליכים בגינם היא הורשעה והוצאו נגדה צווים שיפוטיים.
2. קביעת הוועדה המחוזית בהחלטה נשוא העתירה דנן, נשענת, כאמור בהחלטה, על המדיניות למניעת עידוד עבריינות בנייה תוך הפרת דיני התכנון והבניה.
   אותה עבריינות, צוינה בפסק הדין בבית המשפט העליון (פסקה 51 לפסק דינה של כב' השופטת ברק – ארז) כ: "רעה חולה שפשתה במחוזותינו, ובית משפט זה עמד לא אחת על חומרתה... מבחינה זו, התוצאה שהגענו אליה תואמת גם את הכרתו של בית משפט זה במימדיה המדאיגים של תופעה פסולה זו ובחשיבות הנודעת בהקשר זה לביצועם של צווי הריסה וצווים שיפוטיים אחרים במועד שנקבע להם, על מנת למנוע "קביעת עובדות בשטח"...".
3. לפיכך, אני סבור כי אין להתערב גם בנימוק זה של הוועדה המחוזית.
4. טענת העותרת להיתר לפי סעיף 97 לחוק - נוסף על האמור, בעתירתה העלתה העותרת טענה לפיה הוועדה המחוזית הייתה צריכה לאשר לה היתר לשימוש חורג לפי סעיף 97(ב)(1) לחוק, שכן לטענתה, במקרה דנן, הבניה המבוקשת תואמת לתכנית המאושרת במקרקעין, המתירה הקמת מבנים לצרכים חקלאיים, ומנגד השימוש המבוקש תואם לתכנית המופקדת מח/281. לטענתה, זהו בדיוק המקרה בו היה על הוועדה המחוזית לאשר את מתן ההיתר לפי סעיף 97(ב)(1) לחוק, כאשר הוא תואם למצב המאושר ולתכנון המוצע בתכנית המופקדת.
5. אני סבור כי יש לדחות גם את טענת העותרת בהקשר זה, מכמה טעמים.
   ראשית, טענה זו לא הועלתה בפני הוועדה המחוזית בבקשה נשוא החלטתה. הגם שב"כ העותרת טען בפניי כי הוא העלה את הטענה בפני הוועדה המחוזית (עמ' 28 לפרוטוקול, ש' 28 – עמ' 29 ש' 2) וכי אם יומצא הפרוטוקול המלא מהדיון בוועדה המחוזית, ניתן יהיה לראות את התייחסות הוועדה המחוזית לסעיף 97 (עמ' 33 לפרוטוקול, ש' 1 – 6), העותרת לא הציגה בפניי ו/או לא ביקשה מהוועדה המחוזית להציג את הפרוטוקול המלא של הדיון בוועדה המחוזית.

שנית, סעיף 97(ב)(1) לחוק קובע כי במקרה שהוועדה המחוזית הפקידה תכנית שבסמכותה כאמור בסעיף 61א לחוק ועוד לא ניתן לה תוקף "לא יינתן כל היתר לפי סעיף 145 לגבי המקרקעין שבתחום התכנית שלא בהתאם לתכנית המופקדת אלא באישור ועדת המשנה להתנגדויות של הועדה המחוזית;..." – כלומר, סעיף זה מתייחס למצב בו מלכתחילה הוגשה בקשה להיתר לפי סעיף 145 לחוק.

אולם, במקרה דנן, עסקינן בבקשת העותרת ליתן לה היתר לשימוש חורג שהוגשה בהתאם לסעיף 146 לחוק ואף בעתירתה התייחסה העותרת לסעיף 146 לחוק (סעיפים 48 – 62 לכתב העתירה).
בהקשר זה יצוין כאמור לעיל, כי העותרת סירבה להצעתי לשקול את האפשרות לנקוט בהליך הראוי והנכון בהתאם לדין, לפי סעיף 97, משמע, הגשת בקשה להיתר לפי סעיף 145 לחוק, ורק אם תסורב – תוכל לעתור לבית המשפט (עמ' 33 לפרוטוקול, ש' 13 – 14).
שלישית, טענת העותרת כי יש לאשר לה את ההיתר לפי סעיף 97 לחוק, סותרת מנגד את טענתה כי בקשתה לוועדה המחוזית הינה המשך לבקשה קודמת. ב"כ העותרת הודה במהלך הדיון בפניי כי: "ההיתר הקודם לא היה לפי סעיף 97 לחוק" (עמ' 31 לפרוטוקול, ש' 27) ולכן גם אם אקבל את טענת העותרת כי מדובר בבקשת המשך לבקשה קודמת (שאושרה כאמור ב – 14.3.2011), ברור מאליו שלא מדובר בבקשה לפי סעיף 97 לחוק.

גם בקשת ב"כ העותרת בהמשך הדיון: "אני מבקש סעד של לאפשר לי לתקן את העתירה באופן שאוסיף לה בקשה לאשר לי לפי סעיף 97." (עמ' 32 לפרוטוקול, ש' 16 – 17) – מלמדת על כך שהעתירה לא עוסקת בהחלטת הוועדה המחוזית לפי סעיף 97 לחוק.

1. מעבר לנדרש אציין, כי גם אם הייתי סבור שהטענה ביחס לסעיף 97 לחוק הועלתה בפני הוועדה המחוזית, איני סבור כי הוועדה המחוזית שגתה בכך שלא קיבלה את טענת העותרת בהקשר זה. כאמור, העותרת טוענת כי יש ליתן לה היתר לפי סעיף 97(ב)(1) לחוק. אולם, לאור עובדות המקרה דנן, סעיף זה אינו הסעיף המתאים בענייננו.
2. ככלל, סעיפים 97 ו – 97א לחוק, עוסקים בדרך להוצאת היתרים מקום בו קיימות תכנית מאושרת/תקפה ותכנית מופקדת, אשר אינן מתיישבות זו עם זו והם מהווים חריג לכלל לפיו "מוסד תכנון לא ייתן היתר אלא אם הוא תואם הן את התכנית המאושרת והן את התכנית המופקדת" (ראה: עע"ם 3683/05 אוריה השקעות חדרה בע"מ ואח' נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה חיפה ואח' (פורסם בנבו, 11.12.2006)).

סעיף 97 וסעיף 97א לחוק קובעים:

"97. (א)(1) הפקידה הועדה המקומית תכנית שבסמכותה, כאמור בסעיף 61א, ועוד לא ניתן לה תוקף, לא יינתן כל היתר לפי סעיף 145 לגבי המקרקעין שבתחום התכנית שלא בהתאם לתכנית המופקדת, אלא באישור הועדה המקומית; לא תדון הועדה המקומית לפי פסקה זו אלא אם כן פורסמה, על חשבון המבקש, הודעה כאמור בסעיף 149 וניתנה, למי שעלול להיפגע מההחלטה, הזדמנות לטעון טענותיו; החלטת הועדה תישלח לצדדים;

(2) הרואה עצמו נפגע מהחלטת הועדה המקומית, בדבר מתן היתר על פי סעיף זה, רשאי לערור לועדת הערר.

(ב)(1) הפקידה הועדה המחוזית תכנית שבסמכותה כאמור בסעיף 61א ועוד לא ניתן לה תוקף, לא יינתן כל היתר לפי סעיף 145 לגבי המקרקעין שבתחום התכנית שלא בהתאם לתכנית המופקדת אלא באישור ועדת המשנה להתנגדויות של הועדה המחוזית; לא תדון הועדה המחוזית לפי פסקה זו אלא אם כן פורסמה על חשבון המבקש הודעה כאמור בסעיף 149 וניתנה למי שעלול להיפגע מהחלטתה הזדמנות לטעון טענותיו; החלטת הועדה תישלח לצדדים.

(2) הרואה עצמו נפגע מהחלטת ועדת המשנה להתנגדויות של הועדה המחוזית בדבר מתן היתר לפי סעיף זה, רשאי לערור לועדה המחוזית.

97א.(א) על אף האמור בסעיפים 97 ו-145(ב), רשאי מוסד תכנון שהפקיד תכנית, לאשר מתן היתר על-פי תכנית שהפקיד אף אם אינו בהתאם לתכנית בת תוקף, אם נתקיימו שניים אלה:

(1) התכנית שבתוקף אושרה לפני י"ב בטבת תש"י (1 בינואר 1950);

(2) לא הוגשה התנגדות לתכנית שהופקדה עד תום תקופת ההפקדה, או שבמתן ההיתר אין כדי להשפיע על החלטה בדבר קבלת התנגדות שהוגשה.

(ב) לענין פרקים ח', ח'1 ו-ט' יראו את יום מתן ההיתר לפי סעיף זה כיום תחילת תכנית לגבי המקרקעין שעליהם חל ההיתר."

1. כלומר, סעיף 97(ב)(1) לחוק מתייחס לסיטואציה, בה הבקשה למוסד התכנון תואמת את התכנית המאושרת, אך סותרת את התכנית המופקדת. אולם, בענייננו, מדובר במצב שונה. בקשת העותרת סוטה מהאמור בתכנית המאושרת, ואולי תואמת את התכנית המופקדת. במקרה מעין זה, עוסק סעיף 97א לחוק הקובע שני תנאים, בהתקיימם ניתן יהיה לסטות מהוראותיה של התכנית המאושרת – האחד, התכנית המאושרת חייבת להיות ישנה ממש, והתנאי הנוסף הוא כי לא הוגשה התנגדות לתכנית שהופקדה, או שבמתן ההיתר אין כדי להשפיע על ההחלטה בדבר קבלת התנגדות שהוגשה. בהינתן שהעותרת לא העלתה כל טענה ביחס לכך, איני נדרש לדון בשאלה האם במקרה דנן נתקיימו התנאים האמורים ומטבע הדברים, הלכה למעשה, איני נדרש להכריע בכך.
2. לפני סיום, אציין כי יש לדחות גם את טענת העותרת כי הוועדה המחוזית הייתה אמורה לקבל את הבקשה וליתן היתר לשימוש חורג, היות ולגישתה, מדובר בהארכת היתר קיים (בהתאם להחלטה קודמת מיום 13.1.2004) ולא בבקשה חדשה להיתר.
3. הוועדה המחוזית התייחסה בהחלטתה לכך שבשנת 2004 ניתן היתר לשימוש חורג בתנאים לתקופה של 18 חודשים וציינה כי: "...הועדה מחויבת לבחון את הבקשה המוגשת אליה על בסיס הדין החל והתכנון התקף אשר אינו מאפשר להיענות לה. בתקופה שמההחלטה הקודמת של הועדה המחוזית ממשיך המפעל ועובד מזה 8 שנים, ללא היתרי בניה וללא היתר לשימוש חורג (שכן גם היתר לשימוש חורג מכח ההחלטה הקודמת לא הוצא).".
4. אני סבור כי החלטת הוועדה המחוזית בהקשר זה היא החלטה סבירה. הבקשה נשוא העתירה דנן, מהווה בקשה חדשה להיתר לשימוש חורג וזו אינה בקשה להארכת היתר, היות וגם לאחר החלטת הוועדה המחוזית מיום 13.1.2004 הלכה למעשה לא ניתן לעותרת היתר לשימוש חורג.
   
   גם העותרת ציינה בעתירתה, כי מדובר בבקשה חדשה לשימוש חורג (סעיף 26 לעתירה) או בבקשה חדשה שנייה (סעיף 29 לעתירה) וגם ב"כ העותרת סבר כי מדובר בבקשה חדשה ולדבריו: "לשאלת בית המשפט למה לא ביקשתי ארכה לשימוש חורג אלא הגשתי בקשה חדשה, יש הבדל מבחינה סטטוטורית? אין כזה בחוק היתר המשך. אני לא מכיר פרוצדורה כזו." (עמ' 15 לפרוטוקול, ש' 25 – 27) ובהמשך: "יש פה סיטואציה שאנו מדברים על חידוש היתר..." (עמ' 18 לפרוטוקול, ש' 4).
   לפיכך, החלטת הוועדה המחוזית לבחון את הבקשה לאור הנתונים במועד הדיון בבקשה ולאור זאת שמההחלטה הקודמת חלפו 8 שנים בהם המפעל המשיך לפעול הלכה למעשה ללא היתר לשימוש חורג – היא החלטה סבירה בנסיבות העניין.
   
   יפים בהקשר זה גם דברי כב' השופט סולברג בפסק הדין בבית המשפט העליון ביחס לעותרת: "צא ולמד: מפעל בלתי – חוקי גדול (בשטח של כ – 20 דונם) לעיבוד גרוטאות קבע את משכנו על קרקע שייעודה לחקלאות. 14 שנה חלפו למן הגשת כתב האישום הראשון. צווי הריסה וצווי הפסקת שימוש היו כלא היו, והפרתם הולכת ונמשכת דבר יום ביומו. לא הועיל כתב האישום בראשונה ולא בשנייה, גם לא צווים שיפוטיים, קנסות ושאר אמצעי עונשין. המבקשים עושים להנצחת הבניה הבלתי – חוקית על מנת להמשיך ולהפיק הימנה טובת הנאה כלכלית, ובמסגרת זו מבקשים לכבול את ידיה של המדינה, למנוע ממנה לאכוף ביעילות צווים שיפוטיים. אין לאפשר הפקרות. הקפדה יתרה בזכויותיהם של עברייני תכנון ובניה, כמוה כזלזול בציבור האזרחים התמימים וישרי – הדרך...".

סוף דבר

1. לאור כל האמור לעיל, העתירה נדחית.
2. בהתחשב בהיקף ההלכים ובהתמשכותם, תשלם העותרת למשיבים שכ"ט עו"ד בסך כולל של 54,000 ₪ (27,000 ₪ למשיבות 1 - 2 ו - 27,000 ₪ למשיבה 3(עיריית טירה)).

הסכום הנ"ל ישולם בתוך 30 יום, וממועד זה יתווספו לו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ח שבט תשע"ו, 28 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.