א. הערעור שבפנינו הוא על פסק דינו של בית משפט השלום בקריות (כב' השופט ערן נווה), מיום 10.6.12), ב-ת.א. 900/07, לפיו קיבל בית משפט קמא את תביעתו של המשיב מס' 1. בהתאם לכך נתן בית משפט קמא הצהרה לפיה המשיב מס' 1 הוא הבעלים החוקי של 30% ממניות חברת "א.א.א. פנינת המונפורט" (להלן: "החברה"), וזאת מכח הסכם שבין המשיב מס' 1 למשיב מס' 2, מיום 15.11.06. כמו כן ניתן צו הצהרתי לפיו על רשם החברות להעביר את רישומן של כל מניות החברה הרשומות על שמה של המערערת מס' 2, על שם המשיב מס' 1.

ב. נציין, כי בהתאם להסכם מיום 15.11.06, המשיב מס' 2 הוא הבעלים הרשום של 30% ממניות החברה. בהתאם להסכם מעוניין המשיב מס' 2 למכור למשיב מס' 1 25% ממניות החברה. כן נקבע, בסעיף 25 של ההסכם, שאם המעביר (המשיב מס' 2) לא יעמוד באחת מהתחייבויותיו על פי ההסכם, כי אז המניות שנותרו בבעלותו (5% ממניות החברה), תעבורנה "אוטומטית" לבעלות הנעבר (המשיב מס' 1).

ג. מפסק דינו של בית משפט קמא עולה, כי המשיב מס' 1 שילם למשיב מס' 2 את התמורה המוסכמת, ואולם, המשיב מס' 2 לא מילא אחר ההסכם שבין הצדדים, ולא העביר את המניות על שמו של המשיב מס' 1. מכאן, ובהתאם להוראות ההסכם שבין הצדדים, זכאי המשיב מס' 1 להיות הבעלים של מלוא 30% מניות החברה שהינן בבעלות המשיב מס' 2, שכן לפי סעיף 25 של ההסכם, ככל שהמשיב מס' 2 אינו עומד באחת מהתחייבויותיו על פי ההסכם, עוברות יתרת המניות שבבעלותו (5%) לבעלות המשיב מס' 1.

ד. בית משפט קמא קבע כי ההסכם מיום 15.11.06 שבין המשיב מס' 1 למשיב מס' 2 הינו הסכם תקף, התמורה מכוחו שולמה על ידי המשיב מס' 1 למשיב מס' 2 במלואה, ומכאן זכאותו של המשיב מס' 1 להיות רשום כבעלים כדין של 30% ממניות החברה.

ה. הסכם זה, לפי קביעת בית משפט קמא, קדם מבחינת רצף הזמנים להסכם שבין המערערות לבין המשיב מס' 2.

בית משפט קמא גם דחה את טענת המערערות כי ההסכם בין המשיב מס' 1 למשיב מס' 2 אינו אלא הסכם הלוואה, כשם שדחה את טענת המערערות כי ההסכם בין המשיב מס' 1 למשיב מס' 2 מבוסס על טעות, הטעיה, רמאות ומצג שווא, מה גם שטענות מסוג זה מחייבות רמת הוכחה העולה על עודף מאזן ההסתברות, ובנטל זה המערערות לא עמדו.

ו. משכך, הגיע בית משפט קמא למסקנה, לפיה ההסכם מיום 15.11.06 בין המשיב מס' 1 למשיב מס' 2 גובר על ההסכם שבין המערערות לבין המשיב מס' 1 וזכותו של המשיב מס' 1 עדיפה על זכותן של המערערות. לפיכך, נתן בית משפט קמא את הסעדים שפירטנו בפתח דברינו.

ז. המערערות ממאנות להשלים עם פסק דינו של בית משפט קמא, וערעורן המפורט מונח בפנינו כמו גם עיקרי הטיעון. בישיבה שהתקיימה בפנינו ביום 29.1.2013, שמענו בהרחבה את טיעונה המפורט של ב"כ המערערות.

ח. מטעם המשיב מס' 1 נטען כי יש לדחות את הערעור על הסף מחמת האיחור שבהגשתו, ואולם, נוכח התוצאה שאליה הגענו לא נזקקנו לסוגיה זו.

לעיצומו של ענין, סומכים שני המשיבים בעיקרי הטיעון שהוגשו מטעמם את ידיהם על פסק דינו של בית משפט קמא.

בשעת הדיון בפנינו לא ביקשנו את תשובת המשיבים.

ט. בפסק דינו המפורט והמנומק דן בית משפט קמא אחת לאחת בכל הסוגיות שהיו שנויות במחלוקת בין הצדדים, קבע את הממצאים הנדרשים בהתאם לתשתית הראייתית שהונחה בפניו והסיק את המסקנות המתחייבות מן הראיות שהובאו בפניו, ואשר מעוגנות בתשתית הראייתית, ומבוססות על אדני החוק וההגיון.

אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין.

הממצאים שנקבעו בפסק הדין תומכים במסקנה המשפטית, ואין לגלות בה טעות שבחוק.

י. לפיכך, שוכנענו שיש לאשר את פסק דינו של בית משפט קמא בהתאם לתקנה 460 (ב) של תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ומטעם זה אנו דוחים את הערעור.

י"א. אנו מחייבים את המערערות, ביחד ולחוד, לשלם למשיב מס' 1, שכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪.

בנסיבות הענין, וכשם שבית משפט קמא לא פסק הוצאות משפט לזכות המשיב מס' 2, אף אנו מורים שאין צו להוצאות בין המערערות לבין המשיב מס' 2.

י"ב. מתוך הפקדון שהפקידו המערערות בבית משפט זה, תעביר מזכירות בית המשפט את הסכום של 5,000 ₪ לידי ב"כ המשיב מס' 1 (עו"ד א. דכואר), וזאת עבור המשיב מס' 1 ואילו יתרת הפקדון, ככל שתישאר כזו, תוחזר לידי ב"כ המערערות עבור המערערות.

ניתן היום, כג' בשבט תשע"ג, 3 בפברואר 2013, בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא את העתק פסק הדין לבאי כוחם של כל הצדדים.