ניתן ביום 12 אפריל 2016

השופטת יעל אנגלברג שהם

בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו (השופטת ד"ר אריאלה גילצר כץ; נציגי ציבור מר יצחק לורנס ומר אבי שלו; עבל 36013-10-11; מיום 28.8.12) אשר דחה את תביעת המערער על הסף מחמת התיישנות.

רקע עובדתי

1. המערער, יליד 1972 נפגע בעבודה ביום 8.1.08 וביום 31.1.08 הגיש תביעה להכיר בו כ"נפגע בעבודה" ולזכותו בתשלום דמי פגיעה. ביום 18.2.08 הודיע המשיב למערער כי תביעתו התקבלה, וועדות רפואיות מיום 19.5.08 ומיום 30.8.09 קבעו למערער נכות זמנית ולאחריה וועדה רפואית מיום 9.12.09 קבעה למערער נכות צמיתה בשיעור של 100%.

2. כעולה מהחומר שהובא בפני בית הדין האזורי, הודיע המשיב למערער ביום 21.5.08 על הבסיס לחישוב גמלתו. המערער לא השיג על החלטה זו. ביום 18.9.11 פנה המערער באמצעות באי כוחו למשיב וביקש לתקן את בסיס השכר ולשלם לו הפרשים על פי נתונים שהציג. משנדחתה פנייתו זו במכתב המשיב מיום 27.9.11, הגיש המערער את תביעתו לבית הדין האזורי שבמסגרתה עתר כנגד דחיית בקשתו. לבקשת המשיב, התיר בית הדין הגשת הודעה לצד שלישי כנגד מעסיקו של המערער (בענייננו, הצד השלישי; להלן: "המעסיק"). להשלמת התמונה, יצוין, כי המערער הגיש תביעה בנזיקין כנגד המעסיק בבית המשפט המחוזי (להלן: "תביעת הנזיקין"). שבמסגרתה הגיעו הצדדים ביום 6.7.11 להסכם פשרה (להלן: "הסכם הפשרה").

3. בית הדין האזורי קיבל את טענת המשיב שלפיה יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות. בית הדין האזורי קבע, כי החלטת המשיב נתקבלה ביום 21.5.08 ונמסרה למערער בסמוך לכך, את המועד הזה יש לראות כמועד שבו נמסר למערער תחשיב המשיב באשר לבסיס השכר, וזה המועד שבו מתחיל מרוץ ההתיישנות. משחלפו 12 חודשים ממועד זה, קיבל בית הדין האזורי את טענת המשיב שלפיה התיישנה תביעת המערער.

בית הדין האזורי דחה את טענת המערער שלפיה יש לראות בתשובת המשיב מיום 27.9.11 כמועד לתחילת מרוץ ההתיישנות. בית הדין קבע כי מסמך זה אינו החלטה בתביעת המערער אלא תשובה למכתב ששלח המערער בנוגע לחישוב בסיס שכרו. בית הדין הוסיף ודחה את הטענה כי יש בתביעת הנזיקין שניהל המערער כנגד המעסיק כדי להועיל למערער, משלא נתמכה בראיות שכן המערער לא תמך את תשובתו לבקשה לסילוק על הסף בתצהיר, הגם שזו כללה טענות עובדתיות.

כנגד החלטה זו נסוב הערעור בפנינו.

טענות הצדדים

4. לטענת המערער, שגגה נפלה תחת ידי בית הדין קמא עת דחה את תביעתו לעדכון בסיס השכר שלפיו משולמת קצבת הנכות בגין הפגיעה בעבודה. לדבריו, פקיד התביעות אשר ערך את חישוב בסיס שכרו, העמיד את השכר הרבעוני של המערער על סך של 16,770 ₪ וזאת על יסוד תלושי השכר אשר לא שיקפו את שכרו האמיתי. המערער סבור כי בית הדין קמא טעה עת לא קיים דיון בטענת ההתיישנות; עת הכריע בטענת ההתיישנות מבלי שנשמעה גרסת המערער על ידי המשיב וזאת בניגוד לנהלי המשיב עצמו; עת קבע כי תביעת המערער התיישנה בעוד שלמעשה הוגשה חודש ימים לאחר שנתקבלה החלטת המשיב; ועת קבע באופן גורף כי תביעת המערער התיישנה בעוד שמדובר בגמלה המשולמת מידי חודש בחודשו ועל כן קמה עילה חדשה למערער בכל חודש.

לאחר הדיון בקדם הערעור השלים המערער את טענותיו והוסיף כי אין מקום לטענת ההתיישנות לאור התחייבות מנהלת נפגעי עבודה במשיב אשר מסרה לבאי כוח המערער כי ככל שיינתן פסק דין בתביעה האזרחית יעודכן בסיס השכר ועל כן יש לראות בכך הסכמה להארכת מועד ההתיישנות ובוודאי שלא היה מקום לדחותה על הסף ללא שמיעת ראיות; כי המשיב אישר שלו הייתה מתקבלת החלטה פוזיטיבית של בית המשפט המחוזי היה מעדכן את שיעור השכר בהתאם; כי בהחלטת פקיד התביעות מיום 27.9.11, נדחתה תביעת המשיב לגופה ולא מחמת התיישנות; כי במקרה אחר שבו פנה מבוטח לבית הדין בתוך השנה בבקשה לעדכון בסיס השכר, ביקש המשיב לדחות את התביעה על הסף מחמת שמדובר בתביעה מוקדמת; לא הוצג מכתב שנחזה להיות מכתב דחייה משנת 2008 שבו מודיע המשיב למערער כי החליט בבקשה לבסיס השכר וכי למערער אפשרות להשיג על תביעה זו תוך 12 חודש; כי במקרים רבים בסיס השכר אינו מתגבש בסמוך לתאונה אלא יש מקרים שרכיבים משולמים חודשים רבים לאחריה, העדכון נשלח למשיב והשכר מתעדכן בהתאם; אין במכתב מיום 21.5.08 ציון של מועדי הערעור. משכך, לא ניתן לראות במכתב זה כהחלטה בעניינה של תביעה אשר מתחילה את מרוץ ההתיישנות ולחילופין, משלא מסר המעסיק את פרטי השכר הנכונים, לא ניתן לראות בכך משום תביעה המתחילה את מרוץ ההתיישנות.

5. לטענת המשיב, טען את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה והוא עומד על טענה זו. לעמדתו, החלטת פקיד התביעות ניתנה על בסיס טופס התביעה והנתונים לרבות תלושי השכר שנמסרו על ידי המערער עצמו, ואין כל פנייה בטענה כי המערער קיבל מהמעסיק תשלומים מעבר לסכומים המפורטים בתביעה. לדבריו, המערער היה מיוצג לפחות מחודש ינואר 2009 וקיבל מסמכים שונים מהמשיב ואולם לא טען דבר עד לחודש ספטמבר 2011.

באשר לטענת המערער כי פנה בעל פה למי מהמשיב והתבקש להמתין עד להכרעת בית המשפט המחוזי בתביעת הנזיקין, טוען המשיב כי טענה זו מעלה תמיהה לאור העובדה שהמערער היה מיוצג ואף על פי כן, פסק הדין הסתיים בפשרה מבלי שצוין בה דבר לעניין שכרו האמיתי. לטענת המשיב, המערער בחר שלא למצות את תביעתו כלפי המעסיק שהוא בר הפלוגתא האמיתית בעניין שבמחלוקת.

המשיב טוען, כי יש ספק לעניין ניקיון כפיו של המערער שכן המערער סיכם עם מעסיקו שהוא מוותר על כל תביעותיו וטענותיו כנגדו גם כלפי תביעה מיטיבה; כי אין הוא נוהג לטעון טענת התיישנות במקרים שבהם הוכיח מבוטח בהליך מקביל (כנגד מעסיק) כי בסיס שכרו היה גבוה יותר מהבסיס עליו הצהיר בפני המשיב או במקרים שבהם הוכח כי תוספת שכר לא נלקחה בחשבון בניגוד לחוק, אך אין הדברים רלוונטיים למקרה דנן; כי מדובר בתשלום במזומן המוכחש על ידי המעסיק ולא ניתן להוכיח זאת בשלב זה.

המשיב מוסיף וטוען, כי הכיר בתביעת המערער, חישב את קצבתו על בסיס הנתונים שהמערער מסר ושילם את הקצבה ללא הסתייגות ועל כן יש לתמוה על טענת המערער מדוע יש צורך בהודעה על זכות ערעור. לו סבר המערער שלא מסר את כל הנתונים הרלוונטיים לתשלום הקצבה היה עליו להשלימם מבלי להיזקק לערכאות.

6. המעסיק, מצטרף לטענות המשיב ומבקש להוסיף עליהן, כי תביעת המערער הוגשה בחלוף זמן רב מהמועד הקבוע בחוק והתיישנה זה מכבר. המעסיק טוען, כי טענת המערער שלפיה "הובטח" לו על ידי מנהלת מחלקת התביעות שיוכל להגיש תביעה לעדכון בסיס השכר לאחר הכרעה בפסק דין אזרחי, היא חסרת בסיס ואינה יכולה לגבור על הוראות החוק בנוגע להתיישנות תביעה. מה גם, שלא נתמכה בכל ראיה שהיא. המעסיק גורס, כי גם אם נכונה הטענה, הרי שהמערער וויתר על זכותו זו להכריע בשאלת שכרו האמיתי בבית המשפט המחוזי שם הגיע להסדר פשרה.

המעסיק טוען, כי החלטת פקיד התביעות מיום 27.9.11 אינה החלטה בתביעה חדשה אלא תלונה חוזרת של המערער לגבי בסיס שכרו שהיה ידוע לו כבר בשנת 2008. המעסיק טוען, כי המקרים עליהם נסמך המערער בטענותיו, נוגעים לפניות שנעשו על בסיס טענה של טעויות חישוביות כאשר בענייננו אין מדובר בטעות חישובית, לא הוגשו נתונים חדשים ואף לא פסק דין הקובע את בסיס השכר. לטענת המעסיק, מעבר לטענת ההתיישנות היה מקום לדחות את התביעה גם מחמת מניעות/מעשה בי-דין שכן במסגרת ההליכים האזרחיים שניהל המערער אל מול המעסיק וחברת הביטוח, טען את אותן טענות לעניין בסיס השכר ואולם בסופו של דבר חתם על הסכם פשרה "לסילוק מלא וסופי של כל תביעות התובע בקשר עם האירוע נשוא התביעה, לרבות תביעות מטיבים למיניהם" שבו התחייב שלא להגיש תביעות נוספות בגין אירוע התאונה הנדונה למעט תביעת ניידות וגם זאת רק בחלוף 7 שנים וחודש מיום התאונה. משלא סייג המערער את התביעות הנוגעות לבסיס השכר, יש לראות בכך משום וויתור על טענותיו בעניין זה.

7. הצדדים ביקשו כי פסק הדין יינתן על ידי המותב על יסוד הודעת הערעור, הטענת שהועלו בעל פה במסגרת קדם הערעור והתגובות שבכתב אשר ישמשו כולם כסיכומים בפני המותב.

הכרעה

8. לאחר שנתנו דעתנו למכלול טענות הצדדים, ועיינו בחומר המצוי בתיק נחה דעתנו כי פסק דינו של בית הדין קמא ראוי להתאשר מטעמיו על פי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991. על כך מבקשים אנו להוסיף את הדברים הבאים.

9. אכן, צודק המערער בטענתו שלפיה, לא מן הנמנע שתוגש תביעה לעדכון בסיס שכר גם שנים לאחר קבלת ההודעה על בסיס השכר ועובדה היא כי המשיב נעתר בחיוב לעיתים לבקשות שכאלה, בכל מקרה על פי נסיבותיו.

אולם, אין בכך כדי לאיין את חובתו של מבוטח לטעון לעניין השגגה שנפלה לטענתו בבסיס החישוב וזאת בהזדמנות הראשונה שבה נודע לו הדבר. המערער בענייננו, לא עשה כן. אין חולק, כי כבר בשנת 2008 ידע המערער מהו בסיס השכר שעל פיו מחושבת גמלתו. מיד בסמוך לאחר קבלת מידע זה, ובתוך 12 חודשים, היה על המערער להשיג (בכתב ובמפורש) על קביעת פקיד התביעות. לו היה המערער עושה כן, היה מקום לדון בשאלה לעניין ההבטחה שניתנה לו לדבריו על ידי מנהלת המחלקה לנפגעי עבודה במשיב, ולשמוע ראיות לעניין טענתו שלפיה נאמר לו להמתין להכרעת בית המשפט המחוזי. דא-עקא, אין כל ראיה כי המערער השיג על קביעת פקיד התביעות וגם אם הייתה מוכחת טענתו שלפיה פנה בעל פה, לא ניתן לראות בכך משום תביעה לעדכון שכר.

10. יתר על כן, טענת המערער, כי קיימים מקרים שבהם מתעדכנים רכיבי שכר זמן רב לאחר התאונה והודעה על כך ניתנת למשיב והוא נוהג לעדכן את בסיס השכר, היא הנותנת כי במקרה דנן, יש מקום לקבל את טענת ההתיישנות של המשיב. אין חולק שכאשר המידע אינו מצוי בידי המבוטח ורכיבים משולמים בדיעבד או נקבעים בהליך שבין המבוטח למעסיקו, אין הוא יכול לעדכן את המשיב בטרם קמה עילת התביעה, היא ביצוע תשלום רכיבי השכר לידיו. במקרה דנן, אין מחלוקת שכל הסכומים שלהם טוען המערער, הם סכומים ששולמו לידיו, לטענתו, לפני התאונה. משכך, לא הייתה כל מניעה שהמערער יציין את הדברים בתביעתו הראשונה לתשלום דמי פגיעה או בתוך שנה מיום שהוכרה תביעתו. כאמור, המערער לא עשה כן. להיפך, בתביעתו למשיב צוין שכרו על ידי המעסיק והמערער כלל לא מחה על נתונים אלה.

11. כך גם אין יסוד לטענת המערער שלפיה במכתב משנת 2008, לא נקב המשיב באפשרויות הערעור. משהתקבלה תביעת המערער על ידי המשיב במלואה ככתבה וכלשונה, לא ברור מהי ההחלטה שלגביה על המשיב לעדכן את המבוטח על אפשרויות הערעור.

12. באשר לטענה, כי במכתב מיום 27.9.11 לא נטענה טענת התיישנות ועל כן מנוע המשיב לטעון זאת כיום, אין לקבלה. בסיס טענתו של המערער היא בעובדה שהוא מבקש לראות בפנייתו מיום 18.9.11 כתביעה לחישוב בסיס השכר. ולא היא. בעניין זה, צדק בית הדין האזורי עת קבע כי אין לראות במכתב משום תביעה המקימה מחדש את מרוץ ההתיישנות אלא מדובר בפנייה בנוגע לחישוב השכר (ראו דב"ע נה/0-38 אורי פשס - המוסד, פד"ע כח 269; עב"ל 1061/04 מתן חיים פרפרה - המוסד, ניתן ביום 21.9.05; עב"ל 1128/02 יצחק סבג – המוסד, ניתן ביום 6.1.05). משכך, משאין לראות במכתב משום תביעה, ממילא לא היוותה תשובת המשיב החלטה בתביעה אלא תשובה לפנייה. שאם לא תאמר כן, ירוקן עיקרון ההתיישנות מתוכן וכל שיידרש לשם הארכה תקופת התיישנות הוא הגשת מכתב פנייה למשיב. כיוון שכך, משלא ראה המשיב בפניית המערער משום תביעה, ממילא אין לראות בעובדה שבתשובת המשיב מיום 27.9.11, לא הועלתה טענת ההתיישנות, משום ויתור על טענה זו.

13. המערער טען, כי בא כוחו פנה למשיב וכי הוסכם כי עם קבלת הכרעת בית המשפט המחוזי לעניין גובה השכר במסגרת תביעת הנזיקין, תועבר ההחלטה למשיב ושכרו הקובע של המערער יעודכן. לטענת המערער, על בסיס הסכמה זו המתין להכרעת בית המשפט המחוזי ומשניתן ביום 6.7.11 פסק הדין הנותן תוקף להסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים לתביעת הנזיקין, פנה המערער למשיב ביום 18.9.11 בבקשה לעדכון בסיס שכרו.

לא מצאנו כי יש בטענה זו כדי לסייע בידי המערער. המערער בחר להסדיר עניינו אל מול המעסיק בדרך של פשרה, שבמסגרתה הוסכם כי ישולם למערער סך של 645,700 ₪ וזאת מעבר לתשלומי המוסד במסגרת קצבת נפגעי עבודה וקצבה מיוחדת. עוד עולה כי הצדדים לתביעת הנזיקין הסכימו על תשלום הסך הנ"ל "לסילוק מלא וסופי של כל תביעות התובע בקשר עם האירוע נשוא התביעה, לרבות תביעות מיטיבים למיניהם...".

בהינתן כי בבסיס המחלוקת בין המערער למעסיק עמדה גם שאלת גובה שכרו של המערער ומשבחר המערער שלא למצות את בירור המחלוקת בעניין זה וזאת על אף טענתו (שלא נתמכה בכל ראיה שהיא), כי סוכם בינו לבין פקיד התביעות שהצדדים ימתינו להכרעת בית המשפט בעניין השכר, אין הוא יכול היום להיבנות מטענה זו. למעלה מן הצריך נוסיף, כי העתרות לבקשה מעמידה גם את המעסיק בסיכון הנוגד את ההסכמה שאליה הגיעו הצדדים לתביעת הנזיקין בהינתן כי העתרות לפנייתו לתיקון בסיס השכר מאפשרת למשיב לחזור אל המעסיק.

14. באשר לטענה כי מדובר בגמלה מתחדשת מידי חודש בחודשו ועל כן אין לראות בה כתביעה שהתיישנה, לא מצאנו כי יש בטענה זו כדי לסייע למערער בענייננו.

הלכה פסוקה היא כי הזכאות לגמלה חוזרת ומתחדשת מידי חודש ואין בחלוף הזמן כדי לשלול את זכאות המבוטח. היינו, מקום שנתגלו ראיות חדשות אין כל מניעה שמבוטח יחזור ויפנה למוסד בבקשה לבחון מחדש את שכרו הקובע לעניין הגמלה שלה הוא זכאי. עם זאת, ככל שיקבע כי בסיס השכר שונה מהבסיס על פיו חושבו זכויותיו של המבוטח, יחול החישוב מכאן ואילך והמבוטח יהא זכאי לתשלום רטרואקטיבי לתקופה של שנה בלבד (וראו בהתאמה פסיקת בית הדין הנוגעת לתשלומי גמלה מקופות פנסיה - עע 230/03 אהרון צימרמן – מבטחים ואח', ניתן ביום 23.12.03; עע 200016/97 סלילים חולה בע"מ ואח' - עזבון המנוח ארנסט פרידלנדר ואח', ניתן ביום 26.6.01; דב"ע תש"ן/3-146 אריה מנדלבאום - עיריית ראשון לציון, פד"ע כ"ב 363).

הגיונם של דברים הוא בראי היותה של גמלה משולמת לאורך זמן, מתחדשת העילה במועדו של כל תשלום ותשלום. ככל שנפלה טעות בבסיס החישוב של אותה גמלה, אין מקום להנציח את הטעות ומן הדין ואף מן הצדק הוא שיורשה אדם להסביר מדוע נפלה טעות בגמלה המשולמת לו עתה ושיוכל לקבל את זכויותיו האמיתיות.

15. עם זאת, בשונה מההוראות החלות בעניינן של קופות פנסיוניות, על גמלאות המשולמות על ידי המוסד, חלות גם הוראות סעיף 296 לחוק המורות כי:

"כל תביעה לגמלת כסף תוגש תוך 12 חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה, אולם רשאי המוסד ליתן גמלה, כולה או מקצתה, אף אם נתבעה אחרי המועד האמור".

תכלית תשלום גמלה היא ליתן מענה לצורכי קיום שוטף של מבוטח תוך שמירה על המסגרת התקציבית של המוסד. משכך, בחר המחוקק להגביל את האפשרות של מבוטח לעתור לתשלום זכויות בחלוף זמן רב וכן הגביל את האפשרות לתשלום רטרואקטיבי שאין בו כדי למלא אחר התכלית. כל אלה חלים כאמור מקום שלא מתגלות נסיבות חדשות. משקובעות הוראות החוק כי על מבוטח להגיש תביעה תוך 12 חודשים מיום ש"נוצרה עילת התביעה" ומשנקבע כי עילת תביעה משמעה "מסכת העובדות הדרושות כדי להראות כי התובע זכאי לזכות על פי חוק הביטוח הלאומי" (דב"ע נה/0-198 נעים עמרי - המוסד, פד"ע ל 9), הרי שזו מתגבשת במועד הפגיעה בעבודה שהוכרה. משהעובדות בדבר שיעור שכרו של המערער היו ידועות לו עוד בעת שהגיש תביעתו בשנת 2008, היה עליו להגיש תביעתו על בסיס טענותיו כבר באותו המועד.

16. משבחר המערער להגיש תביעתו על בסיס נתונים אחרים מאלה שהיו ידועים לו (לטענתו), ועל יסוד תביעתו ניתנה החלטת פקיד התביעות, יש לראותו כמי שנתפס בתביעתו, ומשבחר שלא להשיג עליה בפני בית הדין במסגרת המועדים הקבועים בחוק (תקנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות) התש"ל-1969), יש לראות את הקביעה בעניין בסיס שכרו כחלוטה ואין להתיר דיון בה מחדש.

17. סיכומו של דבר - הערעור נדחה.

בנסיבות העניין - יישא כל צד בהוצאותיו.

ניתן היום, ד' ניסן תשע"ו (12 אפריל 2016) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.