ניתן ביום 28 אוקטובר 2013

בפני: הנשיאה נילי ארד, השופטת רונית רוזנפלד, השופטת לאה גליקסמן

נציג ציבור (עובדים), מר אלי פז, נציג ציבור (מעבידים), מר יחזקאל דסקל

בשם ירונה מרנין – עו"ד לימור קלהמר ועו"ד חנית לוגסי

בשם אס ג'י. די הנדסה בע"מ, ברק טק בע"מ ודב כהן – עו"ד אורית זי'לוני קליינמן ועו"ד שרון לולצ'י

השופטת לאה גליקסמן:

1. הסכסוך בין הצדדים מגיע לפתחו של בית דין זה פעם נוספת, וזאת במסגרת ערעור על פסק דינו (השני) של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (עב 4518/04; השופטת אריאלה גילצר-כץ ונציג ציבור עובדים מר ויסאם עזאם), מיום 10.7.2012.

הרקע לערעור:

1. גב' ירונה מרנין (להלן- גב' מרנין) היא מהנדסת אוירונאוטיקה במקצועה. חברת אס. ג'י. די הנדסה בע"מ (להלן – חברת אס. ג'י. די) עוסקת בביצוע פרויקטים שונים בתחום התעופה ההנדסה התעופתית, ובעל השליטה בה הוא מר דב כהן (להלן – מר כהן). חברת ברק טק בע"מ (להלן – חברת ברק) היא חברת בת של חברת אס. ג'י. די, ועוסקת באספקת עובדים בתחום ההנדסה התעופתית.
2. גב' מרנין עבדה בחברת אס. ג'י. די משנת 1994, ובשנת 1996 קודמה לתפקיד מנהלת השיווק של חברת אס. ג'י. די בין גב' מרנין לבין חברת אס. ג'י. די נחתמו כמעט מדי שנה שני הסכמים – האחד נוגע לשכר ולתנאים נלווים, והשני נוגע לבונוס מרווחי חברת אס. ג'י. די.
3. ביום 10.9.1999 נחתם בין גב' מרנין לבין מר כהן הסכם שותפות (להלן – הסכם ברק), שלפיו השניים ינהלו במשותף את חברת ברק, כאשר גב' מרנין תהא עובדת של חברת ברק, וכל רווחיה של חברת ברק יתחלקו בחלקים שווים ביניהם.
4. ביום 30.7.2003 הסתיימה העסקתה של גב' מרנין בחברת אס. ג'י. די, והחל ממועד זה היא הייתה עובדת של חברת ברק בלבד.
5. ביום 4.3.2004 הודיע מר כהן לגב' מרנין על סיום העסקתה בחברת ברק וביטול הסכם ברק.
6. לאחר סיום ההתקשרות בין הצדדים התעוררו מחלוקות רבות בין הצדדים, אשר נדונו במסגרת ההליך הקודם [עב (ת"א) 4518/04, מיום 6.9.2007; ע"ע (ארצי) 516/07, ע"ע (ארצי) 117/08, בש"א (ארצי) 226/08, מיום 22.3.2009].

ההליך הראשון בבית הדין האזורי בתל אביב:

1. לאחר סיום עבודתה הגישה גב' מרנין לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב תביעה לתשלומים שונים בקשר לעבודתה ובקשר לסיום עבודתה, שהגיעו לה לטענתה בגין עבודתה בחברת אס. ג'י. די ובחברת ברק, לרבות בונוסים וחלקה ברווחים עתידיים של חברת ברק, בתקופה שלאחר סיום קשר העבודה. חברת אס. ג'י. די וחברת ברק (להלן יחד – החברות) הגישו תביעה שכנגד ותביעה נוספת, בגין גזל סוד מסחרי וגרימת נזקים נוספים.
2. בפסק דין מיום 6.9.2007 (להלן – פסק הדין הראשון) קיבל בית הדין האזורי את תביעתה של גב' מרנין ברובה, וחייב את החברות ומר כהן לשלם לה, ביחד ולחוד, תשלומים בסך כולל של 2,411.171.63 ₪ בעד רכיבים שונים, לרבות בונוסים מחברת אס. ג'י. די וחברת ברק ופיצויי פיטורים חלקיים. כן קבע בית הדין האזורי כי גב' מרנין זכאית ל- 40% מרווחי חברת ברק בתקופה של 10 שנים לאחר ביטול הסכם ברק, ומינה מומחה שיפקח על ביצוע מרכיב זה של פסק הדין. במקביל, נדחתה תביעתן של החברות ברובה, וגב' מרנין חויבה לשלם להם סך של 41,275 ₪ בלבד, פיצוי עבור גזל סוד מסחרי ועלויות העסקת משרד חקירות. עוד יש לציין כי בפסק הדין הראשון נפסק כי יש מקום להרמת מסך ההתאגדות בין מר כהן לשתי החברות ובין שתי החברות בינן לבין עצמן, ומר כהן חויב יחד ולחוד עם החברות בתשלום החיובים שהוטלו על החברות.

פסק הדין בערעור:

1. הן גב' מרנין והן החברות ומר כהן ערערו על פסק דינו של בית הדין האזורי, וערעוריהם נדונו בפסק דינו של בית דין זה מיום 22.3.2009 (להלן – פסק הדין בערעור). בפסק הדין בערעור התקבל חלקית ערעור החברות ומר כהן, ונדחה ערעורה של גב' מרנין. עיקרי קביעותיו של פסק הדין בערעור, הדרושות להכרעה בהליך זה, הן כמפורט להלן:
   1. בונוסים מחברת אס. ג'י. די. בעד השנים 1999 עד 2002: התקבל חלקית ערעור החברות בכל הנוגע לחישוב הפרשי בונוסים מחברת אס. ג'י. די עבור השנים 1999 עד 2002, ונקבע כי בעניין זה בית הדין האזורי ימנה מומחה בתחום החשבונאות אשר יערוך את החישוב, על יסוד העקרונות וההנחיות שנקבעו בפסק הדין (ראו פירוט בסעיף 20 להלן).
   2. חלוקת רווחים מחברת ברק לתקופה שעד יום 4.3.2004: התקבל חלקית ערעור החברות בדבר העקרונות לחישוב חלקה של גב' מרנין ברווחי חברת ברק, ונקבע כי גם בעניין זה ייערך חישוב על ידי המומחה בתחום החשבונאות, על יסוד העקרונות וההנחיות שנקבעו בפסק הדין (ראו פירוט בסעיף 29 להלן).
   3. חלוקת רווחים עתידיים מחברת ברק: נפסק כי גב' מרנין הפרה את חובותיה לשמירת סודיות והימנעות מתחרות על פי הסכם ברק באופן מובהק, וכל זאת במטרה לפגוע בחברות ובמר כהן, כאשר גב' מרנין הודתה במעשיה במסגרת ההליך הפלילי, בו נגזר עונשה לביצוע עבודות של"צ ללא הרשעה; ככל שהייתה מחלוקת בין גב' מרנין לבין החברות ומר כהן לעניין זכויותיה של גב' מרנין על פי ההסכמים, היה עליה לפעול לפתרונה בדרכים חוקיות ומקובלות, ואין בכך כדי להצדיק את מעשיה החמורים – הפרת חובות אי התחרות והסודיות, תוך פגיעה מכוונת בחברות והתחרות בעסקיהן בחוסר תום לב; לפיכך, גב' מרנין היא שהביאה במעשיה לביטול הסכם ברק, עת בחרה להפר את ההסכם; ביטול הסכם ברק ביום 4.3.2004 נעשה כדין, ועם ביטולו פקע תוקפה של הוראת הסכם ברק הצופה פני עתיד ומעניקה לה זכאות לקבלת 40% מרווחי חברת ברק לתקופה בת 10 שנים במקרה של סיום ההסכם על ידי מר כהן או חברת ברק .
   4. פיצויי פיטורים: נפסק כי יש להפחית את פיצויי הפיטורים המגיעים לגב' מרנין לשיעור של 40% מפיצויי הפיטורים על פי החוק. כן נקבע כי המחלוקת העובדתית בין הצדדים בעניין תשלום פיצויי פיטורים לגב' מרנין עם סיום עבודתה בחברת אס. ג'י. די בעד תקופת העבודה מחודש ספטמבר 1999 עד חודש אוגוסט 2003 והאם יש להפחית סכום זה מהסך הכולל של פיצויי הפיטורים להם זכאית גב' מרנין, העומד על 40% מסכום פיצויי הפיטורים לו הייתה זכאית על פי החוק, תוכרע על ידי בית דין האזורי.
   5. פיצויי הלנת שכר: נפסק כי בין הצדדים הייתה מחלוקת כנה עקב פרשנויות שונות לדרך חישוב הבונוס וחלוקת הרווחים. במחלוקת זו, ראה בית הדין לנכון לקבוע כי היא תיושב על ידי מינוי מומחה מטעם בית הדין בתחום החשבונאות. לכן, אין הצדקה לפסוק פיצויי הלנת שכר על הפרשי שכר ובונוסים שייפסקו לזכות גב' מרנין.
   6. הרמת מסך ההתאגדות בין מר כהן לבין החברות: נפסק כי לא הוכחה עילה מספקת להרמת מסך ההתאגדות בין מר כהן לבין חברת אס. ג'י. די וחברת ברק, ולכן חברת אס. ג'י. די וחברת ברק בלבד ישאו באחריות לתשלום הסכומים המגיעים לגב' מרנין על פי פסק הדין.
   7. כללו של דבר – בפסק הדין שבערעור הוחזרו לבירור בבית הדין האזורי שלושה נושאים: סכום הבונוס המגיע לגב' מרנין מחברת אס. ג'י. די לשנים 1999- 2002; חישוב חלקה של גב' מרנין ברווחים של חברת ברק עד יום 4.3.2004; סכום פיצויי הפיטורים המגיע לגב' מרנין. זאת, לאחר מינוי מומחה בתחום החשבונאי, אשר יגיש חוות דעת לבית הדין.
2. להשלמת התמונה יצוין כי גב' מרנין הגישה שתי עתירות לבג"צ על פסק הדין בערעור. עתירה ראשונה (בג"צ 5301/09) נמחקה ללא צו להוצאות, על פי המלצת בית המשפט העליון. עתירה שנייה (בג"צ 1939/12) נדחתה על הסף.

פסק הדין השני של בית הדין האזורי:

1. בית הדין האזורי מינה את רו"ח יהודה בר-לב כמומחה בתחום החשבונאי מטעמו (להלן – המומחה). המומחה הגיש חוות דעת וחוות דעת משלימות, וכן נחקר בחקירה נגדית על ידי ב"כ הצדדים.
2. כפי העולה מפסק דינו של בית הדין האזורי ומתיק בית הדין האזורי, גב' מרנין העלתה טענות ובקשות החורגות ממסגרת הדיון שנקבעה בפסק הדין בערעור. בפסק דינו, הבהיר בית הדין האזורי כי אינו דן בנושאים החורגים מהנושאים שהועברו להכרעתו בפסק הדין בערעור. כמו כן, הגישה גב' מרנין בקשה לפסול את כב' השופטת גילצר כץ. ערעור על ההחלטה בעניין זה נדחה בפסק דינה של הנשיאה ארד מיום 1.2.2012 (עפ"ס 612-12-11).
3. בפסק הדין השני, מושא ערעור זה, קבע בית הדין האזורי כי על המערערת להשיב לחברות סכום כולל בסך של 1,194,042 (קרן), מתוך הסכום הכולל בסך של 2,411,171 ₪ שנפסק לזכותה בפסק הדין הראשון, כמפורט להלן:
   1. בונוס אס. ג'י. די ששולם ביתר – 120,417 ₪.
   2. חלקה ברווחי חברת ברק ששולם ביתר – 940,844 ₪.
   3. פיצויי פיטורים ששולמו ביתר – 77,383 ₪.
   4. חלק המעסיק בביטוח לאומי ובקופת גמל – 55,398 ₪.

כן חויבה גב' מרנין לשלם לחברות הוצאות משפט בסך של 2,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪.

הערעור

1. הן גב' מרנין והן החברות ערערו על פסק הדין השני. גב' מרנין ערערה על קביעות בית הדין האזורי בעניין הסכומים שנפסק שעליה להשיב בגין בונוס אס. ג'י. די, רווחי חברת ברק, פיצויי פיטורים וחלק המעסיק בביטוח לאומי ובקופת גמל. בנוסף, טענה גב' מרנין כי מחוות הדעת עולה כי היא זכאית לסכומים נוספים. עוד טענה גב' מרנין כי "לאחר שחוות הדעת [של המומחה] הונחה בפני בית הדין לא ניתן עוד להתעלם ממנה, ויש להסיק ממנה את המסקנות והתוצאות האופרטיביות הנגזרות ממנה, לרבות לעניין זכאותה של המערערת לפיצויי הלנת שכר לאורך השנים; זכאותה של המערערת לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים; מידת ההפחתה של פיצויי הפיטורים להם היא זכאית וכן לעניין זכאותה לרווחים עתידיים בהתאם לסעיף 4 להסכם ברק". גב' מרנין עתרה כי בית דין זה ישוב ויבחן את זכאותה לכל הרכיבים הנ"ל, על יסוד חוות דעתו של המומחה, המעידה לגרסתה כי החברות הפרו "הפרה יסודית ובוטה" את ההסכמים בינה לבין החברות.
2. החברות ערערו על תחשיב המומחה ופסק הדין השני בעניין חלקה של גב' מרנין ברווחי חברת ברק, על כך שבית הדין האזורי לא הורה על השבת הלוואת גישור בסך של 90,000 ₪ שניתנה לגב' מרנין, ועל שיעור הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד שנפסק לזכותן.

מסגרת הדיון:

1. בטרם נדון בפירוט בטענות הצדדים, יש להבהיר את מסגרת הדיון בהליך זה:
   1. פסק הדין בערעור הוא פסק דין חלוט, וקביעותיו אינן ניתנות לערעור או "לבחינה מחדש". לפיכך, במסגרת הליך זה לא ניתן להעלות לדיון מחדש נושאים שנדונו והוכרעו במסגרת פסק הדין בערעור או נושאים שהיה על הצדדים להעלות במסגרת הערעור שהוגש על פסק הדין הראשון ולא הועלו על ידם. כפועל יוצא מכך, נדחות טענות גב' מרנין בעניין זכאותה לבונוס אל-אופ, ועתירתה לבחון מחדש זכאותה בנושאים שהוכרעו בפסק הדין בערעור, כגון – שיעור פיצויי הפיטורים, רווחים עתידיים של חברת ברק. גם תביעתה של גב' מרנין לפיצויי הלנת שכר על התשלומים המגיעים לה נדונה והוכרעה בפסק הדין בערעור, ולכן אין לדון בה שנית בהליך זה.
   2. לנוכח היותו של פסק הדין בערעור פסק דין חלוט, גם לא ניתן במסגרת הליך זה להעלות טענות בנוגע לעקרונות ולהנחיות לחישוב הבונוסים מחברת אס. ג'י. די ורווחי חברת ברק שנקבעו בפסק הדין בערעור, ולעתור כי בית הדין ישנה אותם או יסטה מהם. לפיכך, נדחות כל טענותיה של גב' מרנין בדבר אופן חישוב בונוס אס.ג'י.די ואופן חישוב חלוקת רווחיה של חברת ברק, המבוססות (לטענתה) על חוות דעת המומחה. זאת, כיון שבמהות טענות אלה מכוונות לא כנגד פסק הדין השני מושא ערעור זה, אלא כנגד העקרונות וההנחיות שנקבעו בפסק הדין בערעור, שהוא פסק דין חלוט.
   3. באשר לערעור החברות, נדחה הערעור בעניין החזר הלוואת גישור, שכן גם נושא זה חורג מהנושאים שהוחזרו לבית הדין האזורי על פי פסק הדין בערעור, והיה על החברות להעלותו במסגרת ערעורן על פסק הדין הראשון. אין בעובדה שכתוצאה מפסק הדין בערעור נדרשה התחשבנות נוספת בין הצדדים כדי להתיר לחברות להעלות נושא חדש, החורג מהעניינים שהוחזרו לבירור בבית הדין האזורי.
   4. לפיכך, העומד לדיון במסגרת הליך זה הוא פסיקתו של בית הדין האזורי במסגרת פסק הדין השני בנושאים שהועברו להכרעתו בפסק הדין בערעור. במסגרת זו יש לבחון האם המומחה ובית הדין האזורי יישמו נכונה את ההנחיות והעקרונות שנקבעו בפסק הדין בערעור בעניין אופן חישוב זכאותה של התובעת לבונוס ולחלקה ברווחי חברת ברק, והאם נפלו טעויות בחוות הדעת של המומחה או בפסק הדין. כמו כן, יש לדון בערעור החברות על שיעור הוצאות משפט שנפסק לזכותן.

בונוס מחברת אס. ג'י. די עבור השנים 1999 – 2002:

1. על פי הסכמי העבודה בין גב' מרנין לבין חברת אס. ג'י. די. בשנים 1999 עד 2001 הייתה גב' מרנין זכאית לקבל מדי שנה בונוס - אחוזים מהכנסות חברת אס. ג'י. די. בפסק הדין בערעור נקבע כי קמה לגב' מרנין זכאות לקבל בונוס גם בשנת 2002, למרות שלא נחתם הסכם בנוגע לתשלום בונוס לשנת 2002.
2. המחלוקת בין הצדדים סבה בעיקרה על פרשנות המונח "הכנסות": גב' מרנין טענה כי הביטוי "הכנסות" משמעו הסכומים המפורטים בדו"חות השנתיים המבוקרים של חברת אס. ג'י. די אשר הוגשו למס הכנסה. כנגד זאת, טענו החברות כי במונח "הכנסות" אין לכלול "הכנסות לקבל", דהיינו הכנסות שמייצגות עבודות בתהליך או במלאי שלא התקבלו בפועל בשנה שלגביה מחושב הבונוס, ואין ודאות כי יתקבלו כלל, למרות שהוכללו בדו"חות המבוקרים של החברה לצורך חישוב המס ולצורכי מעקב וביקורת של רשויות המס.
3. בפסק הדין הראשון קיבל בית הדין האזורי את עמדתה של גב' מרנין, וקבע כי "אדם סביר ותם לב החותם על הסכם בו מצוינת המילה 'הכנסות' יכול לצפות כי הסכומים הנקובים בדו"חות השנתיים כהכנסות יהיו הבסיס לתחשיב". בפסק הדין בערעור קבע בית הדין הארצי כי אין לקבל את מסקנתו של בית הדין האזורי, אשר הרחיק לכת בקובעו שפרשנות החברות למונח "הכנסות" אינה מתיישבת עם עקרון תום הלב, וקבע (בסעיף 14) כמפורט להלן:

"על מנת להכריע בשאלה זו ראוי להיעזר בחוות דעת מומחה אשר ימונה מטעם בית הדין ויאיר את עיניו באשר לעקרונות החשבונאיים המקובלים בתחום זה אצל חברות מסוגן של אס. ג'י. די. באשר לקביעת הבסיס לתחשיב הבונוס – אין אנו רואים בסיס לקביעתו החד משמעית של בית הדין האזורי לפיה אדם סביר מצפה כי הסכומים הנקובים בדו"חות השנתיים כהכנסות יהוו את הבסיס לחישוב.

אשר לשאלת הבסיס לתחשיב ההכנסות - פרשנות סבירה להסכם בין הצדדים מובילה למסקנה כי הבסיס לחישוב יהיה החשבוניות שיצאו באותה השנה, ולא הדו"חות השנתיים המבוקרים. ניתן ללמוד את אומד דעתם של הצדדים בעניין גם מהסכם ברק, שנחתם באותה התקופה, ובו נקבע מפורשות כי חלוקת הרווחים תהא מכספים שקיבלה החברה בפועל. כאשר צדדים מסכמים ביניהם כי צד כלשהו יהיה זכאי לקבלת אחוזים מהכנסות החברה, מקובל לפרש זאת כאחוזים מהכנסות שהתקבלו בפועל. את שיעור הכנסות זה ניתן ללמוד מהחשבוניות שיצאו באותה השנה, ועל כן המומחה אשר ימונה על ידי בית הדין האזורי ייתן דעתו לאמור בחשבוניות אלה".

(ההגשה במקור – ל.ג.).

ובסיכום פסק הדין בערעור (סעיף 41(ב)(1)) נקבע כי –

"המומחה יחשב את זכאותה של מרנין לפי עקרונות חשבונאיים מקובלים. הבסיס לחישוב הזכאות יהיו החשבוניות שיצאו בכל שנה אשר מבטאות הכנסות שהתקבלו בפועל. לא יותר קיזוז סכומים מהשנים 1997 ו- 1998. דמי הניהול מברק לאס. ג'י. די ייכללו בהכנסת אס. ג'י. די הקובעת לתשלום הבונוס למרנין".

(ההדגשה הוספה).

1. בחוות דעתו סקר המומחה בהרחבה את העקרונות החשבונאיים המקובלים לפרשנות המונח "הכנסות", והסביר כי על פי כללי חשבונאות מקובלים "ההכנסות יוכרו בתקופה בה נוצרו ואשר אליה הן מתייחסות, .. זאת גם אם התשלום עבורן לא התקבל בפועל באותה תקופה, או טרם הופקה בגינן חשבונית ליום המאזן". בהמשך, ציין המומחה כי חישוב הזכאות לבונוס כשהבסיס לחישוב הזכאות הוא החשבוניות שהוצאו מדי שנה, מביא לתוצאה שונה מחישוב הזכאות לבונוס בהתאם לפרשנות המונח "הכנסות" על פי כללי החשבונאות המקובלים, כיון ש"שתי השיטות אינן מתלכדות לכדי שיטת חישוב אחת". לאור האמור, חישב המומחה את בונוס אס. ג'י. די על פי שתי חלופות: על פי החלופה הראשונה – כללי החשבונאות המקובלים – גב' מרנין הייתה זכאית לבונוס בסך של 868,094 ₪. על פי החלופה השנייה – החשבוניות שהוצאו מדי שנה - גב' מרנין הייתה זכאית לבונוס בסך של 786,135 ₪.
2. בית הדין האזורי קבע כי החלופה השנייה היא זו המתיישבת עם פסק הדין בערעור, ולכן גב' מרנין הייתה זכאית לבונוס בסך של 786,135 ₪. לנוכח העובדה ששולם לה במהלך תקופת עבודתה ועל פי פסק הדין הראשון בונוס בסך של 906,552 ₪, שולם לה ביתר סך של 120,417 ₪ (קרן) בעד בונוס אס. ג'י. די, וסכום זה עליה להשיב לחברות.
3. גב' מרנין טענה בעניין זה כי ההנחיה הראשונית של בית דין הארצי הייתה כי חישוב הבונוס ייעשה על פי כללי החשבונאות המקובלים. לפיכך, לאחר שהמומחה הבהיר כי על פי כללי החשבונאות המקובלים יש לכלול ב"הכנסות" גם הכנסות בגינן לא הופקה חשבונית, גב' מרנין זכאית לבונוס על פי החלופה הראשונה, בסכום הגבוה יותר, בסך של 868,094 ₪.
4. החברות טענו כי בפסק הדין בערעור קבע בית הדין הארצי קטגורית כי חישוב הבונוס ייעשה על בסיס החשבוניות שהוצאו באותה השנה ולא הדו"חות המבוקרים, ולכן אין להתערב בפסק דינו של בית הדין האזורי.
5. לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק בעניין זה אנו קובעים כי דין טענתה של גב' מרנין בעניין זה להידחות. זאת, מנימוקים שיפורטו להלן:
   1. תמימי דעים אנו עם בית הדין האזורי בקביעתו שלפיה בפסק הדין בערעור נקבע חד משמעית כי חישוב הבונוס ייעשה על בסיס הכנסות בפועל, המשתקפות בחשבוניות שהוצאו בפועל באותה שנה ולא על בסיס "הכנסות" על פי הדו"חות השנתיים המבוקרים. אמנם, בית הדין הארצי הפנה בפסק דינו גם לצורך למנות מומחה אשר יפעל על פי כללי חשבונאות מקובלים, אולם בעניין מרכיב "הכנסות" בחישוב הבונוס פסק הדין בערעור ברור וחד משמעי. כאמור, לא ניתן לנהל דיון מחדש בעניין זה במסגרת הליך זה.
   2. מעבר לאמור נוסיף כי הקביעה בפסק הדין בערעור מבוססת על אומד דעתם של הצדדים להסכם, כפי שבאה לידי ביטוי גם בהסכם שערכו לעניין חלוקת רווחי חברת ברק. לפיכך, אין כל פגם בכך שהנחיית בית הדין הארצי אינה מתיישבת עם "כללי חשבונאות מקובלים".
   3. נוסיף, כי גם המומחה העיד בבית הדין כי ככל שקיים שוני בין "כללי החשבונאות המקובלים" לבין הנחיות בית הדין הארצי, יש לפעול על פי הנחיות בית הדין הארצי, באומרו:

"אני רוצה להבהיר דבר שהתובעת נאחזת בו, מתוך הבנה שגויה של המטריה החשבונאית. לפי פסק דין של מדינת ישראל נ. בנק לאומי ואח', "משפט הבנקאים", נקבע הסטנדרט הכפול לפעילות של רואה החשבון. הסטנדרט הכפול קובע שהרו"ח יפעל לפי כללי החשבונאות המקובלים, כמו שעוה"ד של התובעת ציטט כללים כאלה מתוך חוות הדעת שלי, והחלק השני של הסטנדרט הכפול מדבר על כך שהתוצאה החשבונאית צריכה לשקף את המצב הכלכלי הנכון של העסק. במידה והכלל השני יגבר, הכלל השני שונה מהכלל הראשון, המשמעות הכלכלית היא שונה מהמשמעות החשבונאית, המשמעות הכלכלית גוברת. המשמעות הכלכלית נקבעה במקרה זה על ידי בית הדין הארצי לעבודה." (ע' 9, ש' 1 – 12).

1. טענה נוספת שהעלתה גב' מרנין היא שבחישוב הסכומים ששולמו לה בפועל בגין בונוס מחברת אס. ג'י. די. כלל המומחה סכומים ששולמו לה בגין תשלומים אחרים שהגיעו לה – תשלומים בעד "חבילות עבודה" והשמת עובדים שבמהותם היו עובדי חברת ברק אולם לא יכלו להירשם כעובדי חברת ברק. לטענת גב' מרנין, סכומים אלה עומדים לכל הפחות על 91,316 ₪. אנו דוחים טענה זו של גב' מרנין, אשר נטענה בעלמא וללא פירוט. כך, גב' מרנין לא פירטה את הסכומים והמועדים בהם שולמו לה לטענתה תשלומים בעד "חבילות עבודה" שהמומחה לא היה צריך לכלול בחישוב הסכומים ששולמו לה בגין בונוס מחברת אס. ג'י. די. גב' מרנין גם לא פירטה כיצד חושב הסכום הנטען על ידה, והיא העמידה אותו על ההפרש בין הסכום שהגיע לה בעד שנת 1999 לבין הסכום ששולם לה בפועל בעד שנת 1999 ללא כל הסבר.
2. כללו של דבר: נדחה ערעורה של גב' מרנין בעניין סכום הבונוס מחברת אס. ג'י. די. ששולם ביתר ועליה להשיבו לחברות.

חלוקת רווחי חברת ברק :

1. הוראות הסכם ברק: הוראות הסעיפים הרלוונטיים בהסכם ברק הן כמפורט להלן:

3.2 ירונה תקבל את חלקה ברווחים בדרך של תשלום משכורת חודשית על חשבון חלקה ברווחים. גובה עלות המשכורת החודשית יהא בשיעור של 30% מהאומדן לרווחים. בנוסף, תקבל ירונה פעם בשלושה חודשים השלמה של 10% מהרווחים באותם שלושה חודשים, ובסוף שנת המס תקבל ירונה השלמה של 10% מהרווחים, כך שבס"ה תקבל ירונה 50% מכל הרווחים באותה שנה.

למניעת ספק, חלוקת הרווחים תהא רק מכספים שתקבל החברה בפועל. לצורך חישוב הרווחים לא תיחשבנה המשכורות שמקבלים דב וירונה כהוצאה.

3.3. ירונה לא תישא בהפסדים, אם יהיו כאלה.

3.4 מוסכם על הצדדים כי בכל מקרה בו יהיו רווחים לחברה הם יחולקו בהתאם לאמור בהסכם אלא אם תהיה מניעה חוקית או כספית לחלוקתם. למניעת ספק חלוקת הרווחים תהא בהתאם לתזרים המזומנים של החברה ותילקחנה בחשבון התחייבויות עתידיות שלה.

(ההדגשה הוספה – ל.ג.).

1. העקרונות שנקבעו בפסק הדין בערעור לחלוקת רווחי חברת ברק: בכל הנוגע לעקרונות לחישוב חלקה של גב' מרנין ברווחי חברת ברק על ידי המומחה מטעם בית הדין נקבע בפסק הדין בערעור (סעיף 22 לפסק הדין) כך:
   1. חלוקת הרווחים המגיעים לגב' מרנין תתבצע על פי תזרים המזומנים של חברת ברק. המומחה יבדוק את ההתחייבויות העתידיות בכל נקודת זמן ויתחשב בהן, ככל שתימצא ראיה מניחה את הדעת לקיומן.
   2. זכאותה של גב' מרנין לגבי רווחי כל שנה תחושב על פי כספים שקיבלה החברה בפועל.
   3. באשר לזכאות גב' מרנין לרווחים שנוצרו בשנת 2004 – החישוב יתבצע כחלק יחסי מהשנה עד ליום 4.3.2004, כאשר גב' מרנין תהא זכאית ל- 50% מהרווחים כאמור בהסכם.
   4. המשכורת של גב' מרנין לא תילקח בחשבון כהוצאה לצורך חישוב הרווחים המגיעים לה.
2. חוות דעת המומחה:
   1. כפי העולה מחוות דעתו של המומחה ומפסק דינו של בית הדין האזורי, המומחה חישב מחדש את חלקה ברווחים של גב' מרנין, על פי תזרים המזומנים החודשי של פעילות חברת ברק. בחישוב הרווחים הובאו על ידו הוצאות שכר עבודה (שלא הייתה מחלוקת על שיעורן) והוצאות תקורה (שכונו על ידו "דמי ניהול") בשיעור של 10% ממחזור ההכנסות שנבעו מפעילות חברת ברק, בהתאם לסעיף 2.7 להסכם ברק. המומחה הבהיר בחוות דעתו שלא הביא בחשבון הוצאות תקורה נוספות על דמי הניהול (הוצאות משפטיות, הנהלת חשבונות, ביקורת חשבונות וכו'), כיון שהוצאות אלה נכללות בהתאם לסעיף 2.7 להסכם ברק במסגרת דמי הניהול להן זכאית חברת אס. ג'י. די. כמו כן, קבע המומחה שאין להתחשב ב"הוצאות מימון", כיון שעל פי בדיקתו היה קיים תזרים מזומנים חיובי בחברת ברק מתחילת פעילותה, והוצאות המימון (ריבית חובה ועמלות הקצאת אשראי) שנרשמו בספרי חברת ברק נבעו מהעברת כספים בסכומים ניכרים לחברת אס.ג'י. די. כן הבהיר כי הביא בחשבון "התחייבויות עתידיות", שהן הוצאות לפי מועד התהוותן, אף אם טרם שולמו ועמדו כהתחייבויות עתידיות. עוד הביא בחשבון סכומים נוספים שנזקפו לזכותה של גב' מרנין על פי פסק הדין הראשון. תוצאת הדברים הייתה כי חלקה של גב' מרנין ברווחי חברת ברק לשנים 1999 עד 2003 עמד על 3,177,948 ₪.
   2. בכל הנוגע לחלקה של גב' מרנין ברווחים בשנת 2004 חישב המומחה את הרווחים על פי שתי חלופות: חלופה א' - לפי התקבולים שהתקבלו בפועל והוצאות שהתהוו בתקופה מיום 1.1.2004 עד יום 4.3.2004, כשאז חלקה של גב' מרנין ברווחים מסתכם בסך של 247,504 ₪; חלופה ב' – חלוקת רווחים באופן יחסי לכל שנת 2004, דהיינו על בסיס היחס שבין התקופה שעד יום 4.3.2004 לשנה מלאה (63/365) מכלל הרווחים של חברת ברק לשנת 2004, ואז חלקה של גב' מרנין ברווחים מסתכם בסך של 321,388 ₪. בחקירתו הנגדית, אישר המומחה כי חרג מפסק דינו של בית הדין הארצי וחישב את הכנסות חברת ברק עד ליום 9.3.2004 במקום עד ליום 4.3.2004.
3. בית הדין האזורי קיבל את תחשיב המומחה בעניין חלוקת רווחי חברת ברק לתקופה 1999 עד 2003. באשר לחלקה של גב' מרנין ברווחים לשנת 2004, קבע בית הדין האזורי כי כוונתו של בית הדין הארצי בפסק הדין בערעור הייתה כי גב' מרנין תהיה זכאית לרווחים רק עד למועד ביטול הסכם ברק, ולכן יש לחשב את זכאותה לחלקה ברווחים לשנת 2004 על פי החלופה הראשונה. בהתייחס לטענת החברות כי יש להפחית את חלקה של גב' מרנין ברווחי חברת ברק בגין התקופה 4.3.2004 עד 9.3.2004, על בסיס הכנסות חברת ברק בתקופה זו, קבע בית הדין האזורי כי לנוכח העובדה שהחברות לא פירטו את סכומי ההוצאות של חברת ברק בתקופה זו, מיום 4.3.2004 עד יום 9.3.2004, אין לקבל את טענתן. בית הדין האזורי דחה גם את טענת החברות כי יש להפחית מההכנסות הוצאות תקורה שונות והוצאות מימון, וקיבל לעניין זה את הסבריו של המומחה. על יסוד כל האמור, קבע בית הדין האזורי כי לגב' מרנין שולם ביתר סך של 940,844 ₪ (קרן) בעד חלקה ברווחי חברת ברק, וסכום זה עליה להשיב לחברות.
4. הן גב' מרנין והן החברות מערערות על פסק דינו של בית הדין האזורי בעניין חלוקת רווחי חברת ברק .

ערעורה של גב' מרנין בעניין חלוקת רווחי חברת ברק:

1. העקרונות וההנחיות על פי הן נערך החישוב: טענותיה העיקריות של גב' מרנין כנגד תוצאת פסק דינו של בית הדין האזורי מופנות כנגד העקרונות וההנחיות שהותוו בפסק הדין בערעור, ובעיקר ההנחיה שלפיה חלוקת הרווחים תיערך על פי תזרים המזומנים. לטענתה, הן על פי חוות דעת המומחה מטעם בית הדין והן על פי חוות הדעת מטעם הצדדים לא כך נהגו הצדדים בפועל, ועל פי חוות הדעת המומחה מטעם בית הדין הנחיה זו יצרה "עיוות חשבונאי". טענה זו דינה להידחות, שכן כמובהר לעיל קביעותיו של בית הדין הארצי בפסק הדין בערעור הן חלוטות ואינן עומדות לדיון מחדש בהליך זה.
2. חישוב הרווחים לתקופה מיום 1.1.2004 עד יום 4.3.2004:
   1. לטענת גב' מרנין, מפסק הדין בערעור עולה כי יש לחשב את חלקה ברווחים לתקופה זו לא על פי ההכנסות בפועל בתקופה זו אלא כנגזרת יחסית מכלל ההכנסות בשנת 2004. לגרסתה, כך גם נקבע בהחלטת בית דין זה [בר"ע 49908-03-11, החלטת השופטת רוזנפלד מיום 26.5.2011].
   2. החברה תמכה בפסק דינו של בית הדין האזורי, וטענה כי בפסק הדין בערעור נקבע במפורש כי לגב' מרנין אין זכות לחלק ברווחים שנוצרו מפעילות חברת ברק לאחר מועד ביטול ההסכם, ומשמעות הביטוי "יחסי" בסעיף 22 לפסק הדין בערעור מתייחסת לחלק היחסי של השנה עד למועד הקובע ולא לחלק יחסי מכלל ההכנסות והרווח לכל שנת 2004.
   3. לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק, אנו קובעים כי צדק בית הדין האזורי בקביעתו כי את חלקה ברווחים של גב' מרנין לשנת 2004 יש לחשב על פי הכנסות חברת ברק בפועל עד יום 4.3.2004 ולא באופן יחסי מרווחי חברת ברק לשנת 2004 כולה. זאת, מנימוקים שיפורטו להלן.
   4. בסעיף 22(ג) לפסק הדין בערעור נקבע כי "באשר לזכאות מרנין לרווחים שנוצרו בשנת 2004 – החישוב יתבצע כחלק יחסי מהשנה עד ליום 4.3.2004, כאשר מרנין תהא זכאית ל- 50% מהרווחים כאמור בהסכם". אכן, ההנחיה שבסעיף 22(ג) לפסק הדין יכולה להתיישב גם עם החלופה הנטענת על ידי גב' מרנין - חישוב הרווח בעד התקופה כנגזרת יחסית מהרווחים בשנת 2004 כולה. אולם, אין לקרוא את סעיף 22(ג) במנותק מההקשר וממכלול קביעותיו של בית הדין הארצי בעניין זכאותה של גב' מרנין לחלק מרווחי חברת ברק עד מועד ביטול ההסכם - 4.3.2004. בפסק הדין בערעור נקבע במפורש כי לנוכח מעשיה החמורים של גב' מרנין, לא נותרה בידי מר כהן ברירה אלא להודיע על ביטול ההסכם, וכי "מסקנת הדברים על פי מדיניות משפטית ראויה היא שהסעיף הקובע את זכאותה של מרנין לאחוזים ברווחי ברק במשך 10 שנים לאחר סיום ההסכם – בוטל כדין". עוד נקבע כי "על דרך הכלל, ביטול הסכם מביא לפקיעת חיוביהם החוזיים של הצדדים, ובמקרה שבפנינו על פי נסיבותיו כפי שפורטו .. ראוי כי הביטול יביא גם לפקיעתו של החיוב המתייחס לזכאות לרווחים לאחר סיומו של ההסכם".
   5. מפסק הדין בערעור בשלמותו עולה כי קביעתו היא שבמועד ביטולו כדין של ההסכם, 4.3.2004, ניתק הקשר בין גב' מרנין לבין החברות, והיא אינה זכאית לחלק מרווחי חברת ברק שנוצרו בתקופה שלאחר ביטול ההסכם. תשלום חלקה של גב' מרנין ברווחים על פי החלופה השנייה, כנגזרת יחסית מרווחי שנת 2004 כולה, משמעה כי ניתן לגב' מרנין חלק מרווחי החברה לאחר מועד ביטול ההסכם, ותוצאה כזו סותרת את הקביעה בפסק הדין בערעור.
   6. לא נעלמו מעיננו החלטות בית דין זה מיום 12.5.2011 ומיום 26.5.2011 בהן נקבע כי על פני הדברים ולכאורה יש לחשב את חלקה של גב' מרנין ברווחי חברת ברק לשנת 2004 כנגזרת יחסית לרווחי חברת ברק בשנת 2004 כולה. כאמור בהחלטות עצמן, הקביעה בהן אינה מחייבת. כפי שהוסבר, לאחר בחינת סעיף 22(ג) לפסק הדין בערעור על רקע ההקשר בו נכתב ומכלול הקביעות בפסק הדין בערעור, הגענו לכלל מסקנה כי נכונה קביעתו של בית הדין האזורי שלפיה יש לחשב את חלקה של גב' מרנין ברווחי חברת ברק לשנת 2004 על בסיס ההכנסות בפועל עד יום 4.3.2004.
   7. כללו של דבר: ערעורה של גב' מרנין בכל הנוגע לאופן חישוב חלקה ברווחי חברת ברק נדחה. אנו קובעים, כי צדק בית הדין האזורי בקובעו כי יש לחשב את חלקה של גב' מרנין ברווחי שנת 2004 על בסיס ההכנסות בפועל עד יום 4.3.2004, דהיינו על פי חלופה א'.

ערעור החברות בעניין חלוקת רווחי חברת ברק:

1. הוצאות כלליות והוצאות מימון: החברות טענו כי היה על המומחה לכלול בהתחשבנות גם הוצאות כלליות והוצאות מימון של חברת ברק, ולהפחית מחצית מהן מחלקה של גב' מרנין ברווחים. אנו דוחים טענה זו. המומחה הסביר בחוות דעתו מדוע לא הביא בחשבון הוצאות אלה, וזאת על יסוד בדיקתו את מלוא המסמכים הרלוונטיים של שתי החברות, ואיננו רואים מקום להתערב בקביעתו המנומקת והמפורטת, שהיא בתחום מומחיותו.
2. חישוב רווחי חברת ברק עד יום 9.3.2004 ולא עד יום 4.3.2004:
   1. כאמור, המומחה אישר בחקירתו הנגדית כי חרג מפסק הדין בערעור, וחישב את חלוקת הרווחים על בסיס הכנסות חברת ברק עד יום 9.3.2004 ולא עד יום 4.3.2004. לטענת החברות, המשמעות הכספית של חריגה זו היא תשלום ביתר לגב' מרנין בסך של 586,009 ₪ (קרן).
   2. בית הדין האזורי קבע כי למרות החריגה של המומחה מפסק הדין בערעור, אין להפחית מחלקה ברווחים של גב' מרנין את ההכנסות לתקופה מיום 4.3.2004 עד יום 9.3.2004, לנוכח העובדה שהחברות לא פירטו את סכום ההוצאות לאותה תקופה.
   3. החברות טענו כי קביעתו של בית הדין האזורי אינה נכונה עובדתית, שכן כעולה מחוות דעתו של המומחה הוא ביצע תחשיב של ההוצאות רק ביחס לארבעת הימים הראשונים של חודש מרץ. בנוסף, על פי ההנחיה שניתנה בפסק הדין בערעור, ככל שההוצאה התהוותה עד יום 4.3.2004 (כגון - תשלום שכר לעובדים בעד חודש פברואר 2004 שיש לשלמו ביום 9.3.2004), יש להביאה בחשבון ולהפחיתה מסכום ההכנסות. בנוסף, המומחה הכיר רק בהוצאות תקורה ובהוצאות שכר לעובדים, שהיה צריך לשלמן ביום 9.3.2004, והן בגדר התחייבויות עתידיות שיש להפחית מהרווחים על פי הסכם חברת ברק ופסק הדין בערעור. לכן, אין מניעה להפחית על יסוד חוות דעתו של המומחה את סכום ההכנסות שנלקח בחישובו ביתר, העומד על סכום עתק של 586,009 ₪. לחלופין, היה על בית הדין לבקש מהמומחה לערוך תחשיב משלים, שכן החברות העבירו למומחה נתונים ואסמכתאות ביחס להוצאות חברת ברק עד סוף שנת 2004.
   4. גב' מרנין טענה כי אופן חישובו של המומחה נכון, לנוכח העובדה שהוא נסמך על אופן החישוב שנערך על ידי המומחה מטעם החברות, וכי מדובר בתקבולים עבור חודשים דצמבר 2003 וינואר 2004.
   5. לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק הגענו לכלל מסקנה כי יש לקבל את טענתן החלופית של החברות, כלומר - היה על בית הדין האזורי לבקש מהמומחה לערוך תחשיב משלים. על פי הנטען, תוצאת החריגה מההנחיות בפסק הדין בערעור היא תשלום ביתר בסכום משמעותי, וטענה זו ראויה לבירור. יחד עם זאת, אנו סבורים שאין בידינו לקבוע אם על גב' מרנין להשיב לחברות סכום נוסף, ואם כן באיזה שיעור. בניגוד לנטען על ידי החברות, אנו סבורים כי קביעה זו אינה עולה בבירור מהחומר שבתיק, ונדרשת חוות דעתו של המומחה בעניין זה.
   6. לפיכך, אין מנוס מלהשיב את ההליך שנית לבית הדין האזורי לצורך השלמת נקודה זו, ועל בית הדין האזורי לבקש מהמומחה לערוך תחשיב משלים - חלקה של גב' מרנין ברווחים לשנת 2004, על יסוד התקבולים שהתקבלו בפועל והוצאות שהתהוו בתקופה מיום 1.1.2004 עד יום 4.3.2004 (חלופה א' לחוות דעתו), באותו אופן בו ערך את החישוב, כאשר המומחה יכלול בחישוב רק את התקבולים שהתקבלו בפועל עד יום 4.3.2004, ולא יביא בחשבון את התקבולים שהתקבלו בפועל לאחר מועד זה.
3. כללו של דבר: ערעור החברות בעניין חלוקת רווחי חברת ברק מתקבל חלקית, כמפורט בסעיף 36 לעיל.

פיצויי פיטורים:

1. בית הדין האזורי קבע על יסוד חוות דעתו של המומחה כי שולמו לגב' מרנין פיצויי פיטורים ביתר בסך של 77,383 ₪ (קרן), וסכום זה עליה להשיב לחברות.
2. טענות גב' מרנין בעניין תחשיב פיצויי הפיטורים שנערך על ידי בית הדין האזורי מבוססות על טענותיה בעניין חלוקת רווחי חברת ברק, דהיינו כי חלקה ברווחי חברת ברק הוא בסכום גבוה יותר, ולכן גם השכר האחרון לצורך חישוב פיצויי פיטורים הוא גבוה יותר. לנוכח העובדה שנדחו טענותיה של גב' מרנין בעניין חלוקת רווחי חברת ברק, נדחות גם טענותיה בעניין פיצויי פיטורים.

השבת כספים בגין חלק המעסיק בביטוח לאומי ובקופת גמל:

1. בית הדין האזורי קבע כי על גב' מרנין להשיב לחברות סך של 55,398 ₪ (קרן) בגין חלק המעסיק בביטוח לאומי ובקופת גמל.
2. בחוות דעתו, קבע המומחה לעניין זה כך:

"לא התבקשתי לבחון את ההפרשים בין סכומי הרווח שגב' מרנין זכאית לקבלתם, לבין הסכומים שקיבלה בפועל, אם קיימים. אני מוצא לנכון לציין, במאמר מוסגר, כי לפי שיקול דעתי, צדק המומחה מטעם הנתבעים [החברות ומר כהן] כשהוסיף לסכום שקיבלה גב' מרנין את חלקו של המעסיק בתשלומי הביטוח הלאומי וקופות הגמל, בגין שכרה. מרכיבים אלה מהווים חלק מעלות שכרה של גב' מרנין. אוסיף ואציין שקופות הגמל בהן הופקדו הכספים מתנהלות על שמה של גב' מרנין ולה הזכות הבלעדית למשיכת הכספים מהן".

1. בית הדין האזורי קבע בפסק דינו כי יש מקום להוסיף את חלק המעסיק בתשלומי ביטוח לאומי וקופת גמל כחלק מהסכומים אותם קיבלה גב' מרנין ואותם עליה להשיב לחברות.
2. גב' מרנין טענה כי קביעה זו של בית הדין האזורי מנוגדת לקביעת בית הדין הארצי בפסק הדין בערעור; ההתייחסות לעניין זה חורגת מהנחיות בית הדין הארצי ולכן נעשתה ללא סמכות, והיא בניגוד לקביעות בפסק הדין בערעור.
3. החברות טענו כי החיוב של עלויות מעביד שנלקח על ידי רו"ח בולוטין [המומחה מטעם החברות] בחוות דעתו, ואשר המומחה אישר בחוות דעתו שהיה מקום לקחת אותן בחשבון, אינו הפרשות בגין משכורת הבסיס, אלא הפרשות על סכומים ששולמו כבונוס חברת ברק בתקופה שלא הייתה תקרה לביטוח לאומי או שהתקרה הייתה גבוהה ממשכורת הבסיס של המערערת, ומשכך בוודאי שלא הייתה סטייה מההסכם שנחתם בין הצדדים או מהנחיית בית הדין הארצי.
4. דין ערעורה של גב' מרנין בעניין זה להתקבל. ראשית, צודקת גב' מרנין בטענתה כי נושא זה חורג משלושת הנושאים שהוחזרו לבדיקתו ולהכרעתו בפסק הדין בערעור. שנית, בפסק הדין בערעור (סעיף 21) נדחתה במפורש טענת החברות כי יש לנכות את משכורתה והזכויות הסוציאליות של גב' מרנין מחישוב הרווחים, כמפורט להלן:

"באשר לטענת המערערים בדבר ניכוי משכורתה של מרנין מחישוב הרווחים – אין בידינו לקבלה, זאת לאור הלשון המפורשת של הסיפא לסעיף 3.2 להסכם ברק. אין תימוכין לטענתם של המערערים, לפיה יש להביא בחשבון במסגרת חלקה של מרנין ברווחים את גובה עלות שכרה המלא לרבות הזכויות הסוציאליות. סעיף 3.2 להסכם קובע ברישה כי מרנין תקבל 30% מהרווחים בצורת משכורת חודשית, ובסיפה נקבע מפורשות שהמשכורות של מרנין ומר כהן לא ייחשבו כהוצאה לצורך חישוב הרווחים." (ההדגשה הוספה)

1. כללו של דבר: ערעורה של גב' מרנין בעניין זה מתקבל. על החברות להשיב לגב' מרנין את הסכום ששילמה להם בעד חלק מעסיק בביטוח לאומי וקופת גמל, בסך של 55,398 ₪ (קרן), וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין:

1. החברות טענו כי סכום ההוצאות הכולל שנפסק לזכותן, 17,000 ₪, אינו ראוי בנסיבות המקרה הנדון. לעניין זה טענו המערערות כי הפיצוי שנפסק אינו משקף את מידת מורכבותו של ההליך, את העובדה שחלקו האחרון של ההליך נמשך למעלה משלוש שנים, את הסעד שנפסק לזכות החברות, הקרוב לשני מיליון ₪ (בערכים ריאליים), ואת היקף העבודה שהושקעה על ידי החברות ובאות כוחן, שהיה פועל יוצא של התנהלות גב' מרנין בהליך. החברות הוסיפו וטענו כי גב' מרנין הגישה עשרות בקשות, עמוסות בפרטים ונספחים, אשר חייבו הגשת תגובות מפורטות, והשקעת זמן ומשאבים מרובים; חלקן הגדול של הבקשות היה בקשות סרק שנועדו לשנות ולערער על החלטות שכבר ניתנו בדרך של "בקשות לעיון מחדש" וחלקן הגדול עסק בקנטור והשמצת החברות ומר מר כהן, ובמקרים החמורים יותר גם השמצת בית הדין ושופטיו; הוגשו ארבע בקשות רשות ערעור, שלגבי שתיים מהן נדרשה תגובת החברות, וכולן נדחו ללא הוצאות. בטיעונה בפנינו הוסיפה ב"כ החברות כי במסגרת הדיון בערעור על פסק הדין הראשון, הציע בית הדין פשרה שלפיה לא תיערך התחשבנות מחדש על הסכום המגיע לגב' מרנין מהחברות בעד תקופת עבודתה, אולם גב' מרנין תוותר על זכותה לקבלת רווחי חברת ברק העתידיים. הצעה זו נתקבלה על ידי החברות ונדחתה על ידי גב' מרנין. מן הראוי לחייב בהוצאות בעל דין שדחה הצעה לפשרה ובסופו של יום נפסק לזכותו בפסק הדין סכום נמוך יותר מהצעה לפשרה.
2. גב' מרנין טענה כי המקרה הנדון אינו מצדיק התערבות ערכאת הערעור בשיעור ההוצאות שנקבע על ידי הערכאה הדיונית; התוצאה הסופית של ההליכים המשפטיים בין הצדדים היא כי גב' מרנין הייתה זכאית לקבל מהחברות סך של 1,217,129 ₪, ומשמעות הדבר היא שגב' מרנין הייתה חייבת לנהל הליך משפטי ארוך ומורכב כנגד החברות למימוש זכויותיה; במסגרת כל ההליכים, החברות חויבו בהוצאות בסך של 35,000 ₪ וגב' מרנין חויבה בהוצאות בסך של
   24,500 ₪. מדובר בפער לא משמעותי, אשר מגלם את התוצאה המצטברת של ההליכים המשפטיים בין הצדדים; ההליך השני בבית הדין האזורי היה יישום של פסק דינו של בית הדין הארצי, והחיוב בהוצאות שהוטל על גב' מרנין מלמד כי בית הדין האזורי הביא בחשבון את התנהלות הצדדים.
3. בהתאם לפסיקה –

".. לערכאה הדיונית ניתן שיקול דעת רחב ואף רחב מאד בשאלה מה סכום ההוצאות ושכר הטרחה שיושת על בעל הדין שהפסיד בדינו ... העניין פשוט וברור: הערכאה הדיונית היא זו שבפניה נשמע ההליך, והיא זו המודעת לדרך התנהלותם של בעלי הדין וליתר הגורמים המשפיעים על קביעת שכר טרחה וההוצאות. בין גורמים אלה יש למנות את אופייה של התובענה ומידת מורכבותה, הסעד המבוקש והיחס בינו לבין הסעד שנפסק, היקף העבודה שהושקעה על ידי בעל הדין בהליך ושכר הטרחה ששולם או שבעל הדין התחייב לשלמו. הדרך שבה פועל בעל דין הינה מרכיב חשוב בקביעת שכר הטרחה וההוצאות. בעל דין שאינו נוהג באופן יעיל וגורם להארכה שלא לצורך של ההליך, עלול למצוא עצמו נושא בשכר טרחה בשיעור גבוה מן המקובל, אם הפסיד בסופו של יום. לעומת זאת, אם בעל הדין האמור זכה בהליך אפשר שלא ייפסקו לזכותו הוצאות כלל או שייפסקו אך בסכום מוקטן ..."

ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", פ"ד ס(1) 391.

1. אכן, ככלל, לא יתערב בית דין שלערעור בשיקול דעתו של בית הדין האזורי, כערכאה הדיונית, בקביעת שיעור הוצאות המשפט, אלא במקרים נדירים בהם נתגלתה טעות משפטית או כאשר נפל פגם בשיקול דעתו של בית הדין האזורי או נמצא כי שיעור ההוצאות שפסק, חורג במידה ניכרת מהסביר ומהמקובל [דב"ע נא/9-6 חברת מייסון בע"מ - קרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבניין ועבודות ציבוריות, אגודה שיתופית בע"מ, פד"ע כג 430, 432; ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק" (16.6.2005)].
2. אולם, במקרה הנדון, הגענו לכלל מסקנה כי דין ערעור החברות בעניין ההוצאות שנפסקו על ידי בית הדין האזורי להתקבל, לנוכח העובדה שלא ניתן משקל ראוי לשיקול של אופן ההתנהלות גב' מרנין בהליך.
3. ההליך השני בבית הדין האזורי היה המשכו של ההליך הראשון שהגישה גב' מרנין, ונועד לערוך התחשבנות מחדש של הכספים שהגיעו לגב' מרנין על פי פסק הדין הראשון, כפי ששונה בפסק הדין בערעור. ואכן, בעקבות ההתחשבנות מחדש, שהייתה מורכבת ולא פשוטה לאור הוראות ההסכמים בין הצדדים, נמצא כי על גב' מרנין להשיב סכום כסף משמעותי לחברות. יודגש, כי סכום זה אינו סכום בו "זכו" החברות, אלא משמעותו האמיתית היא הפחתה, אמנם משמעותית, של הסכום בו זכתה גב' מרנין בהליך הראשון. כאמור, גם לאחר ההפחתה, גב' מרנין הייתה זכאית לקבל מהחברות סכום גבוה, בסך של כ- 1,217,129 ₪. לפיכך, בהיעדר שיקולים נוספים כמפורט בהמשך, נראה שלא היה מקום לחייב מי מהצדדים בהוצאות בשל ההתדיינות הנוספת בבית הדין האזורי, שהיא המשך ותיקון של ההתדיינות בהליך הראשון, בהתאם להוראות ולהנחיות שנקבעו בפסק הדין בערעור.
4. כמו כן, אנו סבורים כי אין מקום לחייב את גב' מרנין בשיעור הוצאות גבוה יותר מסכום ההוצאות הראוי על פי נסיבות ההתדיינות בשל העובדה שסירבה להצעת הפשרה שהועלתה בדיון בערעור על פסק הדין הראשון. זכותו של בעל דין לקבל או לדחות הצעת פשרה, וזכותו לבקש למצות את ההליך המשפטי ולעמוד על מלוא זכויותיו, על פי תפיסתו. אין זה ראוי כי בעל דין ייתן הסכמתו להצעת פשרה שאינה מקובלת עליו רק בשל החשש כי יחויב בשיעור הוצאות גבוה יותר אם תביעתו או ערעורו יידחו.
5. למרות האמור, אנו סבורים כי במקרה הנדון יש להתערב בשיעור ההוצאות שנפסק על ידי בית הדין האזורי, וזאת מנימוקים שיפורטו להלן.
6. כאמור, שיקול מרכזי וחשוב אותו על בית הדין להביא בחשבון בעת פסיקת הוצאות בהליך הוא התנהלות הצדדים בהליך. במסגרת שיקול זה, יש מקום לחייב בעל דין בהוצאות בשל הגשת בקשות לא ענייניות, אשר גורמות לטרחה והוצאות לצד שכנגד ומבזבזות זמן שיפוטי, בשל התנהלות הנגועה בחוסר תום לב, כמו גם בשל שימוש בלשון וסגנון בוטים ופוגעניים, שאין מקום לנקוט בהם במסגרת הליך משפטי.
7. במקרה הנדון, עיון בתיק מעלה כי אכן התנהלותה של גב' מרנין הצדיקה חיובה בהוצאות משמעותיות, כמפורט להלן:
   1. הוגשו על ידי גב' מרנין בקשות רבות לא ענייניות, בהן ניסתה לשנות את תוצאות פסק הדין בערעור, או לשנות החלטות שניתנו על ידי בית הדין האזורי. בחלק מהבקשות נעשה שימוש בביטויים פוגעניים ובלתי ראויים, הן כלפי החברות ומר כהן ובאות כוחם והן כלפי בית הדין עצמו (ראו לדוגמא: תגובת גב' מרנין לבקשת המומחה מיום 17.7.2011 והחלטת בית הדין האזורי מיום 19.7.2011; החלטת בית הדין האזורי מיום 3.10.2011; החלטת בית הדין האזורי מיום 1.11.2011; החלטת בית הדין האזורי מיום 2.11.2011; החלטת בית הדין האזורי מיום 13.12.2011; הודעת גב' מרנין והחלטה מיום 29.1.2012; פרוטוקול הדיון מיום 14.2.2012; בקשת גב' מרנין מיום 19.2.2012 והחלטת בית הדין מיום 19.2.2012).
   2. הוגשה על ידי גב' מרנין בקשה לפסילת המותב, שנדחתה הן על ידי בית הדין האזורי. ערעור על ההחלטה נדחה גם כן, ובפסק הדין בערעור על ההחלטה נקבע כי הוצאות החברות בגין הערעור יובאו בחשבון בעת פסיקת ההוצאות במסגרת פסק הדין הסופי.
   3. הוגשו ארבע בקשות רשות ערעור בהליך, אשר החברות השיבו לחלקן. כל בקשות רשות הערעור נדחו.
8. אנו סבורים כי שיעור הוצאות המשפט שפסק בית הדין האזורי לחובתה של גב' מרנין אינו משקף כראוי את החיוב בהוצאות אותו על בית הדין להטיל בשל התנהלות בעל דין כמתואר לעיל, הגורמת לטרחה ולהוצאות לצד שכנגד ולבזבוז זמן שיפוטי. לאור האמור, אנו סבורים כי היה על בית הדין האזורי לחייב את גב' מרנין בתשלום שכ"ט עו"ד בשיעור של 30,000 ₪, ולא בשיעור של 15,000 ₪ בלבד.

סוף דבר:

1. ערעורה של גב' מרנין מתקבל חלקית, כמפורט בסעיף 46 לעיל. בהתאם, על החברות להשיב לגב' מרנין את הסכום ששילמה להם בעד חלק מעסיק בביטוח לאומי וקופת גמל, בסך של 55,398 ₪ (קרן), וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
2. ערעור החברות מתקבל חלקית, כמפורט להלן:
   1. ההליך מוחזר לבית הדין האזורי על מנת שיבקש מהמומחה לערוך תחשיב משלים של חלקה של גב' מרנין ברווחים לשנת 2004, על יסוד התקבולים שהתקבלו בפועל והוצאות שהתהוו בתקופה מיום 1.1.2004 עד יום 4.3.2004 (חלופה א' לחוות דעתו), באותו אופן בו ערך את החישוב, כאשר המומחה יכלול בחישוב רק את התקבולים שהתקבלו בפועל עד יום 4.3.2004, ולא יביא בחשבון את התקבולים שהתקבלו בפועל לאחר מועד זה.
   2. מתקבל ערעור החברות על שיעור שכ"ט עו"ד שהושת על גב' מרנין, כך שהחיוב בשכ"ט עו"ד יעמוד על 30,000 ₪ במקום 15,000 ₪. הסכום הנוסף בגין שכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪ ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 12.7.2012, מועד מתן פסק דינו של בית הדין האזורי עד למועד התשלום בפועל.
3. הוצאות ושכ"ט עו"ד בגין הליך הערעור: ערעורה של גב' מרנין התקבל חלקית, וערעורן של החברות נתקבל חלקית. לאור התוצאה, כל צד יישא בהוצאותיו בערעור.

ניתן היום, כ"ד חשון תשע"ד (28 אוקטובר 2013), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.