המוסד לביטוח לאומי המערער

רון בוגוסלבסקי המשיב

בפני:השופט עמירם רבינוביץ',השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, השופטת אביטל רימון-קפלן,

נציג ציבור (עובדים) מר אלי בן גרא, נציגת ציבור (מעבידים) גב' דיתי שרון

בשם המערער: עו"ד דוד דיין

בשם המשיב: עו"ד מרואן מישרקי

פסק דין

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה (בל' 4492-03-12; הנשיא רמי כהן ונציגי הציבור מר אלי רומאני ומר יהודה מילוא), אשר קיבל את תביעת המשיב והכיר בפגיעתו במהלך משחק כדורת כפגיעה בעבודה. הערעור מעלה את השאלה מהן גבולותיה של "פעילות נלווית לעבודה" אשר תוכר כפגיעה בעבודה, לצורך חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה – 1995 (להלן: החוק).

תמצית העובדות ופסק דינו של בית הדין האזורי

1. המשיב, מר רון בוגוסלבסקי, יליד שנת 1957, מועסק כחרט/כרסם במפעל SCD (חברת בת של רפא"ל; להלן - החברה) במשגב, החל משנת 1979. ביום 7.7.10 בשעות הערב, תוך כדי משחק כדורת (באולינג) באולם "פול באולינג" בקרית ביאליק, נפגע בברכו השמאלית ונגרם לו קרע במיניסקוס (להלן: האירוע התאונתי). לטענתו, יש להכיר באירוע התאונתי כפגיעה בעבודה, שכן נגרם במהלך "ליגת באולינג" שאורגנה על ידי מקום העבודה.
2. בפני בית הדין האזורי נשמעה עדותו של המשיב; פרט לכך הוגשו, בהסכמה, שאלון שמילא המשיב, וכן שאלון שמולא על ידי סמנכ"ל משאבי אנוש של החברה. לאחר שקילת הראיות שהוצגו בפניו, קבע בית הדין האזורי את הקביעות העובדתיות הבאות:
   1. בשנת 1995 החליטה החברה לפתוח מספר חוגי ספורט ולהציעם לעובדיה, וביניהם חוג כדורגל, חוג כדורסל וחוג "באולינג". כל עובד יכול היה לבחור את החוג בו הוא מבקש להשתתף, ככל שהוא מבקש להשתתף, לפי העדפתו.
   2. ההשתתפות בחוגי הספורט לא הייתה חובה, ומטרתם הייתה גיבוש עובדים מכלל הסקטורים במפעל. בית הדין קבע בהקשר זה כי "עובדה היא שהחברה ראתה בליכוד עובדיה בפעילויות ספורט שונות כשהחברה מעודדת כל עובד לבחור לעצמו חוגים או פעילות הספורט המקובלת עליו... עצם העלאת אפשרות לגיבוש חברתי באמצעות חוגי ספורט, והבחירה להשתתף בחוגים שונים - מצביעה על אינטרס כולל את החברה, ללכד עובדיה באמצעות פעילות ספורטיבית".
   3. המשיב, כמו גם עובדים נוספים, בחר בחוג ה"באולינג" (להלן גם - החוג), אשר התקיים עד לשנת 2000 בכרמיאל. במסגרת החוג נפגשו העובדים פעם בשבוע וקיימו שלושה משחקוני כדורת. בית הדין נתן אמון בעדות המשיב לפיה החוג אכן תרם לגיבושם של העובדים.
   4. בשנת 2000 או בסמוך לכך הועתקה פעילותו של החוג לאולם "באולינג" בחוצות המפרץ, מבלי שהוברר אילו שינויים התרחשו בשלב זה פרט לשינוי המיקום. החל משנת 2009 הועבר החוג לאולם בשם "פול באולינג" בקרית ביאליק, ובו התקיים עד לאירוע התאונתי.
   5. במסגרת החוג הוקמה "ליגת באולינג", אשר יועדה לעובדי החברה המשתתפים בחוג (להלן גם - הליגה). כיוון שמספר המשתתפים בחוג מקרב עובדי החברה לא הספיק לצורך קיום הליגה וסגירת אולם ה"באולינג" לצורך כך, שותפו בליגה גם שחקני כדורת נוספים שאינם עובדי החברה. נכון למועד האירוע התאונתי, עובדי החברה היוו כ – 40% מכלל משתתפי הליגה. בית הדין הדגיש כי "מספר השחקנים מקרב עובדי החברה השתנה ממשחק למשחק ולא היה קבוע", וכי החברה שילמה דמי רישום שנתיים - בעונת המשחקים הרלוונטית - עבור 12 שחקנים בלבד.
   6. פעילות הליגה לא נערכה במסגרת הליגה למקומות עבודה, אלא כליגה פנימית במסגרתה שיחקו המשתתפים בינם לבין עצמם. בעבר השתייכו השחקנים לעמותה במימון החברה, "אלא שהחברה הפסיקה לממן עלות זאת, מתוך רצון לחסוך" (לא הוברר המועד בו בוצע השינוי).
   7. החברה מימנה את דמי הרישום לאולם ה"באולינג" מדי עונה (סך של 100 ₪ למשתתף), וכן שלושה משחקוני "באולינג" לכל שחקן לערב (בעלות של 15 ₪ למשחקון), משך כל תקופת קיומו של החוג החל משנת 1995. המאמן הוקצה לחוג על ידי אולם ה"באולינג", וללא עלות נוספת.
   8. בעת שהחוג התנהל בכרמיאל, החברה מימנה מחצית מעלותו של כדור "באולינג" לכל שחקן. מאז שנת 2000 לא השתתפה עוד החברה במימון כדורים, והמשתתפים בחוג השתמשו בכדורים שהיו באולמות ה"באולינג".
   9. החברה מימנה, עד שלב מסוים (לא הוברר עד איזו שנה), חולצות שניתנו למשתתפים בחוג, ועליהן נרשם "נבחרת SCD". מלאי החולצות נשמר בביתו של המשיב, ומשתתפים חדשים קיבלו חולצות ממלאי זה.
   10. החברה מימנה גביעים שניתנו לשחקני הליגה, ועליהם נרשם "ליגת SCD". בהקשר זה יצוין כי על גבי הגביע לשנת 2009/2010 נרשם "ליגת פול באולינג", ולא כפי שנהוג היה בשנים קודמות; בנוסף, ממכתב הדרישה של אולם "פול באולינג" לחברה עולה לכאורה כי דמי הרישום כוללים תשלום עבור הגביעים.
   11. בעת שהחוג התנהל בכרמיאל, החברה מימנה את ההסעות לחוג (במוניות) ממקום העבודה. החל משנת 2000, העובדים המתגוררים בקריות הגיעו לאולם ה"באולינג" באופן עצמאי, והעובדים המתגוררים צפונית יותר הגיעו במוניות אשר מומנו על ידי החברה.
   12. החוג התקיים ככלל פעם בשבוע, ביום ד', בין השעות 18.00 ל – 21.00 לערך היינו לאחר שעות העבודה (משמרת הבוקר במפעלה של החברה הסתיימה בשעה 16.50). במקרים בהם המשיב, או מי מהמשתתפים האחרים, נדרש לעבוד בשעות נוספות - לא השתתף אותו יום בחוג.
   13. בסיום כל עונת משחקים, פעמיים בשנה, נערכה מסיבת סיום לליגת ה"באולינג", בהשתתפות מנהלי כוח האדם של החברה.
   14. המשיב הוא שהיה אחראי על ארגון החוג בשנים האחרונות שטרם האירוע התאונתי, ושימש כאיש הקשר בין החברה לבין אולם ה"באולינג". גם בשנים שקדמו לכך, היו העובדים אחראים על ארגונו של החוג. בשאלון שמילא סמנכ"ל משאבי האנוש של החברה התבקש לציין מי ארגן את הקמת הקבוצה ובחירת השחקנים, וציין כי "העובדים התארגנו".
3. בית הדין האזורי שוכנע, על סמך העובדות דלעיל, כי החברה "פעלה כבעלת אינטרס ישיר בקיומו של חוג זה... ותרמה את חלקה באופן ממשי כדי לעודד עובדיה ליטול בו חלק". לגישתו, יש להשוות את ליגת ה"באולינג" בה השתתף המשיב לליגה למקומות עבודה בענפי הכדורגל והכדורסל, אשר "מוכרת כפעילות שלמעביד אינטרס ישיר בה... העובדה שחוג הבאולינג אינו מוכר דיו בישראל כדי להקים ליגה למקומות עבודה כפי שמקובל בענפי הכדורסל או הכדורגל, איננה צריכה לפעול לחובתם של המשתתפים בחוגים אלה... אותה הנמקה רלוונטית גם כאשר מתייחסים לעובדה שבקבוצה שכללה את עובדי המעסיק היו גם אנשים שאינם נמנים על עובדי המעסיק וזה לצורך "השלמת השורות" כדי לאפשר משחק".

בית הדין הוסיף וקבע כי אין חולק כי המשיב נפגע תוך כדי שעסק בפעילות הספורט במסגרת החוג (השלב השני בהתאם להלכת אילוז שתפורט להלן), ולכן יש להכיר בפגיעתו כפגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק.

טענות הצדדים בערעור

1. המערער (להלן: המוסד) טוען כי הבחינה העובדתית לגבי מידת מעורבותו של המעסיק אמורה להתבצע בהתאם למועד הרלוונטי לאירוע התאונתי. לגישתו, העובדות כפי שנקבעו על ידי בית הדין האזורי מלמדות על מעורבות הולכת ופוחתת של החברה עם השנים, עד כדי מעורבות שולית שאינה מצדיקה הכרה בחוג ובליגה כ"פעילות נלווית לעבודה". עוד מציין המוסד, באשר להנמקת בית הדין האזורי, כי בפועל קיימת "ליגה למקומות עבודה" גם בהתייחס לספורט הכדורת.
2. המשיב תומך בפסק דינו של בית הדין האזורי, מטעמיו. המשיב מדגיש כי החוג הוקם ביוזמת החברה; התקיים משך כ – 15 שנים רצופות; נועד לגיבוש העובדים וליכודם ואף הצליח בכך; והלכה למעשה נשאה החברה משך כל השנים בכל העלויות הרלוונטיות לרבות דמי הרישום, המשחקים, החולצות, הגביעים וההסעות.

דיון והכרעה

1. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, לפסק דינו של בית הדין האזורי ולכלל החומר שהובא בפנינו, הגענו למסקנה כי דין הערעור להתקבל, וכי אין הצדקה להכיר בפגיעתו של המשיב, בנסיבות המקרה, כפגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק. להלן יובאו נימוקינו לכך.

1. סעיף 79 לחוק קובע כי תאונה שאירעה לעובד תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, היא תאונת עבודה. עם זאת, הבחינה אינה טכנית אלא מהותית ולכן עצם התרחשותה של תאונה מחוץ למקום העבודה או למהלך העבודה השגרתי לא די בה כדי לשלול הכרה באירוע תאונתי כפגיעה בעבודה; הפסיקה הכירה בכך כי "מקום עבודה אינו רק מקום בו מבוצעת עבודה להגשמת הפעילות של המעסיק" (עב"ל 468/03 תקווה חזן – המוסד לביטוח לאומי, מיום 11.8.05), ולכן "פסעה יד ביד עם שינוי העיתים בעולם העבודה המודרני, והכירה גם בפעולות נופש או אירועים חברתיים כ'פעילות נלווית לעבודה' הכל בהתאם לנסיבות, ומתוך הכרה באינטרס של המעסיקים לתרום לגיבוש העובדים ורווחתם" (עב"ל 35152-11-10 אירנה זגורי - המוסד לביטוח לאומי, מיום 3.12.12).

היינו, הפסיקה הכירה בכך שמקום עבודה אינו נמדד רק בפעילותו היצרנית או הכלכלית אלא מהווה מרקם כולל של יחסי עבודה ותרבות ארגונית, כך שבנסיבות המתאימות – גם פעילות רווחה, נופש, ספורט, תרבות או השתלמות תוכר כ"פעילות נלווית לעבודה" הנופלת בגדרו של סעיף 79 לחוק, כל עוד ניתן לראות קשר סביר בינה לבין העבודה (עב"ל 195/97 עזבון המנוחה חיה גרוסמן ז"ל - המוסד לביטוח לאומי, מיום 6.9.01; עב"ל 5452-01-12 עפרה מזרחי – המוסד לביטוח לאומי, מיום 31.1.13).

1. במקרים בהם דנה הפסיקה בפעילויות ספורט - הוכרו הן כפעילות נלווית לעבודה, למשל, כאשר המעסיק זקף את זמן ההשתתפות ב"ליגה למקומות עבודה" במניין שעות העבודה (דב"ע לד/0-281 מיכה ליבנה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ו 85 (1974)) או כאשר נערך טורניר כדורסל להנצחת זכרו של חבר לעבודה (דב"ע נא/0-21 יצחק שפר - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כג 233 (1991)). מאידך הובהר כי לא די באינטרס כוללני של המעסיק בגיבוש צוות העובדים, או ב"גאוות יחידה" מעצם לבישת פריט לבוש עם סמל המעסיק (עב"ל 1370/00 מירי סחייק - המוסד לביטוח לאומי, מיום 7.1.04) אלא יש להתרשם כי המעסיק היה מעורב באופן ישיר "בייזום האירוע, בארגונו, במימונו, בקביעת התוכנית וכל כיוצ"ב" (עב"ל 1173/00 רונית עטר - המוסד לביטוח לאומי, מיום 20.1.02; כן ראו את עב"ל 283/09 אורה בס - המוסד לביטוח לאומי, מיום 25.8.09; לדוגמאות של אירועי ספורט שלא הוכרו ראו את דב"ע מא/0-199 עודד גינזבורסקי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יג 364 (1982); דב"ע נא/0-92 ירדן הורן - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כג 393 (1991); עב"ל 239/98 מנחם מזרחי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לו 68 (2000)).
2. המטרה היא לפיכך לאתר איזו פגיעה, המתרחשת מחוץ למהלך הרגיל של העבודה, ראוי שתוגן במסגרת החוק ותיחשב כפגיעה בעבודה. לצורך כך "יש לבחון את גבולות האירוע והפעילות במהלכה נפגע העובד, תוך שיקבעו אופים, תכליתם ומהותם של האירוע והפעילות מושא התובענה" (עב"ל 825/06 המוסד לביטוח לאומי - עפרה קיפרמן, מיום 10.12.07). המבחן שנקבע לצורך כך הינו כפול - ראשית יש לבחון את מהות האירוע במהלכו נגרמה הפגיעה בכללותו, בהתחשב במערכת יחסי העבודה במקום העבודה ומידת העניין שיש למעסיק באירוע; בשלב השני יש לבחון את הפעילות הספציפית בה היה מעורב העובד בעת שנפגע, ומידת הקשר של אותה פעילות לאירוע שהוכר כ"פעילות נלווית לעבודה" (עב"ל 91/99 אלברט אילוז - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לז 209 (2002); כן ראו את עב"ל 31210-09-10 יובל מאירי - המוסד לביטוח לאומי, מיום 13.11.11).

מבחן העזר העיקרי שצוין בפסיקה הינו קיומו של אינטרס למעסיק באירוע או בפעילות מושא הדיון, כאשר מבחני המשנה הינם, בין היתר, מי יזם את הפעילות ולאיזו מטרה; מי ארגן את הפעילות; מי מימן אותה; האם הייתה חובת השתתפות ישירה או עקיפה; האם הפעילות נערכה בשעות העבודה; האם זמן הפעילות הוכר כזמן עבודה; מי היו המשתתפים בפעילות; מה מידת הרלוונטיות של האירוע לפעילותו של המעסיק או לעבודתם של העובדים; מה מידת הזיקה של הפעילות לקידום האינטרסים של העובדים והמעסיק; האם הייתה מעורבות של ועד העובדים כחלק מההסכמות הקיבוציות במקום העבודה; והאם גילה המעסיק עניין בפעילות (ראו למשל את דב"ע מט/0-183 המוסד לביטוח לאומי - רונית כנף, פד"ע כא 464 (1990); עב"ל 368/08 רינה עאמר - המוסד לביטוח לאומי, מיום 5.7.09). אין מדובר ברשימה סגורה, ואף אין צורך כי יתקיימו כל הסממנים המלמדים על זיקת המעסיק על מנת שייקבע כי הפעילות הינה "נלווית לעבודה". הבחינה תתבצע על סמך שקלול כלל הנסיבות; על פי מכלול צרכי מקום העבודה לרבות בהקשרי רווחה, יחסי אנוש, גיבוש חברתי והעשרה; ותוך לקיחה בחשבון של שינוי העיתים כמפורט לעיל.

1. במקרה שלפנינו, החוג הוקם ביוזמת החברה וכדרך לגבש בין עובדיה. המעסיק הוא שמימן את העלות העיקרית שנדרשה לצורך הפעלת החוג - דמי הרישום לאולם ה"באולינג" ועלות המשחקונים - משך כל השנים החל משנת 1995 וברציפות מאז. העובדים אף לבשו חולצות עם שם החברה, וקיבלו גביעים עם שם החברה. מאידך, פעילות החוג לא נערכה בין כתלי החברה ואף לא במסגרת שעות העבודה, אלא במסגרת שעות הפנאי של העובדים ומבלי שקיבלו שכר על שעות אלו. לא הייתה חובת השתתפות, בין בחוג הספציפי ובין בחוג ספורט אחר. ככל שהמשיב או מי מהמשתתפים האחרים נדרש לעבוד בשעות נוספות במפעל החברה - ויתר על השתתפות בחוג אותו יום, כך שניתנה עדיפות מובהקת לעבודה השגרתית. העובדים הם שארגנו את פעילותו של החוג ורישום השחקנים, בלא שהוכחה מעורבות כלשהי של החברה בכך - מלבד ביצוע התשלום הנדרש, ומלבד נוכחות מנהלי כוח האדם באירועים בתדירות נמוכה של פעמיים בשנה. העובדים אף הם שנשאו בעלויות הכלכלה ככל שהיו (כפי שעולה מהשאלון שמילא המשיב). בנוסף, במועד הרלוונטי ולפי קביעתו העובדתית של בית הדין האזורי השתתפו 12 עובדים בלבד בחוג, כאשר מרבית המשתתפים בליגה היו שחקני כדורת שאינם עובדי החברה.
2. זאת ועוד - מהעובדות שנקבעו על ידי בית הדין האזורי עולה כי מעורבותו של המעסיק בחוג הצטמצמה עם השנים. כך, ולמשל, הופחתו עלויות ההסעות (שכן מומנו רק לעובדים שהתגוררו מחוץ לקריות); הופסק מימון החולצות (אם כי היה מלאי מספיק של חולצות מהעבר גם למשתתפים חדשים); הופסק מימון חברותם של העובדים משתתפי החוג בעמותה (אם כי לא הובאו פרטים מלאים על משמעותה); הופסק מימונם החלקי של כדורי ה"באולינג" (אם כי לכאורה לא היה בו עוד צורך, שכן השחקנים השתמשו בכדורי האולמות בהם שיחקו); וצומצם מספר המשתתפים בחוג (כפי שעולה מקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, שכן המשיב טען כי 90% משחקני הליגה הינם עובדי החברה, בעוד שבמועד האירוע התאונתי עמד שיעור ההשתתפות על 40% בלבד).

בנוסף, לא נטען ולא הוכח כי החברה התעניינה במתרחש בליגה, בדקה את שיעורי הנוכחות או ניסתה לעודד את ההשתתפות בחוג; כך, ולמשל, לא הוגש אף מסמך מטעם החברה המתייחס לפעילות בחוג או בליגה או אף מעדכן את העובדים לגביה. בנוסף, היחס בין עובדי החברה למשתתפים החיצוניים מלמד כי לא ניתן היה להשיג גיבוש של ממש במסגרת הליגה בתקופה הרלוונטית, שכן חלק משמעותי מהשחקנים כלל לא היו עובדי החברה. בנסיבות אלו, גם אם החברה המשיכה לממן את החוג ולא הפסיקה את ההטבה שנתנה לעובדים בקשר אליו – לא שוכנענו כי בתקופה בה אירע האירוע התאונתי הייתה לחברה מעורבות ממשית בארגון החוג, הפעלתו ופעילותו, ומכאן המסקנה שלא היה לחברה עניין של ממש בקיום החוג, וכי השתתפות העובדים בו לא תרמה תרומה של ממש לחיי העבודה במפעלה. אמנם קיימת זיקה מסוימת של המעסיק לליגה ולחוג במהלכם נפגע המשיב, מעצם ייזום החוג על ידו בשנת 1995 ומימונו, אך לא שוכנענו כי נכון לשנת 2010 הוכחה זיקה מספקת לצורך הכרה באירוע התאונתי, שהתרחש מחוץ לשעות העבודה ומחוץ למקום העבודה, כפגיעה בעבודה.

1. משמעות הדברים הינה כי לא מתקיים השלב הראשון שיש לבחון לפי הלכת אילוז, ואין צורך לעבור לבחינת השלב השני. לאור האמור, שוכנענו כי בנסיבות העניין לא הוכח כי המשיב נפגע תוך כדי "פעילות נלווית לעבודה", אלא במסגרת פעילות ספורטיבית משותפת שלו ושל חבריו לעבודה, מחוץ לשעות העבודה ולמתקני המעסיק, שמומנה על ידי המעסיק כהטבה לשעות הפנאי.
2. סוף דבר – הערעור מתקבל כמפורט לעיל. פגיעתו של המשיב מיום 7.7.10 אינה מוכרת כפגיעה בעבודה. בהתאם, מבוטל החיוב בהוצאות שנפסק בבית הדין האזורי. כמקובל בתיקי ביטחון סוציאלי, אין צו להוצאות בערעור.

ניתן היום, כ"ה בסיוון (23 ביוני 2014) בהעדר הצדדים וישלח אליהם.