נושא פסק דין זה הוא תאונת דרכים, אשר ארעה ביום שבת - 12.5.07 ובה נפצעו באופן קשה התובע, מר דוכובני אולג (להלן: "התובע" או "אולג) ומר סלחוב רינט (להלן: "הנתבע" או "רינט").

התובע והנתבע הגישו תביעות, זה כנגד זה ושניהם כנגד "קרנית". הכינוי "התובע" ו"הנתבע" נקבעו לעיל לצורך הנוחות משום שמר דוכובני הגיש את התביעה הראשון.

עפ"י החלטת כב' הנשיא א. רקם מיום 4.1.09, אוחד הדיון בשתי התביעות. בתיק 296-10-08, הגישה הודעת צד ג' כנגד התובע, הנתבע ונגד הבעלים הקודם של הרכב, מר יוסי בקלו. ההודעה כנגד מר בקלו נמחקה עפ"י בקשת הנתבעת בתאריך 23.5.10.

יש לציין, כי עד היום לא הוגשו סיכומיו של הנתבע, למרות אורכה שניתנה וגם הבקשה לאורכה נוספת לא הועילה. על כן משסיכומי הנתבעת הוגשו לפני זמן רב לא מצאתי לנכון לעכב עוד את מתן פסק הדין. פסק הדין ניתן בהעדר סיכומי הנתבע מס' 2.

התאונה התרחשה כאשר רק התובע והנתבע היו במכונית, שניהם לאחר "מסיבת שתייה". נסיבות התאונה ככל הידוע היו כדלקמן:

התובע והנתבע נסעו במכונית מסוג דייהטסו, שמספרה 518-03-88. המכונית נסעה בוואדי רושמיה שבשכונת חליסה בחיפה וכאשר הגיעה אל גשר הגיבורים, סטתה מנתיב נסיעתה, פרצה את המעקה במקום והתהפכה לתהום הנמצאת מתחת לגשר. המכונית היתה בחזקתו של הנתבע אשר רכש אותה ממר בקלו.

כאמור, שני הנוסעים, התובע והנתבע, נפצעו קשה בתאונה ושניהם נותרו ככל הנראה נכים במידה ניכרת. בשלב זה, יש להכריע בנושא החבות שכן איש משניהם איננו יודע לומר מי נהג ברכב מחמת היותם שיכורים.

המשטרה, אשר חקרה בתאונה, לא הצליחה לגבש עמדה לגבי מי נהג ברכב עד כדי תשתית ראייתית מספיקה להגשת כתב אישום. עם זאת יש להעיר, כי לדעת המשטרה מי שנהג ברכב היה מר רינט, שזו היתה גם מכוניתו ולו היה רישיון נהיגה. מר דוכובני לא היה מורשה לנהוג, מעולם לא היה לו רשיון נהיגה, ואילו המכונית כבר לא היתה מבוטחת שכן הנתבע לא חידש את הביטוח, אשר תקפו פג כשבועיים קודם לכן. קביעת זהות הנהג חשובה לצורך קביעת הזכאי לפיצויים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה 1965 (להלן: "החוק").

גרסת התובע:

התובע מסר בתצהירו ת/1, כי איננו זוכר את התאונה כלל ועיקר. כל אשר הוא יודע, הוא מתוך עיון בדו"ח מד"א ובתיק המשטרה, כי לא הוא נהג ברכב מכיוון שנמצא מחוץ לרכב, ואילו הנתבע ישב על כיסא הנהג.

התובע צרף לתצהירו את המסמכים, שהם למעשה תיק החקירה של המשטרה ובכלל זה המסמכים הרפואיים (להלן: "סקירת המסמכים").

החלק הראשון יהיה סקירת המסמכים הרפואיים, החלק השני יהיה סקירת המסמכים המשטרתיים, והחלק השלישי יהיה סקירת ההודעות במשטרה שנמסרו ע"י עדים שונים, שרק חלקם הגיעו לבית המשפט:

מסמכים רפואיים:

א. סיכום אשפוז-התובע התקבל לבית החולים ביום 12.5.07 יום התאונה ושוחרר ביום 31.5.07. הוא התקבל עם חבלת ראש, היה מונשם, עבר ניתוח לניתור לחץ תוך גולגולתי וכן עבר ניתוח של קיבוע חיצוני של שברים באגן (האשפוז הראשון).

ב. סיכום אשפוז מיום 24.6.07 התובע התקבל לניתוח נוסף והיה בבית החולים עד ליום 27.6.07 לשם הוצאת הבורג, אשר הוכנס לאגן בניתוח בזמן האשפוז הראשון (אשפוז שני).

ג. סיכום אשפוז מיום 2.8.07 שאז התובע אושפז בבית החולים בגלל הפרשה עכורה מהפצע אשר נגרם ע"י הקיבוע החיצוני (אשפוז שלישי).

ד. דו"ח מד"א על פינויו של "פלוני-אלמוני", אשר נמצא חמישה מטר משמאל לדלת הנהג. בדו"ח כתוב כי ניידת נוספת טיפלה בפצוע השני וכי נגרם נזק רב מאד לרכב, לגג הרכב ולכיסא הנהג.

ה. דו"ח נוסף של מד"א לגבי "פלוני-אלמוני", ובו מצוין כי אותו אדם נמצא יושב על כיסא הנהג (תנוחת כלב), כשראשו לכיוון הנוסע מלפנים. הוא לא נמצא חגור וגם פה יש תיאור של הנזק הניכר מעל ראש הנהג ותיאור מצבו הרפואי, כפי שנמצא באותו זמן.

ו. גיליון קבלתו של התובע בבית החולים.

ז. גיליון קבלתו של הנתבע בבית החולים.

ח. תעודת עובד ציבור של המכון לטוקסיקולוגיה ופרמקולוגיה קלינית של ביה"ח "שיבא" על קבלת מבחנות ועליהן מדבקות של התובע והנתבע וחוות דעת המומחה, לפיה בבדיקת הדם של התובע נמצא אלכוהול בריכוז של 142 מ"ג על כל 100 מ"ל ובבדיקה של הנתבע נמצא אלכוהול בריכוז של 271 מ"ג על כל 100 מ"ל.

מסמכים משטרתיים:

א. דו"ח פעולה של רס"מ מלקר משה שהגיע למקום התאונה בשעה 13:40, לאחר שהפצועים פונו כבר מהמקום, השוטר מצא ליד הרכב בקבוק וודקה ובקבוק בירה.

ב. דו"ח פעולה של רס"מ גרינברג זאב, אשר הגיע למקום בשעה 13.50. רס"מ גרינברג מסר בדו"ח כי נפגעי התאונה כבר פונו לבית החולים בניידות טיפול נמרץ, כאשר ניידת מספר 15 הביאה פצוע שהוא הנוסע בתאונה, אשר לבש גופייה לבנה ומכנס טרנינג שחור, וזוהה כפלוני- אלמוני מספר 52, הגיע לבית חולים רמב"ם בשעה 14.05, והוכנס לחדר הלם. כעבור מספר דקות הגיע בשעה 14.11 ניידת טיפול נמרץ מספר 11 עם הפצוע השני, שנמסר כי הוא ישב ליד ההגה, כאשר הגיעו מד"א והמשטרה למקום. הוא כונה פלוני-אלמוני מספר 53. שני הפצועים הגיעו חסרי הכרה, במצב קשה. השוטר זאב חיכה ליד חדר הלם עד שהגיע הבוחן - עמיחי אורן, ונלקח דם ע"י רופא משני הנפגעים.

רס"מ גרינברג כתב כי במקום התאונה נמצאה תעודת זהות של הנהג שפרטיו: סלחוב רינט, ת.ז. 321265696 וזוהה בתמונת ת.ז. ע"י הבוחן.

ג. סקיצת תרשים של התאונה.

ד. דף ראשון של דו"ח הבוחן רס"ר ערן אביטל.

ה. זיכרון דברים של רס"מ עמיחי נחמן בשיחה עם הפרמדיק מר בן סימון, הפצוע שהיה בתא הנהג לבש מכנסי ג'ינס וחולצה כהה ואילו מי ששכב מחוץ לרכב לבש לבן וחולצת טריקו לבנה.

ו. זיכרון דברים של רס"מ עמיחי נחמן לעניין לקיחת דם משני הפצועים ותעודות עובד ציבור בהתאם לכך.

ז. תעודת ציבור של רופא, ד"ר שייקליץ פליקס וד"ר ישראלית שלומי, הרופאים אשר לקחו את בדיקות הדם.

ח. תרשים ודו"ח בוחן של רס"ר ערן אביטל. בדו"ח זה אין מסקנות לגבי גורם התאונה.

ט. דו"ח פעולה של סמ"ר תושיעה יוסף. הדו"ח מעיד על כך שהשוטרים הגיעו למקום על מנת לחסום את נתיב התנועה, עד שהבוחנים הגיעו.

י. דו"ח פעולה של רס"ר יחיאל בדש. רס"ר בדש הגיע למקום כאשר כבר שני הפצועים היו מטופלים ע"י מד"א. הוא מצא את ת.ז. של הנתבע בתוך הרכב. באותו זמן לא היו ידועים הפרטים של הנוסע השני וגם לא היה ידוע מי נהג ברכב.

יא. דו"ח ביצוע צילום וידאו של מקום התאונה ע"י פקד עופר בראל, אשר גם לקח דגימות דם ממקום התאונה. מר בראל כתב בדו"ח שלו כי הוא לקח דגימת דם ממקום שכיבתו של המעורב, התובע, לצורך השוואת ד.נ.א.

יב. מזכר של מר ערן אביטל לעניין העברת דגימות הדם לצורך בדיקת אלכוהול שקיבל מהבוחן עמיחי נחמן.

יג. תרשומת לעניין מצב הרכב.

יד. פנייה של פקד עופר בראל אל המעבדה הביולוגית של מטא"ר לעניין בדיקת הדם של שני הנפגעים על מנת לערוך השוואת ד.נ.א בין הדגימה שנדגמה מחוץ לרכב לבין הדגימות שנלקחו מהנפגעים.

טו. דו"ח אירועים של המשטרה.

טז. דו"ח זיכרון דברים של רס"ר אביטל. ניסיון לדבר עם המודיע ניסים טיקן. הוא לא ראה את התאונה וגם לא ראה מי נהג.

כ. דו"ח זיכרון דברים של רס"ר ערן אביטל מיום 21.5.07, שיחה עם הנתבע: "הנ"ל טען שישן בזמן התאונה והיה שיכור וגם החבר אולג היה שיכור ואינו נהג בתאונה אלא אולג ורינט מכר לו את הרכב ביום 1.5.07".

כא. תמונות מתיק המשטרה.

כב. חוו"ד מומחה של פקד מירב עמיאל מהמטה הארצי, לפיו פרופיל הד.נ.א שהתקבל ממטושים 1.1,1.2 שהם אלו שנלקחו מחוץ לרכב, מתאימים לאדם בעל פרופיל תואם לפרופיל של דוכובני אולג ואילו פרופיל הד.נ.א של הנתבע אינו תואם למוצגים שהתקבלו בתיק.

הודעות במשטרה:

א. הודעה של גב' מריה וסילייב מיום התאונה בשעה 15.05. גב' וסילייב היא סטודנטית ששירתה במד"א. בהודעתה ציינה כי מצאו את הנהג ישוב על ברכיו כשפניו מופנים לעבר הנוסע וכפות רגליו מופנות לדלת הנהג. הפצוע השני היה שכוב על העפר. הגב' וסילייב הצביעה על פלוני-אלמוני מספר 53 כעל מי שהיה ישוב בכיסא הנהג.

ב. הודעה של מר בן סימון דניאל מיום התאונה בשעה 14.50. מר בן סימון אף הוא איש מד"א. הוא מצא נוסע שיושב עם רגליו מקופלות על כיסא הנהג, כאשר כפות רגליו מופנות אל דלת הנהג. מר בן סימון תיאר את הטיפול הראשוני שנתנו לשני הפצועים ואף הוא זיהה את מי שישב על כיסא הנהג כפלוני אלמוני מספר 53 והפצוע השני, שהוא פלוני אלמוני 52 שכב מחוץ לרכב.

ג. הודעה של מר עבדאללה אבו אל עלה מיום התאונה, הודעתו נגבתה במקום התאונה. אבו אל עלה סיפר שהוא ישב בביתו ברחוב ראש פינה מספר 24, שמע "בום" חזק, הסתכל, ראה שהמעקה מרוסק, צלצל למשטרה והודיע שיש תאונה, כאשר ירד למטה ראה שאדם אחד יושב מחוץ לרכב והשני מקופל מאחורי ההגה. הוא ואחרים ניסו לפתוח את הדלתות אך חיכו שיגיע האמבולנס. מי שהיה מחוץ לרכב היה בלונדיני, לבש גופיה לבנה ומכנסיים לבנים ומי שהיה מאחורי ההגה לבש ג'ינס.

ד. הודעה מאת הגב' פאטמה אבו שמלה מיום התאונה, בשעה 14.15. ההודעה נגבתה ברחוב המסילה 19 בנשר. הגב' אבו שמלה גרה ברחוב רזיאל דוד 4 בחיפה, עובדת כמטפלת ועפ"י הודעתה באותו יום בשעה 13.00 היתה במסעדת "השלום" בנשר ונסעה לכיוון ביתה. כאשר הגיעה לגשר החדש ורצתה לפנות שמאלה לכיוון שכונת חאליסה, עצרה ליד תמרור מתן זכות קדימה ואז ראתה רכב לבן, אשר נסע מהר מאד בנתיב השמאלי והירידה שלו היתה מוזרה. הוא עשה "זיגזג" בכביש ולאחר שעבר אותה שמעה "בום" חזק, היא נסעה אחריו וראתה אותו פוגע במעקה, כשהיא הגיעה הוא היה כבר למטה בתעלה. היא יצאה מהרכב וראתה בחור שוכב על האדמה. היא עצמה לא ירדה למטה, אך אנשים אחרים ירדו לעזור. לשאלה אם ראתה מי נהג ברכב, השיבה גב' אבו שימלה: "הבחור עם החולצה הלבנה, אבל לא זיהיתי אותו כל כך". יחד עם זאת, אמרה הגב' שימלה לשאלה אם הבחור שהיה מחוץ לרכב הוא שנהג, השיבה: "אני ראיתי בחור בלונדיני עם חולצה לבנה, שהיה מחוץ לרכב, וראיתי אותו נוהג כשהוא עבר אותי". הגב' אבו שימלה הצליחה לזהות אותו, משום שהיה קרוב אליה, בזמן שהיא נתנה לו את זכות הקדימה.

הגב' אבו שימלה השיבה בוודאות שהבחור שהיה עם חולצה לבנה ובלונדיני הוא זה שנהג.

על כך חזרה הגב' אבו שימלה עוד פעם במהלך גביית ההודעה.

ה. הודעה של מר אוסמה זבידה מיום התאונה בשעה 14:35 אשר נגבתה במקום התאונה. הוא היה אחד מהאנשים ששמע את הבום, ירד למקום התאונה, ראה אדם שוכב מחוץ לרכב שלובש גופיה לבנה ומכנסיים לבנים והשני היה מקופל בתוך הרכב, בכיסא הנהג, הוא לבש ג'ינס וחולצת כפתורים. מר זבידה ציין כי שני האנשים "היו מסריחים מאלכוהול". עפ"י רישיון הנהיגה שהוצג בפניו, זיהה את האדם שישב מאחורי ההגה.

ו. הודעתה של גב' ויקה סלחוב, שהיא אשתו של הנתבע. כל אשר ידעה לומר הוא כי בעלה רצה לקנות רכב קטן לבן ותו לא. פעם אחרונה שראתה אותו היה ביום שישי בשעה 22.00. היא לא ידעה לאן הלך ועם מי.

ז. הודעת התובע במשטרה ביום 24.5.07, תחת אזהרה כי הוא זה שנהג ברכב וגרם לתאונה (הודעה זו סומנה בזמן הדיון – נ/1). בהודעה זו אמר התובע כי אינו זוכר דבר, לא מתי היתה התאונה, לא מה קרה, הוא רק זוכר שהתעורר בבית החולים ואין הוא יודע איך הגיע לשם. לשאלה מי נהג ברכב, הוא השיב שהוא חושב שרינט. לשאלה כי ישנה טענה שהוא זה אשר נהג ברכב, התשובה מחוקה מהצילום המצורף, אך עיון בתיק המשטרה מגלה כי התשובה היתה: "אולי פשוט רוצים להפיל תיק עליי". התובע השיב כי אינו יודע לנהוג ואין לו רישיון נהיגה. הוא יודע שהרכב שייך לרינט. לשאלות מה היה לפני התאונה, השיב תחילה כי איננו זוכר אך הוא כן זוכר שהוא שתה אלכוהול. כל אחד מהם שתה שני בקבוקי בירה. לשאלה מה עשיתם אחרי ששתיתם בירות השיב: "המשכנו לנסוע לכיוון חליסה, נסענו לכיוון..., לא הצלחנו לעבור ועשינו תאונה. אני חושב...ומישהו היה אני חושב קרוב...אמבולנס". לשאלה מי ישב מאחורי ההגה, השיב: "אני חושב שזה היה רינט". לשאלה אם נסעו איתם אנשים נוספים השיב: "היו אתנו שני אנשים נוספים בזמן התאונה שאחד מהם אני לא מכיר והשני קוראים לו רינט". הוא לא היה בטוח אם רינט נהג אך הוא בטוח שהוא עצמו לא נהג, כעבור מספר שאלות השיב כי איננו זוכר את הנסיעה עד התאונה וכן הכחיש את טענת רינט כי הוא מכר לו את רכב, אין לו כלל רישיון נהיגה ואיננו יודע כלל לנהוג. יתרה מזאת, הוא ישב מאחור ומקדימה ישב חבר של רינט ורינט ולשאלה מי זה החבר השיב, "אני חושב שקוראים לו רינט". מי שנוהג ברכב בדרך כלל זה רינט, אותו הוא מכיר כבר הרבה שנים. עוד המשיך התובע ואמר כי לאחר התאונה הוא היה מחוץ לרכב, מי שהוציא אותו היה אמבולנס והוציא אותו מהצד אך אינו זוכר מהיכן.

ח. הודעתו של הנתבע במשטרה מיום 24.5.07 תחת אזהרה כי הוא זה אשר גרם לתאונה. הנתבע השיב כי איננו זוכר כלום. דבר אחרון שהוא זוכר שהיה ברחוב הרצל בחיפה, נכנס לכיסא האחורי ונפל לישון והתעורר בבית החולים. הוא לא יודע מי נהג ברכב והוא עצמו לא נהג מכיוון שהיה שיכור לגמרי ולא עמד על רגליו. את האוטו לקח מיוסי בופלו, העובד יחד אתו והיה צריך לשלם לו כסף כדי להעביר את הרכב על שמו. לרכב לא היה ביטוח מכיוון שהוא רצה למכור אותו ולא הספיק לעשות לו ביטוח. הנתבע השיב כי הוא לא נהג בלי ביטוח ואין הוא יודע מדוע אולג רצה לקנות את הרכב, למרות שאין לו רישיון נהיגה ואינו יודע לנהוג. כן הכחיש כי נהג ברכב בזמן שלא היה ביטוח. הנתבע לא רצה לחתום על הודעתו, כיוון שאינו קורא עברית ואין הוא יודע מה השוטר רושם.

ט. הודעה נוספת של הנתבע מיום 12.7.07. על הודעה זו הנתבע חתם. בהודעה זו סיפר שהוא ואולג היו ביום התאונה ברחוב הרצל משעות הבוקר ושתו וודקה ורד-בול. שוב חזר על כך כי הוא מכר את האוטו לאולג אך לא הספיקו להעביר בעלות, כי עדיין לא קיבל כסף. הוא לא יודע מי נהג ברכב, רק יודע כי הוא ישן בכיסא האחורי. כאשר נשאל מה זה אומר שמצאו אותו על ארבע מאחורי ההגה השיב, כי מהדפיקה של הרכב, הוא קפץ קדימה, מכיוון שמצאו את אולג מחוץ לאוטו, זה אומר שלא יכול היה לקפוץ מהכיסא האחורי לכיסא הקדמי. כמו כן השיב, כי ראה את אולג נוהג לפני כמה שנים.

י. הודעה של מר יוסי בקלו שהיה בעל הרכב המעורב בתאונה והודיע שאין לו כל עניין בו. רק עלות התיקון ואחסונו במגרש המשטרה עולים על שוויו ועל כן הוא מוותר עליו.

סקירת המסמכים דלעיל, כולל הודעות העדים השונים אשר לא הגיעו לבית המשפט, לא נועדה להכשיר את קבילותן של ההודעות, אשר מוסריהן לא הגיעו לבית המשפט, אלא לסקור את חומר החקירה שהיה בתיק המשטרה, שרובו ככולו צורף גם לתצהיר עדותו הראשית של התובע.

לא למותר לציין, כי איש מן הנתבעים לא התנגד לצירופי המסמכים לתצהירו של התובע.

תיק המשטרה הגיע עפ"י החלטתי מיום 22.6.09.

חקירתו הנגדית של התובע בבית המשפט לא סייעה לעניין הזיכרון. לדבריו, זכרונו "נמחק" לגבי יום התאונה והזיכרון האחרון שלו הוא יום לפני כן. התובע הצהיר, כי מעולם לא ניסה לנהוג ובאשר להודעתו המשטרה, בקושי הבין מה שדיברו אתו. אמרו לו שעבר תאונה. הוא עצמו לא ידע שרינט היה אתו וכל מה שאמר, שהוא חושב שרינט נהג, כך סיפרו לו וגם סיפרו לו שרינט מכר לו את האוטו והוא השיב שאינו מבין על מה מדובר. התובע חזר ואמר שכל מה שהוא יודע, זה מה שסיפרו לו. הוא היה בבלבול והוא יודע שארבעה ימים היה על ידו שומר בגלל הבלבול שלו.

עדים נוספים מטעם התובע היו: הגב' לסובסקי והגב' מולצ'נוב, מר ואגיב אזרייב ומר יבגני גליצקי.

א. מר יבגני גליצקי הצהיר (ת/2) כי ביום שישי לפני התאונה, ארח את התובע בביתו ברחוב ארלוזורוב 116 בחיפה מהשעה 19:00 בערך ועד השעה 3.00 לפנות בוקר. בזמן זה הם לא יצאו מהבית ולכן טענתו של הנתבע בסעיף 4 לתצהירו כי באותו ערך בסביבות השעה 22:00, 23:00, הוא ביחד עם התובע יצאו והביאו בקבוקי וודקה ורד בול וישבו ליד בית הכנסת הגדול ברחוב הרצל ושתו אינה נכונה.

עוד הצהיר מר גליצקי כי הוא חבר של התובע ומכיר אותו משנת 1995. בחקירה נגדית של העד, העיד כי הוא גם מכיר את הנתבע וחבר שלו משנת 1995. העד העיד כי הוא יודע שאין לתובע רישיון ומעולם לא ראה אותו נוהג. לעומת זאת, את רינט ראה לא פעם נוהג, היות וזה המקצוע שלו והיה לו רכב מהעבודה, עד כמה שידוע לו. מר גליצקי אישר כי התובע הוא זה אשר ביקש ממנו לתת תצהיר, וכי היה אצלו באותו ערב, וככה זה היה באמת.

ב. גב' יבגניה פלסובסקיך. עדה זו הצהירה (ת/4) כי ביום התאונה בילתה עם מספר חברים בדירה בחיפה, ביניהם היה גם התובע. לאחר שהסתיימה הפגישה, יצאו היא וחברים נוספים ותכננו להמשיך ולבלות במקום אחר. בזמן שעמדה במקום ליד הבניין שם היו, ראתה כי התובע נכנס לרכב ומתיישב בכיסא הנוסע ליד הנהג. סעיף 4 לתצהירה אומר כדלקמן: "אינני זוכרת בוודאות מי נכנס לכיסא הנהג, אבל זכור לי כי הכינוי שלו היה "טטרין", היה לו שיער בצבע שחור, הוא נראה לי שיכור לחלוטין ובקושי עמד על רגליו". בחקירה הנגדית הבהירה העדה כי הכוונה היתה שהיא לא זוכרת איך הוא נראה, אך היא זוכרת את הכינוי שלו (ישיבה מיום 20.5.12, עמוד 62, שורות 5,6).

החקירה הנגדית העלתה כי הגב' פלסובסקיך איננה חיפאית, אלא מתגוררת בנתניה. בתקופה בה ארעה התאונה, היא שרתה בצבא. הגיעה למקום ביחד עם חברה (הגב' אלכסנדרה מולצ'נוב, אשר חיכתה לה ליד הבניין), ומהאנשים שהיו שם, היתה לה היכרות קודמת עם התובע ועם אדם נוסף ששמו ברוך. התכנית היתה לעבור לבלות בדירת התובע והשעות לדעתה היו בין 11.00 ל- 14.00. העדה העידה כי ראתה את התובע נכנס לרכב בצבע בהיר "לבן כסף" ואישרה כי אכן התובע ביקש ממנה לתת תצהיר. הרבה היא לא זוכרת מאותו יום, אך היא זוכרת בוודאות כי התובע הוא זה שישב ליד הנהג ולא ליד ההגה וכי הנהג ברכב היה אדם עם שיער כהה שאותו הכירה באותו יום. כאשר נשאלה כיצד ייתכן שרק את זה היא זוכרת, בשעה שהיא לא זוכרת פרטים נוספים כמו מי היו האנשים, השעה, מה כל אחד לבש, השיבה כי היא זוכרת את עניין הכניסה לאוטו כיוון שחשבה לעצמה שהנהג היה מאד שיכור ואיך אדם כל כך שיכור יושב על ההגה. החקירה הנגדית לא שינתה את גרסתה של העדה והיא גם הסבירה בתשובה לשאלות בית המשפט שהיא ואלכסנדרה ועוד בחור התיישבו במשאית של מיכאל וחיכו שאולג וטטרין יתחילו לנסוע ונסעו אחריהם. העדה לא ידעה לומר היכן, כי איננה חיפאית ואיננה מכירה את הרחובות. היא גם לא הסתכלה לאן הם נסעו. בשלב מסוים, הם נסעו בכיוון אחר. העדה לא הכירה קודם את השם של הנתבע, רינט, אלא רק כאשר הגיעה למשרד עורכי הדין נאמר לה ע"י אלכסנדרה כי רינט הוא האדון שמכונה "טטרין", היא הכירה אותו קודם לכן רק בכינוי זה.

ג. הגב' אלכסנדרה מולצ'נוב. גב' מולצ'נוב הצהירה (ת/5), כי ביום התאונה נפגשה ובילתה עם מספר חברים בדירה ברחוב הרצל בחיפה, שם היה גם התובע ולאחר שיצאו מהבניין ותכננו להמשיך לבלות במקום אחר, ראתה בוודאות כי התובע מתיישב בכיסא ליד הנהג, ואילו למושב הנהג נכנס הנתבע.

הגב' מולצ'נוב השיבה בחקירה הנגדית כי לאחר המפגש בדירה, אליו הגיעה יבגניה, התכוונו כוללם לנסוע לדירתו של התובע. היא לא יכלה לומר מי נסע קודם, אם הם או רינט ואולג, כיוון שזה היה לפני 5 שנים, עם זאת אמרה שהרכב שבו היא היתה עמד ראשון לכיוון הנסיעה. הקשר שלה הוא יותר עם אדם ששמו בוריס, שהוא חבר "שלהם" והוא זה אשר סיפר להם על התאונה. לשאלה מה אמר לה אולג שצריך לעשות כאשר סיפר לה על כך שצריך שתבוא לבית המשפט, השיבה: "להגיד את האמת לעו"ד ואח"כ במשפט". גם היא כמו יבגניה השיבה לשאלה, אם כולם נכנסו ביחד לחדר של עוה"ד, כי כל אחד נכנס בנפרד. הגב' מולצ'נוב אישרה כי ראתה את התובע והנתבע נוסעים לכיוון חליסה. בשלב מסוים הם פנו למקום אחר, ואכן כולם באותה דירה שתו וכשהיא הגיעה לשם, הם היו כבר שיכורים. היא עצמה שתתה כוס אחת ויבגניה לא שתתה כלל, כפי שיבגניה העידה. לשאלה: "מי היה שיכור, למה כל הזמן את אומרת שרינט היה שיכור?", היא השיבה כי בגלל שיבגניה היתה בשוק כשראתה שהוא כמעט איננו עומד על הרגליים (בישיבה מיום 20.5.12, עמוד 67, שורות 10,11).

ד. העד אזראייב ואגיב. מר אזראייב הוא עובד במרכולית ברחוב יל"ג בחיפה והוא זוכר כי ביום שבת סיפרו לו לקוחות על תאונת דרכים שארעה בגשר "הגיבורים" ומיד הבין כי מדובר בלקוחות שהיו אצלו זמן קצר לפני התאונה ורכשו בירות. מר אזראייב הצהיר, כי הוא זוכר שרכב לבן קטן הגיע מכיוון הדר, עצר מול פתח המרכולית, נהג שאיננו מכיר עצר ורכש בירות, נכנס לרכב ונסע. הוא מכיר את התובע ויודע בוודאות כי הוא לא זה שיצא מכיסא הנהג, רכש את הבירות וחזר אל כיסא הנהג. עוד הצהיר התובע, כי הראו לו את תמונות הרכב והוא מזהה את הבחור שקנה ממנו את הבירות.

בחקירה נגדית העיד מר אזראייב, כי לא ראה כלל את אולג ביום התאונה. לעניין מסירת התצהיר השיב כי כאשר ראה את התובע עם מקל וסיפר לו מה קרה, הבין כי מדובר בתאונה עליה סיפרו לו הלקוחות באותו יום. עד אז לא ידע כי אולג היה מעורב בתאונה. מר אזראייב גם קשר בין אותו אדם לתאונה כי אותו אדם היה שיכור ולא כל יום הוא רואה מצבים כאלה. באופן טבעי את הלקוח הזה הוא זכר בגלל מצבו, הוא גם נראה לו "לא נורמלי" ולכן אנשים אחרים אשר נכנסו באותו יום לחנות או כלי רכב אחרים שחנו שם, הוא איננו זוכר. לשאלת בית המשפט, העיד כי לא ראה אם יש מישהו ברכב, לאחר שראה אותו עובר מנתיב לנתיב ואילו אולג היה ברכב, היה מבחין בו.

ה. העד אשר אסבן. מר אסבן הוא מומחה בטיחות וחוקר תאונות והגיש חוות דעת מטעם התובע. מאחר ששחזר את התאונה, חקר את הגב' אבו שמלה וכן עיין בתיק המשטרה, הגיע למסקנה כי מי שהיה הנהג הוא הנתבע ומי שהוגדר כנוסע הוא התובע.

עוד הגיע מר אסבן למסקנה, כי הגב' אבו שמלה לא יכלה להבחין בפרטי הנהג והנוסע ברכב במקום בו עמדה, כאשר היא יושבת ברכבה, כי עמדו לרשותה, גם בהנחה שהרכב נסע במהירות של 60 קמ"ש, עשירית השנייה להבחין מי נוסע ברכב. לפי דעתו של מר אסבן, מכיוון שהנהג היה לבוש בבגד כהה, שהשתלב בחלל הכהה של הרכב, מה שנצרב בזיכרונה זה הצבע הלבן, אותו לבש התובע. מר אסבן מדגיש כי הגב' אבו שמלה היתה בטוחה כי מי שלבש לבן, לבש חולצה עם שרוולים ולא גופיה ואף אמרה כי במידה והוא היה לובש גופיה, היתה אומרת זו בוודאות. החולצה היתה לבנה עם שרוולים, עפ"י דבריה. לעניין זה חשיבות שכן התובע לבש גופיה ולא חולצה.

מר אסבן ערך שחזור של התאונה, צילם את השחזור ואף הסריט את השיחה שלו עם הגב' אבו שמלה. חקירתו הנגדית של מר אסבן לא שינתה את חוות דעתו. עם זאת, הוא אישר כי הוא לא עבד במשטרה ואף לא היה בוחן משטרתי, ואין הוא מהנדס אך הוא למד ורכש השכלה כחוקר תאונות וקיבל הסמכה כזו, עפ"י חוק ארגון הפיקוח על העבודה וכקצין בטיחות יש לו סמכות, עפ"י פקודת הבטיחות בעבודה, לחקור נסיבות תאונה. במסגרת קורס שעשה בן 600 שעות לצורך קבלת ההסמכה, הוא למד שחזור תאונות.

מר אסבן ציין בעדותו, כי אפילו הנתבעת עצמה, דהיינו "קרנית", מבקשת ממנו חוות דעת. מר אסבן היה החלטי במחשבתו כי בלתי אפשרי בנתונים שהיו לפניו, כאשר גם ראה את הרכב לאחר התאונה, כפי שנראה בתמונות, כי מישהו עף מכיסא הנהג ומישהו נכנס במקומו באותו כיסא, מבלי שהיתה קטסטרופה באוטו. רואים כי כיסא הנהג עצמו לא נשבר ומרחק מקצה כיסא המכונית לגג המכונית, נאמד ב- 30-40 ס"מ. לשאלה כיצד מתיישבת גרסתו עם כך שהתובע נמצא מצד שמאל של הרכב, צד בו הנהג יושב? התשובה היתה כי "הרכב התהפך מספר פעמים, השמשה הקדמית נפלטה החוצה, הוא יכול "לעוף" בכל מצב ובכל זמן. הרכב הגיע לנקודה הסופית כשהוא הפוך לכיוון הנסיעה שלו, כלומר עם הפנים לכיוון מערב", המסקנה היא, כי מי שעף מהרכב יכול להימצא גם מימין וגם משמאל ואין קשר בין המקום בו הוא נמצא למקום שבו ישב ברכב. הוא עצמו מעולם לא שמע כי נהג נפלט החוצה, הנהג יושב בתוך תא צפוף, עטוף במערכת ההילוכים, מחזיק בהגה. לעומת זאת, היו לו עשרות מקרים שבהם הנוסעים נפלטו החוצה.

ההסבר לעניין אופן המצאו של הנתבע, דהיינו כשרגליו מופנות לדלת הנהג ופניו לכיוון כיסא הנוסע, השיב כי זה היה הצד הפתוח היחיד ומשם הוא ניסה לצאת. הדלת לידו היתה מעוכה והוא לא יכול היה לצאת משם. מר אסבן סבר כי גם אם לא היה גג, הנתבע היה עף החוצה ולא מועתק למקום הנהג וגם אם הגג לא היה מעוך, הוא לא יכול היה לעבור, (ראה: פרוטוקול מיום 11.9.11, עמוד 41, שורות 29-31).

לבית המשפט השיב מר אסבן, כי התובע יכול היה לעוף מכל אחת מהשמשות הנמצאות ברכב. עם זאת אישר כי מכיוון שהשמשה הקדמית עפה מהרכב, קרוב לוודאי שהוא נזרק משם וכן שלל את האפשרות שמכיוון שכך, הרי זה הוא שישב במושב השמאלי. עפ"י דוח המשטרה, השמשה "עפה" עוד לפני שהרכב הגיע למקומו הסופי.

עד נוסף אשר היה אמור להעיד מטעם התובע היה מר אולג גרוזמן. מר גרוזמן צעד רגלית באותו יום ועבר ליד גשר הגיבורים ועפ"י תצהירו היה עד לתאונה. בתצהירו נאמר כי ראה רכב סוטה ממסלולו, פוגע בגדר, נופל לוואדי שמתחת לגשר תוך שהוא מסתובב מספר פעמים וגם ראה כי במהלך ההסתובבות אדם עם חולצה לבנה עף מהרכב החוצה. הוא רץ לביתו, הביא מצלמה וצילם תמונות. התמונות אשר מצורפות לתצהירו מתארות את זירת התאונה, כאשר בתמונה אחת נראים שני אנשי מד"א מטפלים באדם לבוש במכנסיים לבנים וגופיה לבנה שערו שחור וצווארון פלסטיק מוצמד לצווארו. עפ"י התמונה נראה כי מנסים לשים אותו על אלונקה. בתמונה אחרת נראית המכונית ההרוסה. בתמונה ישנם גם אנשים מד"א, גם אנשי משטרה וגם אנשי מכבי האש. אנשי מד"א מטפלים בשני פצועים, כאשר אחד מהם נראה לבוש לבן והשני לבוש במכנסי ג'ינס וללא חולצה וגם לצווארו יש צווארון. האדם הלבוש לבן נראה מרחק מספר מטרים מצד שמאל של המכונית. האדם הלבוש מכנסי ג'ינס נמצא כבר על אלונקה, מצידה הימני של המכונית. בתמונה השלישית עדיין נראים אנשי מד"א מטפלים באדם הלבוש בלבן והמכונית ההרוסה ונראים אנשי משטרה ובתמונה הרביעית נראית המכונית וסביבה אנשי המשטרה ואנשים אחרים. עד זה לא העיד בבית המשפט מחמת תקלה טכנית.

גב' אבו שימלה זומנה מספר פעמים לבית המשפט אך היא סירבה להגיע ובסופו של דבר ב"כ התובע ויתר על חקירתה.

גרסת ההגנה:

מטעם ההגנה העיד הנתבע בלבד וכן הוצגה הודעתו של התובע במשטרה וזיכרון דברים לעניין מכירת הרכב ממר יוסי בקלו למר רינט סלחוב. בתצהירו נ/3 העיד הנתבע, כי איננו זוכר דבר או חצי דבר מהתאונה או מהנסיעה שקדמה לה. הוא כן זוכר שמערב קודם, ביום שישי, בין השעות 22.00 עד 23.00, הוא והתובע ישבו על ספסל ליד בית הכנסת הגדול בחיפה, ברחוב הרצל, שתו הרבה ומכיוון שהיה כל כך שיכור וגמור, התיישב בספסל האחורי של הרכב ונרדם. הוא התעורר בבית החולים כעבור מספר ימים. עוד הצהיר ביחס לרכב, כי ביום 1.5.07 מכר את הרכב לתובע ועד אז היה לו ביטוח חובה בתוקף וכשהוא נהג ברכב עד לאותו יום, הוא היה תקין מכל הבחינות. נאמר לו שמעוצמת המכה התובע הועף מחוץ לרכב והוא הועף אל המושב הקדמי, שם מצא אותו צוות מד"א.

בחקירה הנגדית של הנתבע העיד כי מכר את האוטו לתובע, היות והוא קיבל אוטו מהעבודה, ואין הוא יודע אם היה לרכב ביטוח או לא. הנתבע לא שינה את גרסתו כי מאז שמיום שישי בלילה כשנכנס לרכב בהיותו שתוי מאד ועד שהתעורר בבית החולים, אין הוא זוכר מה היה. לדבריו, היה לו ביטוח לרכב לחודשים מרץ, אפריל 2007.

יש לציין, כי עפ"י החלטה מיום 11.9.11, העיד הנתבע לפני שהעידו העדים האחרים מטעם התובע וכך לא נחקר לגבי ההתרחשות שהיתה בדירה בהדר, בה שהו כולם לפני התאונה.

לשאלת בית המשפט השיב הנתבע, כי מעולם לא נסע עם התובע ברכב אחר וגם לא ראה אותו נוהג ברכב אחר. ההודעה הראשונה של הנתבע נגבתה ממנו בתאריך 24.5.07. הנתבע היה עדיין מאושפז בבית החולים "רמב"ם". בהודעה זו אמר הנתבע כי אינו יודע מי נהג ברכב, כי בדרך כלל הוא נוהג. הוא רצה למכור אותו בראשון לחודש, בגלל זה לא עשה ביטוח. הוא רצה למכור אותו לתובע ובתשובה לשאלה אם מכר אותו לתובע השיב כי "לא קיבל את הכסף, אלא רק דיברנו". למרות שהשיב לשאלת השוטר מדוע נהג ברכב אם אין לו ביטוח, כי הוא לא נהג בו, הרי כשנשאל מי לקח את הרכב מביתו השיב כי אינו זוכר. הוא לא זכר דבר לפני התאונה, אלא רק כי ישבו ושתו וודקה, הוא והתובע החל מיום שישי.

הודעה שנייה נגבתה מהנתבע ביום 12.7.07, כאשר הנתבע היה בבית החולים "רוטשילד" בחיפה.

בהודעה זו שינה הנתבע מטעמו ובעוד שבהודעה הראשונה עדיין נצמד לגרסה שהיה ברחוב הרצל, הרי שבגרסה השנייה השיב שיצאו מבית ברחוב רוטשילד 47, לפני התאונה. הבדלים נוספים בין שתי ההודעות היו:

כך למשל בהודעתו הראשונה סיפר שעשה ביטוח לרכב רק לחודש אחד, כי לא היה לו כסף ואילו בהודעתו השנייה אמר שעשה ביטוח רק לחודש כי רצה למכור את האוטו.

בהודעתו הראשונה הוא סיפר כי שתה בכל מיני מקומות ואילו בהודעה השנייה, שנמסרה כחודשיים לאחר מכן, זכר לפתע פרטים נוספים, היכן הוא שתה ואיזה סוג משקאות הוא שתה.

בהודעתו מיום 12.7.07 סיפר כי שתה משעות הבוקר ואילו בתצהיר עדות ראשית העיד כי החל לשתות עם אולג כבר מיום שישי בלילה.

בוחן המשטרה, מר ערן אביטל:

מר אביטל היה הבוחן מטעם המשטרה אשר בדק את התאונה. המשטרה אמנם מצאה לנכון לסגור את התיק, משום שלא היו בידה די ראיות להחליט מי מהשניים היה הנהג, אך לדעתו של מר אביטל, סביר יותר להניח כי הנתבע הוא זה אשר ישב במושב הנהג ולא התובע.

מר אביטל גם התייחס לעדותה של הגב' אבו שמלה וטען שאין זה סביר לומר כי רכב שעומד ואיננו מעורב, יכול להבחין בהרף שנייה בעיקול מה קורה, לכן הוא לא קיבל את העדות של גב' אבו שמלה ושלל אותה. בשבריר שנייה שרכב עובר, אפשר לראות דברים מסוימים אבל אי אפשר לקבוע אם זה היה במושב השמאלי או האחורי.

מר אביטל העיד כי הנזק בגג המכונית נגרם מתוצאה מהפגיעה בגדר.

באשר לאפשרות שהתובע עף דרך השמשה הקדמית, השיב מר אביטל כי מכיוון שהשמשה היתה במרחק של 10 מטר מחזית הרכב, הרי אם התובע היה נזרק הוא היה צריך להימצא לפני הרכב. מר אביטל השיב כי אינו יודע היכן נמצא התובע, מכיוון שבתמונות בהן הוא צולם, הוא כבר היה מטופל ויכול להיות שהזיזו אותו לצורך הטיפול.

סיכומי התובע:

ב"כ התובע טען, כי הוכח בבית המשפט כי מי שנהג ברכב היה הנתבע, רינט. מסקנה זו עולה מתוך העדויות, אשר נשמעו בבית המשפט ותומכות בטענת התובע כי לא הוא זה שנהג ברכב. כך גם עולה מעדותו של בוחן המשטרה, ואילו הנתבע עצמו לא הביא, ולו עד אחד, שיתמוך בגרסתו כי הוא ישב במושב האחורי ולא הוא נהג. ב"כ התובע מבקש לקבל את העדויות של הגב' יבגניה לסובסקי, והגב' אלכסנדרה מולצ'נוב, אשר היו עם עוד שני אנשים, שנסעו כולם לאחר מסיבת השתייה והמתינו שאולג וטטרין יתחילו לנסוע כדי שיוכלו לנסוע אחריהם. המסקנה היא, כי מר אזרייב פגש בנהג הרכב שהיה מעורב בתאונה דקות ספורות לפני התרחשותה. שאר הפרטים שמסר העד מתיישבים עם שאר הנתונים הידועים מתיק המשטרה: רכב לבן, בירות, נהיגה פראית, נהג שיכור ששערו שחור, תאונה שהתרחשה ביום שבת, שעת צהריים ומקום התאונה-גשר הגיבורים. לא היתה עוד תאונה כזו באותו יום, באותו מקום ובאותה שעה. כל טענה אחרת תחטא להיגיון הבריא, לשכל הישר ולאמת.

לעומת עדויות העדים מטעם התובע שלא נסתרו, הרי כאמור לגרסת הנתבע אין כל עדות המסייעת בעדו. יתר על כן, עדותו כביכול מעוצמת המכה הוא קפץ מהמושב האחורי לקדמי, איננה סבירה. אין כל אפשרות כי ברכב קטן כמו זה המעורב בתאונה, אדם יוכל לעוף מהמושב האחורי לקדמת הרכב ולהתיישב בדיוק במושב הנהג, זאת עקב המרווח הקטן והצר בין גג הרכב לכיסאות הקדמיים, לרבות אפשרות קיומן של משענות ראש, כאשר ידוע כי נגרם נזק לגג הרכב מעל ראש הנהג והגג למעשה בנקודה זו קרס ויצר חלל עוד יותר קטן.

יתרה מכך, הגרסה שאותה מבקש הנתבע לקבל היא כי, אולג ישב במושב הנהג ורק כאשר עף החוצה ונזרק, יכול הוא היה לעבור מהמושב האחורי לכיסא הנהג מקדימה.

ב"כ התובע מפנה לפסק הדין שניתן בתיק אזרחי (ת"א) 173146/02, שם נטענה טענה דומה ובית המשפט דחה אותה מכל וכל, בהחליטו כי גרסה זו איננה סבירה ואיננה הגיונית. גם בוחן המשטרה מר ערן אביטל העיד למעשה כי אין אפשרות שבתאונה הועף הנתבע מהכיסא האחורי וביצע מעבר למושב הנהג.

לא למותר לציין, כי בכל המסמכים של תיק החקירה: דוחות הפעולה, דוח פנימי מד"א, הוגדר הנתבע כנהג הרכב והתובע כנוסע ורק באישור המשטרה נרשם שאולג הוא הנהג, כאשר הבוחן הסביר כי מדובר ברישום שרירותי, חסר כל משמעות, היות והמשטרה לא הצליחה לקבוע מי הנהג.

ב"כ התובע מבקש לקבל את חווה"ד של המומחה מטעמו, מר אשר אסבן, שהעיד בבית המשפט כי מכיוון שכיסא הנהג לא נשבר והמרחק מכיסא הנהג לגג המכונית הוא בין 30 ל- 40 ס"מ ובשים לב שהגג מעוך במיוחד במקום מעל הנהג, בלתי אפשרי שהצליח להשתחל מהכיסא האחורי לכיסא הנהג. ההסבר להימצאותו של רינט כשהוא בעמידת ארבע כשפניו לכיוון הדלת והרגליים לכיוון הנהג, הרי שהיה זה הניסיון של הנתבע לצאת מהרכב ומכיוון שהגג מעליו נמעך, הוא פנה לכיוון הדלת של הנוסע שלידו. הרכב הסתובב מספר פעמים. לפי דו"ח המשטרה, השמשה הקדמית נזרקה החוצה עוד לפני שהרכב הגיע למקומו הסופי, ולפיכך התובע יכול היה לעוף לכל מצב, בכל זמן ולכל כיוון. יש עוד לזכור כי הרכב נמצא הפוך ממסלול נסיעתו.

ב"כ התובע מציין כי עדותו של המומחה מטעמו לא נסתרה והנתבעים גם לא המציאו חוות דעת נגדית, למרות שניתנה להם אורכה לעשות כן.

יש לדחות מכל וכל את הטענה כי רינט מכר לאולג את הרכב. טענה זו לא הוכחה. בנוסף, יש לציין כי כאשר נשאל ע"י המשטרה השיב כי הוא מוותר לשחרר את הרכב כי עלות התיקונים ושחרור הרכב עולים יותר משווי הרכב ואילו הרכב היה בבעלותו של אולג, אפשר היה לצפות כי ישיב שיש להפנות את השאלה לאולג ולא אליו.

לא למותר לציין, כי אין כל היגיון בכך כי אדם כמו אולג שאין לו רישיון נהיגה ואינו יודע לנהוג, יבקש לרכוש רכב.

ב"כ התובע מצביע על הסתירות בין ההודעות של הנתבע וכן בין הסתירות בין עדותו של הנתבע לעדות אשתו, כך למשל הנתבע העיד כי היה עם התובע כבר ביום שישי בלילה, כאשר החלו לשתות ואילו אשתו העידה במשטרה כי ראתה אותו בבית ביום שישי בלילה כשהיה לבדו. בנוסף, העד גליצקי העיד כי ביום שישי שקדם לתאונה, אולג היה אצלו בבית עד שעה מאד מאוחרת בלילה והם לא יצאו כלל מהבית, אי לכך, אין אמת בטענה כי רינט היה עם אולג ביום שישי בערב.

הנתבע לא הזמין כל עד מטעמו, למרות שטען כי יש לו עדים שיכולים לתמוך בגרסתו, ועל כן עומדת כנגדו החזקה כי אי זימון עד רלוונטי ע"י בעלים יוצרת הנחה שדבריו היו פועלים נגדו לו היה מביאו לבית המשפט.

בתיק זה מדובר בנטל הוכחה של מאזן הסתברויות והתובע עמד בנטל זה, לעומת הנתבע שלא הביא ולו עד אחד או חוו"ד אחת שתסתור את העדויות מטעם התובע.

העדים אשר נשמעו בתיק אינם בעלי עניין. ההכרות שלהם עם התובע היא כללית, הם אינם חברים והעובדה כי היה צריך מדי פעם בפעם להוציא זימונים חוזרים, כולל צווי הבאה, מעידים על כך.

המסקנה אם כך, לדעת ב"כ התובע, כי הנתבע הוא אשר נראה נכנס למושב הנהג ונוהג את הרכב מהדר לכיוון חליסה, עצר במרכולית, רכש בירות, חזר למושב הנהג והתאונה ארעה מרחק קצר מאד מהמרכולית בגשר הגיבורים, כאשר הוא עצמו נמצא במושב הנהג מיד לאחר התאונה.

בפתח סיכומיו ביקש התובע להוציא את הודעתה של הגב' אבו שמלה מהתיק, למרות שהיא נמצאת בתיק המשטרה. העדה לא התייצבה למרות צווי הבאה ומר אביטל העיד כי הוא שולל את עדותה, לא קיבל אותה מאחר ולפי דעתו הגב' אבו שמלה לא יכלה לראות את המעורבים ברכב רגע לפני התאונה. הסכמתו של ב"כ התובע לוותר על חקירתה היתה בתנאי שההודעה תוצא מתיק המשטרה ומתיק בית המשפט. ב"כ התובע מבקש, כי ככל שבית המשפט יחליט שלא להוציא את ההודעה מהתיק, הוא יבקש להתייחס אליה ולבקש השלמה לסיכומים.

סיכומי הנתבעת 1:

הנתבעת מתנגדת להוצאת הודעתה של הגב' אבו שמלה מהתיק, שכן הודעה זו צורפה לתצהירו של התובע, ת/1. העלאת טענות התנגדות למסמך שצד בעצמו הגיש, איננה אפשרית ויש לדחותה.

העד מטעם התובע, מר אסבן, אשר חקר את העדה בביתה, הגיש את הקלטת וגם לכך אין התובע יכול להתנגד, שכן היא נעשתה ע"י התובע עצמו ועדות זו מהווה חלק מהראיות בתיק. הסרט אף הוצג בבית המשפט ללא כל התנגדות ועל כן ראייה זו עומדת בפני בית המשפט.

הנתבעת "קרנית" טוענת כי על התובע היה להוכיח את עילת התביעה, דהיינו, כי היה נוסע ברכב חסר ביטוח וכי הרכב לא היה בבעלותו. התובע לא הוכיח את הרכיב הראשי המקים לו עילת תביעה, דהיינו כי הרכב היה נטול ביטוח. לא הובאה מטעמו כל ראייה לכך.

הנתבע העיד כי הוא זוכר שהיתה לו תעודה עד 30.4 אך הוא לא בטוח בכך וזו ראייה שהתובע היה צריך להוכיחה. גם עובדה שלילית, הנטל עליו להוכיח זאת. כבר מטעם זה, יש לדחות את התביעה מכיוון שהתובע לא עמד בנטל ההוכחה של זכאותו לפיצויים עפ"י החוק. התובע גם לא הצליח להוכיח כי רינט הוא זה שנהג ברכב, הראיה שאף המשטרה שבפניה היו כל הראיות, לא הצליחה לקבוע זאת וזו היתה הסיבה לסגירת התיק. לעומת זאת, ישנה בבית המשפט עדותה של הגב' אבו שמלה שראתה כי מי שנהג ברכב לבש חולצה לבנה ושערו היה בלונדיני ואין מחלוקת כי מדובר באולג, בעוד שרינט כהה שיער ולבש חולצה כהה.

אף אחד מהעדים לא ראה את התאונה בעצמה ולכן העדות הרלוונטית היחידה היא העדות של הגב' אבו שמלה שהעידה בביטחון הן במשטרה והן בפני החוקר אסבן, כי מי שנהג ברכב היה אדם עם חולצה לבנה ושערו בהיר.

ב"כ הנתבעת מתייחס לעדותו של מר אסבן, ממנה עולים לדבריו ממצאים חמורים לפיה ניסה לשכנע את העדה, אשר עומדת על דעתה ומוכנה להיבדק בפוליגרף ונשבעת בקוראן וברמדאן כי רק את הנהג היא ראתה, שהיה בלונדיני עם חולצה לבנה.

מכיוון שתיק המשטרה הוגש לבית המשפט ואף צורף ע"י התובע עצמו, ללא התנגדות בשום שלב, אי אפשר להתעלם ממנה. אין זה נכון שבוחן המשטרה העיד באופן קטגורי כי הנתבע היה הנהג, שכן בדיוק ההיפך גם הוא בהתייעצות עם ראש לשכת תביעות הגיעו למסקנה כי אינם יכולים לקבוע מי היה הנהג ואם משטרת ישראל לא הצליחה להגיע למסקנה, כיצד אפשר להגיע היום למסקנה אחרת.

עדויותיהן של שתי העדות אינן יכולות להועיל, שכן גם אם ניתן אמון מלא בעדותן הן לא יכולות לדעת מי נהג בתאונה, שכן לא נכחו בזמן התאונה. בפעם האחרונה שראו את התובע והנתבע היו כולם באותה דירה בשעות הבוקר, ומכיוון שעצרו לפחות פעם אחת במקום אחר, הרי לא יכלו לדעת מי היה הנהג בזמן התאונה.

הנתבעת סבורה כי עדותו של התובע במשטרה היתה בהירה, ואין מקום לומר שהוא היה מבולבל "ואפשר היה לעשות סרט" מכל הדברים שהוא אמר, כדבריו בבית המשפט.

הנתבעת טוענת כי מכיוון שלכל אחד מהמעורבים יש אינטרס בתוצאות ההליך המשפטי, יש להעדיף את הראיות הבלתי תלויות.

יש לדחות את עדותו של מר אסבן כמומחה וחוו"ד איננה תורמת דבר וכל כולה עדות סברה בלבד.

לעניין עדותו של מר אזרייב, הרי שבתצהיר עדות ראשית טען, כי קישר את התאונה לשני לקוחות שהיו אצלו זמן קצר לפני האירוע ורכשו בירות ואילו בבית המשפט העיד כי האיש שנכנס לחנות, נכנס לבד ואינו יודע מי ישב ברכב ואילו היה רואה את אולג, היה מבחין בו. אי לכך, אי אפשר לעשות כל קשר בין התאונה לבין מי שנכנס אליו לחנות לפני כן.

ב"כ הנתבעת טענה כי העדים היחידים הרלוונטיים לקבוע מי נהג ברכב, הם הגב' אבו שמלה וכן המשטרה. כל שאר העדים שהובאו ע"י התובע, הם כאלו הנמצאים אתו בקשרי חברות ויעידו לטובתו. יתר על כן, כיוון שאיש מהם לא היה נוכח בזמן התאונה, הם גם אינם יכולים להעיד מי נהג.

לדעת ב"כ הנתבעת, אין לזקוף לחובתו של הנתבע את העובדה כי לא הביא עדים, כי בנסיבות התאונה אין עדים אותם היה יכול להביא.

מכיוון שהגב' אבו שמלה, היא העדה היחידה שראתה את הנהג שניות לפני התאונה, יש לקבל את עדותה וגם לאור עדות הבוחן יש לקבוע כי התובע הוא שנהג במועד התאונה.

הנתבעת הגישה הודעת צד ג' כנגד הנתבע ולכן רק ככל שיקבע בית המשפט כי הנתבע הוא זה שהיה הנהג וכי יוכח כי לרכב לא היה ביטוח חובה תקף, קיימת לקרנית זכות חזרה לצד השלישי, מכוח סעיף 9א(1) ו- 9א(2) לחוק הפיצויים.

הנתבעת סבורה כי היסוד היחיד שהיה עליה להוכיח הוא הבעלות ברכב וזאת הצליחה להוכיח, שכן הנתבע עצמו אישר והמציא זיכרון דברים למכירת הרכב ממר בקלו אליו. לעומת זאת, אין כל ראיה התומכת בגרסתו כי הוא מכר או מסר את הרכב לתובע. יתרה מכך, בהודעתו במשטרה הוא העיד כי הוא והתובע רק דיברו על המכירה, אך עדיין הוא לא קיבל כסף עבור המכירה. כמו כן הוא הודה כי לא עשה ביטוח לרכב, היות ורצה למכור אותו. מכיוון שהנתבע לא הצליח להוכיח כי הוא העביר את הבעלות לרכב למאן דהוא, דהיינו הרכב היה בבעלותו ודי בכך להטיל עליו את האחריות להשבת הכספים, אותם תשלם "קרנית".

כאמור הנתבע עדיין לא הגיש את סיכומיו. סביר להניח שהיה מצטרף למרבית טענותיו של ב"כ "קרנית".

דיון והכרעה:

תוצאות התאונה נשוא שתי התביעות קשות לתובע ולנתבע, אשר נפגעו קשה בגופם. תוצאה קשה זו היא תולדה של התנהגות חסרת אחריות, הן של התובע והן של הנתבע, כי מקורה בתרבות קשה של שתייה לשוכרה.

יש להכריע בשאלה מי נהג ברכב בזמן התאונה, שכן לתשובה לשאלה זו תהיה השלכה מי מהמעורבים יהיה זכאי לפיצויים עפ"י החוק. התובע חסר רישיון נהיגה, ואילו הרכב שהיה בחזקתו ובבעלותו של הנתבע לא היה מבוטח עפ"י פקודת ביטוח רכב מנועי, (נוסח חדש) התש"ל-1970.

חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975, מציין בסעיף 7 שבו מספר חריגים, אשר בהתקיימם נפגע בתאונת דרכים לא יזכה בפיצוי עפ"י החוק, ואלו הם:

7. נפגעים אלה אינם זכאים לפיצויים לפי חוק זה:

(3) מי שנהג ברכב שאין לו רישיון לנהוג בו...

(5) מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה

את שימושו ברכב.

(6) בעל הרכב או המחזיק בו שהתיר לאחר לנהוג ברכב שאין לו ביטוח לפי פקודת

הביטוח או שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנידונה ושנפגע בתאונת דרכים שארעה באותה נהיגה, בין בהיותו ברכב ובין מחוצה לו.

מכאן החשיבות בקביעה אם התובע נהג ברכב, שכן אם יקבע כי הוא נהג ברכב, לא מגיע לו פיצויים. מאידך, הנתבע, בין אם נהג ברכב ובין אם אפשר לתובע לנהוג ברכב כאשר הוא יודע שאין ביטוח, לא זכאי לפיצוי עפ"י סעיף 7(6) לחוק.

יש לומר בתחילת הדברים, כי ניהול המשפט נתקל בקשיים רבים, מבחינת הזמנת העדים השונים וכן בקשות חוזרות ונשנות לדחיית מועדי שמיעת ראיות, בחלקן בגלל אי התייצבות העדים. איש מן הצדדים לא ביקש לזמן לבית המשפט את אנשי המשטרה או מד"א שהגיעו למקום פרט לבוחן אביטל.

איש גם לא ביקש להעיד את מר זבידה אוסמה, שגם הוא היה בין האנשים הראשונים שהגיעו למקום התאונה. את הגב' אבו שמלה אי אפשר היה להביא לבית המשפט, גם לא באמצעות צו הבאה.

לא למותר לציין, כי השוטר זאב גרינברג, אשר הגיע לבית החולים, זיהה את האדם שהיה לבוש גופיה לבנה וניתן לו מספר 52, שהוא התובע, כי הוא לבש גופיה לבנה ומכנס טרנינג שחור. מר גרינברג לא ציין מה לבש פלוני-אלמוני מספר 53.

בתיק בית המשפט ישנם צילומים של מי שהיה אמור להיות עד ושמו אולג גרוזמן, אשר תוכן תצהירו והתמונות המצורפות תוארו לעיל. כאמור, מר גרוזמן לא העיד בבית המשפט ובמידה מסוימת אי עדותו מאזנת את אי עדותה של הגברת אבו שימלה כפי שיפורט.

תצהירו של מר גרוזמן על תמונותיו והודעתה של הגב' אבו שימלה יישארו בתיק. אין בכך לומר כי אלו ראיות קבילות ויש להן משקל, לעניין ההכרעה עצמה. יש בהן ובמיוחד בסתירות הבולטות ביניהן, שני העדים שהיו לכאורה הקרובים ביותר בזמן ובמקום, להצביע על עד כמה מסוכן להסתמך על עדויות והודעות ותצהירים של מי שלא נחקר בבית המשפט ואין הסכמה לתוכן הדברים.

העדה פאטמה אבו-שימלה:

עדה זו, כמו גם העד גרוזמן, הייתה אמורה להיות עדת מפתח בתיק על פי הודעתה במשטרה, תצהירה אשר צורף לחומר הראיות של התובע מר דוכובני, דבריה לחוקר אסבן סירבה להגיע לבית המשפט. לאחר מספר ישיבות, אשר נדחו, בין השאר, לצורך שמיעתה, החליט בא כוחו של מר דוכובני לוותר על חקירתה.

בסיכומיו ביקש עו"ד לביא להוציא את התצהיר מהתיק ואילו באי כוח הנתבעים ביקשו להשאירו וטענו, כי לא ייתכן שלאחר שאלו ראיות אשר הוגשו על ידי התובע בעצמו והוא לא התנגד להגשתן, אין מקום להוציאן מן התיק ואין הוא יכול להתנגד למסמך זה ולכן, עדותה של הגב' אבו-שימלה במשטרה וכן דבריה לחוקר אסבן צריכים להיות בפני בית המשפט, כחלק מכל הראיות.

שקלתי את עמדתם של התובע והנתבעים לעניין עדותה של הגב' אבו-שימלה. קראתי את הודעתה במשטרה בעיון, כמו גם את תצהירה, ושמעתי את דבריה בשיחה אשר "נכפתה" עליה על ידי מר אסבן. אין בכוונתי להוציא את החומר הזה מתיק בית המשפט, שכן אכן הוא הוגש על ידי התובע מר דוכובני, ואכן מר לביא הודיע שאין הוא מתכוון לחקור את הגב' אבו-שימלה היות והיא לא הופיעה בבית המשפט.

יחד עם זאת, אין בכוונתי לתת כל משקל לדבריה של הגב' אבו-שימלה. סעיף 53 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א – 1971 אומר כדלקמן:

"ערכה של עדות שבעל פה ומהימנותם של עדים הן עניין של בית המשפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט."

ברי לחלוטין, כי וויתורו של עו"ד לביא על חקירתה של הגב' אבו-שימלה, אין בה משום הסכמה לתוכן עדותה. כאשר נמנעת מבית המשפט התרשמות ישירה מעד, ובמיוחד בנסיבות תיק זה, כאשר בוחן תאונות הדרכים העיד על חוסר הייתכנות שגב' אבו-שימלה תוכל להבחין בהרף של שנייה במי לבש מה במכונית שחלפה על פניה במהירות, לא יהיה זה נכון וראוי לתת משקל כלשהו לדבריה של הגב' אבו-שימלה. במאמר מוסגר אציין, כי גם לו הייתי מאמינה לגב' אבו-שימלה, לו הופיעה בפניי וחזרה על דבריה כי מי שנהג במכונית היה בחור שלבש חולצה לבנה, לא היה בכך כדי לסייע למסקנה, כי לא מר דוכובני הוא זה שנהג ברכב, בהתחשב בכל שאר הראיות, ההיגיון והמסקנות הנובעות מנסיבות התאונה והאירועים לפני התרחשותה, כפי שהעידו העדות.

סירובה להגיע לבית המשפט מדבר בעד עצמו.

גרסתו של הנתבע, הגרסה המאוחרת במספר שבועות מאז הודעתו הראשונה במשטרה, איננה הגיונית, והיא נוצרה לצורכי המשפט בלבד, משכנראה הובהר לו, כי הסיכוי היחיד שלו אולי לקבל פיצויים או להימלט מתביעות השבה הוא אם יוכיח, כי לא הוא זה שנהג ברכב. הנתבע אישר, כי לא טרח לחדש את הביטוח, אשר פקע, לדבריו, ב-30.4 משום שלטענתו מכר את הרכב למר דוכובני, טענה שלא הוכחה ואין בה כל היגיון ומנוגדת להודעה הראשונה בה מסר כי לא חידש את הביטוח כי לא היה לו כסף. מר דוכובני חסר רישיון נהיגה, איננו יודע לנהוג ופרט להכחשתו המוחלטת את עניין קניית הרכב מהנתבע, אין כל ראיה אחרת התומכת בגרסתו של הנתבע לעניין המכירה, כמו זיכרון דברים או העברת בעלות. גרסתו של הנתבע באופן כללי איננה יכולה לעורר אמון, גם לאור השינויים בין שתי הודעותיו במשטרה, אשר שתיהן נמסרו בבתי החולים.

לעניין הודעתו במשטרה של התובע, אני מקבלת וברור מקריאת ההודעה עצמה, כי מר דוכובני, אשר היה עדיין תחת השפעת משככי כאבים ותרופות אחרות ובהשגחה פסיכיאטרית, דיבר שלא לעניין ואין להסיק מהודעתו זו דבר, לא לזכותו ולא לחובתו.

העדות – הגב' אלכסנדרה מוצ'נוב והגב' יבגניה פולסובסקיך, העידו, כי ראו את מר דוכובני נכנס למושב שליד הנהג ואת מר סלחוב נכנס למושב הנהג, כאשר נסעו מהמקום בו היו כולם והן, יחד עם אנשים אחרים, נכנסו למכונית אחרת, אשר נסעה אחריהם עד שלב מסוים. גם עדות אלו היה צורך להביא לבית המשפט על ידי צווי הבאה. אין כל ראיה כי יש להן הטיה לגבי אחד משני הנהגים, או כי היכרות קרובה וקודמת, אשר יכולה להצדיק מתן עדות שקר לטובת התובע. אני מקבלת את עדותן כמהימנה ואמינה לעניין זה, דהיינו, כי הנתבע מר סלחוב הוא זה שנהג ברכב והתובע מר דוכובני ישב לידו.

אין כל ראיה כי בשלב כלשהו התחלפו ביניהם התובע והנתבע בנהיגה, ואין כל סיבה לחשוב ואין זה הגיוני ואין זה סביר, כי גם מר דוכובני עף ממושב הנהג אל מחוץ לרכב ובכך דילג גם על ההגה וגם על לוח המכשירים ובאותו זמן של היות המכונית באוויר הגיע הנתבע מהמושב האחורי אל מושב הנהג ובאותה תנוחה שבה נמצא. השכל הישר מלמד, כי הסיכוי שאכן התובע נזרק מהרכב לאחר שהשמשה הקדמית אף היא נותקה מהרכב רק אם ישב במושב הנוסע ולא היה כבול על ידי ההגה, וכי הנתבע ניסה לצאת דרך דלת הנוסע, שכן דלת הנהג הייתה מעוכה, כפי שנראה בתמונות אשר בתיק המשטרה. גם אלמלא היה נראה בעליל, כי הגג מעל מושב הנהג מעוך ונזק זה נגרם מהגדר, הוא אפסי. כאמור לא נמצאה בפניי כל ראיה לתמוך בגרסה זו, כי הנתבע התגלגל בתוך הרכב מן המושב האחורי אל מושב הנהג בשניות הספורות שחלפו מאז שפרצה המכונית את המעקה ונחתה על גלגליה בכיוון ההפוך לכיוון התנועה.

החלטת המשטרה נובעת מההבדל בין הרף בו היא נדרשת לעמוד בהגשת אישום פלילי לרף הנדרש במשפט אזרחי. המשטרה והבוחן מר אביטל סבורים כי אכן רינט היה הנהג. במשפט אזרחי הרף הוא נמוך יותר ולכן אין בהחלטת המשטרה לא להעמיד לדין איש משום להשליך על ההחלטה במשפט האזרחי, ואין להסיק מכך בנסיבות העניין כל מסקנה.

אי לכך אני קובעת, כי מי שנהג ברכב נשוא התאונה הוא הנתבע - מר סלחוב ואילו התובע - מר דוכובני הוא זה אשר ישב במושב שליד הנהג.

לא מצאתי לנכון לקבוע מסמרות על סמך עדותו של מר אזראייב, למרות שהנני מאמינה לגרסתו באופן כללי, כי אכן באותו יום נכנס אדם שיכור לחנותו וקנה בבוקר בירה, זמן קצר לפני שנודע לו על התאונה, אך מכיוון שהעיד גם, כי לו היה מר דוכובני יושב ברכב – היה מבחין בו, אין להסיק, כי מדובר באותו רכב ובאותו אדם שהיו מעורבים בתאונה נשוא תביעה זו.

משנקבע כי התובע - מר דוכובני הוא נוסע אשר נפצע בתאונה, הרי על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מגיע לו פיצוי מאת הנתבעת.

אינני מקבלת את טענת ב"כ הנתבעת כי על התובע היה להוכיח את עובדת חוסר הביטוח ומכיוון שלא הוכיח זאת יש לדחות את תביעתו. הנתבע עצמו הודה בכך והרי זו הראיה הטובה ביותר. בנסיבות תאונה זו, ניתן לצפות מ"קרנית" כי טענה זו לא תועלה על ידה. יש לזכור את מטרות חוק, שהוא חוק סוציאלי במהותו, את מטרות קיומה של "קרנית". אין היא ככל נתבע אחר. קיומה נועד להעניק פיצוי למי שנפגע בתאונת דרכים, ומסיבות שונות המנויות בחוק, אין גוף ביטוחי אחר שיפצה אותו.

ברור כי יכולותיה של "קרנית" להוכיח קיום ביטוח בחברת ביטוח או אי קיומו, עולות לאין שיעור על אילו של התובע. יתר על כן, נטל ההוכחה לעניין קיומם של חריגים השוללים ממי שנפגע בתאונת דרכים את הזכאות לפיצויים מוטל על הטוען לקיומם, בדר"כ על החברה המבטחת את הרכב בו נעשה שימוש (ריבלין תאונת הדרכים, מהדורה רביעית, עמוד 503). במקרה זה "קרנית" נכנסת בנעליה של החברה המבטחת והיא היתה צריכה לשאת בנטל להוכיח כי התובע אינו זכאי לפיצויים.

לא מצאתי כל אפשרות על פי החוק והפסיקה הנרחבת לקבוע, כי אכן גם לנתבע, אשר נהג ברכב ללא ביטוח, מגיעים פיצויים מאת הנתבעת. בין אם הנתבע נהג בעצמו ברכב כשהוא ללא ביטוח ובין אם הרשה לתובע לנהוג ברכב, הוא משולל זכאות (ריבלין, עמוד 524 והפסיקה שם) וכן רע"א 2853/96, "קרנית"-קרן פיצויים לנפגעי תאונות דרכים נ' פרח 3.3.99.

בענייננו, לא היה קושי להוכיח כי הרכב היה ללא ביטוח, שכן הנתבע בעצמו אישר כי לא חידש את הביטוח שהסתיים ב- 30.4.07.

אי לכך, התביעה של מר סלחוב רינט כנגד "קרנית" והתובע בתיק 296-10-08 נדחית.

כך גם נדחית הודעת צד ג' אותה הגישה הנתבעת כנגד מר סלחוב .

הנתבעת זכאית להשבה מאת הנתבע על פי החוק.

יש להמשיך בהליכים בתביעתו של התובע, על מנת לקבוע את גובה הפיצוי המגיע לו.

התובע הגיש בקשה למינוי מומחה בתחומים שונים שהוא כותב ו\או: התחומים הם אורתופדיה, נוירולוגיה, נוירוכירורגיה, פסיכיאטריה, פלסטיקה, שיקום, או כל תחום אחר. לבקשה צורף סיכום האשפוז של בית החולים רמב"ם, ממנו עולה כי אכן התובע נפצע בצורה חמורה בחלקי גופו השונים. כן הוגשו סיכומי אשפוז נוספים של הניתוחים שעבר התובע לאחר ששוחרר לראשונה מבית החולים.

הנתבעת התנגדה למינוי מומחה בטרם תוכרע השאלה מי מהנתבעים זכאי לפיצויים. לגופו של עניין טענה הנתבעת, כי ישנה חפיפה בין התחומים השונים בהם התבקש מינוי מומחה והיא סבורה, כי בשלב הראשון יש למנות מומחה לתחום הנוירולוגיה בלבד והוא זה אשר יתייחס לצורך במינוי מומחים נוספים.

סבורני, לאחר שעיינתי בסיכומי האשפוזים השונים של התובע, בהתחשב בפגיעה הראש הקשה שהייתה לו והשברים המרובים בגופו, אשר אף הביאו לקיצור רגלו הימנית בכ-4-5 ס"מ לפחות, כי יש למנות בשלב זה מומחים בתחום האורתופדי והנוירוכירורגי. מומחים אלו התבקשו לחוות דעתם אם יש צורך במינוי מומחים נוספים.

באי כוח הצדדים יואילו להודיע לבית המשפט בתוך 15 יום מהיום אם יש מומחים מוסכמים עליהם בתחומים אלו. בהעדר הסכמה ימונו מומחים מתוך המאגר העומד לרשות בית המשפט.

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לבאי כוח הצדדים.

ניתן היום, ט"ו אלול תשע"ג, 21 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.