מתורגמנית לשפה הרוסית הגב' לידיה שלומוב

שעת תחילת הדיון: 08.45

1. כתב האישום מייחס לנאשם עבירה של תקיפה בניגוד לס' 379 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

2. על פי עובדות כתב האישום, בתאריך 30.4.12 בסמוך לשעה 13:00, הטיל המתלונן, מר אריה לוי את מימיו בסמוך לחנותו של הנאשם ברחוב פינסקר פינת רחוב הברון הירש בפתח תקוה. הנאשם היכה את המתלונן באמצעות מכת אגרוף בראשו וכתוצאה מכך נחבט המתלונן אל הקיר.

3. בתשובת הנאשם לאישום, אישר הנאשם כי המתלונן הטיל את מימיו באותו מועד, ואישר כי צעק על המתלונן, אולם טען כי לא היכה אותו.

ראיות המאשימה

4. מטעם המאשימה העידו המתלונן והשוטרת רינה טיירי. הוגשו בהסכמה הודעת הנאשם, דו"ח עימות שנערך בין הנאשם למתלונן, ומזכר של השוטר סרגיי פנצ'נקו.

5. המתלונן, בן 67, העיד כי התגורר בפתח תקוה בעבר. הוא העיד כי הוא סובל ממחלת הסכרת, אשר גורמת לדבריו לכך שכאשר הוא רוצה להטיל את מימיו, הוא צריך לעשות זאת בתוך זמן קצר. לדבריו במועד הארוע הגיע לפתח תקוה לשם פגישה עם עורך דין. הוא חש בצורך להטיל את מימיו ופנה לכיוון המקום בו סבר כי נמצאים שרותים ציבוריים. משראה כי השרותים שהיו במקום כבר לא קיימים, חצה את הכביש וחיפש מקום להטיל את מימיו. הוא נעמד ליד אתר בניה, בסמוך לחנותו של הנאשם, אותו לא הכיר, והחל להטיל את מימיו מול גדר המתכת של האתר. בשלב מסוים חש מכת אגרוף בראשו. ראשו נחבט בקיר המתכת, הוא חש מטושטש למספר שניות וכשהסתובב ראה את הנאשם עומד מולו וצועק עליו בעברית ורוסית.

6. השוטרת רינה טיירי העידה כי נקראה למקום הארוע ביום 21.5.12, כלומר כשלושה שבועות לאחר שהתרחש, ונאמר לה כי מדובר בארוע תקיפה. לא נאמר לה כי הארוע התרחש מספר שבועות קודם לכן. במקום פגשה את המתלונן והוא הצביע על הנאשם כמי שתקף אותו. העדה עיכבה את הנאשם לחקירה.

7. בהודעת הנאשם אשר סומנה ת/1, טען הנאשם כי לא תקף אף אחד, כי היה בחנות במשך כל אותו יום, וכי לכל היותר יכול היה לצעוק.

8. בדו"ח העימות שנערך בין הצדדים חזר המתלונן על עיקרי הארוע, ואף הנאשם חזר על גרסתו במסגרתה הכחיש את התקיפה אך טען כי יכול היה לצעוק על המתלונן.

ראיות ההגנה

9. הנאשם העיד כי הינו בן 64, נשוי ואב לילדים, וכי בעת הארוע היה בעלי החנות. כשנשאל על הטענה שתקף את המתלונן, הכחיש כי תקף, אך השיב – "אני יכול להגיד שהוא עמד בפינה, ברור שהוא עמד בפינה, כמעט כל יום מישהו משתין בפינה הזאת והוא לא האחד והיחיד" (ע' 14 ש' 8-9). הוא טען כי מספר פעמים בעבר שברו אנשים את חלונות החנות וכי הוא ידע שיכולים לתקוף אותו, אך הוא עצמו לא תקף אחרים.

10. הנאשם העיד כי במקום הארוע יש בליטות וחוטי תיל, ולפיכך טען כי אם מישהו היה תוקף את העד הוא היה נפגע באופן משמעותי יותר מהפגיעה אותה תאר המתלונן.

11. מעדות הנאשם עלה כי הוא מכיר את המתלונן. הוא העיד כי ראה אותו לעיתים רחוקות, כלומר הכירו וזיהה אותו, וכי ראה את המתלונן נכנס למסעדה שליד החנות, אשר בה, לדבריו, מצויים שרותים (ע' 14). כן העיד כי השרותים הציבוריים נמצאים במרחק של 30 מ' מהחנות.

12. כשנשאל הנאשם מה הוא עושה כשאנשים מטילים את מימיהם במקום, השיב שהוא צועק. עוד הוסיף, כי אם מדובר בדוברי רוסית הוא אומר להם שיתביישו, אולם עם דוברי עברית אינו מדבר שכן לדבריו כמעט אינו שולט בשפה (ע' 15 ש' 2-4).

13. כעד הגנה העיד פרולוב וסבלוד. הוא העיד כי שכר מחלקה בחנותו של הנאשם, ולדבריו לא שמע על הארוע עד שהתבקש למסור הודעה על כך במשטרה (ע' 18 ש' 14-16).

14. כשנשאל על התופעה בה אנשים מטילים את מימיהם ליד החנות השיב כי הדבר נעשה באופן קבוע וכי הוא והנאשם היו צועקים עליהם ומבריחים אותם מהמקום (ע' 18 ש' 20-22). לדבריו היה זה ארוע שגרתי לצעוק על אותם אנשים, אולם לא נעשה דבר מעבר לכך.

דיון והכרעה

15. לאחר ששמעתי את העדים שהעידו בפניי, הגעתי למסקנה כי הוכח מעבר לספק סביר כי הנאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

16. נתתי אמון בעדותו של המתלונן, אשר חזר על הארוע הקצר באופן דומה בכל גרסאותיו. עיקרי הארוע נמסרו באותו אופן הן ביום הארוע במשטרה, הן בחדר המיון, הן בעימות והן בפניי.

17. העד הסביר כי הגיע לפתח תקוה לצורך פגישה עם עו"ד אשר משרדו נמצא לא רחוק ממקום הארוע, וכי הפגישה היתה בנוגע לדירות שיזם את בנייתן בעיר (ע' 6). עם זאת הסביר כי אף שמשרד עוה"ד שלו נמצא לא רחוק ממקום הארוע, בשל מחלת הסכרת לא יכול היה להמתין עד שיגיע אל אותו בנין משרדים, וכי ביחס למגבלה הנובעת ממחלתו המשרד ממוקם רחוק יחסית (ע' 6). לכן, לדבריו, פנה למקום הנמצא כ-10-15 מטרים מחנותו של הנאשם, וניסה למקם את עצמו בפינה הקיצונית ביותר של האתר.

18. הוא עמד על כך שאין לו מניע לטפול עלילות על הנאשם, והודה בכנות כי גם הוא לא סבור שאנשים צריכים להטיל את מימיהם ברחוב, אולם הסביר כי לא היתה לו ברירה (ע' 6 ש' 10-15).

19. העד העיד כי קיבל מכה מאחורי ראשו – זו המכה שלדבריו נתן לו הנאשם, ומלפנים – מהגדר (ע' 8). הוא הבהיר כי לא ראה את התוקף ברגע שזה היכהו, שכן עמד עם פניו לגדר, אולם הוא הסתובב אחרי פרק זמן קצר של התאוששות וראה למולו את הנאשם (ע' 8), ומכך הסיק כי הוא שתקף אותו, שכן אותו ראה מיד לאחר התקיפה (ע' 10). הוא הבהיר כי כל הארוע, מרגע שקיבל את המכה ועד שהסתובב, נמשך מספר שניות בלבד, וכי "אין שום מצב שחוץ מיבגני מישהו אחר היכה אותי כי יבגני היה האדם היחיד שעמד בסמוך אלי ממש במרחק של כמטר ממני והמשיך עם סדרת הקללות ולא צריך להיות חכם גדול כדי להבין שהוא האדם היחיד שתקף אותי באותו מעמד" (ע' 10 ש' 19-22). בחקירה חוזרת הבהיר כי פרק הזמן בין קבלת המכה ועד שהסתובב היה כ-3-5 שניות.

20. הוא הבהיר כי זיהה היטב את הנאשם לאחר שהטשטוש שנגרם לו למספר שניות חלף, ואז ראה את הנאשם לידו מקלל בלוויית תנועות מאיימות (ע' 6 ש' 6-8). הנאשם קילל אותו וצעק עליו בעברית ורוסית, בין היתר "זה לא תרבות, אתה חולירע" (ע' 5 ש' 15). לדבריו, במרחק של כ-10 מטר מהם לא היו אנשים, ולפיכך לא היו עדים לארוע.

21. העד הבהיר כי לא הכיר את הנאשם לפני הארוע, ולא ידע כי הוא עובד בחנות ספרים (ע' 7), אך לאחר הארוע הנאשם נכנס אל חנות הספרים, העד הלך בעקבותיו, נעמד בפתח החנות ושאל מדוע נהג כפי שנהג. לדבריו, הנאשם המשיך לדבר אליו באותו אופן, ולכן עזב את פתח החנות ופנה אל קיוסק סמוך (ע' 7). הוא הבהיר כי אף שאמר במשטרה כי נכנס אל החנות והנאשם "זרק" אותו משם, הוא לא נכנס ממש לחנות אלא עמד בפתחה, וכי הנאשם לא "זרק" אותו אלא המשיך לקלל.

22. בטענת ההגנה לפיה המתלונן ניסה "לנפח" את הארוע בעת חקירתו במשטרה, בכך שמסר כי הנאשם "זרק" אותו מהחנות, אין הסבר מדוע אם היה מדובר בניפוח הארוע לא דבק בכך העד גם במהלך עדותו בבית המשפט. לפיכך, העובדה שהמתלונן הבהיר למה התכוון כאשר אמר שהנאשם "זרק" אותו, נותנת משנה תוקף לעדותו. אין המדובר בסתירה אלא בצורת ביטוי, אשר עולה בקנה אחד עם תחושתו של העד כאשר הנאשם המשיך לקלל אותו בפתח החנות ולדבר אליו באותו טון בו דיבר אליו בעת הארוע (ע' 7).

23. המתלונן העיד כי לאחר הארוע פנה לקיוסק, שם התאושש ושתה, ולאחר מכן הגיש תלונה בתחנת פתח תקוה ונסע לבדיקות בבית החולים בלינסון, שכן כתוצאה מהמכה כאב ראשו והוא חשש כי נפגע. לדבריו עבר צילום בבית החולים, ובהמשך במשך כשלושה חודשים דמעה עינו השמאלית. העד העיד כי כתוצאה מהמכה נוצר סימן אדום במצחו וכך גם בארובת עין שמאל.

24. מהתעודה הרפואית שהגיש, אכן עולה כי הוא הגיע לבית החולים בלינסון ביום הארוע בשעה 14:30, ובתיאור הארוע נרשם כי מדובר בחבלת ראש. תאור המעשה שנרשם מפיו באותה תעודה עולה בקנה אחד עם הדברים עליהם העיד, ואני מוצאת בכך חיזוק לגרסתו. העד עומת עם כך שבתעודה לא מצוין אודם במצחו, והשיב כי סימן החבלה לא היה בולט, ולא היה מדובר בשטף דם. לדבריו, הוא נחבט בפח גלי, בו אין זיזים, אחרת היה נגרם לו פצע משמעותי יותר (ע' 9). כן עמד על כך שנעשה לו צילום ראש.

25. נטען על ידי ההגנה כי היה פער בתאורו את הארוע בין העימות לעדותו, אך לא מצאתי הבדלים משמעותיים באופן בו תאר העד את הארוע וזיהה את הנאשם.

26. מטעם ההגנה הוגשה הודעת העד במשטרה וסומנה נ/1. בהודעה, אשר נמסרה ביום הארוע בשעה 13:31, תאר העד את הארוע באופן דומה לאופן בו העיד עליו בבית המשפט, הסביר כיצד ראה את הנאשם נכנס לאחר התקיפה לחנות הספרים, וכיצד התקשר אל המשטרה ונאמר לו תחילה כי תישלח ניידת ובהמשך נאמר לו להגיע אל התחנה ולמסור תלונה. בכך נדחית טענת ההגנה כאילו אין תמוכין לתאור זה של העד את השתלשלות העניינים בכל הנוגע להזעקת המשטרה, שכן העד כבר בהודעתו במשטרה מסר כי קרא למשטרה וזו בוששה מלהגיע. אין כל הערה בהודעה או בראיות שהוגשו לבית המשפט כי תאורו את מגעו עם המשטרה אינו מדויק. הודעתו, בדומה לעדותו בבית המשפט, מצומצמת, ממוקדת ומתארת את הארוע כהוויתו וכפי שהתרחש.

27. השוטרת רינה טיירי העידה כאמור בדבר זיהוי הנאשם על ידי המתלונן בחנותו. לא מצאתי כי בכך שסברה כאשר נקראה למקום כי הארוע התרחש באותה עת יש כדי להשליך על מסקנותיי, ולא נטען כי המתלונן הוא שהציג בפניה מצג זה. העדה הבהירה כי זה מה שהבינה כאשר הוזעקה למקום על ידי המוקד המשטרתי. יצויין בהקשר זה כי סברת ההגנה לפיה הגעת המשטרה למקום לאחר מספר שבועות נבעה מלחץ שהפעיל המתלונן או מתלונה נוספת לא הוטחה באף אחד מעדי התביעה, ואין לה על מה להתבסס.

28. התרשמתי כי המתלונן לא העצים ולא הגזים. הוא סיפר את סיפור המעשה כפי שהתרחש, ובכללו את החלק הפחות נעים מבחינתו, קרי הצורך הדחוף בהטלת מימיו והעובדה כי עשה זאת במקום ציבורי. הוא הסביר מדוע מצא את עצמו מטיל מימיו לא רחוק מחנותו של הנאשם, ולא נטען כי יש לו מניע כלשהו להעליל על הנאשם, למעט טענת הנאשם כי מדובר בנוכל סדרתי, טענה אותה אני דוחה.

29. נוכח עדות המתלונן, בה נתתי כאמור אמון, אני קובעת כי פרק הזמן שחלף מאז קיבל המתלונן מכה בראשו ועד שהסתובב היה בן שניות מועטות, כפי שהעיד, וכי כאשר הסתובב ראה רק את הנאשם מולו, וכי לא היו אנשים אחרים בקרבת מקום אשר יכולים היו להכותו. גם העובדה שלפי עדות המתלונן, לאחר שהוכה הנאשם צעק עליו, מחזקת את המסקנה כי הנאשם הוא שתקף אותו, שכן התקיפה והצעקות קשורות זו בזו.

30. מעשי המתלונן, אשר מיד לאחר הארוע התעמת עם הנאשם בחנותו, ואז פנה אל תחנת המשטרה ומיד לבית החולים, מלמדים על ארוע שהתרחש. טענת ההגנה כי המתלונן עשה כל זאת - הטריח עצמו למשטרה ולבית החולים, עבר בדיקות בבית החולים, והכל ללא סיבה ניכרת לעין, אינה סבירה.

31. איני מקבלת את הטענה הנרמזת לפיה אדם אחר תקף את המתלונן. המתלונן עמד על כך שהנאשם הוא שתקף אותו, ואין סיבה לפקפק בזיהויו. העובדה שלא ציין במשטרה כי מדובר בבעל זקן אינה פוגמת בזיהויו, שכן כאשר מתבקש אדם לתאר אדם אחר, עימו אין לו קשר קודם, מדרך הטבע התאור אותו הוא מוסר אינו מלא. יצויין כי אף הנאשם לא שכנעני כי לא היה במקום, כפי שיפורט בהמשך. כאמור, מאמינה אני למתלונן כי במקום לא היו אנשים אחרים באותה עת, ולפיכך אני קובעת כי הנאשם הוא שניצב מולו כאשר הסתובב.

32. לא נתתי אמון בעדות הנאשם בפניי, אשר לא היתה אחידה בשאלה האם הוא מכיר את הנאשם, האם צעק עליו, והאם נהג לצעוק על מי שהטיל מימיו במקום.

33. הנאשם טען בבית המשפט כי אינו זוכר את המקרה וכי אינו זוכר אם נהג לצעוק על אנשים אשר הטילו את מימיהם במקום, והעיד כי בדרך כלל ניגש לאותם אנשים, דיבר עם דוברי הרוסית, ויכול היה להגיד להם שיתביישו, אולם אין טעם לדבריו בצעקות עליהם (ע' 17 ש' 7-20). זאת אף כי העיד קודם לכן שנהג לצעוק על אותם אנשים (ע' 15 ש' 2 וע' 16 ש' 14), ואף כי שלוש פעמים במהלך ההודעה הקצרה במשטרה, ת/1, חזר על האפשרות כי צעק על העד (ת/1 ש' 1, ש' 13 ו-ש' 23).

34. יצויין בהקשר זה כי דברי הנאשם לפיהם בדרך כלל היה ניגש אל האנשים במקום וצועק עליהם, וכי כמעט אינו מדבר עברית, מחזקים את גרסת המתלונן לפיהם הנאשם ניגש אליו וצעק בתערובת של רוסית ועברית.

35. הנאשם טען כי אינו זוכר את הנאשם מיום הארוע והסביר כי התכוון לאמר שיכול להיות שהעד היה במקום, אולם הוא זיהה אותו רק לאחר העימות במשטרה (ע' 14 -15). עם זאת, כאשר נשאל כיצד בעימות אמר שאולי פעם ראה את העד השיב שהוא חושב שהעד נכנס לחנות, וכן כי הוא גר בפתח תקווה, בניגוד לעדות המתלונן, וכי הוא רואה אותו ליד החנות לעיתים קרובות (ע' 15 ש' 31-32). הוא נשאל אם הוא זוכר שהעד הטיל את מימיו ליד החנות, והשיב כי אינו זוכר זאת (ע' 16 ש' 8).

36. הנאשם העיד כי בכל יום אנשים מטילים את מימיהם במקום, כי המקום נמצא 4 מטרים מחנות, וכי כתוצאה מהריח הרע שנובע מכך לא ניתן להיכנס אל החנות (ע' 14 ש' 31-32). הדברים מהווים הסבר לכעס אשר תקף ככל הנראה את הנאשם, כאשר ראה את העד מטיל את מימיו במקום.

37. כשנשאל כיצד בתשובתו לאישום טען כי צעק על המתלונן, השיב כי לא דיבר בבית המשפט (ע' 17 ש' 4). יוזכר בהקשר כי ס' 152 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, קובע כי תשובה לאישום הינה תשובת הנאשם, אשר "יכול שתיעשה על ידי סניגורו". מכאן, שהדין רואה את דברי ב"כ הנאשם בענין זה כדברי הנאשם עצמו. עוד יצויין כי הנאשם נכח באולם בית המשפט בעת שנמסרה תשובתו לאישום, ואף עורך דינו לא טען בפניי כי תשובתו לאישום לא היתה על דעת הנאשם. משכך, אני קובעת כי הדברים נאמרו בשם הנאשם בתשובתו לאישום, ויש בהם סתירה לגרסתו בפניי כאילו אינו זוכר את הארוע.

38. עוד יצויין, כי בעימות שבוצע במשטרה בינו לבין המתלונן, טען הנאשם כי לא תקף את המתלונן, וכי "אני יכולתי רק לצעוק". המתלונן לא הכחיש מפורשות את הארוע עצמו, במהלך העימות, ולא טען כי לא יצא מהחנות לצעוק על אנשים, אלא אך טען כי לא תקף את המתלונן.

39. הנאשם אישר כי אין לו סכסוך עם העד (ע' 16 ש' 12). כשנשאל מדוע יתלונן עליו העד, השיב כי הוא חושב שהעד הינו נוכל סדרתי. הוא הסביר כי הסיק זאת מכך שהעד העיד כי הוא תושב רעננה אולם הנאשם ראה אותו לא פעם אוכל במסעדה הסמוכה לחנותו, וכי יכול היה להשתמש בשרותים שבחנות, וכן כי השרותים הציבוריים אכן הוזזו מהמקום, אולם לא למרחק רב (ע' 16 ש' 15-26). תשובותיו אלו, אף כי הן נוגעות לסוגיות שאינן במרכז האישום, הינן תמוהות, והסקת המסקנות שעשה אינה ברורה ואינה משכנעת.

40. כאמור, בתשובתו לאישום אישר הנאשם כי העד היה במקום, וכי הנאשם ראה אותו מטיל את מימיו וצעק עליו. גרסתו לפיה היה ניגש אל אנשים שהטילו מימיהם במקום והיה אומר להם להתבייש, מחזקת את עדות המתלונן ועולה בקנה אחד עם עדותו לפיה הנאשם אמר לו כי מה שהוא עושה "זה לא תרבות".

41. עדות עד ההגנה פרולוב וסבלוד באשר לארועי אותו יום הינה למעשה סברה, שכן העד טען כי לו היה מתרחש הארוע המתואר בכתב האישום, היה מספר לו על כך הנאשם (ע' 18 ש' 18-24). לדבריו הוא לא זוכר את יום הארוע, שכן לא התרחש באותו יום דבר חריג. עם זאת טען שהוא זוכר שהיה בחנות (ע' 19 ש' 11-20). ברי כי שתי הטענות אינן יכולות לדור בכפיפה אחת – אין בידי לקבל את הטענה הן שהעד אינו זוכר את אותו יום, והן כי היה בחנות באותו יום, אף כי מהראיות עלה כי לפחות פעם אחת בחודש יצא מהחנות בשעות העבודה לשם רכישת דיסקים עבור החנות. אף מזכרו של השוטר פנצ'נקו בענין זה (ת/3), אינו תורם דבר להבהרת תמונת הראיות, ככל שהדבר נוגע לעדות וסבלוד.

42. בחקירה נגדית הרחיב העד כי כאשר אנשים הטילו את מימיהם במקום הם נהגו לצעוק עליהם – "אתה לא מתבייש", "זה לא שרותים", ו"לכו מפה" (ע' 19 ש' 1-3). נוכח דברים אלו אני קובעת כי עד ההגנה לא סייע לנאשם להוכחת טענותיו, ועדותו אף פגמה במהימנות הנאשם, אשר העיד כי אין טעם בצעקות, שכן לעדות חברו השניים נהגו לצעוק על אנשים שהטילו מימיהם בסמוך לחנות. התנהלות הנאשם כפי שתאר המתלונן – קללות וצעקות, מתיישבת עם תאור עד ההגנה את התנהלותו והתנהלות הנאשם בשעה שאנשים הטילו מימיהם במקום, וכאמור אף עם גרסת הנאשם עצמו, באשר השניים אישרו למעשה כי נהגו לצאת מהחנות ולצעוק בעברית רצוצה וברוסית על אלו שהטילו מימיהם בסמוך לחנותם.

43. נוכח כל האמור, נתתי אמון כאמור בעדות המתלונן, לא מצאתי סיבה לכך שהמתלונן יעליל על אדם שאינו מכיר, ואף לנאשם לא היתה הנמקה מדוע יעליל עליו המתלונן. לא נתתי אמון בגרסת הנאשם, ולפיכך אני קובעת כי המאשימה הוכיחה מעבר לספק סביר את המיוחס לנאשם, ומרשיעה אותו בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

ניתנה היום, כ"ו טבת תשע"ד , 29 דצמבר 2013, במעמד הצדדים

חתימה