מונחת בפני בקשה לסילוק על הסף של תביעה לתשלום הפרשי שכר טרחת שמאי בשל כתב ויתור וסילוק עליו חתם התובע.

דין הבקשה להתקבל.

כתב הויתור והסילוק הוא ברור וחד משמעי ולפיו הסכים התובע לתשלום סך נוסף של 1,060 ₪ בגין ירידת ערך, מעבר למה ששולם לו וזאת לסילוק סופי ומלא של תביעתו ואחר שהוסבר לו כי הוא רשאי להתייעץ עם עו"ד או סוכן ביטוח.

כתב הויתור נחתם ע"י התובע לאחר שידע כי הנתבעת 2 חולקת לא רק על דרישתו לענין ירידת ערך אלא גם על דרישתו בענין שכ"ט השמאי.

סעיף 2 המתייחס למרכיבי התשלום שנותרו שנויים במחלוקת, נותר ריק, היינו לא נותרו סעיפים שאינם שנויים במחלוקת כאשר התובע אישר בחתימתו כי הוא מסכים להצעת הפשרה שהינה לסילוק סופי ומלא של תביעתו.

אין בפי התובע טענה כי חתם על כתב הסילוק בשל הטעייה או כפייה או עושק מצד הנתבעים. אף אין בפיו טענה בדבר הטעיה או כי הנתבעים ידעו על טעותו של התובע באשר למשמעותו של כתב הסילוק.

גם אם מדובר היה בטעות חד צדדית של התובע הרי שהתובע לא עתר לביטול כתב הויתור בשל אותה טעות. התובע גם לא טען כי אלמלא אותה טעות לא היה חותם על כתב הויתור והסילוק.

גם שיקולי צדק, אינם מטים את הכף לטובת ביטול כתב הויתור בפרט בשים לב לכך שהסכום ששולם לשמאי ע"י התובע נראה על פניו מופרז ובלתי סביר וכאשר לתובע אושר שכ"ט שמאי בסך של 1200 ₪(!) מה גם שבמקרה של טעות חד צדדית, רשאי בית המשפט גם לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה (ראה סעיף 14 (ב) לחוק החוזים).

לפיכך, התביעה נדחית.

התובע שהסתיר את דבר קיומו של כתב הויתור מעיניו של בית המשפט ישלם לנתבעת 2 שכ"ט עו"ד בסך של 500 ₪ בתוספת מע"מ.

המזכירות מתבקשת לשגר את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ' שבט תשע"ג, 31 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.