התובעים ע"י ב"כ עו"ד א. שפירא

הנתבעת ע"י ב"כ עו"ד א.מ. סגל ו/או ת. כהן

עסקינן בתביעה כספית שהועמדה על סך של 135,994 ₪.

התובעים רכשו מהנתבע דירה בישוב ענתות. התובעים טוענים כי יש להשית על הנתבעת לשלם להם הסכום האמור, מחמת - חיובם ביתר בעת מסירת הדירה, עלויות הכרוכות באותו חיוב ביתר, איחור במועד מסירת הדירה ונזקים הכרוכים באותו איחור.

כפי שיובהר להלן - מצאתי לקבל את טענות התובעים באופן חלקי.

הטענות בתביעה:

1. התובעים טוענים כי לאחר ששמעו מחבריהם ומפרסומים שהנתבעת בונה פרויקט מגורים, ביישוב עלמון, הנושא את השם "נופי ענתות", פנו אל הנתבעת והתעניינו ברכישת דירה בת חמישה חדרים וגינה. לאחר שבחרו את הדירה המתאימה להם, סוכם כי מחיר הדירה יועמד על 870,000 ₪. הוסבר לתובעים כי יהא עליהם לחתום הסכם עם ההסתדרות הציונית, ללא עלות וכי היישוב הינו אגודה שיתופית אשר תנאי למגורים בו, הינו אישור של ועדת הקבלה. לשאלתם - הוסבר להם כי אין סיבה שלא יתקבלו כחברים באגודה וכי יהיה עליהם לשלם סך של 4,500$ עבור ההצטרפות אליה.

ביום 26.2.09 הוזמנו התובעים למשרדי ב"כ הנתבעת וחתמו על מסמכים רבים, כמקובל בכל עסקת מכר דירה, בין קבלן לרוכש דירה. בכלל הנ"ל גם חתמו על "נספח שינויים" להסכם שהוכן, נערך ונוסח ע"י הנתבעת. התובעים טוענים כי עיון בעסקת המכר על נספחיה, מצביע על כך שהנתבעת ניסתה להציג את העסקה, כאילו היא מעניקה לתובעים שירותי בניה ותו לא. בפועל, מדובר בעסקת מכר הכפופה לחוק המכר (דירות), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק המכר דירות"). לתובעים לא הייתה אפשרות לרכוש את הקרקע בלבד ולהזמין שירותי בניה מקבלן על פי בחירתם, והם היו חייבים לבצע את העסקה כולה, דרך ובאמצעות הנתבעת. לתובעים לא הייתה גם אפשרות לפנות לאגודה, בבקשה לרכוש שטח קרקע בפרויקט, להצטרף כחברים לאגודה ולבנות באופן עצמאי את ביתם. נטען כי התובעים רכשו את דירתם מהנתבעת, באופן שעל העסקה חלים חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות) התשל"ה-1974 (להלן:" חוק הבטחת השקעות") וחוק הגנת הצרכן התשמ"א -1981 (להלן: "חוק הגנת הצרכן").

1. על פי הסכם המכר רכשו התובעים את הדירה בתמורה האמורה, אלא שבמועד חתימת ההסכם, נמסר להם כי הם צפויים לעלויות נוספות - עמלת ערבות חוק מכר, תשלום עבור תשתיות החשמל ותשלום עבור חיבור הגז. לתובעים לא ניתנה ההזדמנות לוותר על אי אלו מהשירותים והתשלום היווה תנאי לחתימה על ההסכם. על פי ההסכם התחייבה הנתבעת למסור לתובעים את החזקה בדירה, עד ולא יאוחר, מתום 20 חודשים ממועד חתימת ההסכם, קרי עד ליום 25.10.10. כשבועיים לאחר חתימת ההסכם, הסכימה הנתבעת להעניק לתובעים הנחה של 20,000 ₪, על בסיס בקשה אישית של יאיר ביטון. מר ביטון דוד התובע 1, הינו בעל חברת בניה מובילה בירושלים ובעל היכרות עם בעלי הנתבעת - מר יוסי סאסי. הנתבעת הודיעה לתובעים - כי בעקבות פניית יאיר ביטון, עומד מחיר הדירה על 850,000 ₪. התובעים הסכימו בשמחה ועל סמך ההנחה, הזמינו פריטים וריהוט לדירה, שאלמלא ההנחה לא היו רוכשים.
2. התובעים טוענים כי בניית הדירה התעכבה ולקראת סיומה, באביב 2011, הם הוזמנו לשיחה אצל הנתבעת. הוסבר להם כי הריצוף שהותקן בדירתם לקוי. על פי המוסכם, אמורה הייתה הדירה להיות מרוצפת בריצוף אחיד, בשתי קומותיה. הנתבעת הסבירה כי הריצוף שהזמינו התובעים, חסר במלאי והציעה להם - לפרק קומה אחת ולהשתמש באריחים אלו, לתיקון וריצוף הקומה האחרת. את הקומה ממנה יפורק הריצוף, ירצפו במרצפות אחרות, לבחירת התובעים. התובעים עמדו על זכותם לקבל ריצוף אחיד בכל הבית. לאחר ויכוח ארוך נעתרה הנתבעת. הריצוף החלקי פורק משתי הקומות והוחלף בריצוף אחר. התובעים טענו כי ויכוח זה נמשך מספר חודשים והואיל ומדובר בריצוף, התעכבה כניסתם לבית, הגם שדירות אחרות בפרויקט נמסרו.
3. במקביל לעניין הריצוף, ניהלו הצדדים מו"מ לעניין הפיצוי בגין האיחור במסירת הדירה והחזקה בה. התובעים טוענים כי - לאחר שהנתבעת ויתרה על דרישתה, שלא כדין, לתשלום בגין החלפת הריצוף, היא ביקשה להקטין את הפיצוי בגין האיחור במסירה, הגם שהוא ממילא קטן. הצדדים כמעט והגיעו להבנות, אך לבסוף פוצצה הנתבעת את המו"מ בין הצדדים. בשלב זה העמידה הנתבעת לתובעים דרישה כספית, כתנאי למסירת החזקה בדירה. לאחר פניות חוזרות, הסבירה הנתבעת כי החוב נובע מביטול ההנחה שניתנה להם שנתיים ומחצה קודם לכן וחיובים נוספים. בחודש אוקטובר 2011 פנו התובעים, באמצעות בא-כוחם דאז, אל הנתבעת ודרשו לקבל החזקה לאלתר. ב"כ הנתבעת השיבה במכתב, בו נטען כי הדירה הייתה מוכנה למסירה, אך התובעים הם שסירבו לקבלה, בשל טענותיהם לגבי הריצוף.

פורט עוד כי חובם של התובעים עומד על 53,594 ש"ח - בגין המרכיבים הבאים:

17,510 ₪ בגין יתרת חוב הקרן; 1,708 ₪ בגין הפרשי הצמדה; 4,387 ₪ עבור ריבית פיגורים; 3,777 ₪ מע"מ; 18,000 ₪ עבור החלפת ריצוף; עמלת ערבות בנקאית בסך 3,213 ₪; ותשלום עבור תשתיות חשמל בסך 5,000 ₪. למכתב צורפו הודעת חוב מיום 20.9.11 על סך 27,381 ₪ והודעה נוספת ללא תאריך וחתימה ובה פורט חוב של 53,594 ₪. התובעים טוענים כי מעולם לא קיבלו את דרישות החוב האמורות (יוער כי באותו מועד התגוררו התובעים בתלפיות, בעוד המכתבים נשלחו לפסגת זאב, לכתובת שצוינה בחוזה המכר).

1. התובעים טוענים כי הנתבעת ביקשה מהם לחתום על כתבי ויתור גורפים, אשר נזקם רב והם מנגד -ביקשו לקבל מצב חשבון סופי ומפורט, אך לא נענו. ביום 10.11.11 הודיעו התובעים כי אינם מעוניינים לחתום על "העדר תביעות", כדרישת הנתבעת. רק באמצע חודש נובמבר הועבר תחשיב, על פיו צמח החוב ל-55,608 ₪, בשל חוב בגין פתיחת תיק שינויים בסך 1,500 ₪. התובעים הכינו המחאות לתשלום החוב הנטען ופנו למשרדי הנתבעת. שם נדרשו, לטענתם, לחתום על אישורים ועל כתבי ויתור שונים, כתנאי למסירת החזקה ולאי-ביטול החוזה מצד הנתבעת. לתובעים לא הייתה ברירה, אלא להיכנע להתנהגות הבריונית של הנתבעת ולכן הם שילמו את החוב - חסר הבסיס, חתמו על המסמכים הנדרשים וקיבלו מפתח. בפועל, במקום לקבל פיצוי על איחור במסירה, נדרשו התובעים לשלם לנתבעת, תשלומים רבים שלא כדין.
2. התובעים טוענים כי הנתבעת לא הייתה זכאית לדרוש ולגבות מהם סכום של 18,000 ₪, בגין תיקון הריצוף וזה לא נדרש בגלל גחמה שלהם. נטען כי הנתבעת גם לא הודיעה לתובעים שהחלפת הריצוף תיעשה על חשבונם, לא שלחה להם מכתב בנדון, לא מסרה להם הודעה אודות עלות התיקון ולמעשה התנהגה כלוקחת אחריות על העבודה הלקויה ותיקונה. בנסיבות אלו, זכאים התובעים להשבה של 18,000 ₪.

כמו כן - הנתבעת העניקה לתובעים הנחה של 20,000 ₪ ממחיר הדירה והתובעים הסתמכו על כך. נטען כי ההנחה יצרה הסכם מכר חדש, לפיו תמורת הדירה תועמד על 850,000 ₪. ההסכם מחייב את הנתבעת והיא לא הייתה יכולה לבטלו באופן חד-צדדי. לחילופין נטען כי מדובר במתנה ומשהושלמה, לא יכלה הנתבעת לחזור בה. בפועל, ביטלה הנתבעת את ההנחה בחוסר תו"ל והפכה אותה לחוב, אליו אף נוספו הפרשי ריבית והצמדה וכן ריבית פיגורים. על הנתבעת להשיב לתובעים סך של 27,381 ₪, המהווים 20,000 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה לפי חישוב הנתבעת.

ועוד; הנתבעת חייבה את התובעים בתשלום עמלת ערבות חוק מכר בסך 3,213 ₪. למרות שהעסקה הינה עסקת מכר, הכפופה להוראות חוק הבטחת השקעות. נטען כי האמור הינו בניגוד לסעיף 4 לאותו חוק. לטענת התובעים הם זכאים להשבת עמלת ערבות חוק המכר, גם לנוכח סעיף 17(ד) לחוק הגנת הצרכן, הקובע חובה לציין מחיר כולל.

כך גם, רק בעת חתימת הסכם המכר, הוסיפה הנתבעת חיוב בגין תשתיות חשמל בסך 5,000 ₪. נטען כי גם בכך הפרה הנתבעת את הוראות החוק הנ"ל. בכלל, נטען כי דרישת תשלום בגין "תשתיות חשמל" היא תמוהה. זאת מכיוון שברי כי תשתיות החשמל בדירה, מהוות חלק ממנה. לפיכך, כשנקבה הנתבעת במחיר הדירה, ברי כי כללה גם עלויות אלו. חיוב זה נחזה כלא-אמיתי ולכן התובעים זכאים להשבה של 5,000 ₪.

התובעים נדרשו עוד לשלם 1,500 ₪ עבור "פתיחת תיק שינויים", הגם שלטענתם מעולם לא הזמינו כל שינוי. התובעים מודים שביקשו הצעת מחיר לשינויים שחשבו לבצע, אך בסוף חזרו בהם, שכן הנתבעת נתנה הצעת מחיר הגבוהה ב-20,000 ₪, מהצעה אחרת שהייתה להם. לטענתם, לא נפתח תיק שינויים, לא הוכנה תכנית שינויים ולא נעשה דבר.

בגין הסכומים המפורטים, שילמו התובעים סכום אשר שערוכו ליום התביעה - מביאו לסך של 57,900 ₪.

1. הדירה נמסרה לחזקת התובעים רק ביום 1.12.11 הגם שעל פי ההסכם הייתה אמורה להימסר עד ליום 25.10.10. סעיף 9.5 להסכם קובע כי בגין איחור במסירה, תשלם הנתבעת לתובעים 400$ עבור כל חודש איחור. עוד נקבע כי איחור של עד 90 יום, לא ייחשב כפיגור ולא יזכה את התובעים בפיצוי. בפועל איחרה התובעת במסירת החזקה 13 חודשים ושישה ימים ובניכוי 90 ימים, עומד האיחור בר הפיצוי - על עשרה חודשים ושישה ימים. באשר לגובה הפיצוי, נטען כי זה מהווה תניה מקפחת בחוזה אחיד, שכן הפיצוי זעום לעומת הנזק. הפיצוי צריך לעמוד על דמי שכירות ריאליים והתובעים טוענים לפיצוי בשיעור 5,000 ₪ לחודש וסה"כ 51,000 ₪.

עוד נטען כי בשל התנהגות הנתבעת ודרישותיה חסרות תום הלב לתשלומים דלעיל, כתנאי למסירת הדירה, נאלצו התובעים לקחת הלוואה בנקאית. בגין אותה הלוואה שילמו התובעים – סך של 1,044 ₪ עמלה וכן 6,055 ₪ ריבית ועל הנתבעת לשאת גם בנ"ל. נטען כי על סמך הבטחות ומצגי שווא שיצרה הנתבעת, רשמו התובעים את ילדיהם למסגרות חינוכיות- גנים ובתי ספר- ביישוב ענתות לשנה"ל 2010. האיחור במסירת החזקה, שנעשה ללא התראה, אילץ את התובעים לנסיעות מרובות למסגרות החינוך ממקום מגורי התובעים אז- שכונת תלפיות בירושלים. התובעים נדרשו להוצאות מרובות ולאובדן זמן יקר, המוערכים ב-20,000 ₪.

הטענות בהגנה:

1. הנתבעת הכחישה את סעיפי התביעה וטענה כי יש לסלקה על הסף. נטען כי בין הצדדים נחתם הסכם מכר ביום 26.2.09. ההסכם נחתם לאחר שהתובעים פנו אל הנתבעת, קיבלו את מלוא המידע שדרשו, ניהלו מו"מ עם הנתבעת, קיבלו ממנה הנחה ושאר הטבות. ביום 1.12.11 קיבלו התובעים את החזקה בדירה, כשזו גמורה ומושלמת בהתאם לתוכניות המכר והמפרט, ראויה לשימוש ומתאימה למגורים, תוך שהנתבעת עמדה בכל התחייבויותיה לפי ההסכם ולפי כל תקן ודין.

נטען כי התובעים - הם שפנו לנתבעת בבקשות שונות, לביצוע שינויים בדירתם ואף פתחו בגין כך תיק שינויים, ביום 19.4.09. אף שבהסכם בין הצדדים, נקבע מפורשות, כי המזמין לא יהיה רשאי לדרוש מהחברה ביצוע שינויים או תוספות (ר' סעיף 6.1), הסכימה הנתבעת ופתחה לתובעים תיק שינויים. הנתבעת העבירה הצעת מחיר לשינויים שהתבקשו, זאת - במסגרת פגישה בין התובעים לבין מהנדס הנתבעת. אלא שהתובעים ניצלו את רצונה של הנתבעת, להעניק שירות טוב ואדיב והחלו במסע דרישות בלתי נגמר.

1. בהתאם להסכם היה על הנתבעת למסור את הדירה לא יאוחר מיום 25.10.10. במועד זה הייתה הדירה מוכנה למסירה והודעות נמסרו לתובעים. התובעים הם שסירבו לקבל את החזקה. התובעים עשו דין לעצמם וסרבו לקבל את החזקה, בשל פגמים קלים וזניחים בלבד, במספר בודד של אריחי ריצוף, בקומה אחת מתוך שתיים, הניתנים לתיקון פשוט וקל. הנתבעת נאותה להחליף את כל הריצוף בדירה ובלבד שיישאו התובעים בעלויות החומר-הריצוף- בסך 18,000 ₪. נטען כי התובעים לא חויבו בעלות העבודות, אשר כללו פירוק הריצוף והתקנת ריצוף חלופי. עבודות אלו הוערכו בעלות של כ-20,000 ₪. בטרם נמסרה הדירה, פנתה הנתבעת פעמים רבות אל התובעים - כדי שישלמו את יתרת חובם, בהתאם להסכם, אך אלה התחמקו.
2. הנתבעת טענה כי כשם שהתובעים חתמו על פתיחת תיק שינויים ו"שכחו" מכך, כך גם חתמו, יותר מפעם אחת, על טופס העדר תביעות כנגד הנתבעת והודו בחובם כלפיה. כל דרישות התובעים, והן היו רבות, טופלו לשביעות רצונם. הטענות בכתב התביעה נטענות בעלמא ועומדות בניגוד להסכמים ויתר המסמכים, עליהם חתמו הצדדים, לאחר שאלו שקלו את שיקוליהם. בנסיבות אלו עומדים המסמכים בתוקפם. התובעים לא צרפו לתביעתם חוות דעת של מהנדס, או של איש מקצוע מומחה אחר ולכן הם מנועים מלהעלות טענות שבמומחיות.

בהתייחס לטענות התביעה - נטען כי תשלומי התמורה, לרבות התחייבות התובעים לשאת בעלות הוצאתן של ערבויות בנקאיות, סוכמו בהסכם- בסעיף 13.1. כך גם לגבי העלויות הנוגעות לחיבור מונים לחשמל, מים, גז וכיו"ב- הוסכמו הדברים בסעיף 11.5. בכלל, מדובר בסעיפים סטנדרטיים ומקובלים, אשר הוצגו לתובעים, עובר לחתימתם על ההסכם.

התובעים הם אלו שבהתנהגותם הפסולה, הפרו את ההסכם הפרה יסודית, סרבו לקבל את החזקה, נמנעו מלשלם את יתרת התמורה ואין להם להלין אלא על עצמם. סכום הפיצוי בגין איחור במסירה, שממילא לא מגיע לתובעים, נקבע בהסכם סופי בין הצדדים, לאחר מו"מ וברי כי אינו מקפח. תיקון 5 לחוק המכר דירות, נכנס לתוקפו למעלה משנתיים, לאחר החתימה על החוזה וממילא אינו חל בענייננו.

ראיות הצדדים:

1. מטעם התביעה הוגש תצהיר של התובע 1. כן הוגשו מטעם התובעים הקלטות ותמלול של חמש שיחות של הנ"ל (אחת מהשיחות היא עם מנהל הנתבעת, שתיים - עם מהנדס הנתבעת ושתיים - עם מזכירת הנתבעת). מנגד הוגש תצהיר של מר יוסף סאסי המנהל והבעלים של הנתבעת. שני העדים הנ"ל, נחקרו בדיון ביום 29.3.15, אשר בסופו גם סיכמו הצדדים טענותיהם. לדברים שעלו מהתצהירים והחקירות - אדרש להלן אגב הכרעה במחלוקות, שבין הצדדים.

הכרעה:

1. הליקוי הנטען בדירה, מהותו והסכמות לאורו;

המחלוקת הבסיסית שבין הצדדים, נוגעת לטענה שבדירה היה ליקוי, אשר התובעים היו רשאים לעמוד על זכותם, כי יתוקן, עובר לכניסה לדירה. כאמור לעיל, נטען בתביעה כי הנתבעת הזמינה את התובעים לשיחה, אשר בה מסרה להם שהריצוף בדירה לקוי. נטען שנמסר להם עוד, כי מאחר ואין מלאי כדי לבצע תיקון, באותו סוג של ריצוף - יש צורך לפרק קומה אחת ולהשתמש באריחים המפורקים, לתיקון הקומה האחרת. הקומה שפורקה, תרוצף בנסיבות אלה, באריחים שונים. רק בתצהירו הוסיף התובע 1 טענה - כי באותה פגישה, אישר למעשה מנהל הנתבעת, טענות שהעלו התובעים, עוד קרוב לשנה לפני כן, לפיהן הריצוף פגום. התובעים טענו כי הם דחו את ההצעה, מאחר ורצו ריצוף אחיד בכל הבית.

הנתבעת טענה מנגד בהגנתה כי בפועל הדירה הייתה מוכנה למסירה עוד ביום 25.10.10, אך התובעים סירבו לקבל את החזקה, בגלל פגמים זניחים וקלים בלבד, במספר בודד של אריחי ריצוף בקומה אחת, מבין השתיים. נטען כי היה מדובר בתיקון פשוט וקל, אך התובעים עשו דין לעצמם, בניגוד לכל היגיון סביר. נטען כי הנתבעת - "לפנים משורת הדין ובתיאום מלא עם התובעים" (ר' סעיף 11 להגנה), הסכימה להחליף את כל הריצוף בדירה לריצוף חדש, לפי בחירת התובעים ובלבד שאלה ישלמו עבור עלות חומרי הריצוף (18,000 ₪). הנתבעת מצידה, תישא בעלות העבודות של פירוק הריצוף וההרכבה (20,000 ₪). בתצהיר הוסיף מנהל הנתבעת וציין כי גם בהתאם להוראות החוזה, עבודות שכאלו מביאות לדחייה תואמת במועד מסירת החזקה בדירה.

1. בעת חקירת העדים עלה כי המחלוקת המהותית היא, האם אכן דובר בליקוי המצדיק החלפת הריצוף, אם לאו;

לאחר שמיעת חקירת מנהל הנתבעת התרשמתי כי לדידו לא דובר למעשה בליקוי, אלא בסוג תיקונים אשר לעיתים מבוצעים גם לאחר המסירה והם שוליים ולא מהותיים. הוא שב והדגיש כי אין ללמוד מהסכמתו להחלפת כל הריצוף, כי אכן היה כלל ליקוי שהצדיק זאת. הסכמתו הייתה כאמור לפנים משורת הדין, רק כדי לנסות ולהגיע להסכמות עם התובעים, לישוב המחלוקת וללא חובה שבדין. כך לדוגמא אמר: "המצב של הריצוף היה תקין, מדויק וטוב. לא היה צריך להחליף. אם היו פגמים, זה לא אומר שצריך להחליף או לפרק. גם לא צריך לתקן. התקן אומר שיש פגמים שלא צריך לתקן. גם זה לא היה. כבר לא היינו יכולים לשכנע אותו. הוא עשה שטיפת מוח לכולם שזה לא טוב. גם אחרי שגמרנו, הוא פירק את המדרגות, אמר שהצבע והגיוון לא היה טוב". (ר' עמ' 21 ש' 11-8). בהמשך נשאל מדוע אם מדובר בדבר זניח וקל, הוא הסכים לבסוף לפירוק כל הריצוף. על כך ענה : "הדירה הייתה מוכנה למסירה, אך התובע לא רצה לקבל אותה. לא היה מה לפרק, את הטוב לפרק? ברגע שיורם אמר שעם זה גומרים את הפרשה, התובע היה צריך לחתום על המסמכים ולא חתם". (ר' עמ' 21 ש' 18-16). עלה מדבריו - כי אותו "יורם", הוא אח של יאיר ביטון, כלומר דוד נוסף של התובע ומהבעלים של חברת הבנייה ב. יאיר. הסתבר כי כאשר התגלה אותו סכסוך, בעניין הריצוף, התערב - יורם ביטון, הדוד וסייע לצדדים להגיע להסכמה. מדברי מר סאסי עלה כי למעשה לפנים משורת הדין ועל אף שהוא לא חשב שיש צורך בכל תיקון, הוא הסכים לאותה החלפה וזאת אם התובעים יישאו בעלות המרצפות. כאמור - מנגד תישא הנתבעת בעלות העבודה ובזה "גומרים את הפרשה" (ר' לעיל). דהיינו, לא יהיו עוד תלונות בעניין זה וגם בכל הכרוך בהחלפת הריצוף (בין עלות נוספת לתובעים ובין דחייה במועד הכניסה, הנובעת מזמן הכרוך בהחלפת הריצוף). עלה מדברי מר סאסי כי בפועל לא עמד התובע 1, באותה הסכמה. בהקשר זה אמר כך: "הוא הזמין את הריצוף ולא חתם לטובול על ההזמנה וגם לא אצלנו על מסמכים. בינתיים הוא נתן הוראה לאסף חבר שלו לפרק את הריצוף שהכול נגמר." (ר' עמ' 21 ש' 22-20). במילים אחרות, לאחר שהתקבלה אותה הסכמה בין הצדדים, באמצעות יורם ביטון - דוד התובע 1, מסר התובע לאסף, מהנדס הנתבעת, לפרק את הריצוף בדירה. עם זאת, לאחר מכן, לא עמד התובע בחלקו הנגדי בהסכמות - בדבר חתימה הנדרשת לחייב אותו בתשלום בגין הריצוף החדש ("לא חתם לטובול") וחתימה על מסמכים המסירים אחריות מהנתבעת (על כל נזק, אשר לו ניתן לטעון, בגין כל הכרוך בהחלפת מלוא הריצוף).

1. ראוי להעיר כי מנגד, התובע, כדי לתמוך בטענתו שאכן היה ליקוי ממשי, אשר הצדיק את עמידתו על החלפת כל הריצוף (חרף העלויות הנוספות וחרף דחיית מועד הכניסה לדירה) - הפנה, לשיחה שקיים עם מר סאסי. שיחה אשר מועדה המדויק לא ידוע, אך בתצהירו הוא העריך כי התקיימה לקראת אביב 2011 (ר' סעיף 11 לתצהיר). בתצהירו טען התובע כי באותה פגישה אישר הנתבע שידוע לו כי הריצוף בדירה לקוי והוא עקום בשתי הקומות ובכך אישר טענות שהעלו התובעים, עוד לפני כן. באותה פגישה, לא הגיעו הצדדים להבנות ולטענת התובע, לאחר שדודו, יורם ביטון, התערב, אמנם הסכימה הנתבעת לתקן את הריצוף בכל הבית, אך משכה את העניין מספר חודשים ומשכה את התובעים בלך ושוב, חרף פניותיהם.
2. לאחר שהאזנתי לשיחה שהתקיימה בין התובע 1 ומר סאסי, לא שוכנעתי - כי אכן מר סאסי הסכים שקיים ליקוי, כטענת התובעים. כמו התרשמותי בעת עדותו, כך התרשמתי גם בעת שמיעת ההקלטה, כי לדידו אין למעשה ליקוי ומדובר בהתעקשות מיותרת, אשר אינה נטועה בחובותיו כלפי התובעים. יש להקדים ולציין כי עלה במהלך החקירות שהתנהלו כחמש פגישות עם מר סאסי, בעניין הריצוף והתובע 1 אף אישר שהקליט את כל השיחות. כאשר נשאל מדוע לא הציג את כל השיחות שהקליט, עלה כי למעשה הוא בחר באופן סלקטיבי, איזו שיחה להציג (ר' עמ' 3 לפרו'). בנסיבות בהן לא מוצגות השיחות במלואן וקיים יתרון מובנה לתובע, היודע שהשיחה מוקלטת לצורך הליכים עתידיים (וממילא משמיע בשיחה, טענות על מנת שאלה תשרתנה אותו בהמשך) - אזי יש להתייחס בספקנות, לטענות המועלות על בסיס אותן שיחות. בנסיבות אלה ראוי לטעמי כי כל אי בהירות, או ספק, באשר לתוכן השיחות ייזקף כנגד התובעים. באותה שיחה, לא ניתן לשמוע כי מנהל הנתבעת מודה שהריצוף עקום. ממילא לא ברי שהוא מסכים כלל שנדרשת החלפה. באשר לטענה שמדובר בגוון אחר - אומר מנהל הנתבעת, במקום אחד, כי בקושי רואים את ההבדל ובמקום אחר הוא אומר כי למעשה אין בכלל הבדל. עוד הוא מציין כי התובעים חתומים על סדרה של בלטות וקיימים "ספריים" (דהיינו עודפים) מאותה סדרה, גם אם מדובר בגוון, טיפה שונה. מנגד, התובעים מלאים טענות כרימון והם טוענים שקיים בנוסף גם ליקוי בצבע של המדרגות, אך את זה לכאורה, הם לוקחים על עצמם לתקן. בשיחה טוענים התובעים שהם אמרו כבר לפני שנה שהבלטות עקומות. ההתרשמות מדברי התובע ואשתו, באותה שיחה, היא כי הם מעלים טענות, תוך ידיעה שאלה מתועדות, לצורך כל הליך עתידי שיידרש.
3. יתרה מכך, על אף שלטענת התובעים הם התריעו על קיום ליקוי בריצוף, עוד זמן רב לפני אותה פגישה. על אף שכפי שעולה מהבחירה להקליט שיחות, הם נערכו כבר בשלב מוקדם, לאפשרות שיצטרכו לנהל הליכים משפטיים - באופן מפתיע, הם לא טרחו לתעד את הליקויים הנטענים (ולו ליקויים אשר לטענתם, לאורם היה צורך להחליף מרצפות בודדות). הם לא טרחו גם לפנות בכתב בעניין זה ולו פעם אחת - בכל אותה שנה בה, הם כביכול, מפנים לליקויים (כך לפי הנטען בהקלטה). לא היה בפי התובע 1 הסבר לאותו מחדל. ההסבר - "לא חשבתי על זה כנראה בזמנו", לא היה משכנע. בעניין זה ר' עמ' 9 החל מש' 19. יתרה מכך, על אף שכאמור כבר בכתב ההגנה כפרה הנתבעת בטענה שהיה כלל ליקוי וטענה כי היה מדובר בדברים זניחים וההסכמות היו לפנים משורת הדין. לא טרחו התובעים לזמן לעדות גם את אותו יורם ביטון, אשר התערב במחלוקת. מטבע הדברים, הייתה אותה עדות יכולה לשפוך אור - על השאלה העומדת במוקד התביעה; האם היה ליקוי המחייב תיקון, האם דובר למירב בתיקון זניח כטענת מנהל הנתבעת, או שאכן היה מדובר בליקוי אשר יש ממש בעמידת התובעים על כך שהוא מחייב החלפת כל הריצוף (ובנסיבות בהן בלטות נוספות מאותה סדרה, הן בשינוי גוון קל, אם בכלל). מיותר לציין כי בעניין עצם הליקוי אשר לאורו התפתח הסכסוך, הנטל הוא על התובעים.
4. בשיחות נוספות שהוצגו (כאמור לעיל - שתי שיחות עם מזכירת הנתבעת ושתי שיחות עם מהנדסה), אני סבורה שיש דווקא תמיכה בגרסה שהעלה מנהל הנתבעת, באשר להסכמות שהתקבלו. כך כאשר הוסבר לתובע 1, בשיחה עם מזכירת הנתבעת כי עליו לשלם 18,000 ₪ בגין הריצוף, משיב התובע: "הריצוף לא עלה 18,000 ₪. הריצוף עלה כולל מע"מ, 7,500 ₪, יש לי את הקבלה" (ר' בתמלול השיחה השלישית, עמ' 11 ש' 21). הטענה כי בידי התובע קבלה, עולה בקנה אחד עם הטענה כי ההסכמה הייתה שעליו לשאת בעלות הריצוף. חרף אותם דברים, לא רק שהתובע לא הודה באותה הסכמה, אלא הוא גם לא הציג את אותה קבלה, אשר קיימת למעשה הודאה כי היא בידיו (זאת, ככל שהיה בכוונתו לסתור את הטענה שעלויות הריצוף הן 18,000 ₪). כאמור לעיל, התובע גם בחר שלא להביא כעד מטעמו את דודו, אשר מטבע הדברים היה ניתן ללמוד מעדותו הן על מצב הדירה והן על ההסכמות המדויקות שהתקבלו. איני סבורה שניתן להשלים מחסור ראייתי זה, על בסיס שיחות שמקליט התובע - כאשר הוא יודע שהן מוקלטות ואשר בהן הוא בוחר להציג דווקא למהנדס הנתבעת (אשר לא ברי עד כמה ואם בכלל - היה מעורב בהסכמות), כיצד הוא רואה את הדברים.
5. אעיר כי - ככל שיונח (כפי שטוענים התובעים, על אף שלא שוכנעתי בכך), שהתובעים פנו מספר פעמים, במהלך השנה שקדמה לאותה פגישה והתריעו על ליקוי בריצוף, ממילא אין מקום לטענה בכתב התביעה, כאילו רק בפגישה אליה זומנו על ידי הנתבעת, באביב 2011, הוסבר להם שיש ריצוף לקוי בדירה. אפנה גם לעובדה - שבכתב התביעה נטען כי התובעים למדו על הליקוי הנטען, בפגישה שזימנה הנתבעת. בתצהיר התובע 1 נטען, בניגוד לכך, כי התובעים הפנו לליקוי כבר שנה עובר לפגישה ובאחת מהשיחות המוקלטות - קיימת גרסה שלישית, לפיה אפילו שנתיים וחצי עובר לאותה שיחה, מיום 28.7.11 - אמרו התובעים שהריצוף, לכאורה "דפוק" (ר' עמ' 4 ש' 16 - בתמליל השיחה מאותו מועד).
6. בסופו של יום - לא שוכנעתי אפוא כי היה אכן ליקוי אשר הצדיק את עמדת התובעים. באשר להסכמה שבין הצדדים - התרשמתי כי יש ממש בטענת מנהל הנתבעת שהוא הסכים רק לפנים משורת הדין, לבצע החלפה של כל הריצוף, אך עדיין היה על התובעים לשאת בעלות החומרים והייתה גם הסכמה שהם יוותרו על כל טענה, או תביעה, שעשויה להיות כרוכה באותו עניין. התרשמותי הייתה כי חרף אותה הסכמה, מצאו הצדדים, בסופו של יום, דרכם לבית המשפט - מאחר והתובעים לא עמדו בהסכמה ובתגובה לכך בוטלה הנחה שניתנה להם. נראה כי בתחילה לא הסכימו התובעים לשאת בעלות הריצוף (ר' דברי מנהל הנתבעת בעמ' 21 :"ולא חתם לטובול על ההזמנה") וכאשר כבר נשאו בזו (ר' דברי התובע עצמו שהקבלה בידיו), עדיין היה בכוונתם להגיש תביעה בגין איחור במסירה וכיו"ב. נראה כי על רקע זה, בחר מנהל הנתבעת, לבטל את ההנחה שניתנה במחיר. להתרשמותי, מהלך אחרון זה, הוא שהוליד את התביעה דנן. לשאלה האם היה זכאי מנהל הנתבעת לבטל ההנחה, אדרש בהמשך. עובר לכך, אעבור לבחון מחלוקת נוספת משמעותית שבין הצדדים, הנוגעת לשאלה - האם היה איחור במסירת החזקה.
7. האם היה איחור במסירת החזקה בדירה;

התובעים טוענים כי גם בהתעלם מנושא הריצוף הדירה, זו לא הייתה מוכנה במועד הקבוע בהסכם, כלומר עד ליום 25.10.10. לטענתם רק באביב 2011 - הם זומנו לשיחה בנושא הריצוף ובפועל קיבלו את הדירה ביום 1.12.11. מנגד טוענת הנתבעת כי הדירה הייתה מוכנה במועד הנדרש על פי ההסכם, אך התובעים הם שלא הסכימו לקבל אותה (הכול בגלל אותן טענות הנוגעות לריצוף).

1. לאחר שמיעת העדויות, אני מקבלת את גרסת הנתבעת. בעניין זה אפנה לכך שבהקלטה השלישית, בעמ' 8, אומר התובע בעצמו: "אנחנו לא רצינו, אנחנו לא רצינו לקבל את הדירה לפני שנה כשהיא הייתה מוכנה בגלל בעיות ריצוף, אבל זה לא רק בעיות ריצוף כי גם זה...". אכן, עת נחקר התובע על אמירה זו (המעלה כי לכאורה עוד שנה עובר לכך, הייתה הדירה מוכנה), הוא ניסה לטעון שהוא לא אמר את הדברים, אלא הקריא אותם ממסמך עליו התבקש לחתום (ר' מספר שורות מעל לכך בתמלול של אותה שיחה). לטעמי, טענה זו - לא הייתה משכנעת. היא לא עולה עם התרשמותי בעת שמיעת ההקלטה והיא גם לא מתיישבת עם כך שלא הוצג אותו מסמך, אשר עליו כביכול התבקש התובע לחתום. הטענה כי מסמך זה לא ניתן לתובעים, אינה יכולה להתקבל, מקום בו עולה מתוכן השיחה שאכן על אתר לא ניתנו להם מסמכים, אך נאמר כי הם ישלחו לבא כוחם לבדיקתו (ר' שם בהמשך השיחה). דברי התובע כי הדירה הייתה מוכנה עוד במועד מוקדם יותר, מתיישבים גם עם חקירתו בפני. אומנם התובע הכחיש בעקביות את הטענה שהדירה הייתה מוכנה, עוד בשנת 2010, אך כאשר נשאל על ידי בית המשפט, מה היה חסר אז - הפנה שוב לנושא הריצוף. אומנם הוא הפטיר כי גם לא סופקו תריסי אלומיניום וכן "היו כמה תקלות קטנות כמו חשמל ודברים כאלה שלא סודרו" (ר' עמ' 5 ש' 15-14), אך ממהות התשובה, היה ברי כי הדירה למעשה הייתה כבר מוכנה (אעיר כי מהשיחות עולה שהוא כלל לא טען לצורך להחליף התריסים והעלה נושא זה, כדוגמא לדברים עליהם ויתר).

התובע ניסה גם להתחמק מלהשיב מתי גילה את הפגמים בריצוף. הוא טען שאין הוא זוכר כמה זמן לאחר החתימה על ההסכם, היה הדבר. חרף מספר שאלות, הוא נמנע מלהפנות לתאריך משוער בו היה הדבר. רק לאחר שאלות חוזרות ונשנות - הסכים להעריך כי ראה את אותן מרצפות, אשר לטענתו היו עקומות "אני חושב או תחילת 2010 או סוף 2009, אל תתפוס אותי במילה" (ר' עמ' 10 ש' 20 והחקירה בקטע שקדם לכך, עת ניסה להימנע מלהשיב). ככל שהיה ריצוף כבר בסוף 2009, או בתחילת 2010 - ממילא סבירה טענת הנתבעת כי הדירה הייתה מוכנה למסירה, בסוף חודש אוקטובר 2010.

עלה אפוא מדברי התובע בעצמו, בין בשיחות המוקלטות ובין בחקירה בבימ"ש - כי הדירה הייתה למעשה מוכנה למסירה עוד בשנת 2010, ברם סוגיית הריצוף והמחלוקת אליה נדרשתי לעיל, היא שגרמה לעיכוב במסירה. בנסיבות אלה ולנוכח ההכרעה דלעיל - אין מקום לתשלום בגין איחור זה.

1. אציין מעבר לדרוש כי בהתאם להוראות החוזה, יש מקום לפיצוי בסך 400 דולר, בגין כל חודש של איחור. גם לו הייתי מוצאת לקבוע כי היה איחור, המצדיק להטיל תשלום על הנתבעת, מכל מקום, לא הייתי מקבלת את בקשת התובעים, לקבוע פיצוי העולה על הסכום הנקוב בחוזה. לא הונחה ולו ראשית ראיה, לתמוך בטענה שסכום הפיצוי עליו הוסכם, היה בלתי סביר, באופן המצדיק התערבות בהסכמת הצדדים. התובעים מצדם לא טרחו להציג חוזה שכירות בגין דירה אחרת ששכרו באותו זמן, לא הציגו חוזה שכירות של אחרים בגין דירה מקבילה לדירה ששכרו, או חוזה שכירות בגין דירה מקבילה לדירה שרכשו. בנסיבות אלה, לא ניתן להסתפק באמירה סתמית בסיכומים - כי לא הוגשה חוות דעת שמאית, משיקולי עלות תועלת. ניתן היה להסתפק בהצגת מסמכים אשר הצגתם אינה כרוכה בכל עלות. מקום בו נקבע כי אין להשית תשלום בגין האיחור במסירת הדירה, ממילא אין מקום גם לפסוק פיצוי בגין עוגמת נפש וטרחה, אשר נטען כי היו כרוכים בכך.
2. ההסכמה על הנחה, שאלת התנאתה והאפשרות לחזור ממנה;

מחלוקת נוספת שעלתה בין הצדדים, עניינה באותה הנחה בסך 20,000 ₪, אשר מנהל הנתבעת הסכים לתת לתובעים, בסמוך לחתימה על חוזה הרכישה ועוד בטרם עלתה מחלוקת בין הצדדים, בעניין הריצוף. על אף שבמהלך החקירות, הותרה שאלה באשר לכך שאותה הנחה, הייתה מותנית בתנאים (ר' עמ' 14 לפרו'), לאחר עיון יסודי בחומר שבפניי, אני מקבלת את טענת ב"כ התובעים כי הטענה שזו הייתה מותנית - אכן מהווה שינוי חזית. שינוי חזית אשר לו התנגדו התובעים במועד ואשר אין לאפשר אותו. בתגובה לטענות בתביעה, בדבר מתן אותה הנחה, נאמר בהגנה כדלקמן: "מוכחשת מכל וכל טענת התובעים בדבר הבטחה להנחה על סך 20,000 ₪, כנוסחה שם. הדברים ידועים לתובעים היטב" (סעיף 15 ג' להגנה). אמנם בשולי הסעיף מובעת הסתייגות מסוימת ולא מפורטת, אך בפתח הסעיף, קיימת הכחשה מוחלטת, של עצם מתן ההנחה. בנסיבות אלה, צדק ב"כ התובעים עת טען כי לא ניתן, לאחר שהוגשו כבר ראיות התביעה, לעלות לראשונה בתצהיר מנהל הנתבעת, טענה כי אכן הייתה הנחה, אך זו הייתה מותנית בתנאים. על אף שבכתב ההגנה לא הועלתה כלל טענה שעוד בעת מתן ההנחה, הובהר שהיא מותנית בתנאים מסוימים (ולמעשה ההנחה הוכחשה), טען הנתבע, לראשונה בתצהירו (ר' סעיף 31 שם) - כי הוא הסכים לתת הנחה לפנים משורת הדין ומתוך רצון טוב: "ואולם והדבר הובהר היטב טרם מתן ההנחה, הנחה שכזו ניתנת תמיד בד בבד עם תנאי, לפיו הצד אשר קיבל את ההנחה, יקפיד על תשלום יתרת התמורה ועל קיום כל יתר חובותיו על פי החוזה וכי במידה ולא יעשה כן, או יגיש תביעה, יעלה דרישות כנגד הנתבעת, אני שומר לעצמי את הזכות לבטל את ההנחה האמורה". לא רק שהעלאת טענה זו, מהווה שינוי חזית, ביחס לאמור בכתב ההגנה, אלא יש ממש עוד בטענת ב"כ התובעים כי מדובר למעשה בטענה מסוג -"הודאה והדחה". בנסיבות אלה, כאשר הנתבע הודה בעצם מתן ההנחה, אך טען כי הובהר היטב עוד טרם שניתנה, כי היא תלויה בתנאים, היה עליו הנטל להוכיח - הן את עצם ההתנאה והן את מהות התנאים. עוד מסכימה אני עם ב"כ התובעים - כי על אף שיאיר ביטון, אשר עמו סוכמה ההנחה, הוא דוד של התובע 1, הרי בנסיבות של העלאת הטענה באיחור ובהיות הטענה מסוג הודאה והדחה - מצופה שהנתבעת, היא שתזמן את מר ביטון, כדי לשפוך אור על מהות ההסכמה. את העובדה שלא נשמעה עדות אותו עד - יש לזקוף כנגד הנתבעת.

1. לא שוכנעתי כי הוסבר לתובעים שעסקינן בהנחה התלויה בדבר, ההיפך הוא הנכון. התרשמותי הייתה כי מאחר וקיימת מערכת חברית בין הדודים של התובע 1, לבין מנהל הנתבעת (זאת בהיות הנ"ל קולגות בעבודה), הרגיש למעשה מנהל הנתבעת, מחויב לאותה הנחה ואף מחויב ללכת לקראת התובעים, בכל דבר אפשרי. כך לדוגמא, באותה שיחה שהוקלטה (ושבאופן סלקטיבי הוצגה מבין כלל השיחות) - ניתן למצוא את מנהל הנתבעת טוען כי למעשה יש בהתנהגות התובעים: "ניצול מצב" (ר' עמ' 8 ש' 11, בשיחה עם מנהל הנתבעת). ההתרשמות מהאזנה לשיחה, הייתה כי בדברים אלו, כיוון לסיטואציה בה מחד גיסא ניתנה לתובעים הנחה וקיימת היכרות אישית עם קרובי משפחתם, ומאידך גיסא מעלים התובעים דרישות, אשר לעמדת מנהל הנתבעת, הן בלתי סבירות אך הנתבעים רואים עצמם רשאים להעלותן, על בסיס אותה קרבה ובהיותם מודעים גם להנחה. לא שוכנעתי כי עת ניתנה הנחה, היא הותנתה בתנאים ונראה כי רק בשלב מאוחר משמעותית, כאשר עלה הסכסוך באשר לריצוף, העלה לראשונה מנהל הנתבעת את אותה התנאה.

בהקלטה השלישית, בעמ' 4 (ר' מש' 22), אמר התובע 1 למזכירת הנתבעת כי מר סאסי אמר שהוא מוותר על 20,000 ₪ : "אחר כך לי בשיחה בצד, הוא אומר ובתנאי שאתה לא תתבע אותי ובתנאי שאתה תשלם בזמן". נראה כי היה מדובר בדברים שהועלו בשלב מאוחר יותר וזאת רק כאשר התגלה הסכסוך. באותו מקום, אומר גם התובע, כי הוא אכן שילם בזמן את כל התשלומים ובאותה עת גם לא הגיש תביעה, ולפיכך כאשר נאמר לו אז (על ידי המזכירה) כי למרות זאת, מבוטלת ההנחה, הוא איבד שליטתו והגיב: "אבל אם הוא הולך לקחת את ה-20,000 ₪ האלו, הוא עושה טעות שזה עבירה פלילית מה שהוא עושה" (ר' שיחה שלישית עמ' 4 ש' 25-24).

1. העולה מן המקובץ; לא הייתה מלכתחילה התנאה בעניין ההנחה של - 20,000 ₪. מדובר במתנה שניתנה ללא תנאים ואשר רק בשלב מאוחר מאוד, משיקולים אשר ניתן להבינם, הוסיפה הנתבעת לאותה מתנה, תנאים נלווים.
2. מקבלת אני את טענת התובע - כי לא היה ניתן באותו שלב מאוחר, להוסיף את אותם תנאים ו/או לחזור מהמתנה.

התובע טען כי על בסיס אותה מתנה, ידעו בני הזוג שבידיהם כסף פנוי לרכישת פריטים וריהוט בדירה. מהודעת דואר אלקטרוני שהוצגה - עולה כי ניתן דיווח מיאיר ביטון, לאב התובע 1, על אותה הנחה - עוד ביום 16.3.09. שוכנעתי כי אכן, מאז אותו מועד, עת דווחו התובעים על ההנחה, הם התבססו עליה. ראיה לכך ניתן למצוא בעובדה שכאשר נדרשו לתשלום האחרון, אשר כלל גם סכום זה (בתוספת ריבית והצמדה), הם נאלצו לקחת הלוואה ייחודית לאותו תשלום. בעניין זה - ר' מסמכים שצורפו לתצהיר התובע 1, כנספח 5. על אף שניתן להבין את כעסו של מנהל הנתבעת (לנוכח דרישות שהעלו התובעים ואשר הוא סבר שהן לא סבירות, ובהמשך כאשר התקבלו כבר הסכמות ואלו לא כובדו)- לא די בכך, כדי לאפשר מבחינה משפטית ביטול של אותה מתנה אשר כבר הושלמה, המקבלים הסתמכו עליה והיא ולא הייתה מותנית בתנאים (ר' סעיף 5(ב) לחוק המתנה תשכ"ח - 1968).

בנסיבות אלה, יש מקום להורות על השבת אותה הנחה וגם על הנזק שהיה כרוך בקבלת הלוואה כדי לשלם הדרוש, עת בוטלה ההנחה. מאחר ונלקחה הלוואה בסך של כ 57,000 ₪ (זו כללה גם החזר עלות הריצוף ועוד), בעוד מדובר בגין ביטול ההנחה אשר נגבתה בתוספת ריבית בסך של כ- 27,000 ₪ - אני מוצאת להשיב רק כמחצית מעלויות אותה הלוואה.

1. עמלת חוק המכר וחיוב בגין תשתיות חשמל;

לא מצאתי בטיעוני הנתבעת מענה לטענה שאין לכבד את ההתחייבות החוזית, לפיה המזמין נושא בעלות הוצאת הערבות הבנקאית (ר' סעיף 13.1 להסכם) מאחר שהסכמה זו, מנוגדת להוראות החוק. נטען כי ההסכמה אינה עולה בקנה אחד - הן עם סעיף 3 א' לחוק הבטחת השקעות הקובע כי "כל תשלומי העמלות וההוצאות הכרוכות בהבטחת כספי הקונה, לפי חוק זה (להלן- ההוצאות), יחולו על המוכר" והן עם סעיף 17 ד' לחוק הגנת הצרכן - הקובע "לא יפרסם עוסק ולא ינקוב, במפורש או במשתמע, מחיר של נכס או שירות המוצע לצרכן, אלא אם כן הוא המחיר הכולל בלבד ורק במטבע ישראלי". לטענות אלה לא ניתן מענה. אכן התובעים חתמו על הסכם הכולל את אותו סעיף 13.1 המטיל עליהם את עלות הערבות הבנקאית, אך אין מחלוקת כי באותה עת, הם לא היו מיוצגים על ידי עורך דין. לא ראיתי פסול בכך שכאשר עמדו על הליקוי שבאותה התחייבות, טענו כי יש להחזיר להם סכום זה. לפיכך יש להחזיר את הסך של 3,213 ₪ שנכלל בגמר החשבון בגין עמלת אותה ערבות.

אכן בחוזה נקבע גם (ר' סעיף 11.5) כי על רוכש הדירה לשאת בהוצאות עבור הזמנה וחיבור של מונים דירתיים לחשמל, מים וגז לרבות כל הפיקדונות שיידרשו על ידי חברת החשמל, חברת הגז ומחלקת המים בגין המונים הנ"ל, המוזמנים עבור הדירה. עם זאת, מקום בו טענו התובעים, בין השאר, כי בפועל הסכום שנגבה כביכול בגין תשתיות חשמל, לא נחזה כאמיתי - היה על הנתבעת להתכבד ולהציג ראיות מתאימות. היה עליה להוכיח כי הסך של 5,000 ₪ שנגבה בחשבון הסופי, אכן הוא מכוח אותו סעיף ומהווה החזר על בסיס תשלום שבוצע לחברת החשמל. ראיה ממין זה, לא הוצגה וממילא יש מקום להורות אף על השבת הסך של 5,000 ₪.

1. עלות פתיחת תיק שינויים;

לא מצאתי מקום להורות על השבת הסך של 1,500 ₪ שנדרשו התובעים לשלם עבור פתיחת תיק שינויים. בניגוד לטענות התובעים עלה כי עוד ביום 19.4.09, הם חתמו על הסכמה לשלם סך של 1,500 ₪ עבור פתיחת תיק שינויים והצהירו שם - "ידוע לנו כי עלינו לשלם סך של 1,500 ₪ בעבור פתיחת תיק שינוים, אשר סך זה לא יקוזז מהחשבון במידה ולא יוזמנו על ידנו שינויים. הסכום הנ"ל לא יוחזר לנו". (ר' בנספח א' לתצהיר מר סאסי מסמך אשר כותרתו "נספח י"ג). עוד עלה כי באותו מועד ביקשו התובעים לפתוח תיק שינויים ואף העבירו רשימת שינויים שביקשו לבצע וקיבלו הצעת מחיר, ביחס לאותם שינויים. התובע 1 גם אישר בחקירתו כי בגין אותם שינויים אף התקיימו פגישות עם מהנדס מטעם הנתבעת (ר' עמ' 18 החל מש' 15). אומנם בחקירה חוזרת (ר' החל מעמ' 17 ש' 20), ניסה התובע 1 להסביר מדוע למרות החתימה על הסכמה לעלות נוספת, בגין פתיחת תיק השינויים ומדוע למרות שאישר שהבין על מה הוא חותם - הוא טוען שאין הוא חייב בתשלום זה, אך הסברו לא היה משכנע. הטענה שנאמר לו שהוא יחויב בסכום, רק אם ייפתח תיק שינויים, לא מתיישבת עם העובדה שמתן הצעת מחיר מלמד שאכן נפתח בפועל תיק שכזה. אכן בהתאם להסכמה החוזית - לו היו מבוצעים השינויים, היה אותו סכום מקוזז מעלותם, אך כאשר אין מחלוקת שלבסוף בחרו התובעים שלא לבצעם, הרי בהתאם להסכמה החוזית, על התובעים לשאת בסכום זה.

1. כתבי ויתור;

הנתבעת טוענת כי בכל מקרה אין מקום לחייבה בכל תשלום מאחר וכנגד קבלת החזקה בדירה, חתמו בסופו של יום התובעים, על מסמכים בהם הם מוותרים על כל הטענות שעמדו להם, עד לאותו מועד. בעניין זה הוצג אישור דיירים על קבלת הממכר בו הם מוותרים על טענות באשר לממכר עצמו פרט לתיקונים במסגרת תקופת האחריות שבחוזה. כן הוצג סיכום דברים - בו הם מוותרים על טענות ביחס לפריטים אשר ביקשו שהנתבעת לא תשלים, אלא הם ישלימו ויבצעו (כגון עבודת הנגרות והקרמיקה במטבח). עוד חתמו ואישרו כי קיבלו הדירה כאשר היא מוכנה למגורים ולאחר שבדקו את מצבה הנוכחי ומצאו את זה מספק. בהתחייבות האחרונה, אשר נחתמה ביום 15.11.11 הוסיפו התובעים והתחייבו כי "לא תהינה לנו כל תביעות ו/או טענות כלפיכם למעט אחריותכם מביצוע תיקון ליקויים אשר אינם קיימים בעת חתימתנו על כתב זה בשנת הבדק ועל פי חוק המכר דירות. בכל מקרה מובהר כי תביעותינו ככל שיהיו בעתיד בעניין זה, יהיו מוגבלות לדרישה לביצוע תיקונים בלבד ולא לפיצוי כספי כל שהוא". נטען כי מאחר ואין מחלוקת שהמסמכים נחתמו לאחר שעברו בדיקה של עורך דין ששכרו התובעים, במהלך ההליכים (עו"ד פדידה ז"ל) - לא ניתן להגיש התביעה דנן. אין אני מקבלת טענות אלה.

1. ראשית יש לתת את הדעת שעל אף שלכאורה הוויתור הוא גורף, ניתן להבין את המסמכים גם כנוגעים רק לעניין ליקויי הבנייה והאופן בו נמסרה הדירה ולא לכלל מחלוקות הצדדים. בהקשר זה אני מוצאת להפנות לע"א 769/86 רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ נ' ד"ר ארי זימרן פ"ד מ"ב (3) עמ' 581. גם באותו מקרה הייתה חתימה של הקונה המאשרת שכל התנאים שבחוזה קוימו ואין תביעה נוספת ביחס לדירה, אך בית המשפט פירש וקבע שוויתור זה אינו חל על איחור של כחמישה חודשים, במסירת הדירה, שנקבע שם. בית המשפט סבר כי כאשר קיים ספק בפרשנות הסכמה ממין זה, יש לפרשה כנגד הקבלן, אשר ערך את המסמך ויש להעדיף פירוש "שאין בו כדי לבטא וויתור גורף על זכויות מצד אלה שלא נסחוהו" (ר' עמ' 586). נקבע שם עוד - כי ניתן לראות שמקום בו ביקשה החברה הקבלנית לפטור את עצמה מאחריות בקשר לאיחור, היא עשתה זאת במפורש ובתניה חוזית מסוימת. מקום בו לא נמצאה תניה דומה במסמך הוויתור, נקבע שלא היה בפועל וויתור על נושא זה. עוד נאמר כי קביעה שקיים וויתור על איחור של 120 יום במסירת דירה, לוקה מבחינת ההגינות העסקית והיושר בין צדדים לחוזה. בהתאמה, אני סבורה כאן, כי מקום בו ידעה הנתבעת שקיימת מחלוקת משמעותית הן באשר לסוגיית הריצוף והן באשר לסוגיית ההנחה, אך מטעמיה בחרה שלא לפרט ספציפית וויתור על נושאים אלו, הרי שעל אף הניסוח הגורף כביכול, אין מקום לקבוע כי התובעים וויתרו על אפשרות לפנות לבית המשפט למיצוי טענותיהם, באשר לאותן מחלוקות.

1. התרשמתי שיש גם ממש בטענת התובעים כי בשלב בו הושלם הריצוף והסתיימו כלל העבודות המתחייבות, הם היו מוכנים לחתום על כל שיידרש כדי להיכנס, בשלב זה, לדירה. בעניין זה כבר נאמר בפסיקה "כי אין משמעות רבה לוויתור בנסיבות אלו כאשר החתימה על כתב הוויתור היוותה תנאי למסירת הדירה". ר' ע"א 7298/00 בסט דוד סמואל נ' חממי עזרא (ניתן ביום 4.9.07 ופורסם בנבו, על אף שהדברים נאמרו שם בהערת אגב). התובעים הפנו לע"א (מחוזי י-ם) 2387/01 לוי בנימין ואח' נ' חיים זקן בניין והשקעות בע"מ (ניתן ביום 23.12.02), אשר גם שם, הפנה בית המשפט לעמדה הנחותה בה מצוי רוכש דירה ולכך שבנסיבות אלה, לעיתים לא מצטייר וויתור של הקונה, ככזה שנחתם תחת רצונו החופשי. גם מטעמים אלה - לא ראיתי שיש במסמכים שצורפו לתצהיר של מר סאסי כדי למנוע את התוצאה אליה הגעתי.
2. עובר לחיתום ולתוצאה האופרטיבית אוסיף הערות ספורות;
3. לא נשמט מעיני כי במקרה של הסכמה יש צורך באישור מראש ובכתב הן על השינויים והן על עיכוב הכרוך בהם. מי מהצדדים לא טען לעניין זה ולכן לא נדרשתי לסעיף הרלוונטי בהסכם. אעיר, בהערת אגב כי התרשמתי שעקב המערכת החברית ששררה בתחילת הדרך (לנוכח ההיכרות עם הדודים של התובע 1), לא הקפידו הצדדים על חובות ממין זה.
4. ראוי להקשיב להקלטות עצמן ולא לעיין רק בתמלילים שהוגשו. האזנה כאמור ל"מנגינת" הדברים סייעה בקבלת מסקנותיי (לאחר שהובא בחשבון שהוצגו גם רק חלק מההקלטות וכי רק הצד של התובעים ידע על דבר ההקלטה).
5. עלה במהלך שמיעת הראיות כי גם לאחר שהתובעים קיבלו את הדירה הם הוסיפו וביצעו בה שיפוצים במשך כשלושה חודשים להתאימה לצורכיהם וטעמם (אין טענה שהדבר היה כרוך בדבר התלוי בנתבעת). הצורך באותן עבודות ממושכות אף עת קבלת דירה חדשה, יש אף בה להקרין על טענתם בדבר ליקוי כביכול בריצוף.
6. לא הייתה מחלוקת כי הנתבעת לא שלחה לתובעים הודעה בכתב בדבר מועד לקבלת החזקה בדירה (ר' סעיף 8.1 להסכם ור' חקירת מר סאסי בעמ' 18 ש' 27). חרף האמור הגעתי למסקנות דלעיל, על יסוד הטעמים שפורטו והתרשמותי מאמינות העדים. יש לזכור כי בתחילה נוהלה מערכת "חברית" לנוכח היכרות הקרובים (היכרות בעטיה אף ניתנה הנחה לא מבוטלת של 20,000 ₪, ממחיר הדירה) וממילא יש לבחון הדברים בראייה זו.
7. סיכום;

בהמשך לכל האמור לעיל על הנתבעת אפוא להשיב לתובעים סך של 27,381 ₪ בגין ההנחה שבוטלה שלא כדין (בתוספת ריבית והצמדה, כפי ששילמו התובעים לנתבעת), סך של 3,213 - החזר עמלת ערבות בנקאית, סך של - 5,000 ₪ אשר לא הוכח כי אכן נדרש בגין תשתיות חשמל וסך של 3,500 ₪ כמחצית העלויות שהיו כרוכות בלקיחת הלוואה, להשלמת התשלום האחרון.

סך הנ"ל עומד על 39,094 ₪.

הנתבעת תשלם לתובעים הסכום האמור, בתוספת ריבית והצמדה מיום 1.12.11 (עת קיבלו התובעים החזקה בדירה, באופן בו מונח כי השיקים שניתנו בגין התשלומים האחרונים כבר נפרעו - אז) ועד לתשלום בפועל.

הנתבעת תשלם עוד בגין שכ"ט ב"כ התובעים סך של 10,000 ₪ וכן תחזיר את החלק היחסי של האגרה, ביחס לסכום שנתבע (28.75% מתוך האגרה), בתוספת ריבית והצמדה.

פסק הדין יומצא לצדדים.

ניתן היום, י"א ניסן תשע"ה, 31 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.