שלוש תביעות מאוחדות לפינוי וסילוק יד ולתשלום דמי שימוש ראויים שהגישה התובעת, הבעלים של נכס הנקרא "בית הידידות" בנצרת והממוקם בחלקה 8 בגוש 16568 (להלן –בית הידידות או הנכס), כנגד הנתבעים, מי ששכרו בזמנים הרלוונטיים לתביעה חנויות בבית הידידות.

התביעה בת.א 16863-09-09 הוגשה במקור גם נגד "מכון לימודי למבחני פסיכומטרי", מי שעל פי הנטען שימש שוכר משנה של הנתבע 2 לעיל, סמיר רמדאן (להלן – רמדאן), והיא נזנחה משלא התבקש פסק דין בהעדר הגנה כנגד המכון הנ"ל, ולפיכך היא נמחקת.

התביעה בת.א. 10583-09-0 הוגשה במקור גם נגד מר אדואר ג'מיל שורש, מי שהיה שוכר משנה של הנתבע 1 לעיל, ג'סאן רזק (להלן – רזק), אולם בישיבת קדם משפט מיום 1.10.10 הודיעה התובעת כי היא חוזרת בה מהתביעה נגדו, ולפיכך אף היא נמחקת.

הצדדים הודיעו כי ביחס לנתבעת 3 לעיל הגיעו ביניהם להסכמה וביקשו כי התביעה נגדה תדחה ללא הוצאות, וכך אני מורה.

נותר, איפוא, להכריע בתביעות נגד רמדאן ונגד רזק.

זאת ייעשה בהתאם להלן בהתאם למתכונת הדיונית שהוסכמה.

הרקע והמתווה הדיוני:

1. התביעה דנן הינה אחת ממספר תביעות שהגישה התובעת כנגד שוכרים בבית הידידות. הצדדים שבפניי ובתיקים נוספים שהתנהלו בפני מותבים אחרים בבית המשפט כאן, הגיעו להסכמה לפיה תוצאות ההליך שהתנהל בתיקים המאוחדים ת.א. 10594-09-08 ובתיק 1157-10-08 בפני כבוד השופט ע' טאהא (להלן – ההליך העיקרי), יחולו עליהם ללא צורך בניהול התיק, למעט לעניין הנקודתי של חישוב גובה דמי שכירות חופשיים ו/או חישוב גובה פיצוי, אם ייפסקו, המתאימים לנסיבות הספציפיות של כל תיק (להלן – ההסדר הדיוני).

2. ביום 13.09.10 ניתן פסק דין מפי כב' השופט טאהא בהליך העיקרי, לפיו התקבלה תביעת התובעת לסילוק ידם של הנתבעים באותו הליך מבית הידידות. בפסה"ד נדחתה תביעת התובעת לחיוב הנתבעים בתשלום דמי שכירות ראויים משלא הוכחה תשתית מתאימה לכך, וכן נדחתה טענת הנתבעים להתנאת פינויים מהנכס בתשלום פיצויים לרבות בגין השבחת הנכס על ידם. יחד עם זאת נקבע כי מאחר והנתבעים לא חלקו על חובתם בתשלום דמי שכירות בהתאם להסכמים שנחתמו ביניהם לבין עמותת בית הידידות, והם אף הפקידו דמי שכירות בקופת בית המשפט, הם יחוייבו בתשלום דמי שכירות בגובה הסכומים שהופקדו על ידם. ערעור שהוגש על פסק-הדין הראשון נדחה וכך גם בקשת רשות ערעור שהוגשה עליו.

3. לעניין הרקע להתקשרות עם חברת בית הידידות (שלימים שינתה התאגדותה לעמותת בית הידידות) אשר התיימרה להשכיר את החנויות בבית הידידות לבעלי עסקים שונים ביניהם הנתבעים בשכירות מוגנת (הגם שהיא שכרה את הנכס מהתובעת בשכירות לא מוגנת) ולעניין ההיסטוריה שהובילה לבסוף להגשת התביעות כנגד השוכרים עצמם מצד התובעת, אפנה לפסה"ד בתיק העקרי, ואין צורך לחזור על הדברים.

4. בעקבות פסק הדין בתיק העיקרי ניתן צו לסילוק ידם של הנתבעים מבית הידידות והם פינוי את החנויות שהוחזקו על-ידם. או אז התעוררה מחלוקת בין הצדדים באשר להשפעת פסה"ד בתיק העקרי על הרכיב הכספי בתביעות דנן. התובעת ביקשה להמשיך את ההליך ביחס לדמי השימוש הראויים שעל הנתבעים לשלם לה, לאחר שנקבע כי הם לא היו דיירים מוגנים. הנתבעים טענו כי משהוכרע התיק העיקרי, לרבות דחיית תביעת התובעת שם לתשלום דמי שימוש ראויים וזאת בשל אי-הוכחת שיעורם, דין התביעות הכספיות כנגדם להידחות. בהחלטתי מיום 25.02.12 דחיתי את עמדת התובעת, נוכח פרשנות ומהות ההסדר הדיוני שקבעו הצדדים. עם זאת קבעתי, כי נוכח הזיקה ההדוקה שיצרו הצדדים בין ההליכים השונים, ולאחר שבפסק הדין העיקרי חוייבו הנתבעים דשם לשלם לתובעת את דמי השכירות שנהגו בין הצדדים בהסכמה ושבהם הודו, ולאור הודאת הנתבעים דכאן בכתבי הגנתם בחבותם לשלם את דמי השכירות ההסכמיים בגין החזקתם בנכס, יש לפעול באופן דומה אף בתביעות דנן ולברר שיעור התשלום הנ"ל.

5. ביום 15.09.14 הגיעו הצדדים להסכמה דיונית שנייה, לפיה המחלוקת הכספית שנותרה בין הצדדים במישור האמור, תוכרע על פי סיכומים בכתב, תוך שהצדדים יהיו רשאים לצרף לסיכומיהם ראיות חדשות שלא הוגשו עד כה.

6. יצויין למען שלמות התמונה כי בתביעות נוספות של התובעת נגד שוכרים בבית הידידות ניתנו פסקי דין אשר חייבו את השוכרים (לגביהם נפסק כאמור כי הם אינם דיירים מוגנים) בתשלום תשלומים לתובעת בגין שנות החזקתם בנכס בשים לב לחיובם החוזי בתשלום דמי שכירות (ראו: ת"א 13603-09-08, אשר הוכרע על דרך הפשרה; ת"א 10621-09-08 בו נקבע כי על השוכר לשלם לנתבעת דמי השכירות החוזיים; ת"א 5149/04 ו- 5150/04 בו נפסקו דמי השכירות החוזיים).

תמצית טענות הצדדים:

7. לטענת התובעת, רמאדן חב בגין התקופה מיום 1.1.03 ועד ליום הפינוי 15.09.11, דמי שכירות שנתיים בסך 2,200 ₪, בצירוף ריבית והצמדה בגין כל שנה בנפרד עד ליום התשלום, סה"כ סך 27,018.57 ₪.

8. ביחס לרזק טוענת התובעת, כי היא זכאית לדמי שכירות שנתיים בסך 7,300 ₪ עבור השנים 2002 עד ליום הפינוי 15.09.11, בתוספת ריבית והצמדה עד ליום התשלום, סה"כ סך 103,422.36 ₪.

9. הנתבעים טוענים כי אין לחייבם בתשלום דמי שימוש ולעניין זה שבים הם על טענותיהם בעניין פרשנות ההסדר הדיוני וטענתם כי בעקבות פסק הדין בתביעה העיקרית דין התביעה הכספית כנגדם להידחות.

10. באשר לסוגיית גובה דמי השכירות עפ"י הסכמי השכירות טוענים הנתבעים כי רמדאן שילם דמי שכירות עד (כולל) שנת 2002. רזק שילם לטענתם דמי שכירות עד (כולל) שנת 2001, כאשר דמי השכירות עמדו על סך 1,700 ש"ח בשנה ולא 7,300 ₪ כנטען על ידי התובעת. לטענת רזק, בשנת 2001 החנות הייתה מושכרת לצד שלישי ולכן בגין אותה שנה בלבד דמי השכירות השנתיים כללו גם את חלקו המוסכם של המשכיר בדמי שכירות המשנה. לטענת רזק יש לחייבו רק בגין דמי השכירות המוגנת החלה עליו ולא בגין דמי שכירות המשנה שלא נתבעו בכתב התביעה ומשלא הוכחו השנים לגביהן שולמו.

11. בנוסף טוענים הנתבעים כי אין לחייבם בתוספת ריבית והצמדה שכן בשני ההסכמים עם הנתבעים לא צוין כי עיכוב בתשלום דמי השכירות מזכה בתוספת ריבית והצמדה והתובעת אף לא תבעה תוספת ריבית והצמדה בעיכובי התשלום שהיו. עוד לטענתם, בשיקולי השערוך מובאים בחשבון שיקולים ערכיים הנוגעים להתנהלות הצדדים ולשאלת תום ליבם. בענייננו בית המשפט בהליך העקרי קבע כי השוכרים הינם צדדים תמי לב וכי הם נקלעו לסיטואציה בין חברת בית הידידות לתובעת , על לא עוול בכפם. לטענת הנתבעים הם לא הפרו כל חוזה בינם לבין התובעת והחיוב כלפי התובעת הוא וולנטרי גם ביחס למועד הצעתו ועל כן אין להטיל עליהם הפרשי ריבית והצמדה.

הכרעה:

12. כאמור לעיל, הנתבעים בסיכומיהם טוענים לעניין פרשנות ההסדר הדיוני והשפעתו על התביעה הכספית בעניינם. הטענות בעניין ההסדר הדיוני נדונו בהחלטתי מיום 25.2.17, ואין צורך לשוב על הדברים, אלא אפנה לאמור שם. בהתאם להחלטה האמורה, עניינם של הנתבעים יבחן לפי אמות מידה מהותיות דומות לאלה לפיהן הוכרעה המחלוקת בתיק העיקרי.

13. נבחן לפיכך את דמי השכירות ששולמו בהסכמת הנתבעים במהלך השנים בהן החזיקו בנכס.

14. אשר לרמדאן; לפי העולה מהחומר שצורף, רמדאן שילם דמי שכירות עד לסוף לשנת 2002, כאשר דמי השכירות המוסכמים עמדו על סך 2,200 ₪ לשנה (ראו: מכתב רמדאן לתובעת מיום 06.07.2006, נספח ה' לתצהיר רמדאן). התובעת עושה את חישוב דמי השכירות המגיעים לה לפי הסכום האמור, ורמדאן לא טען ולא הניח תשתית לסכום אחר. משכך יש לקבוע כי סכום דמי השכירות עמדו על סך 2,200 ₪ לשנה.

15. אשר לרזק; אין חולק בין הצדדים כי רזק שילם דמי שכירות מוסכמים עד לשנת 2001 (כולל). ביחס לגובה דמי השכירות קיימת מחלוקת בין הצדדים, כאשר לטענת התובעת עמד הסכום על סך 7,300 ₪, משהודה רזק בתצהירו כי בהתאם להסכם עם עמותת בי הידידות הוא שילם לה דמי שכירות בסך 1,700 ₪ לשנה וכן סך של 100$ לחודש בגין השכרת הדירה על-ידו בשכירת משנה לצד ג' בשם אדוארד ג'מיל שורש. רזק טוען בסיכומיו כי חיובו הוא רק בגין גובה דמי השכירות המוגנת בסך 1,700 ₪, וטוען כי לא הונחה תשתית לחייבו בגין חלקו של הבעלים בשכירות המשנה, לרבות משך התקופה בה הדבר נעשה.

16. עיון בנספחים המצורפים לתצהיר רזק מעלה כי במכתב נלווה לשיק מיום 25.3.02 על סך 7,300 ₪ לפקודת התובעת, מציין רזק כי מדובר בתשלום עבור התקופה שמיום 1.1.2001 ועד ליום 31.12.2001 וכי הסכום כולל דמי שכירות שנתית בסך 1,700 ₪ וכן חלק מדמי השכירות של הצד השלישי השוכר את הנכס כשוכר משנה בסך 100$ לחודש ובסה"כ 1,200$ לשנה. גם מהקבלות שצורפו לתצהיר רזק ניתן ללמוד כי במהלך השנים שולמו סך 100$ כחלק המגיע לעמותת בית הידידות מדמי שכירות המשנה (ראו: נספח ב' לתצהיר רזק, קבלה מיום 13.04.00; נספח ב' לתצהיר רזק, קבלה מיום 22.04.93, בגין, בין היתר, סך 1,200 דולר). על מתכונת תשלום זה הצהיר רזק עצמו בתצהירו מיום 19.6.10, וכאמור הדבר נתמך במסמכים שצורפו.

17. העולה מהמסמכים הנ"ל הוא כי המתכונת המוסכמת שנהגה היתה תשלום דמי שכירות בסך 1,700 ₪, בצירוף תשלום נוסף בגין חלקו של המשכיר בדמי השכירות ששולמו לרזק על-ידי שוכר המשנה שהחזיק בנכס.

אשר לטענת רזק בסיכומיו כי לא הוכח משך החזקה של דייר המשנה בחנות ומשכך אין לחייבו בגין הרכיב המוסכם של חלק הבעלים בשכר הדירה ששילם האחרון, הרי שלא ניתן לקבלה. בתצהיר רזק מיום 19.6.10 הצהיר הוא במפורש כי השכיר את החנות לדייר משנה וכי זה מפעיל בו סטודיו לצילום, וכן הצהיר כי הדבר נעשה בהסכמת עמותת בית הידידות ותוך תשלום חלק מדמי השכירות של דייר המשנה לידיה. עוד הצהיר כי ההסכמה עם דייר המשנה מתחדשת משנה לשנה, במשך כעשרים שנים, וכי הוא איננו חולק על כך שצד ג' ימשיך להיות בנכס (סעיפים 4 ו-5 לתצהיר). שוכר המשנה, אשר במקור נתבע אף הוא בתביעה, הגיש תצהיר מיום 20.6.10 בו הצהיר כי הוא משכיר את הנכס משנת 1991. יוצא איפוא בבירור, לפי הצהרות רזק עצמו ומטעמו, כי דייר המשנה החזיק בדירה לכל הפחות עד יוני 2010. כאמור לעיל, מלכתחילה הנתבע לא חלק על חבותו לשלם בגין רכיב של השכרת המשנה, ובהתאם לכך יש לחייבו בגין השימוש במושכר. יצויין כי התובעת ערכה את חישוב דמי השכירות המגיעים לה על בסיס שקלי (סך של 7,300 ₪, בהתאם לסכום שנקבע במכתבו של רזק מיום 25.3.02), מבלי לערוך חישוב נפרד על המרכיב הדולרי לאורך שנות החזקה לאחר מכן, ורזק בסיכומיו לא חלק על כך (אלא רק טען כי אין לחייבו כלל בגין רכיב זו משלא הוכחה משך תקופת שכירות המשנה). משכך ייערך החישוב שלעיל על יסוד הסכום השקלי כפי שצויין על-ידי התובעת.

18. שאלה נפרדת היא התקופה בגינה יחוייבו הנתבעים בתשלום. התובעת טוענת לעניין זה כי יש לחייבם עבור התקופה שמועד התשלום האחרון ששילמו ועד יום הפינוי בפועל (15.9.11), ואת חישוביה בסיכומים ערכה לפי תקופה זו. טענה זו אינני רואה לקבל בנסיבות המיוחדות של עניינו. לטעמי יש מקום לחייב התובעים בתשלום עד מועד הגשת התביעה בלבד, וזאת מהנימוקים שלהלן.

ראשית, כפי שצויין לעיל המתווה הדיוני של התביעות דנן הוא מיוחד, נוכח ההסדר הדיוני המוסכם בו נכרכה ההכרעה בהן בהכרעה בתיק העיקרי. כפי שהוסבר בהחלטתי בעניין זה, פרשנות ההסכם הדיוני מביאה למסקנה כי הצדדים ביקשו לדמות מצב של איחוד התיקים תוך הכרעה אחת משותפת, שתתואם לנסיבות הפרטניות. בהתאמה, ובאשר לדמי השכירות שהנתבעים לא כפרו בחובתם לשלמם, יש להתאים את ההכרעה בעניינו לזו שבתיק העיקרי. במסגרת התיק העיקרי חויבו הנתבעים דשם לשלם לתובעת את סכום דמי השכירות אשר הופקדו על-ידם בקופת בית המשפט, מבלי שחויבו בנוסף לשלם את דמי השכירות עד מועד פינוי הנכס. בענייננו הודו הנתבעים בכתבי הגנתם בחבותם על-פי ההסכמים לשלם דמי שכירות מבלי שהפקידו סכומים כלשהם בקופת בית המשפט. אין בכך כדי להשמיט את החיוב בענייננו, ברם לעניין תקופת התשלום הרי שהמועד הקרוב יותר בעניינו לזה שנקבע בתיק העיקרי הוא מועד הגשת התביעה.

שנית, התובעת ביססה מלכתחילה את דרישתה הכספית מהנתבעים על טענה לדמי שימוש ראויים, תביעה המיוסדת בעילת עשיית עושר ולא במשפט. בהקשר זה יש לבית המשפט שיקול דעת, מכוח סעיף 2 לחוק עשיית עושר שלא במשפט, התשל"ט – 1979, לפטור הזוכה מהשבה או מקצתה ככל שזו תביא לתוצאה לא צודקת. בהקשר של ענייננו מתקיימות נסיבות חריגות ביחס לשוכרים בבית הידידות, כפי שנפסק בפסה" ד בתיק העיקרי, כדלקמן:

"... הנתבעים נקלעו לסיטואציה שנוצרה על לא עוול בכפם ולאחר שהונו על ידי חברת בית הידידות, אשר נהגה בנכס מנהג של בעלים, הציגה את עצמה כמי שמוסמכת להשכירו בדיירות מוגנת, מקום שהדבר אינו כך. הנתבעים, שהם אנשים פשוטים, נתנו את אמונם ומבטחם בחברת בית הידידות, אשר היתה מיוצגת על ידי אנשים מכובדים, שנמנו באותה תקופה עם הנהגת המגזר הערבי, וחלקם אף שימשו כחברי כנסת מטעם חד"ש והמפלגה הקומוניסטית. השוכרים שילמו דמי מפתח, ובמשך עשרות שנים שילמו דמי שכירות בסברם שמעמדם הוא של דיירים מוגנים."

דברים אלה נכונים גם לענייננו. מתצהירי הנתבעים, אשר לא נסתרו, עולה כי הם שילמו בעבר תשלומי "דמי מפתח" לעמותת בית הידידות, בסברם כי הם בעלי מעמד של דיירים מוגנים. בחלוף שנים לאחר מכן, הסתבר כי הוטעו וכי סברתם זו חסרת בסיס משפטי, כך שזכויותיהם שונות מאלה שסברו כי שילמו עבורן. בהגיעם לגיל מתקדם ובעת שמצבם הבריאות איננו שפיר (וזאת בלשון המעטה, כעולה מהמסמכים שצורפו לסיכומים), נדרשו לפנות את הנכסים בהם סברו כי רכשו זכויות של דיירים מוגנים. בנסיבות אלה סבורני כי שיקולי צדק מצדיקים פטור חלקי מהשבה, באופן שיאזן בין הנתבעים על נסיבותיהם המיוחדות, לבין האינטרס הלגיטימי של התובעת כבעלת המקרקעין (השוו: ע"א 1368/06 (מחוזי ת"א – יפו) עזבון המנוח יוסף מירום (מוסרי ז"ל) ואח' נ' עיריית חולון (פורסם במאגרים) (2006).

19. לנוכח השיקולים האמורים, אני קובעת כי הנתבעים ישלמו לתובעת את דמי השכירות המוסכמים לתקופה החל מהמועד בו שולם התשלום האחרון ועד למועד הגשת התביעה.

20. הצדדים חלוקים ביניהם גם באשר לחיוב בגין הפרשי הצמדה וריבית על התשלומים הנ"ל. באשר לרכיב ההצמדה למדד, אינני רואה כל בסיס משפטי שלא להצמיד הסכומים הנפסקים. עם זאת, אינני רואה לחייב את הנתבעים בתשלום ריבית, וזאת נוכח הודעתם עוד בכתבי ההגנה כי הם מסכימים לשלם את הסכומים הנ"ל, והצהרתם כי פנו בעניין זה לתובעת על מנת לשלם לה הסכומים הנ"ל, ואילו התובעת סירבה לקבל התשלום (סעיפים 16-17 לתצהיר רזק), טענה שלא נסתרה, ובנסיבות אלה אין הצדקה לחייבם בריבית (ראו: סעיף 9 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א – 1961).

סיכומם של דברים:

21. על יסוד כל המקובץ אני מחייבת את הנתבעים כדלקמן:

22. רמדאן ישלם לתובעת סך (קרן) 14,942 ש"ח (דמי שכירות שנתיים בסך 2,200 ₪ החל מ- 1.1.03 ועד ליום 19.10.09, יום הגשת התביעה), בצירוף הפרשי הצמדה ממחצית התקופה הנ"ל.

23. רזק ישלם לתובעת סך (קרן) 49,275 (דמי שכירות בסך 7,300 לשנה מיום 1.1.02 ועד 22.09.08, יום הגשת התביעה), בצירוף הפרשי הצמדה ממחצית התקופה הנ"ל.

24. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין עד מועד התשלום בפועל.

25. במכלול נסיבות העניין ובשים לב בין היתר לנסיבותיהם של התובעים כפי שצויינו לעיל, אינני עושה צו להוצאות.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים

ניתן היום, י' טבת תשע"ה, 01 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.