1. מונח בפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בקרית גת (כב' השופט א. זבולון), בתיקים מאוחדים, ת.א. 9813-11-10 ות.א. 19093-03-11, מיום 09.07.12, עת קיבל את תביעת המשיבה כנגד המערערים והכיר באחריותם של המערערים לאירוע תאונת הדרכים ובהתאם לנזקים שנגרמו לרכב המבוטח על ידי המשיבה.

2. המדובר באירוע תאונת דרכים, מיום 19.11.08, בצומת רחובות באזור תעשיה בבאר-שבע, כאשר רכב המבוטח על ידי המשיבה נכנס לצומת ובה בשעה נכנס לצומת, מצידו השמאלי רכבם של המערערים.

3. בית המשפט קמא נדרש לשתי שאלות – האחת, האם במועד קרות התאונה ניצב בצומת תמרור מסוג ב' – 36(מתן זכות קדימה), מכיוון נסיעתו של רכב המשיבה, שאז אין מחלוקת כי היה על רכב המשיבה ליתן זכות קדימה לרכב המערערים. השאלה השניה – ככל ויתברר שלא ניצב תמרור, אזי כיצד היה על הצדדים לנהוג כאשר על פי הוראת תקנה 64 לתקנות התעבורה, חלה חובה על נהגים כי בעת כניסה לצומת הנטול תמרורים, ליתן זכות קדימה לרכב הבא מימין.

בית המשפט קמא, אשר נדרש לראיות ולטענות הצדדים, קבע כי בעבר אכן היה מוצב תמרור ב' – 36, בכיוון נסיעתו של רכב המשיבה, אולם בעת קרות התאונה תמרור זה היה חתוך וכל שנותר במקום היה עמוד בגובה 20 ס"מ מהקרקע. לפיכך, קבע כי בזמן האירוע לא ניתב תמרור ב- 36 בכיוון נסיעתו של רכב המשיבה ובהתאם, נדרש בית המשפט קמא להכריע בשאלה כיצד היה על הנהגים לנהוג בהעדר תמרור.

בית המשפט קמא קבע, כי נהג זכות קדימה היתה נתונה לרכב המשיבה וכי נהג רכב המערערים, אשר נהג לנסוע במקום כדרך שיגרה, סבר בטעות כי בכיוון נסיעת רכב המשיבה ניצב תמרור ב' – 36, ועל כן לא נתן דעתו למצב הצומת ונכנס לתוך הצומת מבלי לנהוג משנה זהירות כמתחייב בכניסה לצומת ומבלי ליתן זכות קדימה לרכב המשיבה אשר נמצא בימין לו.

לפיכך, קבע אחריות מלאה של נהג המערערים להתנגשות האמורה כשהוא דוחה את טענות המערערים כי נהג רכב המשיבה נסע במהירות מופרזת וכן הטענות בדבר אשם תורם.

אשר לגובה הנזק, בהעדר ראיות לסתור, קיבל את תביעת המשיבה במלואה ודחה את תביעת המערערים, תוך חיובם בהוצאות.

4. בערעור שבפני, טענו המערערים כנגד קביעת האחריות וגובה הנזק. טען ב"כ המערערים כי שגה בית המשפט קמא את העדיף את גרסת המשיבה, באשר לנסיבות האירוע, על פני גרסת המערערים בפרט, כאשר נהג רכב המשיבה לא התייצב ליתן עדות והעדות היחידה מטעם המשיבה, לענין פרטי האירוע, היתה של נוסעת שישבה ברכב לצד הנהג.

לטענת ב"כ המערערים, אי התייצבות נהג רכב המשיבה ליתן עדות יש בה כדי לפעול לרעת המשיבה ולכרסם בתשתית הראייתית של המשיבה.

עוד טען ב"כ המערערים, כי שגה בית המשפט קמא עת לא נתן דעתו להיקף נזקי הרכוש שנגרמו לרכב המשיבה, שהגיע לסך של 62,661 ₪, באופן המלמד, לטענתו, כי רכב המשיבה נסע במהירות גבוהה אשר אינה תואמת את תנאי הדרך.

כמו כן, טענו המערערים כי שגה בית המשפט קמא משלא נתן את המשקל הראוי למיקום הנזקים בכלי רכבם, כשהוא מציין שרכב המשיבה פגע עם חזיתו בדלת ימנית אחורית של רכב המערערים, במובן זה שנכון היה להסיק את המסקנה שרכב המשיבה נכנס במהירות מופרזת אל תוך הצומת, בעת שהיה תפוס על ידי רכב המערערים, ולכן פגע עם חזיתו בדלת הימנית האחורית של רכב המערערים. עוד טען ב"כ המערערים, כי שגה בית המשפט קמא עת קבע שבזמן האירוע לא נמצא בצומת תמרור ב' – 36 בכיוון נסיעת נהג המשיבה.

בסיכומו של דבר, טען ב"כ המערערים כי יש לקבל את הערעור ולדחות את תביעת המשיבה ולחילופין להטיל אשם תורם על נהג רכב המשיבה.

טענה ממשית לענין שיעור הנזק, לא נטענה.

5. מנגד טען ב"כ המשיבה אודות נכונות פסק דינו של בית משפט קמא והוסיף והדגיש כי העדר מתן עדות של נהג רכב המשיבה, אינו יכול לפעול כנגדה מאחר והוסכם בין הצדדים, על פי המוצהר לפרוטוקול, כי עדותו של נהג המשיבה לא תישמע.

לגופם של דברים טען ב"כ המשיבה כי אין לגזור מהיקף הנזקים שנגרמו לרכב המשיבה את מהירות נסיעת הרכב וכך גם אין לגזור ממיקום הפגיעה ברכב המערערים את שאלת האחריות.

אשר לייחוס אשם תורם, טען ב"כ המשיבה כי המדובר בעניין שבעובדה המסור לשיקול דעתו של בית המשפט שאין זה מדרכה של ערכאת הערעור, להתערב.

6. לאחר שחזרתי והפכתי בטענות הצדדים, אני סבורה כי אין להתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא, למעט סוגיית ייחוס אשם תורם למשיבה.

פסק דינו של בית המשפט קמא, מבוסס על תשתית עובדתית, ראייתית שבאה בפניו ומרביתה עדות של עדי ראיה מהם התרשם בית המשפט קמא. בקביעותיו העובדתיות, אפוא, לא מצאתי לנכון להתערב.

השאלה היחידה שניתן להתערב בה, מתייחסת לשאלה כיצד היה על נהגי הרכבים להתנהג בעת כניסתם לצומת. כאשר מדובר בצומת נטול תמרורים, חל הכלל הבסיסי של מתן זכות קדימה לרכב הבא מימין (תקנה 64 לתקנות התעבורה). לצד כלל זה קיימת החובה הכללית לפיה, כניסה לצומת תיעשה בזהירות לאחר שנבחן שהצומת פנוי (ראה תקנה 65 לתקנות התעבורה).

בנסיבות דנן, כאשר מדובר בצומת קטן, באזור מבונה, חלה חובה על שני כלי הרכב לנהוג במשנה זהירות בטרם הכניסה לצומת. על אף שחובה מוגברת חלה על רכב המערערים, מאחר ורכב המשיבה היה לימינם, עדיין חלה חובת זהירות על רכב המשיבה בטרם כניסה לצומת, ועל כן היה נכון לייחס למשיבה עת נכנסה אל הצומת במהירות אשר לא אפשרה לה בלימה לנוכח המצאותו של רכב המערערים. לפיכך, הייתי מייחסת למשיבה אשם תורם בשיעור של 20 אחוז.

7. לעניין גובה הנזק, לא בא בפני טיעון ענייני בנדון ועל כן אין להתערב בקביעת בית המשפט קמא.

8. בהינתן האמור, הערעור מתקבל באופן חלקי במובן זה שמיוחס אשם תורם למשיבה בשיעור של 20 אחוז, לעצם קרות האירוע ובהתאם אחריותה לנזקים שנגרמו לרכבים עקב התאונה. בהתאם, מתקבלת גם תביעת המערערים והם זכאים לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לרכבם בהתאם לשיעור תרומת המשיבה לגרם הנזקים עקב האירוע.

לנוכח התוצאה האמורה, אין צו להוצאות.

העירבון שהופקד על ידי המערערים, יוחזר למערערים באמצעות בא-כוחם.

9. מעבר לנדרש אציין כי מן הראוי שתביעות מן הסוג האמור לא תגענה לפתחו של בית המשפט כי אם תיושבנה ישירות בין חברות הביטוח.

ניתן היום, י"ז סיון תשע"ג, 26 מאי 2013, בהעדר הצדדים.