בפני תביעה לפסק דין המצהיר על היעדר כל חוב של התובעים לנתבע וחיוב הנתבע בתשלום פיצויים בסך של 191,576 ₪.

במהלך 2005 נכרת בין הצדדים הסכם המסדיר את פירעון חובות התובעים לנתבע וכולל הסכמות להעמדת הלוואת "בולט" לשנה, הפחתת 100,000 ₪ מהחוב וחיוב בתנאי ריבית בשיעור פריים + 2% לשנה. במהלך 2006 נחתמה תוספת להסכם ובה הסכמה להמשיך בקיום ההסכם במספר שינויים. בשנים שחלפו לאחר מכן ועד תחילת 2010 לא בוטל ההסכם והתובעים העבירו ברציפות כספים לנתבע, אולם בהיקף שלא היה מספיק לסילוק מלוא החוב בחשבונות נשוא ההסכם. במכתב מתחילת 2010 הודיע הנתבע לתובעים שעליהם לפרוע את יתרת החוב ולאחר שהתובעים העבירו כספים בעקבות פנייה זו ובהמשך למגעים בין הצדדים, התברר שנותרה מחלוקת כבדה באשר לתחשיבי החוב.

לפי גרסת התובעים יש לחשב את החוב בכל השנים שחלפו מאז כריתת ההסכם ב- 2005 בצירוף הריבית שנקבעה בהסכם בלבד וכן להפחית מהחוב את הסך של 100,000 ₪ כפי שנקבע בהסכם. לפי גרסת הנתבע מאידך, התחייבויות התובעים בהסכם הופרו ולכן יש לחשב את החוב בצירוף ריבית פיגורים וודאי שאין כל תוקף להסכמה למחילה על חלק מהחוב, הסכמה שהותנתה בקיום ההסכם.

המחלוקות שנתגלעו בין הצדדים מחייבות לפיכך את פרשנות ההסכמים שנכרתו ביניהם, פרשנות שתיעשה ביישום כללי הפרשנות הייחודיים לחוזים בין בנק ללקוח, כאשר יש לבחון אם בכלל הפרו התובעים את ההסכם; וככל שהפרו אם עומדת לנתבע הזכות לחייב אותם בריבית פיגורים; וככל שיש זכות כזו לפי ההסכמים אם התנהלות הצדדים מצדיקה חיוב בריבית פיגורים שכן לפי הנטען כלל לא נמסרה על כך הודעה לתובעים.

מחלוקות אלו באשר לתחשיבי הריבית עומדת במוקד התביעה ולצידן המחלוקת לעניין הפחתת 100,000 ₪ מהחוב וטענות נוספות של התובעים לפטור של התובע 1 בשל פגיעה בזכויותיו כערב, ונזק שנגרם לתובעים עקב עיכוב במכירת נכס.

העובדות

1. התובעת 2, חברת א.ג.ט אופיר השקעות בע"מ (להלן: "התובעת"), הינה חברה פרטית והתובע 1, אופיר חלפון (להלן: "התובע"), הינו בעל השליטה והמנהל של התובעת. בנוסף לתובעת, התובע הינו גם בעל השליטה והמנהל של חברת א.ג.א. לבניין בע"מ (להלן: "החברה").

במועדים הרלוונטיים לתביעה זו, 2005 – 2011, הייתה התובעת בעלת זכויות בחנות בקניון "דאון טאון סנטר" בראשון לציון (להלן: "החנות").

1. הן התובעת והן החברה ניהלו אצל הנתבע, בנק לאומי (להלן: "הבנק"), חשבונות בנק לצורך עסקיהן, וכך גם התובע בחשבון נוסף. התובע אף ערב בערבות אישית להתחייבויות התובעת והחברה כלפי הבנק, וכך גם רעייתו, נירה חלפון (להלן: "נירה"). לשם הנוחות יכונו להלן ביחד התובעת, החברה, התובע ונירה: "החייבים".
2. במהלך 2005 נתגלעו מחלוקות בין הבנק לבין החייבים, כאשר הבנק טוען ליתרות חוב גדולות שהצטברו בחשבונות החייבים ואף נוקט בהליכים לגבייתם (בש"א 157198/05). נוהל משא ומתן בניסיון להסדיר את המחלוקות וביום 8.9.05 נכרת בין הצדדים הסכם (להלן: "ההסכם") להסדרת פירעון כלל חובות החייבים לבנק. ההסכם נכרת בין הבנק מצד אחד לבין כל החייבים מהצד השני.
3. בהתייחס לחובות בחשבונות התובעת והחברה, נקבע בהסכם והוסדר, בין היתר, כך:
4. הוסכם כי יתרות החוב בחשבונות ישוערכו כך שחלף חיוב בריבית חריגה ייעשה החיוב עד להעמדת ההלוואות (כהגדרתן בהסכם) בתנאי ריבית של פריים + 3% לשנה (סע' 4 בהסכם). בהתאם, הוסכם על גובה החוב לבנק בכל אחד מחשבונות החברה, התובעת וחשבונם הפרטי של התובע ונירה (סע' 2 בהסכם).
5. הוסכם על מחילה שתינתן לחייבים מסך החוב לבנק בגובה של 100,000 ₪ (להלן: "סכום המחילה"). הסכמה זו נעשתה באמצעות העמדת הלוואת "בולט" בסך 100,000 ₪ לתקופה של 12 חדש ובתנאי ריבית של פריים + 2% לשנה, כאשר נקבע כי ככל שהחייבים יעמדו בתנאי ההסכם כי אז ימחל הבנק על סכום המחילה (סע' 4.1.1 בהסכם).
6. הוסכם כי יתרת החובות בכלל חשבונות החייבים, בקיזוז סכום המחילה, יפרעו באמצעות "הלוואת בולט" לתקופה של 12 חדש ובתנאי ריבית של פריים + 2% לשנה (סע' 4.1.2, 4.1.4 ו- 4.1.5 בהסכם).
7. הוסכם כי במשך 12 חדש מיום חתימת ההסכם ייעשה מאמץ למכירת זכויות התובעת בחנות, אשר שועבדו לבנק, כאשר הסכמת הבנק למכירה וביטול השעבוד תהיה כפופה להעברת 1,000,000 ₪ לפחות לכיסוי חובות החייבים כלפיו, או כיסוי מלא של חובות החייבים כלפיו – הנמוך מבין השניים. כן הוסכם כי ככל שלא יעלה בידי החייבים למכור את החנות או לכסות את סכום ההלוואה בתוך 12 חדש, כי אז רשאי הבנק לבחור בין העמדת הלוואה בגובה החוב לפירעון ב- 60 תשלומים לבין מסירת הודעה על ביטול ההסכם (סע' 5 בהסכם).
8. הוסכם כי ככל שהחייבים (דהיינו החברה, התובעים ונירה) לא יעמדו בהתחייבויותיהם, כי אז יועמד מלוא החוב לפירעון מיידי והבנק יהיה רשאי לפעול לגבייתו (סע' 7 בהסכם).

כל האמור מהווה אך תמצית של החלקים הרלוונטיים בהסכם לעניינים נשוא תביעה זו.

1. על יסוד ההסכם נחתמו ביום 6.10.05 שלושה הסכמי הלוואה (נספחים 13 לתצהיר נציג הבנק, שאול רוסמן; להלן: "הסכמי ההלוואה") אשר כותרתם "בקשה לקבלת אשראי" ובמסגרתם הסכמה על העמדת 3 הלוואות לתקופה בת 12 חדשים (בסך 63,063 ₪, 425,674 ₪ ו- 611,495 ₪, סה"כ – 1,127,232 ₪) ואשר תפרענה בתשלום אחד ביום 30.9.06.
2. במהלך החדשים שלאחר כריתת הסכם סבר הבנק כי החייבים לא עמדו בהתחייבויותיהם לפי ההסכם, לרבות בשל אי המצאת פוליסות ביטוח עם מסמכי שעבוד וחוות דעת שמאי בגין החנות, ובמהלך ינואר 2006 הגיש הבנק תביעות כנגד התובע, נירה והחברה וכן בקשה למימוש המשכון על החנות. במהלך יולי 2006 אף מונה ב"כ הבנק ככונס נכסים על זכויות החברה בחנות.
3. במקביל, נוהל בין הבנק לחייבים משא ומתן וזה הוביל לחתימת תוספת להסכם ביום 4.10.06 תחת הכותרת "נספח להסכם מיום 8.9.05" (להלן: "התוספת").

בתוספת, מסכימים הצדדים ראשית לכל (סע' 1 בתוספת) כי ההסכם ימשיך לחול ולחייב את הצדדים אלא אם כן נקבע במפורש אחרת בתוספת עצמה.

בהמשך התוספת, מצהירים החייבים על קיומו של "אשראי בפיגור על ההלוואות שהועמדו בחשבונם" (סע' 2 בתוספת) והחייבים מתחייבים להעביר לבנק סך של 20,000 ₪ מיידית (סע' 2.1 בתוספת), סך של 33,000 ₪ באמצעות דמי שכירות שיקבלו מהשכרת החנות בחדשים יולי עד דצמבר 2006 (סע' 2.2 בתוספת), סך של 47,000 ₪ עד ליום 20.1.07 (סע' 2.5 בתוספת), ואת יתרת הפיגורים אשר תשולם עד 31.3.07 (סע' 2.6 בתוספת).

עוד נקבע בתוספת כי החייבים ימשיכו לשלם את יתרת התשלומים השוטפים בגין ההלוואות שהועמדו בחשבונותיהם (סע' 3 בתוספת) וכן יישאו בהוצאות משפט של הבנק (סע' 4 בתוספת).

1. בתקופה שלאחר חתימת התוספת הסכימו הבנק והחייבים על הסרת עיקול שהוטל לטובת הבנק על נכס של התובע ונירה ברמת השרון בכפוף לרישום משכנתא בדרגה שנייה על דירת המגורים של התובע ונירה ברח' הכובשים 52 בתל אביב (להלן: "הדירה").

במקביל, הועברו לבנק תשלומי השכירות ששולמו על ידי שוכר החנות, אלא שתשלומים אלו לא שולמו בצורה סדירה ומפעם לפעם פנה הבנק לתובע, באמצעות ב"כ הבנק, והתריע בפניו שיש להסדיר את תשלום דמי השכירות.

בסך הכל המשיכו החייבים להעביר לבנק תשלומים שונים בשנים 2006 – 2010 והבנק לא נקט בכל הליך כנגד החייבים בתקופה זו.

1. ביום 31.1.10, למעלה מ-4 שנים לאחר חתימת התוספת, נשלח על ידי ב"כ הבנק, עו"ד דלית קלמן (להלן: "עו"ד קלמן") מכתב לתובעים ובמסגרתו הודעה שלפיה החייבים לא עומדים בתנאי ההסכם והתוספת, ונותרה לחובתם יתרת חוב לבנק בחשבון התובעת בסך של 631,668 ₪, אותה עליהם לשלם לאלתר. בפגישה שהתקיימה בעקבות מכתב זה ביום 24.2.10, טענו נציגי הבנק כי סך חובות החייבים לבנק בכל החשבונות נשוא ההסכם עומד על כ- 1.3 מיליון שקלים. התובעים כפרו בטענות אלו, טענו שהחוב לו טוען הבנק איננו סביר ובקשו דפי חשבון ומסמכים לבדיקת תחשיבי הבנק.
2. בחדשים שלאחר מכן המשיכו הצדדים להידבר בניסיון ללבן המחלוקות ביניהם באשר ליתרת החוב לבנק וביום 10.3.11 הוגשה ללשכת ההוצאה לפועל בקשה מוסכמת למכירת החנות, כנגד העברה לבנק של 850,000 מתמורת מכר החנות. הבקשה אושרה, החנות נמכרה, התמורה הועברה לבנק ותיק ההוצאה לפועל נסגר.
3. עם זאת, כיוון שלפי תחשיבי הבנק לא כיסתה התמורה שהתקבלה ממכר החנות את כלל חובות החייבים, נקט הבנק בהליכים למימוש המשכנתא שנרשמה לזכותו על הדירה. התובעים כפרו בטענות הבנק וטענו שסך הכספים ששילמו במהלך השנים מאז נחתמו ההסכם והתוספת מהווה פירעון כמעט מלא של כל חוב לבנק. נוכח מחלוקת זה עוכבו הליכי ההוצאה לפועל והוגשה תביעה זו.

תמצית טענות הצדדים, הראיות וההליך

1. לטענת התובעים, על יסוד ההסכם והתוספת פרעו התובעים למעשה כמעט את מלוא חובם לבנק, ובקיזוז נזקים שגרם להם הבנק בעיכוב מכירת החנות הרי שאין כל בסיס לניסיון הבנק להוסיף ולחייב אותם בתשלומים נוספים.

התובעים ממקדים טענותיהם בהסדרים שנקבעו בהסכם באשר להפחתת סכום המחילה וחיוב יתרות החוב בחשבונות נשוא ההסכם בריבית בשיעור פריים + 3% עד להעמדת ההלוואות לפי ההסכם, וריבית בשיעור פריים + 2% מיום חתימת ההסכם ואילך. לשיטת התובעים, ההסדרים אשר סוכמו בין הצדדים בחתימת התוספת ועל יסוד ההסכם, מבטאים הסכמה שלפיה יתרת החובות לבנק תפרע בתשלומים שיועברו במשך 5 שנים ובהתחייבות זו עמדו בהעברת תשלומים רבים בשנים 2006 – 2011 והעברת התמורה ממכירת החנות במרץ 2011.

התובעים כופרים בטענות הבנק לחיוב החובות בחשבונות נשוא ההסכם בריבית פיגורים ובטענותיו לביטול הוויתור בגובה סכום המחילה. התובעים מדגישים שאין כלל בהסכם זכות לחיוב בריבית פיגורים ואף לא נמסרה להם כל הודעה לפיה החשבונות מחויבים בריבית פיגורים. מידע על עמדת הבנק נמסרה להם לראשונה בתחילת 2010 ובעקבות מכתבה של עו"ד קלמן מיום 31.1.10, כאשר במשך השנים שחלפו מאז כריתת ההסכם והתוספת התנהלו בהתבסס על ההסכם ובהנחה שהם מחויבים בריבית שנקבעה בהסכם ולא יותר.

בנוסף, טוענים התובעים ביחס למכירת החנות, שהבנק עיכב את מתן ההסכמה הדרושה למכירה במשך 6 חדשים ובכך חזר בו קונה פוטנציאלי מהצעה לרכישת החנות, והחנות נמכרה לאחר מכן בסכום נמוך יותר ב- 200,000 ₪. סכום זה מהווה, לטענת התובע, נזק שנגרם לו על ידי הבנק.

טענה נוספת של התובע מתייחסת להפרת זכויותיו כערב לחובות החברה, כשלטענתו אי מסירת הודעות כדבעי לערב מהווה פגיעה בזכויותיו ומצדיקה בעצמה את ביטול ערבותו.

על רקע זה, עותרים התובעים לפסק דין המצהיר שפרעו את כל חובותיהם לבנק ושלכן על הבנק לשחררם מכל ערבות, לבטל כל משכנתא וכן לשלם להם סך של 191,576 ₪ כפיצוי על נזקיהם.

1. לטענת הבנק אין בסיס לתביעה וזו הוגשה אך בניסיון לסכל את זכותו של הבנק להיפרע באמצעות מימוש המשכנתא על הדירה.

לפי עמדת הבנק, כל ההסכמות ביחס לריביות מופחתות או מחילה על חלק מהחוב אשר נקבעו בהסכם בטלות ומבוטלות מקום בו התברר שהתובעים כלל לא עמדו בהתחייבויותיהם לפי ההסכם והתוספת.

הבנק מפנה להוראות בהסכם שלפיהן אין בהוראות ההסכם כדי לפגוע בזכויות הבנק לפי הסכמי פתיחת החשבון והסכמי ההלוואה (סע' 8.4 בהסכם) וכן להוראות בהסכמי ההלוואה מיום 30.9.05 לפיהן תשלום שלא ישולם במועדו יחויב בחשבון ויישא ריבית פיגורים (סע' 5 בהסכמי ההלוואה). על בסיס תניות אלו טוען הבנק שאין כל בסיס לטענת התובעים שלפיה לא הייתה לו כלל זכות להשית עליהם ריבית פיגורים. הבנק מדגיש כי עמדת התובעים משקפת ניסיון לטעון שעומדת להם הזכות להפר את התחייבויותיהם לפירעון החוב אך בלא לשאת בסנקציה של תשלום ריבית פיגורים בגין זאת ועמדה זו, לשיטת הבנק, איננה תמת לב.

הבנק מכחיש את טענת התובעים באשר למודעותם למצב החוב בחשבון. לפי טענת הבנק, ממועד כריתת ההסכם נמסר לתובעים עדכון שוטף על הנעשה בחשבון וזאת באמצעות מכתבים ושיחות והמצאת דפי חשבון, אישורי יתרות וכיו"ב. בכך גם מבקש הבנק להדוף את הטענות לפגיעה בזכויות התובע כערב.

ביחס לטענת התובעים על עיכוב מכירת החנות, מכחיש הבנק את הטענה וטוען שהוסכם על ביצוע מכר עצמי של החנות על ידי התובעים, כך שלטענה אין בסיס.

1. התובעים תמכו את גרסתם בתצהיר התובע, וכן בתצהירו של מר יוסף טהורי המתייחס למכירת החנות. תחשיבי התובעים נתמכו בחוות דעתו של רו"ח משה ליכט. התובעים הגישו תצהיר של עד נוסף מטעמם, מר ניסו פיסל, אך זה לא התייצב להיחקר ותצהירו איננו חלק מחמר הראיות.

הבנק תמך את גרסתו בתצהיר מר שאול רוסמן, מנהל בבנק (להלן: "רוסמן") וכן בתצהירי עו"ד קלמן וגב' ארנה בר נר עובדיה, מזכירה במשרד ב"כ הבנק.

דיוני ההוכחות נפרסו על שתי ישיבות ולצדדים ניתנה ארכה להגשת סיכומים בכתב.

דיון

1. המחלוקות שנתגלעו בין הצדדים נוגעות לפרשנות ההסכמים שנכרתו בין הצדדים.

אין בין הצדדים מחלוקת על כך שיחסיהם הוסדרו בהסכם אשר נכרת ביום 8.9.05, בשלושת הסכמי ההלוואה מיום 6.10.05, ובתוספת מיום 4.10.06 המוגדרת כחלק וכנספח להסכם.

למעט הסכמים אלו לא הוצג על ידי מי מהצדדים, התובעים או הבנק, כל הסכם נוסף או לוח סילוקין המתייחס להלוואות שהועמדו לתובעים, ונציג הבנק, רוסמן, לא ידע בעדותו להפנות לכל מסמך שכזה (עמ' 42 – 43 בפרוט').

הבנק אף לא טען כלל שיחסי הצדדים מוסדרים בהסכם כלשהו זולת ההסכם ועו"ד קלמן אישרה בעדותה כי הפחתת סכום המחילה עמדה בתוקף עד "סוף 2011" (עמ' 30; ש' 11 בפרוט').

כך איפוא מתברר שאין בין הצדדים מחלוקת על כך שההסכם הוסיף לחול ולחייב את הצדדים עד שנתגלעו המחלוקות שהובילו לתובענה זו, במהלך 2010. טענות שני הצדדים מושתתות על פרשנותם את ההסכם, הסכמי ההלוואה והתוספת.

1. מטיעוני התובעים מתברר שהם מעלים 4 טענות מרכזיות: הטענה באשר לשיעור הריבית שלפיה חויבו החשבונות; הטענה להפחתת סכום המחילה; הטענה להפרת חובת מתן הודעות לערב; והטענה לעיכובים במכירת החנות.

עם זאת, נראה שבליבת המחלוקות עומדת זו המתייחסת לחיובי הריבית בחשבונות וממנה גם הפערים הגדולים בתחשיבי יתרת החוב, שלכן יחל הדיון במחלוקת זו.

1. כאשר יחסי הצדדים מבוססים על ההסכם, כך גם המחלוקת לעניין חישובי הריבית הינה למעשה מחלוקת על פרשנותו של ההסכם. לפי שיטת הבנק הופר ההסכם ומכאן זכותו להשית חיוב בריבית פיגורים. לפי שיטת התובעים כלל לא הופר ההסכם וממילא שאפילו הופר אין לבנק זכות לחייב בריבית פיגורים.

נוכח זאת, ראשית לכל יש לבחון אם הפרו התובעים את התחייבויותיהם לפי ההסכם; שנית, ובהנחה שההסכם אכן הופר, יש לבחון אם עומדת לבנק לפי ההסכם הזכות לחייב את התובעים בריבית פיגורים; ולבסוף יש לבחון בהקשר זה את הטענה שכלל לא נמסרה לתובעים הודעה על חיוב בריבית פיגורים.

1. הלכה היא עוד מקדמת דנא, כי פרשנותו של הסכם בין בנק ללקוח נעשית על פי כללי הפרשנות המקובלים בדיני החוזים הכללים, אך ביישום כללי הפרשנות הייחודיים בבחינת יחסי בנק – לקוח.

חוזה מתפרש על פי אומד דעתם הסובייקטיבי והמשותף של הצדדים של הצדדים, דהיינו: המטרות, היעדים, האינטרסים והתכנית אשר בקשו במשותף להגשים. אומד דעת זה נלמד מלשון החוזה ומהנסיבות בהן הוא נערך ונחתם (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום פ"ד מט (2) 265, 311). פרשנותו של החוזה נעשית בתנועה נמשכת בין לשונו הכתובה לנסיבות עריכתו, אך בדגש על האפשרות למתן משקל מכריע ללשון ההסכם, אם זו ברורה וחד משמעית, ככזו שאכן מבטאת את אומד דעת הצדדים (רע"א 8613/08 איתן לוי מהנדסים ויועצים בע"מ נ' עיריית גבעתיים [פורסם בנבו], 23.3.2009).

עם זאת, לחוזה שנערך בין בנק ללקוח מאפיינים מיוחדים שעשויים להשליך על פרשנותו. נקודת המוצא להתקשרות בין בנק ללקוח איננה שוויונית. לבנק עוצמה גדולה הנובעת מהיותו בעל משאבים העולים לאין ערוך על אלו של הלקוח. העוצמה הרבה אשר בידי הבנק מונעת מן הלקוח, במקרים רבים, יכולת להתמודד עם הבנק בצורה שווה. חוסר השוויון "יוצר פער ממשי בין כושר המיקוח של הלקוח ובין זה של הבנק ומאפשר לבנק להכתיב את תנאי ההתקשרות מבלי שניתן יהיה לשנותם או להשמיטם" (ע"א 1304/91 טפחות בנק למשכנתאות בע"מ נ' ליפרט פ"ד מז (3) 309, 322). ומעבר לפערי הכוחות האדירים בין הבנק ללקוח, השירות שמספק הבנק ללקוחותיו הינו שירות חיוני אשר למעשה לא ניתן להתנהל בלעדיו.

"אכן, מבקש אני כשלעצמי להזדהות עם המגמה החברתית המשתקפת ממאמרם של השופטים מיכל רובינשטיין ובועז אוקון "הבנק כסוכנות חברתית", ספר שמגר מאמרים חלק ג', עמ' 819 שאליו הפנה בא כוח המבקשת, ועניינו - בעקבות פסיקת הנשיא שמגר בתיקים שונים - חובות בעלות מאפיינים ציבוריים המוטלות על הבנקים, כבעלי חובות אמון כלפי הציבור, בהיותם ספקי שירות חיוני ובעלי כוח רב." (רע"א 9374/04 אי.אנד.ג'י. מערכות מתקדמות למורה נהיגה בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ סניף רחובות [פורסם בנבו], 11.11.2004)

ייחודו של החוזה הבנקאי משליך גם על פרשנותו ועתים מצריך שימוש בכלים פרשניים נוספים ובהם כלל "הפרשנות כנגד המנסח".

"כלל פרשנות ידוע הוא כי חוזה הניתן לפירושים שונים יש לפרשו לרעת המנסח" (ברק, פרשנות במשפט, פרשנות החוזה, 634). היות אנשי הבנק מנסחי ההתחייבויות מטילה עליהם את האחריות לבהירותן, ומבחינה זו אין למערער אלא להלין על עצמו. בכל הכבוד, קשה להלום את טענת המערער לפיה הגבלת ההתחייבות לכספים "חיצוניים" בלבד היא בבחינת מובן מאליו שאין לציינו. ובהיות הבנק, ואנשי הייעוץ המשפטי, שלו הצד המקצועי בניסוח ההתחייבויות, חזקת הפרשנות לרעת בעל השליטה במסמכים מתחזקת" (ע"א 898/03 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' גניה חזן [פורסם בנבו] 8.11.04, פסקה 24 בפסק הדין)

לכלל זה בדבר "הפרשנות נגד המנסח" עשוי להיות משקל במקרה של ספק, כאשר לשון החוזה ונסיבותיו מאפשרים יותר מפרשנות אחת.

כלל פרשני נוסף אשר עשוי לסייע בהתחקות אחר אומד דעת הצדדים בחוזה שבין בנק ללקוח, הינו הכלל שלפיו חזקה היא שתכלית החוזה מגשימה ציפיות סבירות של הצד הנשלט. בחזקה זו נעשה שימוש בהקשר של חוזי ביטוח אך נקבע שניתן ליישמה גם בחוזים שבין בנק ללקוח (ע"א 3352/07 בנק הפועלים בע"מ נ' קריסטין הורש [פורסם בנבו] 7.12.09, פסקה 14 בפסק הדין).

לאורם של עקרונות אלו ניתן לבחון ולהכריע בין טענות הצדדים באשר לפרשנות ההסכם.

1. השאלה הראשונה עליה יש להשיב הינה שאלת הפרתו של ההסכם וכדי להשיב על שאלה זו יש לבחון ולקבוע מה סוכם ולמה התחייבו התובעים במסגרת ההסכם.
2. לפי גרסת התובעים, הוסכם כי הבנק יעמיד להם הלוואה לפירעון החוב בחשבונות נשוא ההסכם וזאת לתקופה של 5 שנים (60 חדשים). התובעים אינם מציינים בכתב התביעה את סוג ההלוואה אשר סוכם שתועמד להם, אך טוענים בסיכומיהם כי מדובר היה בהלוואה מסוג "בולט" (למשל סע' 28 בסיכומי התובעים). מכאן שלשיטת התובעים התחייבותם הייתה לפרוע את תשלומי הריבית השוטפים ואת כלל החוב בתשלום בודד בתוך 60 חדשים מיום חתימת התוספת, ובכך עמדו כשנמכרה החנות והועברה התמורה לבנק במהלך מרץ 2011. משמע, לפי שיטת התובעים כלל לא הופרו התחייבויותיהם בהסכם ומכאן שלא הייתה כל סיבה שיחויבו בריבית פיגורים.
3. המסמך המאוחר ביותר עליו חתמו הצדדים הינו התוספת ובו תחל ההתחקות אחר אומד דעת הצדדים. מעיון בתוספת מתברר שבמסגרתה התחייבו התובעים להעביר לבנק כספים לכיסוי "האשראי בפיגור" וזאת בסכומים ובמועדים שנקבעו בסעיף 2 בתוספת, עד 31.3.07. באשר להמשך פירעון החוב נקבע כך בסעיף 3 בתוספת:

"מובהר כי התשלומים השוטפים בהתאם ללוחות הסילוקין של ההלוואות שהועמדו בחשבונם של החייבים, ימשיכו להשתלם כסדרם החל מיום 1.1.07"

אין בתוספת כל הבהרה באשר לגובה אותם "תשלומים שוטפים" ולתוספת כלל לא צורפו "לוחות סילוקין". לא ניתן לפיכך לקבוע על יסוד התוספת למה בדיוק הסכימו הצדדים באשר לפירעון החוב.

סעיף 1 בתוספת קובע כך:

"סכום החוב ויתר התנאים ו/או ההסכמות שהושגו בין הצדדים יעמדו כקבוע בתנאי ההסכם שנחתם בין הצדדים מיום 8.9.05 (להלן: "ההסכם") אלא אם כן הוסכם אחרת במפורש בנספח להסכם זה."

לפיכך, בהיעדר התייחסות ישירה בתוספת לאופן פירעון יתרת החוב לאחר 1.1.07, יש לשוב להסכם ולתור בו את אומד דעת הצדדים.

1. עיון בהסכם מלמד כי במסגרתו הסכימו הצדדים על היקף החוב לבנק בחשבונות השונים של החייבים (סע' 2, 3 בהסכם), ועל פריסתו כך שיפרע באמצעות "הלוואת בולט" בתוך 12 חדשים (סע' 4 בהסכם). עוד נקבע בהסכם ההסדר שיוחל במצב בו לא יעלה בידי התובעים לפרוע את החוב בתוך 12 חדשים ונקבע שבמצב שכזה תעמוד לבנק האפשרות לבחור בין ביטול ההסכם לבין העמדת הלוואה כך (סע' 5 (א) בהסכם):

"להעמיד לחייבים הלוואה בגובה סכום החוב שתפרע ב – 60 תשלומים חודשיים. ההלוואה תישא ריבית על בסיס הפריים + 2% לשנה."

הוראה זו בהסכם הינה ההוראה היחידה אשר מבטאת את ההסכמה לאופן פירעון החוב לבנק אם לא יפרע בחלוף שנה מחתימת ההסכם, וכיוון שבמסגרת התוספת הוסכם לשוב לתנאי ההסכם, משמע שחלה גם הוראה זו באשר לאופן פירעון יתרת החוב לבנק – פירעון בהלוואה אשר תיפרע ב- 60 תשלומים.

מאידך, ההסכם שותק באשר לגובה אותם 60 תשלומים, אם הכוונה לתשלומים שווים או שמא הכוונה לתשלומים המאפיינים הלוואת בולט, כטענת התובעים. לשון ההסכם סובלת את שתי הפרשנויות הללו ומצב זה מחייב להוסיף ולבחון את הראיות שהוצגו.

1. נוכח שתיקת ההסכם וגרסת התובעים הנה אשר התברר:

ראשית, מתברר שכנגד גרסת התובעים אין כלל גרסה נגדית של הבנק. הבנק טוען בכתב ההגנה כי בחתימת התוספת ביום 4.10.06 הוסכם על תשלום "האשראי שבפיגור" ותשלום יתרת החוב לפי תנאי ההסכם (סע' 5.11 בכתב ההגנה). הבנק אף טוען שהוסכם על המשך "התשלומים השוטפים" מיום 1.1.07 (סע' 5.13 בכתב ההגנה). מאידך, הבנק כלל איננו מבהיר בכתב ההגנה את עמדתו באשר להיקף התשלומים להם התחייבו התובעים, אם תשלומי ריבית כמקובל בהלוואת "בולט" או שמא תשלומים כמקובל בהלוואה רגילה. הבנק טוען כי בחתימת התוספת למעשה מאשרים ומצהירים התובעים שהפרו את ההסכם, אולם בכך מתעלם הבנק מההסכמה בתוספת שלפיה ההסכם יוסיף ויחייב את הצדדים בכפוף לאשר נקבע בתוספת, ומשמע שבכך הצהיר הבנק שלדידו ההסכם ממשיך לחול.

הבנק מוסיף וטוען בכתב ההגנה כי התובעים לא עמדו בתנאי ההסכם והתוספת (למשל סע' 6.1 בכתב ההגנה) אך איננו מבהיר באיזה תנאי בדיוק לא עמדו התובעים ומתי הופרה ההתחייבות לשיטתו. היעדר גרסה ברורה בכתב ההגנה באשר להתחייבות התובעים מקשה על קבלת עמדת הבנק.

שנית, מתברר שגם בתצהירי ועדויות נציגי הבנק אין כל גרסה ברורה באשר להתחייבות שנקבעה בהסכם ובתוספת לפי שיטת הבנק. לפי הנטען בתצהירי הבנק הועברו תשלומי התובעים לאחר חתימת התוספת "באופן חלקי בלבד, בלתי סדיר ושלא עפ"י המועדים הקבועים בהסכם" (סע' 37 בתצהיר רוסמן). רוסמן נשאל בעת חקירתו לגבי הסדרי החזרת ההלוואה לאחר חתימת התוספת וכך העיד (עמ' 43 בפרוט'):

ש. בשנת 2006 חתמתם על תוספת להסכם אחרי ההפרה. אז יכולתם להחתים אותו על הסכם הלוואה חדש.

ת. אני לא יודע מתי הועמדה ההלוואה והאם הועמדה ממש אחרי 12 חודש ואחר כך ראינו שיש הפרות.

ש. אתה עצמך אמרת שבינואר 2006 הוגשה התביעה. איך באוקטובר 2006 מחתימים את התוספת להסכם כשלא החתמתם אותו על הסכם הלוואה אחר?

ת. אין לי תשובה.

בהמשך חקירתו מעיד רוסמן על היעדר לוח סילוקין כך (עמ' 44 בפרוט'):

ש. אני אומר לך ששלחתי שאלון לבנק ועליו השיב מר יחיאל בתצהיר. הוא נשאל בשאלה 8 אם נשלח לוח סילוקין להלוואה השניה ושאלות נוספות בהקשר הזה והתשובה שלו היא, ואנו מדברים על ההלוואה של 2006, שלא נשלח לוח סילוקין כי מדובר בהלוואת בולט. מה אתה אומר על זה?

ת. אין לי מה להגיד. לא מכיר.

ש. האם יכול להיות שפשוט לא היה לוח סילוקין להלוואה הזאת?

ת. לא הגיוני שלא היה לוח סילוקין להלוואה כי המחשב באופן אוטומטי מוציא לוח סילוקין.

משמע, גם במהלך הצגת העדויות לא מציג הבנק כל גרסה מצידו באשר להתחייבויות התובעים לפי ההסכם והתוספת ולמעשה מאשר שלאחר חתימת התוספת ב- 4.10.06 לא נערכו כל הסכם או לוח סילוקין המבטאים את אופן פירעון החוב נשוא ההסכם.

שלישית, מתברר שרק ביום 31.1.10, בפעם הראשונה ובחלוף למעלה מ- 3 שנים מאז נחתמה התוספת, שלח הבנק לתובעים, באמצעות עו"ד קלמן, מכתב התראה ובו הטענה שאינם עומדים בהתחייבויותיהם (סע' 9 בתצהיר עו"ד קלמן). אם אכן סבר הבנק כי התובעים לא עומדים בהתחייבויותיהם ניתן היה לצפות שמכתב המבטא עמדה זו יישלח לתובעים מיידית. ודאי שלא לאחר למעלה מ- 3 שנים.

ולא זו בלבד שמכתב כזה לא נשלח אלא שכך העיד רוסמן לגבי אומד דעת הבנק בתקופה זו (עמ' 49 – 50 בפרוט'):

ש. בין אוקטובר 2006 לינואר 2010, שלוש וחצי שנים, למה לא פעלתם, הגשתם תביעה או נקטתם בהליך כשהפיגור גדול בהרבה יותר גבוה לטענתכם?

ת. מתוך מה ששמעתי ועודכנתי ממשרד עורכי הדין שאופיר חלפון כל הזמן היה בקשר עם המשרד, הוא השתדל והביא כספים מידי פעם, הצליח להזרים, זה לא שהוא התאייד ונעלם, הוא ביוזמתו כשמתקשרים אליו, היתה איזושהי תקשורת, לא יודע כמה היא היתה מועילה אך קיבלו את ההחלטה כן להתחשב בו.

לא בכדי איפוא לא נקט הבנק בהליכים נגד התובעים ואפילו לא שלח להם מכתב התראה זמן כה רב. הבנק לא עשה כן שכן התובעים הקפידו כל העת להזרים כספים לחשבון. הבנק עצמו התנהל באופן שמבטא את קיום ההסכם ולא את הפרתו.

ורביעית, לפי האמור בהסכם נקבע שלצורך פירעון החובות נשוא ההסכם תועמד לחייבים הלוואת "בולט" לשנה (סעיף 4 בהסכם) בכדי לאפשר להם ארכה למכירת החנות. משמע, מלכתחילה ובעת חתימת ההסכם ברור שהצדדים לא ציפו לפירעון החוב בתשלומים רצופים אלא בתשלום שיגויס ממכירת החנות. לפי אותו רעיון בדיוק, אך הגיונית הטענה שאם לא עלה בידי התובעים לפרוע את החוב כעבור 12 חדשים ממכירת החנות; ובאם לא בחר הבנק לבטל את ההסכם בהתאם לזכות שניתנה לו בהסכם – כי תינתן לתובעים ארכה נוספת למכירת החנות, ארכה של 60 חדשים שרק בסופם יפרע החוב. כך מתיישבת גרסת התובעים עם ההיגיון המשתקף בהסכם.

1. כאשר מסכמים את אשר התברר כאמור נראה שהכף נוטה בבירור להעדפת גרסת התובעים.

התברר כי הבנק טוען להפרת ההסכם אך איננו מציג גרסה באשר לתכן ההסכם ואיננו מפרט מתי וכיצד הופר ההסכם. התברר שהבנק עצמו כלל לא טען במשך שנים להפרת ההסכם והתנהל באופן המבטא שההסכם דווקא מקוים. והתברר שגרסת התובעים עולה בקנה אחד עם הגיונו של ההסכם.

זאת ועוד, במצב זה של היעדר מענה ברור בהסכם עצמו יש ליישם את עקרונות הפרשנות לפיהן יש להעדיף פרשנות המיטיבה עם הלקוח על זו הדואגת לאינטרס של הבנק. אם התכוון הבנק שההלוואה תיפרע ב- 60 תשלומים חדשיים שווים הרי יכול היה וחייב היה לבטא זאת במפורש בהסכם. אם סבר הבנק שההסכם הופר ואין הוא מעוניין עוד בהעמדת הלוואת "בולט" לתובעים יכול היה להודיע על ביטול ההסכם, זכות שעמדה לו לפי סע' 5 (ב) בהסכם. הן בניסוח ההסכם והן בהתנהגותו לאחר מכן יצר הבנק אי וודאות באשר להתחייבויות התובעים ואי וודאות זו ראוי שתיזקף לחובתו של הבנק ולא לחובת התובעים.

1. לפיכך, אני מקבל את גרסת התובעים וקובע כי לפי ההסכם עמדה להם הזכות לפרוע את החוב לבנק ב- 60 תשלומים אשר ישולמו כמקובל בהלוואת בולט, קרי: בתשלומים חדשיים ובתשלום יתרת החוב במלואה בתום התקופה.

בהסכם נקבע כי בתום 12 חדשים ממועד חתימת ההסכם (דהיינו – 8.9.06) אם לא יפרע החוב ולא יבוטל ההסכם תעמוד לתובעים ארכה של 60 חדשים נוספים לפירעון החוב, ומשמע: עד ליום 8.9.11.

התובעים הקפידו על העברת תשלומים חדשיים לכל אורך התקופה ובמהלך 2011 נמכרה החנות והועברו לבנק תשלומים לכיסוי יתרת החוב. משכך, כאשר ההסכם לא הופר, עמדה לתובעים הזכות שנקבעה לתשלום ריבית בשיעור פריים + 2% בשנה ותו לא.

1. אפילו הייתי מוצא לקבל את עמדת הבנק ולקבוע שההסכם הופר, היה מקום לבחון אם במצב זה עדיין עמדה לבנק הזכות לחייב את התובעים בתשלום ריבית פיגורים. נוכח המסקנה שההסכם לא הופר, אין מקום להרחיב בשאלה זו והדבר ייעשה בקליפת אגוז בלבד.
2. לפי גרסת הבנק, במצב בו הופר ההסכם הרי שעומדת לבנק הזכות לחייב את התובעים בתשלום ריבית פיגורים. בטענה זו מתבסס הבנק על הוראות ההסכם לפיהן אין בהסכם כדי לגרוע מזכויות הבנק לפי הסכמים אחרים שנחתמו בקשר עם התחייבויות התובעים (סע' 8.3 בהסכם) ועל ההוראה בהסכמי ההלוואה לפיה כל סכום שלא יפרע יחויב בחשבון ויישא ריבית שבהיעדר עמידה במסגרת האשראי עולה כדי ריבית פיגורים (סע' 5 בהסכמי ההלוואה).

לפי גרסת התובעים מאידך, הבנק מעולם לא הודיע על ביטול ההסכם וכל עוד מחייב ההסכם את הצדדים אין במסגרתו כל זכות המוקנית לבנק לחיוב בריבית פיגורים.

1. מעיון בהסכם ובתוספת מתברר שאין בהם כל התייחסות מפורשת לאפשרות החלת ריבית פיגורים על החוב. ההסכם והתוספת משתרעים על פני סעיפים רבים ומסדיר את מכלול יחסי הצדדים, כולל במצב של הפרתו, אך אינם קובעים במפורש בסעיף כלשהו את האפשרות להשתת ריבית פיגורים.

בסעיף 5 בהסכם נקבע כי אם לא יפרע החוב בתוך 12 חדש עומדת לבנק הזכות לבחור בין ביטול ההסכם לבין העמדת הלוואה ל- 60 חדש. גם אם הופר ההסכם, שזו נקודת המוצא לבירור זה, אין מחלוקת על כך שהבנק לא בחר לבטל את ההסכם. לא בחלוף שנה מכריתתו ולא בכלל. לו בחר הבנק לבטל את ההסכם שאז גם ניתן היה לבחון אם יש בהסכמים אחרים זכות לריבית פיגורים אך משבחר הבנק להוסיף ולקיים את ההסכם הרי שעליו להראות את מקור זכותו בהסכם עצמו וכזו – איין.

1. בנוסף, אפשרות הפרת ההסכם מוסדרת בסעיף 7 בהסכם ובו נקבע שאם לא יעמדו החייבים בתנאי ההסכם יועמד מלוא חובם בחשבונות לפירעון מיידי, אלא שעל פניו מתייחסת הוראה זו למצב בו בוטל ההסכם על ידי הבנק כפי שנקבע בסעיף 5 בהסכם. במצב שכזה בו בוטל ההסכם יש היגיון בשמירת זכותו של הבנק להעמדת החוב לפירעון מיידי, ולא כן במצב בו מוסיף ההסכם להתקיים ולחול.
2. לטענת הבנק, זכותו לריבית חריגה קבועה בהסכמים המקוריים לפתיחת החשבונות והעמדת האשראים, וכך מפנה הבנק לסעיף 8.4 בהסכם שזו לשונו:

"להסרת ספק, החייבים והערבים מאשרים בזה, כי אין בהסכם זה כדי לפגוע ו/או לגרוע מזכות כלשהי של הבנק על פי מסמכי חשבון חח"ד (לרבות מזכות הבנק לתבוע מהחייבים בכל עת, העמדת יתרת החוב בחח"ד לפירעון מיידי), מסמכי ההלוואה, כתבי ערבות, עליהם חתמו הערבים ועל פי כל מסמך אחר עליו חתמו ו/או יחתמו החייבים ו/או הערבים וכל התחייבות וחוב כלפי הבנק הנם בתוקף מלא ולא חל לגביהם כל שינוי, בכפוף לאמור בהסכם זה."

דא עקא, שאת הוראות אלו יש לקרוא כחלק מההסכם הכולל ולא במנותק מהן. כשכך עושים, ברור הדבר שההסכם איננו מאפשר לבנק לחייב בריבית חריגה כל עוד ההסכם חל ומחייב וקובע ריבית שונה. הוראות אלו שבסעיף 8 בהסכם, סעיף אשר כותרתו "שונות", נועדו בסך הכל להבהיר את שמירת זכויותיו של הבנק במצב בו בוטל ההסכם. או אז, כך מובהר, נשמרת כל זכות של הבנק לפי ההסכמים הקודמים.

1. ועוד טוען הבנק שעומדת לו הזכות לחייב בריבית פיגורים לפי הוראות סע' 5 בהסכמי ההלוואה, אולם הסכמי ההלוואה מתייחסים להלוואת בולט שהועמדה בחתימת הסכמי ההלוואה ביום 6.10.05 וכאשר מוסכם בהם במפורש כי ההלוואות הועמדו לשנה. התוספת עליה חתמו הצדדים ביום 4.10.06 קובעת את המשך תחולת הוראות ההסכם מיום 8.9.05 ולא את הוראות הסכמי ההלוואה. ההוראה בהסכמי ההלוואה שלפיה בתום התקופה יחויב החשבון בסכום החוב שלא נפרע ובריבית פיגורים עומדת בסתירה להוראה בהסכם שלפיה הריבית תהיה פריים + 2%. אם רצה הבנק שזו זו תהיה הוראה הקובעת שומה היה להבהיר זאת במפורש בתוספת וזו לא עשה.
2. בסיכומיו, טוען הבנק כי אין היגיון בטענה שלפיה לא עמדו התובעים בהתחייבויותיהם בהסכם ובכל זאת הפרתם לא תגרור סנקציה (סע' 1.2 בסיכומי הבנק), אולם באותה מידה ניתן לתהות מדוע לא ציין זאת הבנק עצמו בתוספת; ועוד ניתן לתהות כיצד מתייחס הבנק להוראות בתוספת המשיתות על התובעים תשלומים שונים ואף הוצאות שהיו לבנק, כך שסנקציה הייתה והייתה כפי שדרש הבנק.
3. אם כך, מעיון בסעיפי ההסכם ושוב – ביישום ההלכות הייחודיות לפרשנות הסכמים בין בנק ללקוח – לא ניתן לקבל את גרסת הבנק. בהיעדר הוראה ברורה המתירה לבנק להשית ריבית פיגורים בלא לבטל את ההסכם הרי שאין לבנק זכות שכזו, ולפיכך: אפילו הייתי מוצא שהתובעים הפרו את ההסכם לא עמדה לבנק זכות לחייבם בריבית פיגורים.
4. למעלה מכך, אפילו מצאתי שההסכם הופר ואפילו מצאתי שההסכם הקנה לבנק זכות להשית ריבית פיגורים, עדיין יש מקום לבחון אם כך ניתן לעשות במקרה דנא ונוכח הטענה להיעדר כל הודעה לתובעים על חיוב שכזה. אף טענה זו, בשים לב למסקנה בדבר הפרת ההסכם, תיבחן בקליפת אגוז.
5. לטענת התובעים, רק בתחילת 2010, בעקבות מכתב ב"כ הבנק מיום 31.1.10 ופגישות שנערכו בעקבותיו, התברר לתובע שהבנק מחשב את החוב בצירוף ריבית חריגה. לפי גרסת התובעים, מידע זה נפל עליהם כרעם ביום בהיר שכן בכל השנים שחלפו מאז נחתמו ההסכם והתוספת לא נחתמו הסכמים נוספים מול הבנק, לא ניתנה לתובעים כלל גישה ישירה לחשבון לבירור מצבו, ולא נמסרה להם כל התראה, בעל פה או בכתב, לפיה הם מחויבים בריבית חריגה.

לטענת הבנק, אין ממש בטענה זו של התובעים. לפי גרסת הבנק, במשך כל השנים שמאז חתימת ההסכם והתוספת נשלחו לתובעים מכתבי התראה, הומצאו להם לפי בקשתם דפי חשבון, ונמסר להם עדכון שוטף על הנעשה בחשבון, כולל על החיוב בריבית חריגה.

1. נוכח מחלוקת עובדתית זו הנה אשר התברר:

ראשית, הבנק לא הציג ולו מכתב בודד שנשלח לתובעים בין יום חתימת התוספת, 4.10.06, ליום 31.1.10, שאז נשלח מכתבה של ב"כ הבנק, עו"ד קלמן. עו"ד קלמן אף אישרה בעדותה שאין מסמך כזה בתצהיר גילוי המסמכים מטעם הבנק (עמ' 31; ש' 11 בפרוט').

שנית, עו"ד קלמן הודתה בעדותה שמאחר והטיפול בגביית החוב הועבר למחלקה המשפטית של הבנק, לא נמסר לתובעים כלל מידע ישיר מסניף הבנק, שכן כל מידע נמסר אך ורק דרך משרד עורכי הדין של הבנק (עמ' 30; ש' 31 בפרוט') וכן הודתה שבמועדים אלו גם לא הייתה לתובעים גישה לחשבון באמצעות האינטרנט (עמ' 31; ש' 4 בפרוט'). כך גם אישר רוסמן בעדותו (עמ' 44 בפרוט').

שלישית, עו"ד קלמן אשרה בעדותה שאין באפשרותה להציג אפילו תרשומת אחת על שיחה שקיימה עם התובע ובה נדונו פיגורים בתשלומים או הריבית שחלה על החוב בחשבון (עמ' 31; ש' 22 בפרוט').

רביעית, בהיעדר כל מסמך המתריע במפורש בפני התובעים על חיוב בריבית חריגה, התברר שגרסת הבנק על מודעות התובעים לכך מתבססת על סברה ותו לא. הסברה שהעלתה עו"ד קלמן בעדותה ולפיה אם התובעים פגרו בהחזר החוב אזי יש להסיק שהיו מודעים לחיוב בריבית פיגורים (עמ' 3; ש' 27 בפרוט').

חמישית, לתמיכה בגרסתו הציג הבנק את עדותה של גב' בר-נר עובדיה, מזכירה במשרדה של עו"ד קלמן. גב' בר-נר עובדיה הצהירה שבהתאם להנחיות עו"ד קלמן יצרה קשר עם התובע ומסרה לו כי שיקים שהופקדו בחשבון חזרו, אך אישרה בעדותה שכלל לא מסרה לו דפי חשבון (עמ' 38 בפרוט'). גב' בר נר עובדיה כלל לא טענה שמסרה לתובע פרטים כלשהם על מצב החשבון, כך שעדותה איננה יכולה לתרום דבר לשאלת מודעות התובעים לריבית החריגה.

שישית, הן בפני עו"ד קלמן (בעמ' 31 בפרוט') והן בפני רוסמן (עמ' 44 בפרוט') הוטחה הטענה שלתובעים כלל לא נשלחו דפי חשבון במהלך התקופה שמיום חתימת ההסכם. אף לא אחד מהם ניסה לסתור או לכפור בטענה עובדתית זו.

1. נוכח עובדות אלו, כאשר מתברר שאין בידי הבנק להציג לו מכתב בודד שמתריע בפני התובעים כי החשבון מחויב בריבית חריגה; אין בידי הבנק להציג ולו ראיה חיצונית אחרת על מסירת מידע שכזה לתובעים; ומתברר שהבנק מודה בטענת התובעים שכלל לא נשלחו לתובעים דפי חשבון ולא ניתנה להם גישה ישירה לחשבון – אני מקבל את גרסת התובעים וקובע שהבנק לא הודיע כלל לתובעים כי החוב בחשבון צובר ריבית פיגורים. ריבית שהיא גבוה משמעותית מזו שנקבעה בהסכם.
2. במצב עובדתי זה אין אלא לתמוה – היעלה על הדעת להשית על לקוח חיוב בריבית פיגורים בלא ליידע אותו על כך בצורה ברורה, חד משמעית ושאיננה מתירה מקום לספק? התשובה לכך ברורה.

ודוק, יש לזכור מה מהותה של אותה "ריבית פיגורים".

ריבית פיגורים איננה חלק מהתמורה החוזית המוסכמת בין הצדדים ובמצב בו עומד החייב, הלקוח, בהתחייבויותיו לפירעון אשראי שקבל ברי הדבר שלא יחויב כלל בריבית פיגורים. לחיוב בריבית הפיגורים משמעות רק במצב בו נטען שהחייב הפר את התחייבויותיו כלפי הנושה, כך שעל פניו מהווה הריבית החריגה למעשה פיצוי מוסכם. פיצוי על נזק שעלול להיגרם לנושה כתוצאה מאי עמידת החייב בהתחייבויותיו. כך גם הדעה בפסיקה (ת.א. (מרכז) 26401-10-09 זאבי תקשורת אחזקות בע"מ (בכינוס נכסים) נ' בנק הפועלים בע"מ [פורסם בנבו] 21.7.13, פסקה 53 בפסק הדין; בש"א (ת"א) 2024/10 פנחס כץ נ' בנק לאומי לישראל [פורסם בנבו] 13.6.2002).

כך גם נכתב:

לי נראה, שריבית-פיגורים היא פיצוי בגין אי-עמידה בתשלום במועד. אי-עמידת החייב בתשלומים במועד זו הפרה, והתשלום הנוסף הוא הפיצויים שנקבעו בגין הפרה זו. פרשנות זו של מהות ריבית-הפיגורים תכניס אותה לפיקוח בית-משפט מכוח סעיף 15 לחוק החוזים) תרופות בשל הפרת חוזה (תשל״א-1971) ס"ח 16. בית המשפט יהיה רשאי להפחית את התוספת אם ימצא שהיא נקבעה ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש לעומת זאת, הנושה עשוי לטעון שאלו חיובים חלופיים ואם החייב עומד בתשלומים, שיעור הריבית הוא מסוים ואם אינו עומד בתשלומים, שיעור הריבית הוא שונה. טיעון זה אינו נראה לי, שכן בדרך זו ניתן לעקוף במקרים רבים את סעיף 15 לחוק החוזים – תרופות. הצד המעוניין למנוע את התערבות בית-המשפט ינסח את הפיצוי כקיום חליפי ובדרך זו יעקוף את הוראות סעיף 15. (פרופ' סיני דויטש, יחסי בנק לקוח – אספקטים חוזיים וצרכנים, ספר זיכרון לגד טדסקי, 163, 191 (ה"ש 148)).

כשם שצד לחוזה איננו יכול לחייב את הצד השני בתשלום פיצוי בטענה להפרת החוזה בלא כל הודעה על ההפרה ובלא כל הודעה על החיוב בפיצוי, כך גם לא יכול הבנק לעשות כן. מלכתחילה מכתיב הבנק ללקוח את האפשרות שיחוב בריבית פיגורים, חבות שאיננה הדדית ונועדה אך ורק לשמור על האינטרס של הבנק. אין כל הגיון ואין כל הגינות גם לאפשר לבנק לממש זכות זו ולחייב בפיצוי זה בלא כל הודעה ללקוח ובלא שהלקוח יהיה מודע לחיוב זה.

1. לטענת הבנק לא יתכן שהתובעים לא היו מודעים לכך שהם מחויבים בריבית פיגורים שהרי ידעו שהם הפרו את התחייבויותיהם בהסכם. טענה זו לא ניתן לקבל. לחיוב בריבית פיגורים יש משמעות דרמטית להיקף החבות לבנק והתחשיב נשא תביעה זו מוכיח זאת. כאשר משמעות החיוב בריבית פיגורים על הלקוח כה גדולה; ובשים לב למהותו של החיוב בריבית פיגורים כפיצוי מוסכם – לא ניתן לקבל טענה לפיה יש "חזקה" למודעות הלקוח רק מעצם כך שהוא מודע להפרת התחייבויותיו לבנק.

בהתאם להוראות סעיף 5 (א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981, מוטלת על תאגידים בנקאיים החובה לגלות ללקוח "כל פרט מהותי לגבי תכנו, היקפו, תנאיו ומחירו של שירות שהם נותנים והסיכונים הכרוכים בו". חובה זו איננה "נעצרת" בפתיחת החשבון או במתן הלוואה, אלא חלה גם במצב בו מחליט הבנק להשית ריבית פיגורים. גם לקוח "רגיל" אשר מקבל דפי חשבון ומידע שוטף על הנעשה בחשבונו עלול שלא להיות מודע לכך שהוא מחויב בריבית פיגורים, קל וחומר שכך לקוח שהועבר לטיפול משפטי ונשללה ממנו הגישה הישירה לחשבון, דוגמת התובעים. הבנק לא עשה כן והתברר שהתובעים לא היו מודעים לכך שהם מחויבים בריבית פיגורים.

1. לפיכך, אפילו מצאתי שההסכם הותיר לבנק את האפשרות לחייב בריבית חריגה בלא לבטל את ההסכם, היה מקום לדחות את טענתו בעניין זה בשל אי מסירה הודעה מתאימה לתובעים על עצם החיוב.
2. כך ניתן לסכם את אשר התברר ביחס לריבית הפיגורים. התברר שהתובעים כלל לא הפרו את ההסכם שכן הבנק בחר שלא לבטל את ההסכם ולמעשה בחר ליתן לתובעים ארכה של 60 חדשים לפירעון החוב בדומה להלוואת "בולט" הנפרעת בתום התקופה; התברר שאפילו הופר ההסכם אין ההסכם מקנה לבנק זכות לחיוב בריבית פיגורים כל עוד לא בחר לבטל את ההסכם והבנק אכן בחר שלא לבטל את הסכם; והתברר שממילא לא הודיע הבנק לתובעים כלל על החיוב בריבית הפיגורים. נוכח מסקנות אלו, ודאי נוכח משקלן המצטבר, אני מקבל את גרסת התובעים וקובע שיש לחשב את חוב התובעים לבנק בדיוק כאמור בהסכם, דהיינו בתוספת ריבית בשיעור פריים + 2% לשנה.
3. כעת ניתן גם לפנות למחלוקת המתייחסת להפחתת סכום המחילה, בסך של 100,000 ₪ מהחוב הכולל נכון ליום חתימת ההסכם.

הפחתה זו נקבעה בסעיף 4.1.1 בהסכם כך:

"אם יעמדו החייבים/הערבים בתנאי הסכם זה, כי אז ימחול הבנק על הסך של 100,000 ₪ + הריבית שהצטברה על ההלוואה במועד העמדתה עד לתום 12 החדשים."

אותם עקרונות שאפשרו הכרעה במחלוקת לגבי הריבית הפיגורים ישימים גם לגבי הוראה זו.

ראשית, בעת חתימת התוספת כבר חלפו 12 חדשים מיום חתימת ההסכם, ועובדה היא שאין בתוספת כל אמירה לפיה מבוטלת הפחתת סכום המחילה, ונהפוך הוא – בתוספת מוסכם במפורש על המשך תחולת תנאי ההסכם. אם באותו שלב בקש הבנק לבטל את ההפחתה הרי שחייב היה לציין זאת במפורש.

שנית, משנמצא שהתובעים כלל לא הפרו את ההסכם הרי שאין כל הצדקה לביטול ההסכמה על הפחתת סכום המחילה.

שלישית, וגם בעניין זה התברר שלא נשלחה לתובעים ולו הודעה אחת לפיה מבוטל הפחתת החוב ועוד התברר שגם בדיוני הבנק עצמו בינו לבינו לא התקבלה החלטה שכזו במשך שנים ולמרות הטענה להפרת ההסכם. מר רוסמן נשאל שוב ושוב מתי נתקבלה בבנק ההחלטה לבטל את הפחתת החוב ולא ידע כלל להצביע על מועד שכזה או על האופן בו התקבלה ההחלטה (עמ' 41 בפרוט').

וכך מאידך העידה עו"ד קלמן (עמ' 31 בפרוט'):

ש. האם בשעה שחתמתם על הנספח עדיין יש מחילה של 100,000 ₪ לפי ההסכם?

ת. בוודאי כפי שכבר אמרתי.

ש. באיזה שלב הבנק קיבל החלטה, אין מחילה, מתי היה השלב שבית המשפט קיבל את ההחלטה שאין מחילה?

ת. בשעה שפתחנו תיק הוצל"פ למימוש הנכס ברחוב הכובשים. לקראת סוף 2011.

משמע, למרות הטענות להפרת ההסכם, למרות הטענות על מודעות התובעים להפרת ההסכם ולסנקציות שבצידן, הבנק עצמו לא הודיע על ביטול הפחתת סכום המחילה ולא נקט בפעולה פנימית כלשהי לביטול ההפחתה. מסתבר שהתנהגות הבנק עצמו הייתה כזו המעידה על כך שהבנק ראה עצמו מחויב בהפחתה כל עוד ההסכם בתוקף. התנהגות זו מתיישבת עם לשון ההסכם והגיונו ואף הוסברה כדבעי על ידי רוסמן (עמ' 49 – 50 בפרוט'):

ש. בין אוקטובר 2006 לינואר 2010, שלוש וחצי שנים, למה לא פעלתם, הגשתם תביעה או נקטתם בהליך כשהפיגור גדול בהרבה יותר גבוה לטענתכם?

ת. מתוך מה ששמעתי ועודכנתי ממשרד עורכי הדין שאופיר חלפון כל הזמן היה בקשר עם המשרד, הוא השתדל והביא כספים מידי פעם, הצליח להזרים, זה לא שהוא התאייד ונעלם, הוא ביוזמתו כשמתקשרים אליו, היתה איזושהי תקשורת, לא יודע כמה היא היתה מועילה אך קיבלו את ההחלטה כן להתחשב בו.

הסבר זה משקף בדיוק את אומד דעת הצדדים הן באשר לפרשנות ההסכם והן באשר לקיומו. לפי הסבר זה, נוכח הבנק במאמצי התובעים לסילוק החוב ולכן גם בחר שלא לקבוע וודאי שלא להודיע במסגרת שכזו על ביטול ההפחתה.

משכך נעשה, אין כל הצדקה לעשות כן בדיעבד.

אני מקבל איפוא את גרסת התובעים גם בטענה זו וקובע שעל פי ההסכם יש להפחית מיתרת החוב של התובעים את סכום המחילה, דהיינו סך של 100,000 ₪ כערכו ביום חתימת ההסכם ובתנאים שנקבעו בהסכם.

1. לטענת התובע יש לקבוע שהוא עצמו פטור מתשלום כל חוב לבנק, ולמצער שיש לבטל את המשכנתא שנרשמה על הדירה, שכן הבנק לא גילה לו כלל על החיוב בריבית פיגורים ולא עשה כן בעת שהוסכם על שעבוד הדירה.

בכתב התביעה אין כלל טענה לביטול המשכנתא על הדירה בטענת אי גילוי מידע לתובע כערב, ודי בכך כדי לדחות טענה זו בהיותה הרחבת חזית. הטענה בכתב התביעה מתייחסת לאי מסירת מידע לתובע על חיוב בריבית פיגורים מיום חתימת ההסכם ואילך, כשלשיטת התובע יש בכך כדי לפטור אותו מערבותו האישית לחובות התובעת והחברה.

ברי שנוכח המסקנות באשר לאי מסירת הודעה כלל לתובעים אין כל טעם בבירור טענה זו. מאידך, רק למען הסדר הטוב, יצוין שלו נדחתה הגרסה העובדתית של התובעים ולו נמצא שכן נמסרו הודעות שכאלו, כי אז לא היה ממש בטענה זו. התובע הינו הרי בעל השליטה היחיד בתובעת ובחברה. מסירת הודעה לתובעת ולחברה כמוה כמסירת הודעה לתובע ומודעות התובעת והחברה משמעותה בהכרח גם מודעות התובע. ועוד ראוי לציין שממילא אי מסירת הודעה לערב על הפרת התחייבויות החייב איננה פוטרת את הערב מערבותו והתובע כלל לא הוכיח איזה נזק נגרם לו, אם בכלל, כתוצאה מאי מסירת ההודעות.

1. לטענת התובעים יש לחייב את הבנק בתשלום פיצוי בסך 200,000 ₪ על הנזק שנגרם להם בגין העיכוב במכירת החנות.

לפי גרסת התובעים, במהלך 2010 הם פעלו למכירת החנות ועמדה להם הצעתו של מר יוסף טהורי לרכישתה תמורת סך של 1,250,000 ₪. בשלב זה, טוענים התובעים, העמיד הבנק כתנאי להסכמתו העברת סך של 1,100,000 ₪ מכספי התמורה ובחדשים שחלפו נוכח דרישה זו לא יצאה לפועל העסקה עם מר טהורי. ממשיכים התובעים וטוענים שבהמשך עמדו על סף מכירת החנות תמורת 1,150,000 ₪ אך הקונה נוכח לדעת על דרישות הבנק ומצוקתם ולכן ברגע האחרון הפחית את התמורה שהציע והחנות נמכרה תמורת סך של 1,050,000 ₪ בלבד.

לתמיכה בטענה זו הוצגה עדותו של מר טהורי, אלא שמעדות זו ועדות התובע התברר שאין ולא נערך כלל הסכם למכירת החנות למר טהורי, ואפילו טיוטא של הסכם שכזה לא נערכה. קשה לפיכך ליתן אמון בטענה לפיה המשא ומתן של התובע עם מר טהורי התקדם והגיע לסף כריתת הסכם.

בנוסף, אם אכן היה ממש בטענת התובע כי אז לא ברור מדוע לא נכרת הסכם כשלכל היותר, לשיטת התובע עצמו, היה מועבר לבנק הסכום שנדרש תחת מחאה ובמקביל לבירור הטענות. נראה לפיכך שההחלטה שלא להמשיך במכירת החנות למר טהורי הייתה החלטת התובע משיקוליו הוא ולא עיכוב שהציב הבנק.

אשר לטענת התובע להפחתת 100,000 ₪ נוספים ברגע האחרון, הרי שזו מתבססת על גרסת התובע לבדו, אין לה תמיכה בראיות וממילא שגם במקרה זה התובע לבדו החליט לקבל את תנאי הקונה ואין לו להלין על הבנק בעניין זה.

לא מצאתי לפיכך ממש בטענה זו הטענה – נדחית.

1. לאחר שנמצא שיש לקבל את גרסת התובעים באשר לתחשיב החוב, הן בביטול החיוב בריבית פיגורים כך שהחוב יחושב בתנאי ריבית של פריים + 2%, והן בהפחתת סכום המחילה, יש לבחון את תוצאת החישוב.

בכתב התביעה נטען שהיקף חובות התובעים לבנק ליום 15.2.12 הסתכם בסך של 25,481 ₪ (סע' 62 בכתב התביעה). טענה זו התבססה על חוות דעתו של רו"ח משה ליכט מיום 21.2.12, אולם במסגרת תצהירי התובעים הוגשה חוות דעת מתוקנת של רו"ח משה ליכט ולפיה מסתכם החוב ליום 15.2.12 בסך של 32,762 ₪.

הבנק מצידו כפר בעקרונות עליהם התבססו תחשיבי התובעים, שכן לשיטתו יש לחשב את החוב בתוספת ריבית פיגורים ובלא הפחתת סכום המחילה. הבנק לא הציג כלל חוות דעת נגדית לתחשיבי התובעים במצב בו מתקבלות טענות התובעים לעניין הריבית וסכום המחילה. משכך, אין אלא לקבל את תחשיבי התובעים ולקבוע את החוב בהתאם.

לפיכך, יתרת חובם של התובעים ליום 15.2.12 עמדה על 32,762 ₪. משנדחתה גרסת הבנק לגבי חיובי הריבית, אינני מוצא הצדקה לחיוב התובעים בהפרשי ריבית על סכום זה העולים על אלו שנקבעו בהסכם – פריים + 2% לשנה.

1. כעת ניתן לסכם:

אשר לריבית שלפיה יש לחשב את חובות התובעים – אני מקבל את גרסת התובעים וקובע שיש לחשב את הריבית על פי ההסכם, בתוספת ריבית בשיעור פריים + 2% לשנה מיום חתימת ההסכם, ואין כל מקום לחיוב התובעים בריבית פיגורים. מסקנה זו מתבססת הן על פרשנות ההסכם שלפיה כלל לא הפרו התובעים את ההסכם; הן על פרשנות ההסכם שלפיה כל עוד לא בוטל ההסכם אין כלל לבנק זכות לחייב בריבית פיגורים; והן על הקביעה העובדתית שלפיה הבנק כלל לא הודיע לתובעים כי הם מחויבים בריבית פיגורים.

אשר לסכום המחילה – אני מקבל את גרסת התובעים וקובע שיש לערוך את תחשיב החוב בהפחתת סכום המחילה כפי שנקבע בהסכם. מסקנה זו נסמכת בעיקר על ההכרעה בדבר קיום ההסכם בידי התובעים אך גם על התנהגות הבנק והודאתו שהוא עצמו לא בטל את ההפחתה במשך שנים.

אשר לשחרור התובע מכל חבות וביטול השעבוד על הדירה בטענה לפגיעה בזכויותיו כערב – נוכח קבלת טענות התובעים כאמור אין נפקות לטענה זו, אך לו הייתה לכך משמעות הייתה הטענה נדחית, שכן מודעות התובעת כמוה כמודעות התובע, בהיותו בעל השליטה הבלעדי בתובעת.

אשר לטענת התובעים לנזק שנגרם להם עקב עיכוב במכירת החנות – אני דוחה את טענת התובעים משנמצא שלא הוכח כל קשר בין עיתוי מכירת החנות והתמורה בגינה לבין התנהלות הבנק.

ואשר לתחשיב הנובע מההכרעות כאמור – אני מקבל את תחשיבי התובעים וקובע שיתרת החוב לבנק ביום 15.2.12 עמדה על 32,762 ₪ וזו נושאת ריבית בשיעור פריים + 2% לשנה עד למתן פסק דין זה.

1. נוכח המסקנה כאמור אני מחייב את הבנק לשאת באגרת בית המשפט ובהתחשב במשאבים שהושקעו בבירור התביעה אני מחייב את הבנק גם לשלם לתובעים שכ"ט עו"ד בסך של 75,000 ₪.

ממילא שאם כפועל יוצא מהכרעה כאמור סך חוב התובעים נכון למועד פסק הדין נמוך מסך חוב הבנק בגין הוצאות התובעים, ובהנחה שאין כל חוב נוסף לתובעים מעבר לחובות נשוא תביעה זו, הרי שיש לבטל את המשכנתא בדרגה שנייה שנרשמה על הדירה ולסגור את תיק ההוצל"פ שנפתח למימושה (תיק מספר 01-07045-06-5).

ניתן היום, ג' סיוון תשע"ה, 21 מאי 2015, בהעדר הצדדים.