בעקבות הסדר טיעון שהציגו הצדדים, הורשע הנאשם, על יסוד הודאתו, בעבירה של גניבה, לפי סעיף 384 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

על הנאשם נגזרו העונשים הבאים: מאסר בפועל, מאסר על תנאי וחתימה על התחייבות כספית בסך 2000 ₪. בנוסף, הופעל בהסכמה, בחופף, עונש מאסר על תנאי בן 6 חודשים, אשר נגזר על הנאשם ב-ת"פ 1079/08 מבית משפט השלום בכפר סבא.

המאשימה ביקשה, במסגרת הטיעונים לעונש, להפעיל גם את ההתחייבות הכספית בסך 5,000 ₪, שאותה הטיל בית המשפט בתיק הנ"ל במסגרת גזר הדין - "התחייבות להימנע מלעבור עבירות רכוש", התחייבות עליה חתם הנאשם בתאריך 25.1.09 (ת/3).

עיון בכתב ההתחייבות ת/3 מעלה, כי הנאשם חתם התחייבות שנוסחה: "להימנע מעבירה של החזקת נכס שהושג בעוון, לפי סעיף 412 לחוק העונשין."

לטענת ב"כ הנאשם, נוסח ההתחייבות מדבר בעד עצמו, וניתן להפעילה אך ורק לגבי עבירה לפי סעיף 412 לחוק העונשין, ומשכך, לא ניתן להפעיל את ההתחייבות הכספית בגין הרשעה בעבירה לפי סעיף 384 לאותו חוק.

ב"כ המאשימה ער לפער בין גזר הדין לבין נוסח כתב ההתחייבות, וטוען, כי מבין הנוסחים - קובע נוסח גזר הדין, ויש להתעלם מהניסוח השגוי שהוקלד במזכירות.

המחלוקת בין הצדדים מתמקדת אפוא בסוגית תוקפה של ההתחייבות הכספית ת/3 בניסוחה האמור, נוסח שהוא שונה מהוראת בית המשפט בגזר הדין.

אין ספק כי בהקלדת כתב ההתחייבות נפלה שגגה מעם המזכירות. אולם, שלא כמאשימה, אני סבורה כי כתב ההתחייבות הוא מסמך מהותי, והכתוב בו מחייב את הצדדים. שאם לא כן, נגיע לתוצאות בלתי רצויות.

באמצעים פשוטים למדיי ניתן היה למאשימה למנוע את השגגה, ולבקש את תיקון נוסח ההתחייבות. משלא נעשה כך – נוסח כתב ההתחייבות קובע.

אשר על כן, אני נמנעת מלהפעיל את כתב ההתחייבות ת/3.

ניתנה היום, כ"ו אלול תשע"ג, 01 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.