נוכחים:

התובע בעצמו

ב"כ הנתבעים 2-4 - עו"ד אופק דוד

הנתבע 1 וב"כ - עו"ד רונן בן יצחק

הנתבעים 1-4

<#1#>

פרוטוקול

התובע מוזהר כחוק לומר את האמת

אחזור על העובדות בתמצית.

ביום 11.10 לאחר סוכות יצא גיליון בעריכתם של הנתבעים והפקתם, מגיש את העותק המקורי לבית המשפט, מפנה לטור האחרון בעמ' לפני האחרון בגיליון, לטור של הנתבע 1.

בפרק הראשון הפתיח הוא "זה כל כך מתאים לעו"ד אלי פישר תושב מודיעין" אפשר לקרוא עד סוף המאמר, כאשר המשמעות ומה שעולה מפה זה לכאורה שעו"ד אלי פישר ביים, יזם, הפיק, שידל עיתונאית כי הוא הריח אקשן, עשה מהומת אלוהים לזכות בחשיפה, ייצג משפחה שהוא לא מאמין בדעותיה, הכל בשביל להרוויח אקשן, ובסופו של המאמר מצויה המילה "האשמה של צביעות", אני הוא הדגל של המאמר. אין מחלוקת ש"נפלה טעות" בזיהוי אצל הנתבעים , למרות שיש עו"ד אלי פישר אחד בארץ ובמודיעין, ישנו אדם אחר בשם אלי פישר שהוא עשה את המהומה והביא את העיתונאים. זאת מכה מתחת לחגורה לכל עו"ד. זו פגיעה בציפור הנפש של כל עו"ד. פרסומת אסורה עלינו על פי כללי האתיקה. הדמות המצטיירת כאן היא מגוחכת שיוזמת מהומות על לא דבר, משדלת לייצוג לקוחות שהעו"ד לא מאמין בתיק שלהם, ואך ורק בשביל האקשן והחשיפה העיתונאית הוא עשה את מה שעשה.

אני סבור, לא יכול להיות חולק, כי זה נכנס לגדר איסור לשון הרע. אדגיש, כי האיסור הוא על כל מה שפרסומו עשוי להשפיל. הגיליון מופץ, לשיטתם, ב-85 אלף בתי אב, כפי שציינתי בסוף כתב התביעה, אלי אישית, אשתי, הבן הקטן שלי קיבל ריקושטים מהאירוע שאני עושה בלגאנים. אני אדם מסורתי, בשבת גם העירו לי. האירוע גרם לי נזק. אני לא יכול לאמוד את היקפו, משקלו. אני סבור שאם הייתי לקוח אחר לא הייתי בא לעו"ד אלי פישר שמחפש לקוחות כדי לזכות בחשיפה עיתונאית. שלחתי מכתב התרעה. עוד לפני זה התקשר אלי מר קובי , וזאת לשבחו ייאמר כי הוא אמר לי שהיתה לו טעות בזיהוי. "פאשלה" עיתונאית כלשונו, כי הוא גם לא טרח לבקש את התגובה שלי. הוא ישב בכל המועד במלון באילת, ראה את עיתון הארץ שם הופיע אלי פישר אחר, והוא החליט שזה מתאים לעו"ד אלי פישר. באותה שיחה הוא אמר לי שהוא מבקש סליחה מעומק הלב, אז עוד לא קראתי את המאמר, התייחסתי לעניין בבדיחות הדעת. למחרת העיתון הופיע וראיתי את כל הקטע שהופך אותי לדמות מגוחכת ואז כל בני המשפחה אמרו לי שאני לא יכול לשתוק על זה. פניתי אליו ואמרתי לקובי, אמרתי כי ללא פיצוי כספי זה לא יכול להיגמר. הוא שלח לי מייל ארוך ובו רשימת הצעות לפרסומים והתנצלות. ראה נספח ג' לכתב התביעה. הוא דיבר אלי בשם העתון. עד סוף ההליכים המשפטיים הוא דיבר בשם כל הנתבעים, כולל הייצוג הארוך בתיק. הגבתי לו בנספח ד' 1 ו-2. אני מפנה. שם אני אומר שיש פגיעה במוניטין שלי ומישהו צריך לשלם על כך. אכן נפגשנו במשרדי בנוכחות בתי ואז לאחר שהצעתי לו לסלק את העניין ב-40 אלף ₪ הוא אמר שהוא לא יכול, קשה לו, הוא הפציר בי רבות לא לפנות לעתון. הוא הציע שניישב את הכל ב-20 אלף ₪ בתשלומים, לחצנו ידיים והלכתי. חלפו 3 ימים, התקשרתי אליו והוא היפנה אותי למייל ששלח לי שבו הוא חוזר בו ותולה את עצם הסכמתו לפשרה של 20 אלף ₪ לכך שהוא היה נסער בגלל אירועים משפחתיים וגם בנימוק שהוא הסכים לסכום הזה במשרדי משום שהוא לא קרא את הכתבה.

מאוחר יותר הוא רמז ויותר מכך, בפגישה האחרונה שהתקיימה לפני חודש הוא רמז שהנתבעים 2-4 הכניסו שינויים בתוכן הכתבה ועיוותו אותה. הוא עצמו לא קרא את הכתבה שהופיעה. בכך שהוא סירב באופן מוחלט להצעה הנמוכה הזו אמרתי שאין לי ברירה אלא לעמוד על שמי הטוב. שלחתי מכתב למערכת ובחלוף מספר ימים כשלא היתה תגובה הגשתי את התביעה.

לכל אורך הדרך הוא ניהל את ההליכים בשם הנתבעים. באותה פגישה לפני כחודש הוא גולל בפני שחל קרע ביניהם. זה לא רלבנטי לפגיעה שלי. החוק מטיל על העורכת, המנהלת את האחריות לפרסום לשון הרע. אני סבור , ואני מפנה לפסה"ד של ביהמ"ש העליון, שהתקשורת רואה דגל של ליברליות כמעט מוחלטת לעיתונאות, ע"א 751/10, ורוצה לומר, שלא כצעקת התקשורת, עברתי על כל פסק הדין והתמצית, פסה"ד, למרות הנושא החמור של מה שקרה שם, אחת לאחת המקרה שלי הוא האופוזיט המוחלט של סרן ר. סרן ר. עד היום לא ידוע לציבור מיהו, לעומת זאת השם שלי הגיע גם לאינטרנט כדמות מגוחכת. שם נמסרה זכות התגובה לכל הפלוגה מעבר לסרן ר. – התשתית העובדתית שם נכונה, ענייני שלי הוא משהו שלא היה ולא נברא.

לעניין ההתנצלות – הנתבעים, בצדק, פרסמו מהר מאוד התנצלות, בשבוע העוקב לשבוע שפורסם הגיליון. ייאמר, כי קיום ההתנצלות לא מעניינת את חובת הפיצוי. בית המשפט יכול להתחשב בכך ולהקטין. אלא, כשאני קורא את ההתנצלות ראיתי כי קובי כתב כי שמי שורבב בטעות. כאשר הקורא הסביר, והכוונה לבית המשפט, צריך להחליט וכל מי שקורא את הקטע רואה את השם עו"ד אלי פישר הוא נשוא הכתבה, הוא נהפך לדגל של ביקורת מהפרט אל הכלל.

חקרתי ובדקתי. למעשה יש בעיה פה על עצם ההתנצלות. הפרסום התיקוני לא ריפא את המצב הקיים. הכתבה הזאת, בשינויים מסויימים, שמשמיטים את תוארו של אלי פישר מצויה עד היום באינטרנט, וזאת בהשמטת התואר עו"ד. כל קורא סביר מהקוראים שקראו את הכתבה על אפי פישר עו"ד ויכול להיות שהם לא קראו את ההתנצלות. בקלישאה הבאה שלהם הם יקישו אלי פישר בגוגל ויניחו שזה עו"ד אלי פישר. לכן כוחו ההרסני של הרשת החברתית מאפשר את הנצחת הטעות של הזיהוי אלי פישר ולמצער, יכולה להמשיך להיות טעות.

לא לחינם המחוקק קבע איזה רף מינימלי, יכול להיות למצבים כאלה, שבתחילה 50 אלף ₪ ואם יש כוונה לפי סעיף 7 א' ל-100 אלף ₪. המבחן הקובע אם היתה כוונה או לא לפגוע באלי פישר היא מועד הפרסום. איזה מרגלית טובה להוכחת הכוונה יש לנו? זה כל כך מתאים לעו,ד אלי פישר. כלומר זה ברור שעו"ד אלי פישר עושה שטויות כאלה. זה כל כך מתאים לו שאפילו לא צריך לבדוק אם זה הוא. המערכת גם הסכימה שזה כל כך מתאים לו. לכן, אני סבור כי אם ייצא כאן רף נמוך מידי של למטה מ-50,000 ₪ זה לא יהיה מספיק, ישודר פה מסר שעיתונאי יכול לפרסם דבר פוגעני מבלי לבקש תגובה ולפגוע באדם יחיד. אני גם עו"ד ועו"ד בודד, לא משרד של 20 פרקליטים, בדרך כלל אני מייצג חולים נ' קופות חולים, מאמין מאוד בתיק שלהם ובייצוג שלהם. אני גם מייצג בענייני תעבורה. אני גם מפרנס יחיד. לעניין הזה יפים הדברים ביחוד באותו קטע בע"א 751/10 עמ' 68 לפסה"ד. מפנה לע"א 214/89 מצטטים את כב' השופט ברק (כתוארו אז) "כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעיתים לאדם כחיים עצמם הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר" והפיסקה של העליון בעניין אילנה דיין 751/10 "המוניטין של אדם עשוי לחרוץ את גורלו לשבט או לחסד הוא שיקבע במידה רבה אם אדם אחר יסכים להעסיקו או לעשות עמו עסקים. אם הציבור ייתן בו אמון, ככל אשר ירצה להיבחר....". הדברים יפים שבעתיים כפרקליט שניזון מאמון הציבור והלקוחות. נפגעתי קשות.

ב"כ הנתבע 1 מסכם

דיבר חברי על המבחן שינקוט בו בית המשפט אם בכלל היתה כאן עבירה או עוולה של לשון הרע. המבחן הוא של האדם הסביר. אני לא בטוח שהתובע מתאר את מה שהיה בביתו, כלומר, חוות דעת ילדיו היא בהכרח אותו מבחן עליו מדבר בית המשפט על מבחן האדם הסביר. במקרה שלנו, אני נאלץ לחזור רגע לתהליך קצר וחשוב של הבנת הנקרא. התובע הציג כרגע לבית המשפט קטעים מסויימים שנקרעו מתוך הטקסט כשהוא בעצם משנה את הנוסח האמיתי של הדברים.

אקריא: "זה כל כך מתאים לעו"ד אלי פישר תושב מודיעין, עורך הדין שידע בימים הראשונים של העיר ימים טובים של מאבקים נעלם ממפת התקשורת לעשור שלם והנה הוא צץ לנו דווקא בחול המועד סוכות, אבל למה אני מזכיר את האדון הסימפטי הזה? כי בדיוק מתחבר לי המקצוע של עו"ד עם אנשי תקשורת בעיקר אלה מהעיתונות הארצית".

אני חושב שהטקסט מדבר בעד עצמו. הוא בא לתאר את עו"ד אלי פישר כמי שפעל רבות למען העיר מודיעין, היה פעיל במאבקים ציבוריים. אני מגיש 2 כתבות שמצאתי . האחד של עו"ד פישר בהפגנה נ' קונקס, ועוד נושא נוסף של אנטנה סלולרית שרצו להקים. עו"ד אלי פישר הוא דמות ציבורית שידעה מאבקים רבים ובהקשר זה, כאשר נכתבה כתבה בעתון הארץ, הרי בסופו של דבר הטור שפורסם הוא לא כתבת תחקיר, אלא טור שבא ומהדהד דברים שנכתבו בעתון הארץ. בעתון כתבו על איזה מאבק ציבורי שיש לו משמעות חברתית גדולה. מדובר על החלטה שנויה במחלוקת של מודיעין להדיר כניסה של תושבים מחוץ לעיר במהלך חג סוכות. עתון הארץ ביום 4.10.12 פרסם סיפור על העניין הזה וסיפר על עימותים בכניסה לפארק, שם הוא כותב שתושב מודיעין, אלי פישר, התערב בעניין וסייע למשפחה שהיתה מחוץ למודיעין להיכנס לפארק שנועד בחג להיות רק לתושבי מודיעין. מצרף את הכתבה. על כן, כאשר קרא הנתבע 1 את הדברים הוא העריך, כי מכיוון שמדובר במאבק ציבורי ועו"ד פישר ידוע במאבקיו הציבוריים, אני חושב שכל קורא סביר יקרא בין השורות ולא בין השורות את הגעגועים שיש למאבקים הציבוריים של התובע. הוא העריך שמדובר באותו מר פישר. לא הוכח בבית המשפט שמדובר בטעות. אנחנו מעריכים שכן. מרגע שהנתבע 1 חשד שמדובר בטעות, מיוזמתו, הוא לא המתין שמישהו אחר יגלה את הטעות, הוא הרים טלפון לתובע, הוא אמר שהוא חושב שהוא עשה פאשלה, שמדובר באדם אחר בשם אלי פישר ולא העו"ד. מעבר לעובדה שהדברים נכתבו עליו הם דברים חיוביים . הניסיון לשוות לטקסט איזה נופך שלילי או משהו שלילי שנכתב כנגד התובע, אני חושב שמקורו בטעות בהבנת הנקרא. קראתי גם את כתב התביעה המפרט דברים שלא נכתבו בטקסט, הם תובנה של התובע. בכתב התביעה נכתב שהתובע הכניס משפחה חרדית. אני לא מבין את ההבדלה, האם להכניס משפחה חרדית זה דבר שלילי? בדברים שנכתבו על ידי הנתבע לא נאמר הדבר הזה. נאמר אורח מירושלים כתוב "מיהר לאמץ כאורחיו את המשפחה הירושלמית", לא כתוב בשום מקום חרדים. בשום מקום לא נכתב כי עו"ד פישר הכניס משפחה חרדית. זה שהתובע מבין כך את הדברים זה טעות. זה לא נכתב בטקסט. אנחנו מבינים את זה בצורה אוביקטיבית, מי שקורא את הטקסט מבין מיד כי הדברים שנכתבו על התובע לא נכתבו כשליליים. גם אם היתה טעות ופישר שהיה בפארק הוא לא עו"ד פישר. יש כאן ניסיון לא נכון מצידו של התובע לבוא ולשרטט את העניין כאילו באו וכתבו עליו דברים שליליים. בסופו של דבר מדובר בהבעת דיעה של התובע על דברים שנכתבו שהוא היה שם, לא דיווח על קוראי המקומון שהוא היה שם וראה את התובע. הוא כתב כי הוא קרא ידיעה בעתון הארץ המספרת על הדברים. העובדה כתובה באופן כללי לגבי זה שיש איזה קשר בין פעילות ציבורית לבין התקשורת. זו עובדה. כאשר רואים את התובע עומד עם שלט מול קונקס בשנת 07, העיתונאים לא באו לשם כי במקרה עברו במקום, אלא יש תיאום בין עו"ד פישר או בין כל דבר אחר. השלכה, לבוא מפה ולהגיד שזה אומר שעו"ד פישר מפר כביכול את כללי האתיקה של לשכת עוה"ד ומשדל לקוחות זו קפיצת דרך מאוד רחוקה שלא נמצאת בטקסט. גם בקריאה ביקורתית אני לא מצליח להגיע למסקנה הזו.

כתב התובע בכתב התביעה כי הדברים התפרסמו גם במקומון וגם באתר האינטרנט של הנתבע 1 ולא כך הוא. הדברים לא פורסמו באתר האינטרנט. נכתב בכתב התביעה שלא פורסמה שום התנצלות. אומנם יש חזרה בדברים שאמר התובע מול בית המשפט, אבל בכתב התביעה נאמר כי לא היתה שום התנצלות. אני מגיש לבית המשפט דברים שפורסמו ביום 18.10.12 "הבהרה והתנצלות בפני ידידי עו"ד אלי פישר" זה פורסם באתר האינטרנט של אם סי טי ששייך לנתבע 1 ובו התנצלות ארוכה לתובע וגם דברי שבח והלל לתובע. מראש, גם כאשר בטעות חשב הנתבע 1 שמדובר בעו"ד אלי פישר, גם אז הדברים נכתבו בצורה חיובית. לא נכתבו דברים רעים.

עשיתי בדיקה, רציתי לבדוק ממה נבעה הטעות שנעשתה בתום לב, הלכתי ובדקתי באמצעים הקיימים ב-144, רשמתי אליעזר פישר, אלימלך פישר, כל צירוף אפשרי אחר והגעתי רק לתושב אחד. גם הבדיקה המסויימת שיכול היה לעשות הנתבע 1 וגם הנתבעים האחרים, היתה מביאה אותם לתוצאה אחת. גם הטעות הזו היא טעות שלא בקלות אפשר היה להעלות עליה במועד כתיבת הדברים. ניסו לפנות לתובע לפני שפורסמה הכתבה. התובע עצמו אמר קודם שבמועד שהדברים התרחשו אשתו לקחה אותו לצפת, לא במודיעין.

לעניין הפיצוי – יש כאן מצב שצריך להבינו. הנתבע 1 חשב שנעשתה טעות בשגגה וזה לא אלי פישר הנכון. לכן פנה אליו והוא באמת נבהל. יש כאן מצד אחד עו"ד שבקיא בחוק, היכולת והנגישות שלו למערכת המשפטית מסויימת ומצד שני יש מישהו שחושב שעשה טעות ובתום ליבו ומכוונות אמיתיות ומחשש אמיתי שנעשתה טעות, בא ומנסה לרצות את אותו אדם שכלפיו לכאורה נעשתה טעות, כי הוא מרגיש שאם זה לא אותו אדם ראוי להגיד סליחה. אני חושב שבית המשפט צריך לקחת בחשבון, כאשר האירוע הזה קרה, יום אחרי זה התובע לא ידע עליו. אם הדברים כל כך חמורים ואנשים היו כל כך נרעשים ממה שנכתב עליו, היה מצופה שמיד עם פרסום העניין, אלפי אנשים יתקשרו אליו ויביעו תמהונם. יום אחרי שהדברים פורסמו, ומדובר במקומון, התובע כבר למחרת ביקש סכומי כסף מופרזים שלא היה להם מקום. הוא לא ניסה לחפש את הפתרון ההוגן והנכון שאם נעשתה טעות יבקשו סליחה. אין קשר בין ניתוח השאלה האם יש כאן לשון הרע.

היתה חלופת מיילים במסגרתה התובע לא הציג את כל מה שברשותו. יש מייל אחד או שניים שהתובע לא הציג לבית המשפט לפיהם, כל הדברים הותנו, הנתבע ביקש לקרוא שוב את הדברים ואז יחליט, הדברים האלה הוחסרו מבית המשפט ואפשר להבין לבד מדוע הוחסרו. לאורך הזמן היו מגעים מתוך ניסיון וצריך להבין שכאשר אדם נמצא תחת איום משפטי, כשעומד מולו עו"ד ותובע אותו, מטבע הדברים יש ניסיון להגיע לפשרה, מה גם שנעשתה איזו שהיא טעות בזיהוי, כנראה. לכן כשאדם נמצא תחת האיום הזה, מטבע הדברים הוא מנסה למצוא פתרון הגיוני.

היו שיחות ביניהם, לא אכנס לכל אלה, כי אני חושב שחלק מהדברים שנטענו על ידי התובע לא ראיתי עליהם תצהירים. הניתוח צריך להיות חד וברור בשאלה אם היה לשון הרע, ואני חושב שלא. האם עומדות לנתבע 1 הגנות, ואני חושב שיש לו את כל ההגנות ולו בגלל שעו"ד פישר איש ציבור. מפנה לפס"ד שרון נ' בן זימן, שם נאמרו דברים על מידת הביקורת והדברים האלה בסופו של דבר איזו שהיא חזרה לדברים שנאמרו בפס"ד ניו יורק טיימס שם בהקשר לאנשים ציבור כגון עו"ד פישר, מדובר על מבחן מקשה לגבי מהו לשון הרע וצריך כוונה זדונית של ממש כדי לבסס את הטענה שבאמת היה לשון הרע.

ב"כ הנתבעים 2-4 מסכם

לגבי הניתוח - חברי הציג תמונה של ניתוח הפרסום האם מדובר בלשון הרע או טעות בפרסום. אנחנו מחזיקים חזק אחרי טענות אלה. אשפוך אור על היחסים, ההתקשרויות בין הנתבע 1 לשאר הנתבעים.

ראשית, לטעמנו בעיית הבעיות כאן היא שהאולם מלא בנתבעים. מיהו הנתבע 1? הוא כתב ותיק, מקומי במודיעין שמסקר את ארועי מודיעין במשך כ-14 שנה בשלל דרכים, שיתופי פעולה עם עיתונים ובין אם באתר משלו שנקרא ,MCITY, מגיש לבית המשפט את הפתיח מהאתר, ובו ישנה גם אפשרות לפרסם באתר במשולב עם העתון חדשות מודיעין. בין העתון ובין הנתבע 1 יש קשר מסחרי המתמצא בהחלפת ידיעות ושיתוף פרסומי. כלומר, לפי ההסדר בין הצדדים ששניהם עוסקים מורשים ואין בהם או ביניהם יחסי עבודה , כתבותיו של הנתבע 1 מתפרסמות באתר שלו ובעתון חדשות מודיעין, בעוד באתר רשאי הנתבע 1 לפרסם כאוות נפשו, בעתון ישנה מערכת ועריכה וביקורת על הדברים. המדור שבו פורסמה הכתבה בענייננו שמו זהה בשני המקומות "קובי עצבני". הכתבה פורסמה באתר, למרות דברי חברי והורדה משם לאחר מעשה. הנתבע 1 מעמדו אינו כאחרון הכתבים. למרות שמעמדם של רוב הכתבים הם שכירים, הנתבע 1 עצמאי שאיתו קיים קשר מסחרי. מקורה של הכתבה הוא בפרסום בעתון הארץ, משם נלקחו הנתונים ומשם הנתבע 1 כתב באתרו והעביר. הנתבעים 2-4 קיבלו כתבה לפרסום מאת הנתבע 1 לפרסום. הדבר נשלח לעריכה. בוצעה עריכה, בעיקרה לשונית, ובשל מעמדו הרם של הנתבע 1 ובשל ניסיונו בשל היכרותו האישית עם עו"ד פישר, כפי שנכתב בכתבה, ובשל היכרותו עם העיר מודיעין ותושביה, סמכה העורכת ידיה על הנתונים הטכניים שהעביר הנתבע 1 לפרסום וערכה את הכתבה בנתונים אחרים, התייחסה לנתונים אחרים. העורכת היא כתבת שעובדת בעתון במשך שנה אחת, לא חשבה לחלוק על הנתונים שהעביר כתב בכיר שהוא תורם תוכן חיצוני, מה עוד שמדובר בכתבה שהיא תוצאתה של כתבה בעתון מכובד וגדול אחר, הוא עתון הארץ.

לאחר פרסום הכתבה ופנייתו של התובע, המערכת דרשה מהנתבע 1 להתנצל, והוא אכן עשה זאת. גם באתרו וגם בעתון. הוסיפה המערכת והתנצלה התנצלות נוספת בשמה. חלוקת העתון היא חלוקה ל-7000 בתי אב. שומא על בית משפט לשקול ממה נפגע התובע יותר, אם נפגע.

הנתבע 1, לאורך מגעיו עם התובע התיימר לייצג את העתון לא מיני ולא מקצתיי, לא דיווח ולא אמר לאיש. אני מתכוון למשאים ומתנים שאינם באולם בית המשפט. כך הציע הנתבע 1 הצעות כספיות, כתבות התנצלות. יעידו על לקיחת האחריות האישית מיילים שהוחלפו בין הנתבע 1 לנתבעים 2-4, מציג מייל שנכתב. יעידו על כך גם SMS ששלח הנתבע 1 לנתבעים 2-4, למנהלת העתון כיום שאינה נתבעת כלל. מגיש את המסרונים "קיבלתי את הסכמת עוה"ד שלי לייצג את כולם. העלות עלי".

הדברים ברורים ומעידים בעד עצמם. הנתבע 1 לוקח כעורך תוכן חיצוני, לוקח אחריות מלאה לכל פגיעה שנגרמה למאן דהוא ומודיע לעתון לאחר כחודשיים כי אינו חפץ להמשיך את ההתקשרות עם העתון מכיוון שקיצצו את כנפיו. לאחר שנוכח העתון לגלות שהנתונים אותם מעביר הנתבע 1 אינם כל כך נכונים הפכה העריכה של כתבותיו לעריכה מדוקדקת ולכן החליט הנתבע 1 לסיים את ההתקשרות וכותב: "סורי . עברתם את כל הגבולות וסירסת את כל האייטמים שממש אפילו אני לא זיהיתי אותם". באותו עניין כותב הנתבע 1 לנתבעת 3 "זו אחריות שלי וכל מה שיהיה יהיה עלי". העניין הוא פשוט. האחראי לכל נזק, אם נגרם, ולמען הסר ספק מוכחש קיומו של נזק, הוא הנתבע 1 בשל עצמאותו, בשל היותו מעביר חומר עצמאי, משום שאתרו הוא המקור והעתון הוא שופר משנה, משום לקיחת האחריות האישית, משום שהעתון נקט באופן סביר ומידתי את כל פעולות המניעה הסבירות והמידתיות שהיה עליו לנקוט, לרבות עריכה מוקדמת, פרסום התנצלות, הן מטעמו והן מטעם הכותב העצמאי ובטיב העריכה יש להתייחס למעמדו והיכרותו את האזור הגיאוגרפי בו הוא עובד והאנשים. אי לכך, מדובר, אם בנזק, בנזק שגרם הנתבע 1 בלבד.

נוסף על כך , לא ברור לנו מדוע מלבד הנתבע 2 , מה מקומם של הנתבעים 3 ו-4 ומדוע כפו עליהם לבוא לכאן, כי הרי מדובר בעובדים שכירים של העתון ואין להם שום קשר, הם אינם בעלים ולא מחזיקים מניות ואחריותם כלל לא מובנת לנו.

התובע

לעניין הסיפא, סעיף 12 לחוק מטיל אחריות כוללת, גם על המפרסם, גם על העיתונאי וגם על בעל העתון. למדנו שלמעשה היה עריכה יזומה לגבי אותה כתבה של הנתבע 1, עריכה קפדנית, מתערבת בטקסט מצד גב' גרוס או גב' יפה, משום שלאחר פרסום הכתבה נוצר משטר מחמיר יותר ומדקדק יותר. ישנה עורכת שמקבלת והדברים הוסכמו כתורת משה מסיני לאור מעמדו המיוחד של הנתבע 1. גם זה נקרא פרסום. כלומר, עתונאים זה הן מר קובי, העורכת, המנהלת ובעל העתון. כשאנחנו מדברים על פרסום הגדרת העיתונאי מתרחבת לכל מי שנטל חלק בפרסום.

הכתבה כן פורסמה באינטרנט, הנתבע 1 מחק אותה לאחר מכן. דברי ב"כ הנתבע 1 שניסו לאתר אותי, זה לחטוא לאמת. הניסיון הראשון לביתי היה ביום חמישי בערב הנתבע 1 הצליח לאתר אותי. אני פותח יומן ומסתכל על חול המועד סוכות, הוא נגמר ביום 8.10, יום שני. נניח שהנתבע שלח את המייל שלו לכל המאוחר ב-8.10 , היה לו את ה8-10 לאוקטובר להשיג אותי. העתון הופץ ביום 12.10 יום שישי, היו לו לפחות 3-4 ימים לקבל תגובה אם לא ממני, מאשתי.

לפעמים רואים בדיעבד כי ההתנצלות לא ממש כנה. אם הוא היה כל כך חרד לשמי הטוב הוא לא היה משתלח בי בלשכת עוה"ד, ב-SMS האחרון הוא כותב לי שאני לא משאיר לו ברירה אלא לפגוע בפרנסתי.

ב"כ הנתבע 1

אני מגיש מסמך של המייל האחרון ומראה כי הדברים נבדקו.

אני תמה מאוד על עמדת חברי, ב"כ הנתבעים האחרים, בעניין הזה גם משום שהחוק מאוד ברור כפי שציין התובע את סעיף 12 לחוק. גם משום שבא ב"כ הנתבעים האחרים ואומר כי הנתבעים התרשלו בתפקידם מסיבות כאלה, כי הנתבע 1 או כך או כך, אנחנו מדברים על מערכת עתון שבה מגיע אדם, כותב דברים והדברים עוברים דרך מסננת מקצועית שלא יכולה בסופו של יום, כשיש טענה כזו או אחרת, לבוא ולהגיד שהם לא אחראים כי הם סמכו ועצמו עיניים. לא יכולים להטיל את כל האחריות ושהם לא התרשלו. לא היה ראוי להביא את הפן הזה. בסופו של דבר אני מרגיש שהדיון סטה למקום הלא נכון. המקום הנכון הוא לשאול האם על פי חוק איסור לשון הרע, האם נעשתה כאן עוולה והתשובה חד משמעית שלא נעשתה עוולה, לא היתה כוונה כזו, נפלה טעות מסויימת. הנתבע 1 עשה מאמצים עליוניים לנסות להגיע לאיזה הסדר מניח את הדעת עם התובע, כאשר כל הצעתו של התובע היתה לדחות כי הוא חשב שאם יבוא לבית המשפט הוא יקבל שם יותר. ביום השני מיד אחרי שהדברים קורים הוא מתחיל לעשות מו"מ על 30 אלף ₪. על מה? אם בית המשפט יקבל את התזה שלו המשמעות היא כי הוספת המילה עו"ד לאדם היא לשון הרע.

גם לנושא הדברים של פרילנס, מדובר באדם ששימש בעתון למעלה משנתיים וחצי ככתב, אני לא חושב שנכון לטעון את הדברים האלה בסוף הדרך, למה לא אמרתם את הדברים קודם? לבוא לטעון טענות אלה בסוף הדיון זה לא מקובל. צריך לדחות ולשים את זה בצד.

ב"כ הנתבעים 2-4

מפנה לסעיף 12 שאומר "פורסמה לשון הרע בדפוס, למעט בעתון בעל תדירות הופעה של 40 יום או פחות המוצא לאור על פי רישיון בר תוקף, ישאו באחריות פלילית ואזרחית...." אינני מבין מדוע הנתבעים 3 ו-4 יושבות כאן, הרי אין להם אחריות וזה על פי חוק איסור לשון הרע.

הסיפא של הסעיף מסתיים "ובלבד שלא יישאו באחריות אלא אם ידעו או היו חייבים לדעת שהפרסום מכיל לשון הרע".

בתגובה לאמירת חברי לעניין התרשלות או אי התרשלות, איש מהנתבעים 2-4 לא התרשל משום שנהגו באופן סביר ומידתי בביקורת שלהם.

לעניין העלאת הטענה בשלב מאוחר, הוגשה לבית המשפט תכתובת עניפה, כוללת שלל הודעות SMS ומיילים שבהם לוקח על עצמו הנתבע 1 את מלוא האחריות. מלבד זאת מייצג הנתבע 1 את כלל הנתבעים האחרים בהליכים המשפטיים, הוא זה שכותב את כתב ההגנה. לצפות שהנתבע 1 שמייצג את הנתבעים האחרים יעלה טענה כנגד עצמו היא מוזרה.

ב"כ הנתבע 1

אני מצטט שוב את הסעיף.

<#2#>

החלטה

פסק הדין לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט ישלח לצדדים בדואר.

<#3#>

ניתנה והודעה היום י"ג אייר תשע"ג, 23/04/2013 במעמד הנוכחים.