<#2#>

נוכחים:

המערערת בעצמה

ב"כ המשיבה – עו"ד כנרת מור

פרוטוקול

המערערת: אני בעיקרון ניסיתי לקבל תשובה ברורה לגבי מה הייתי אמורה באמת לעשות. הבנתי, בסופו של דבר, שברגע שיש לי תמרור אז אני הנאשמת בכל הסיטואציה הזו. אבל מה שביקשתי מבית משפט קמא, לפחות על תשלום הקנס. אני מבקשת שהעונש יתחיל בתקופה שהילדים יהיו בתחילת שנה כי עכשיו הם בחופש. יש לי ילדים בני 4, 3 ו-10 חודשים. בעלי נפגע בגב בתאונת עבודה. אני עובדת בעירייה אבל בחופש הגדול לא. אני מבקשת שהפסילה תהיה בתחילת שנת הלימודים, שאוכל להסתדר עם הסעות.

ב"כ המשיבה: העונש שהושת הינו ברף התחתון של רף בענישה שקבע בית משפט קמא – שלושה חודשי פסילה. זהו רף המינימום של החוק. לעניין הקנס, הוא לא גבוה והוא סביר בנסיבות העניין. אם בית המשפט מוצא שנסיבותיה האישיות מצדיקות הפחתת הקנס, ודאי שלא אתנגד לכך.

המערערת: לשאלת בית המשפט לגבי הקנס אני משיבה, כי הגעתי לבית המשפט ושאלתי איפה אני צריכה לשלם, אמרו לי שאני צריכה לשלם עד יום 30.07. הפקדתי את הרישיון אבל על גבי הקנס כתוב שניתן לשלם עד סוף החודש הנוכחי. אם בית המשפט אומר לי שהייתי צריכה לשלם עד וים 01.07 אני משיבה, כי חשבתי שהתשלום בסוף החודש.

ב"כ המשיבה: אם בית המשפט מפנה אותי לעמ' 2 בפרק "דיון והכרעה" להכרעת הדין אני משיבה, כי באחריות קפידה אין נטל שכזה. כתב האישום מדבר על רשלנות, אני מניחה שכוונת בית משפט קמא הייתה שהמערערת הייתה צריכה להוכיח שהיא כן עצרה את הרכב, הסתכלה מעבר, ש-14 מטרים שקבע בוחן התנועה, שכן היו, לא היו, ואת זה היא לא עשתה וזו, לדעתי, הייתה הכוונה. נכון שהניסוח כאן הוא בעייתי.

<#3#>

פסק דין

המערערת הואשמה בכך שנכנסה לצומת בניגוד לתמרור ב'37 (כתארו אז), עקב כך נגרמה תאונה והמערערת הואשמה אפוא בעבירות בניגוד לסעיפים 62(2), 38(2) בניגוד לפקודת התעבורה בשל אחריותה לתאונה.

בתאונה נחבלו שני כלי רכב והמערערת עצמה, שהייתה בהיריון, גם היא.

בית משפט קמא, לאחר שמיעת ראיות, הרשיע את המערערת. בית משפט קמא קבע את הכרעת דינו על סמך קביעות עובדה וממצאי מהימנות וקיבל את עמדת הנהג הנפגע, שהמערערת לא ביצעה את חובתה ליתן לו זכות קדימה.

אין מקום להתערבות בהכרעת הדין, למעט שהנני סבור שבית משפט קמא שגה באופן שניסח את אחריותו של הנהג ואת חובתו בעמ' 2 להכרעת הדין. עסקינן בכתב אישום שבו מואשמת המערערת בעבירת רשלנות, ולכן הניסוח של "...הרי שעל כתפי הנהג מוטל הנטל להוכיח כי עשה כל אשר ביכולתו על מנת למנוע את התאונה..." איננו נכון. ניסוח זה מתאים לעבירות של אחריות קפידה ולא כך המקרה שבפנינו. עם זאת, ציינתי לעיל שצדק בית משפט קמא, בקביעתו את אחריותה של המערערת ברשלנותה לגרם התאונה.

באשר לגזר הדין שעליו הערעור בעיקרו, בית משפט קמא גזר למערערת פסילת מינימום של שלושה חודשים ובכך אין להתערב. בנוסף לכך הטיל עליה פסילה מותנית שאיננה מכבידה יתר על המידה וקנס בשיעור של 1,500 ₪.

סעיף 40ח' לחוק העונשין, התשל"ז – 1977, שחוקק בתיקון 113 לחוק העונשין קובע, שמקום שבית משפט קובע שמתחם העונש ההולם כולל עונש קנס, יש להתחשב במצבו הכלכלי של הנאשם לצורך קביעת מתחם עונש הקנס ההולם.

מהנסיבות עולה שמדובר במערערת, אם לילדים, שבעלה איננו עובד בשל פציעה, שהיא גם כן איננה מתפרנסת בזמן הנוכחי ומצאתי, תוך התחשבות אפוא בהכנסתה ובהכנסת משפחתה, להפחית את הקנס ל-500 ₪ או חמישה ימי מאסר תמורתם.

המערערת תשלם את הקנס בסך 500 ₪ לכל המאוחר עד יום 01.08.13. מאחר ואיחרה בתשלום הראשון, במידה והצטברה תוספת פיגורים, הנני מבטלה.

לבד מכך, יתר רכיבי גזר הדין יישארו על כנם.

עונש הפסילה בפועל יחל בהפקדת רישיון הנהיגה במזכירות בית המשפט לתעבורה בת"א-יפו ביום 01.09.13.

<#4#>

ניתן והודע היום ד' אב תשע"ג, 11/07/2013 במעמד הנוכחים.

הוקלד על ידי נופר דוידי