בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בטבריה (כב' השופטת ר' נדאף) מיום 14.9.2012

ביום 29.12.2011 ארעה תאונת דרכים. מכוניותיהם של המבקשים ושל המשיב 1 התנגשו זו בזו. הם הגישו לבית המשפט קמא תביעות זה כנגד זה לפיצוי על נזקי המכוניות, כשהם מטיחים זה בזה את האחריות לקרות התאונה. הדיון בשתי התביעות אוחד. סופו של יום קבע בית המשפט קמא, כי המבקשים היו אחראים לתאונה. על כן דחה את תביעתם וקיבל את תביעת המשיב וחייבם לשלם לו פיצויים על נזקי המכונית, לפי שנגזר מחוות דעתו של שמאי מטעם המשיב.

על פסק דין זה מלינים המבקשים, בבקשת רשות ערעור שהניחו לפניי. הם מלינים, מחד, על איחוד הדיון בשתי התובענות, אף שלא הוגש כתב הגנה כנגד תביעתם. אחר כך הם מבקשים לתקוף את מסקנותיו של בית המשפט קמא לגופן.

לאחר עיון בבקשה על צרופותיה לא ראיתי להיענות לה. המבקשים מבקשים לשנות ממצאים עובדתיים שיצאו מלפני בית המשפט קמא, ובכגון דא אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב, להוציא מקרים היוצאים מגדר הרגיל, שהעניין שלפנינו איננו נמנה עליהם. בית המשפט קמא קבע את שקבע לאחר שהתרשם מעדויותיהם של המעורבים בתאונה, עיין בתמונות שהונחו לפניו, וזקף לחובת המבקשים את העובדה, כי המבקש לא גילה, כי הוריד את חברו נאור שנסע עמו במכונית, כי אם במהלך עדותו. הורדת הנוסע נאור מתיישבת היטב עם גירסת המשיב, לפיה המבקש יצא מן החניה ופגע בו, ולא מכיוון שהמשיב עקף אותו ופגע בו.

בשולי הדברים אציין, כי טענותיהם הדיוניות של המבקשים, לפיהן לא היה מקום לאחד את הדיון, כיוון שהמבקש לא הגיש כתב הגינה וגו', אינן עשויות לסייע בידיהם. על מנת לייעל את הדיון היה בהחלט מקום לאחד את הדיון, והעובדה שלא הוגש כתב הגנה אינה מעלה או מורידה, כיוון שגירסתו של המשיב הוצגה כדבעי בכתב תביעתו שלו, ולאחר האיחוד לא היה עוד כל טעם בהגשת כתב הגנה.

מכל הטעמים הללו לא ראיתי ממש בבקשה, והיא נדחית. משלא נתבקשה תשובה – אין צו להוצאות.

ניתן היום, ז' חשון תשע"ג, 23 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.