ב"כ המאשימה: עוה"ד תמיר גינדין ונדב רייכמן

ב"כ נאשם 1: עו"ד איציק שדה

ב"כ נאשם 2: עו"ד סיוון חיימוב

רקע 2

ראיות ועדויות המאשימה 3

גרסאות הנאשמים 8

דיון והכרעה 10

מהימנות ומשקל 10

מחדלי חקירה 19

אפשרות חלופית 23

העבירה של החזקת כלי פריצה...........................................................................................24

סוף דבר...........................................................................................................................24

רקע

1. 1. החלטתי לזכות את הנאשמים מהעבירות המיוחסות להם בכתב האישום, מחמת הספק. להלן יפורטו נימוקי הכרעת הדין:
2. 2. נגד הנאשמים הוגש כתב אישום אשר מייחס להם את העבירות הבאות:
3. א. כניסה והתפרצות למקום מגורים בצוותא חדא, עבירה לפי סעיפים 406(ב), 405 ו- 29 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "החוק").
4. ב. החזקת כלי פריצה בצוותא חדא, עבירה לפי סעיפים 409 ו- 29 לחוק.
5. ג. היזק בזדון בצוותא חדא, עבירה לפי סעיפים 452 ו- 29 לחוק.
6. ד. הסתייעות ברכב לביצוע פשע בצוותא חדא, עבירה לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], ביחד עם סעיף 29 לחוק.
7. 3. על-פי המתואר בעובדות כתב האישום במועד הרלוונטי לכתב האישום, החזיק נאשם 1 רכב מסוג איסוזו. ביום 16.10.12 בשעה 01:00 לערך, הגיעו הנאשמים בצוותא חדא ברכבו של נאשם 1 לבניין מגורים, אשר נמצא בשלב מסירת מפתחות לדיירים ולפני אכלוס, הממוקם בפתח תקווה, ובחזקתם כלי פריצה כדלקמן: 4 כפפות שחורות; כובעי גרב; מגזרי ברזל בעלי ידיות בצבע אדום; מכפתי פטנט כסופים; צבת אדומה; צבת כחולה עם ידיות צהובות.
8. 4. בהמשך, פרצו הנאשמים לבניין בכך שפתחו חלון בקומת הקרקע בבניין ונכנסו לקומת הקרקע בה 21 מחסנים העתידים לשרת את דירות המגורים בבניין. עובר למועד האמור לעיל, הונחו במחסנים כלי עבודה בשווי של למעלה מ- 4,000 ₪, לרבות כלי עבודה שהינם רכושו של מר מיכאל סלומון, מנהל העבודה בבניין (להלן: "סלומון"), כדלקמן: כלים חשמליים; דיסק 9 מ"מ; 3 דיסקים של 45 מ"מ; קונגו; מקדחה; פטישון וציוד אינסטלציה.
9. 5. מיד ובסמוך, פרצו הנאשמים בצוותא חדא 21 דלתות המחסנים בכך שפרצו 21 מנעולי צילינדרים, אשר הושמו על כל דלת מחסן ובשווי 100 ₪ כל אחד, וזאת על-ידי מכפתי פטנט כסופים. בהמשך, נטלו הנאשמים את הרכוש מתוך המחסנים, וריכזו אותו בקומת הכניסה. מיד ובסמוך, רעש מקומת הקרקע עורר את חשדם של שומרי הלילה בבניין (להלן: "השומרים"), אשר הבחינו בנאשמים כשכפפות שחורות על ידיהם והזעיקו משטרה לבניין.

ראיות ועדויות המאשימה

1. 6. מטעם המאשימה העיד מר אחמד אלאעסם (להלן: "אחמד") (עמ' 6). לדבריו, הוא עובד בחברת שמירה, ביום האירוע עבד במקום עם אחיו. הם ראו אנשים שוברים מנעולים, נכנסו לבניין וראו את שני הנאשמים במחסן, הוא חזר לאחור וקרא לאברהים אחיו (עמ' 6, ש' 9-10). הם שאלו את הנאשמים לפשר מעשיהם בבניין, והנאשמים אמרו שראו בניין, ואין במקום שומרים. השומרים השיבו שהם השומרים של הבניין. לאחד הנאשמים היה כובע, ולשני דבר שנראה כמו מעיל על הפה. היו להם כפפות על הידיים. אחמד אמר שיתקשר למשטרה, והנאשמים ביקשו שלא יתקשר, משום שלדבריהם אחד מהם במעצר בית, והשני יצא לפני שלושה חודשים מהכלא. אחמד אמר לאחיו להתקשר למשטרה, ואכן הגיעה משטרה. הוא לקח מהנאשמים שני טלפונים, סכין, מברג ושני פליירים פטנט (עמ' 6, ש' 11-16). הנאשמים הוציאו את כל מה שיש להם. אחמד הכחיש את טענת הנאשמים לפיה הנאשמים עמדו מחוץ לבניין (עמ' 6, ש' 21). הוא שמע רעש, הגיע מצד החניות, הייתה שם דלת עם סוגר מעץ, הוא נכנס מעט, ראה את שני הנאשמים, ואז קרא לאברהים, הם נכנסו ומצאו את הנאשמים במחסנים (עמ' 6, ש' 27-28). הוא ראה את הנאשמים בלובי (עמ' 31). הנאשמים נכנסו לבניין מהחלון (עמ' 6, ש' 32). אחמד הכחיש את טענת הנאשמים שהשומרים הציעו לתת להם ברזל (עמ' 7, ש' 3-4). כן הכחיש כי איימו על הנאשמים באמצעות מברג על הצוואר (עמ' 7, ש' 6-7). לדבריו, כלל לא היה לשומרים מברג. אחמד מסר שאין לו שום נשק, וההוראות שלו הן שלא לגעת באדם שנכנס, אלא להתקשר למשטרה (עמ' 7, ש' 8-10). אחמד הכחיש כי השומרים החזיקו בסכין (עמ' 7, ש' 13). לדבריו, לאחר שהתקשרו למשטרה, הנאשמים אמרו להם שהם ממשפחת אלפקיר (עמ' 7, ש' 18-20).
2. 7. בחקירתו הנגדית מסר אחמד כי הוא שומר במקום מזה כשנתיים וחצי, ואמור לשמור בלילה. לדבריו יש לו משרד, והוא מסתובב. יש קרוואן בצד. גם אחיו, שהיה בחופשה מבית הספר, היה במקום עמו (עמ' 7, ש' 27-31). הם שמעו רעש וביצעו סיור (עמ' 8, ש' 1). הם היו תחילה במשרד המכירות, לא רחוק מהבניין (עמ' 8, ש' 2-4). בזמן ששמעו את הרעש היו במשרד שנמצא כ- 20 מטרים מהבניין (עמ' 8, ש' 6-7). לדבריו, הוא יושב במשרדים, ומידי פעם עושים סיבובים (עמ' 8, ש' 26). הם מצאו את הנאשמים בבניין (עמ' 8, ש' 30). לפני שהם הלכו לבדוק את הרעש, הוא התקשר לחברת השמירה (עמ' 8, ש' 32). הרעש ששמע היה של שבירה של ברזל (עמ' 9, ש' 2). לדבריו, שמע 7-8 רעשים כאלה, כל שתי דקות או שלוש דקות (עמ' 9, ש' 4-10). הם הלכו לבניין, ומצאו את הנאשמים בפנים (עמ' 9,ש' 14-15). לדבריו, הוא נכנס ראשון, עמד ליד הדלת, ולאחר שהבחין בשני הנאשמים, קרא לאברהים, והם נכנסו יחד (עמ' 9, ש' 18). לדבריו, הנאשמים אמרו שהם רצו לקחת את הסחורה כדי להתפרנס בחג, אך הוא לא רצה לומר זאת במשטרה. לדבריו, היו דברים שלא סיפר למשטרה, משום שלא רצה לסבך את הנאשמים (עמ' 9, ש' 23-29). לדבריו, תחילה התקשר לחברת השמירה, ולאחר שלא ענו לו, התקשר למשטרה (עמ' 10, ש' 1-2). קיימים דברים שהם החליפו ביניהם שלא סיפר למשטרה, ואין בכוונתו גם לספר לב"כ הנאשמים. לדבריו, הנאשם אמר שהוא ממשפחת אלפקיר, וכי יש לו מעצר בית, והוא חושש להיכנס לכלא, השני אמר שיצא מהכלא לפני שישה חודשים (עמ' 10, ש' 5-6). לדבריו, כאשר נכנסו, לאחד היה פלייר, ולשני מברג ופלייר (עמ' 10, ש' 9). נאשם 2 החזיק סכין ומברג (עמ' 10, ש' 10). הוא אמר לנאשמים לעמוד ליד הקיר, על אף שלא היה לו נשק והנאשמים היו מצוידים בסכין ומברג. לדבריו, לא פחד (עמ' 10, ש' 11-16). הנאשמים לא ברחו, אלא עשו כדבריו ומסרו את מפתחות הרכב שלהם (עמ' 10, ש' 18). הנאשמים הוציאו הכל מהכיסים (עמ' 10, ש' 26). אחמד מסר שהנאשמים השאירו טביעות נעליים על שמשת החלון שממנו נכנסו לבניין (עמ' 10, ש' 30-32). לדבריו, הנאשמים נכנסו מהחלון, ופתחו את הדלת מבפנים (עמ' 11, ש' 3). לדבריו, אחד הנאשמים אמר שהם שברו דלתות (עמ' 11, ש' 15-16). נאשם 1 היה זה שאמר שהוא במעצר בית (עמ' 11, ש' 18-19). לדבריו, המשטרה לקחה את המברג, הסכין והפלייר (עמ' 11, ש' 22). לדבריו, הוא ראה את הנאשמים פותחים דלתות, שמים ציוד בלובי, ורוצים להביא האוטו כדי להעמיס אותו (עמ' 11, ש' 27-28). אחמד הוסיף ומסר כי הנאשמים הורידו ציוד למטה, ויצרו ערימה (עמ' 12, ש' 3-4). לדבריו, הוא לא התקשר למשטרה משום שלא היה לו טלפון, אלא אמר לאברהים להתקשר למשטרה (עמ' 12, ש' 6). חברת השמירה התקשרה למיכאל סלומון. אחמד הכחיש כי ליד הבניין קיים מקום לפסולת (עמ' 12, ש' 10).
3. 8. בחקירתו הנגדית של אחמד לב"כ נאשם 2, מסר כי אמר כבר במשטרה שהנאשמים שברו דברים, וכי השוטרים ראו זאת (עמ' 12, ש' 24-25). אחמד העיד כי אמר במשטרה שהנאשמים אמרו לו שהם ממשפחת אלפקיר (עמ' 13, ש' 6-7). לדבריו, החוקרת לא רשמה חלק מהדברים שאמר (עמ' 13, ש' 13). אחמד הסביר כי הוא שומר על הבניין ועל המשרדים (עמ' 13, ש' 20). לדבריו, הוא לא נוהג לשאת על עצמו שום דבר, למעט הטלפון שלו (עמ' 13, ש' 27). המרחק בין המשרדים לבין הבניין הוא כ- 50 מטרים (עמ' 13, ש' 31). בהמשך, טען כי המרחק הינו כ- 80-100 מטרים (עמ' 14, ש' 1). הוא נכנס לבניין לבד, משום שאברהים מתחת לגיל 18, ולכן הוא אמר לו להמתין בחוץ. לאחר שנכנס וראה את הנאשמים, קרא לאברהים לבוא (עמ' 14, ש' 15-16). הנאשמים עמדו בתוך המחסן בלובי (עמ' 14, ש' 17), כאשר אחד מהם מאבטח בסמוך למחסן (עמ' 14, ש' 19). לדבריו, הנאשמים עטו על ידיהם כפפות, והחזיקו פלייר פטנט, נאשם 1 החזיק מברג, והסכין הייתה בכיסו של נאשם 2 (עמ' 14, ש' 32). לאחר מכן, מסר כי נאשם 1 החזיק סכין יפנית, ונאשם 2 פלייר פטנט ומברג (עמ' 15, ש' 11). לדבריו, אמר לנאשמים לעמוד, והם צייתו לו (עמ' 15, ש' 20). אמר להם להוציא את מה שיש להם, והם הוציאו (עמ' 15, ש' 21-22). לדבריו, הנאשמים אמרו לו שיתנו לו מה שהוא רוצה, ובלבד שישחרר אותם (עמ' 15, ש' 25-26). אחמד הוסיף כי הנאשמים שברו 7 דלתות (עמ' 16, ש' 16). לדבריו, הנאשמים נכנסו מהחלון, הוא ראה טביעות נעליים על החלון והוא הראה זאת למשטרה (עמ' 16, ש' 22-27). לדבריו הם לא התקשרו למנהל העבודה, סלומון, אלא המשטרה התקשרה (עמ' 16, ש' 29-30). אחמד מסר כי לא התחמק בהמשך מהמשטרה, וענה לשיחות הטלפון מהמשטרה (עמ' 17, ש' 8-12).
4. 9. הוגשה הודעתו של אחמד (ת/4). בהודעתו מסר שהוא עובד כשומר בבניין, אשר טרם אוכלס. הוא שומר בלילה על הציוד. הוא ואחיו ישבו בבנין השני שהם שומרים עליו, ושמעו רעש (ת/4, ש' 3-4). הם הלכו לבדוק מה מקור הרעש, הגיעו אל הבניין, אברהים נותר בחוץ, והוא נכנס פנימה, וראה את שני הנאשמים. הוא שאל אותם לפשר מעשיהם, והם אמרו שחשבו שאין שומרים בבניין. הוא אמר להם לעמוד בצד וקרא לאחיו, ואמר לו שיתקשר למשטרה (ת/4, ש' 4-8). הנאשם הצעיר (נאשם 1) לבש כובע שחור ועטה כפפות על ידיו, והנאשם המבוגר (נאשם 2) היה לו בד שכיסה חלק מפניו. הוא לקח את מכשירי הטלפון של הנאשמים, ואת המפתחות של רכבם, והם אמרו שהרכב שלהם למטה ליד הכביש (ת/4, ש' 12-13). היו להם סכין יפנית, מברג, ושני פלייר פטנט בידיהם (ת/4, ש' 14). שניהם עטו כפפות על ידיהם (ת/4, ש' 14-15). הנאשמים אמרו לו שהם נכנסו מהחלון (ת/4, ש' 14), ואמרו שהם שברו שבע דלתות, הורידו חלק מהדברים של החשמלאי למטה וחלק הוציאו מהלובי. הוא שאל אותם מהיכן הם, והם השיבו שמלוד (ת/4, ש' 19), והנאשם הצעיר (נאשם 1) מסר שהוא במעצר בית, ולכן ביקש שלא יזמין משטרה (ת/4, ש' 19). לדבריו, הנאשמים לא הוציאו דבר מהמבנה, אלא הורידו את הציוד למטה (ת/4, ש' 21). אחמד מסר שלאחר שהתקשרו למשטרה, הם התקשרו גם לחאלד אלאעסם, שעזר לשמור עליהם (ת/4, ש' 26-27).
5. 10. אברהים אלאעסם (להלן: "אברהים") העיד אף הוא בבית-המשפט (עמ' 17). לדבריו הוא בן 18. ביום האירוע שמעו רעש, והלכו לבניין. אחמד, אחיו, נכנס לבניין וראה שני אנשים. הוא חזר לקרוא לו. הם עצרו את האנשים. היו עליהם פלייר פטנט, סכין יפנית, אחד מהם חבש כובע והשני כיסוי על אזור הפה. אברהים אמר לו לצאת להגיד ל"חברה" כדי שהנאשמים לא יעשו משהו (עמ' 18, ש' 2-5). אחמד אמר לו להזמין משטרה (עמ' 18, ש' 6-7). אחמד הכחיש שהכניסו אותם בכוח. לדבריו, הבניין סגור, הדלת סגורה עם קרש. הנאשמים אמרו להם שנכנסו דרך החלון (עמ' 18, ש' 10). אברהים הכחיש שאיימו על הנאשמים באמצעות מברג או סכין ושהכניסו אותם בכוח לבניין (עמ' 18, ש' 12-13). לדבריו, המחסנים היו פתוחים, וליד כל מחסן היה הציוד שלו (עמ' 18, ש' 16). לנאשמים היו כפפות (עמ' 18, ש' 16). אברהים הכחיש את הטענה שהם אמרו לנאשמים להיכנס פנימה ושיתנו להם ברזל (עמ' 18, ש' 18-19).
6. 11. בחקירתו הנגדית טען אברהים שהוא הגיע לעזור לאחיו, אחמד, בעבודה (עמ' 18, ש' 22). הם שמעו רעש של מישהו ששובר ברזל (עמ' 18, ש' 27). אברהים העיד שהם שמעו את הרעש בעת שהיו בסיור בחוץ, כשעברו את הכביש (עמ' 18, ש' 29-30). הדלת מאחור היא דלת זכוכית, שהייתה חסומה עם קרש (עמ' 18, ש' 32 – עמ' 19, ש' 2). לדבריו, אחמד נכנס ראשון, ואמר לו שיש שני אנשים שפורצים מחסנים (עמ' 19, ש' 16). לאחר מכן, הם ראו שבעה מחסנים פרוצים (ע' 19, ש' 20). הוא ספר את המחסנים הפרוצים (עמ' 19, ש' 24-25). בידי הנאשמים היו סכין, מברג ופלייר פטנט (עמ' 19, ש' 28-29). לדבריו, מפתח שוודי זה פלייר פטנט (עמ' 19, ש' 30-31). לדבריו, אמר לשוטר פלייר פטנט, אך השוטר רשם מפתח שוודי (עמ' 20, ש' 1-2). הוא לא החזיק על עצמו שום חפץ (עמ' 20, ש' 4-5). הם חסמו לנאשמים את הדרך, והנאשמים פחדו מהם (עמ' 20, ש' 7-11). הנאשמים הוציאו את כל מה שהיה להם בכיסים, היו להם מברג, סכין ופלייר פטנט (עמ' 20, ש' 11-12). לנאשם 1 הייתה סכין בכיס, ולנאשם 2 היה מברג בכיס (עמ' 20, ש' 11-12). לדבריו, הנאשמים אמרו שהם נכנסו מהחלון (עמ' 20, ש' 19-20). לדבריו, הוא אף אמר את הדברים בחקירה, אך השוטרת לא רשמה זאת (עמ' 20, ש' 20-29). לדבריו, כאשר ראה את שני הנאשמים, הם שברו צילינדר (עמ' 21, ש' 1-2). הם פרצו דלתות, וכל אחד היה על דלת אחרת (עמ' 21, ש' 3-4). לדבריו, תפס אצלם מפתחות (עמ' 21, ש' 9-10). חלפו כשתי דקות בין המועד ששמע את רעש הברזל, ועד שנכנס לבניין (עמ' 21, ש' 16-17). הדוד של השומרים (האדם השלישי) שהגיע למקום לא עשה כלום, לא דיבר ולא נכנס, אלא עמד ליד הדלת ושמר במשך כ- 5 דקות (עמ' 21, ש' 25-28). לדבריו, אמר זאת לשוטרת, אך היא לא רשמה (עמ' 22, ש' 1-2). אברהים מסר שהם עברו בכביש ליד הבניין כאשר שמעו את הרעש (עמ' 22, ש' 20). אחמד שומר על שניים-שלושה בניינים, כאשר צריך לחצות כביש בינם לבין הבניין שבו אירעה הפריצה (עמ' 22, ש' 21-24). אברהים מסר שאחמד לא נכנס תחילה, אלא עמד מול הדלת וראה את הנאשמים דרך דלת הזכוכית (עמ' 22, ש' 28). הנאשמים שברו את החלון והותירו סימני נעליים (עמ' 23, ש' 21-23). הנאשמים לא אמרו דבר (עמ' 24, ש' 9-10). הוא בדק ומצא שנפרצו 7 דלתות, ועשה זאת עם שוטר (עמ' 24, ש' 11-14). אברהים לא ידע מתי מתחילה המשמרת, מתי הגיע באותו יום לעבודה (עמ' 24, ש' 24-30). לדבריו, הוא התקשר למשטרה (עמ' 24, ש' 31-32). הוא התקשר למשטרה ולאדם השלישי שהגיע, וכן לחברת השמירה, אך שם לא היה מענה (עמ' 25, ש' 1-4). לדבריו, התקשר קודם לדוד שלו (האדם השלישי) ולאחר מכן למשטרה, והדוד הגיע יחד עם המשטרה (עמ' 25, ש' 12-13), או מעט לפניה (עמ' 25, ש' 14-17). לדבריו, לא התחמק מלהגיע למשטרה (עמ' 25, ש' 28-30).
7. 12. הוגשה הודעת אברהים במשטרה (ת/5). בהודעה מסר אברהים שהוא עוזר לאחיו לשמור על הבניין, הם עשו סיבובים וסיור, ואז שמעו רעש של שבירת דלתות. הוא עמד בחוץ, ואחיו נכנס. פתאום אחמד קרא לו, והם ראו שני בחורים, אחד לבש שחור עם כובע שחור, והשני מכנסיים כחולים וחולצה לבנה, והיה לו בד על הפה. היו להם סכין יפנית ומברג בידיים, ושני מברגים שוודים (צריך להיות – מפתחות שוודים – ע.ק.) בידיים (ת/5, ש' 7-8). היו להם כפפות על הידיים. הוא אמר להם להוציא את מה שיש להם בכיסים. הנאשמים לא אמרו דבר (ת/5, ש' 10). לדבריו, הנאשמים נכנסו מהחלון, שנותר חצי פתוח, ולפני כן היה סגור (ת/5, ש' 12-13). הנאשמים לקחו מהמחסן הראשי כבלים וציוד, מפתחות של החדרים במקום ואת מפתחות הבניין.
8. 13. כן העיד רס"ר ארז טל (להלן: "השוטר טל") (עמ' 28). טל מסר כי רכבם של הנאשמים חנה במרחק של כ- 3 דקות הליכה מהמקום (עמ' 28). לפי דוח פעולה שרשם (ת/7), ברכבם של הנאשמים נתפסו מספרי ברזל גדולים ("תוכי"), 2 קטרים, אחד בצבע אדום ואחד בצבע צהוב. כמו-כן, השומרים מסרו לידי השוטרים 2 זוגות כפפות שחורות, כובע גרב שחור וג'בקה בצבע כסף. נאשם 2 מסר לשוטרים בדרך לתחנה שהם באו לחפש ברזל והשומרים הכריחו אותם באיומי סכין לפרוץ לבניין ולגנוב דברים מהמחסנים. בחקירתו הנגדית מסר טל כי היה במקום גם אדם שלישי בנוסף לשני השומרים, אך הוא נראה פחות דומיננטי, והוא לא שוחח עמו (עמ' 31, ש' 18-26). לדבריו, במקום נמצאה דלת פרוצה (עמ' 32, ש' 7-9).
9. 14. כן העיד רס"ר בועז אינדיג (להלן: "אינדיג") (עמ' 33), והוגשה חוות דעת שהכין, אשר כוללת את צילום החפצים שנתפסו הן בזירת העבירה והן ברכבם של הנאשמים (ת/8). חוות הדעת מציינת כי מגזרי הברזל והצבתות (אשר נתפסו ברכבם של הנאשמים) יכולים לשמש לחיתוך. מכפתי הפטנט (שנתפסו בזירת העבירה) יכולים לשמש לשבירת צילינדרים. אינדיג ציין כי הוא איש מז"פ, אך לא היה בזירת העבירה (עמ' 34, ש' 10-11).
10. 15. העיד רס"ר ולדימיר בירון (להלן: "השוטר בירון"), אשר ערך דוחות פעולה ומזכרים (ת/9-ת/11). בדוח המעצר של נאשם 2 מסר הנאשם כי השומרים במקום הכניסו אותם בכוח, והחדרים היו פרוצים. בדוח המעצר של נאשם 1 מסר הנאשם כי לא אותם היו צריכים לעצור, אלא את השומרים שעיכבו אותם, כאשר אחד מהם איים עליו באמצעות הצמדת סכין לצוואר (ת/10). במזכר נוסף ציין בירון כי בחקירתם של הנאשמים בתחנה, בעת שהחליף ביניהם, נאשם 1 אמר דבר מה לנאשם 2 בערבית, וזאת על אף שנאמר להם שאסור להם לשוחח זה עם זה (ת/11). בעדותו חזר על הדברים (עמ' 34).
11. 16. העיד מר מיכאל סולומון (להלן: "סולומון"), מנהל העבודה במקום (עמ' 41). לדבריו, התקשר אליו שומר בשעה 05:50 ומסר לו שהייתה פריצה. הוא הגיע, ונאמר לו שהייתה פריצה. הוא מצא את הציוד זרוק בלובי, כאשר לא נגנב דבר (עמ' 41, ש' 16-20). נאמר לו שהפורצים נכנסו מחלון השירותים ושהפורצים השאירו סימני נעליים (עמ' 41, ש' 20-21). היו צילינדרים על הרצפה, ג'בקה ומברג (עמ' 41, ש' 22-23). סולומון הסביר כי השומר אחראי על שלושה בניינים, ואמור לערוך "פטרולים" כל הלילה (עמ' 42, ש' 4). לדבריו, באותו בניין הייתה בעבר פריצה קודמת בחודש מרץ 2012 (עמ' 42, ש' 18-14). השומרים אמרו לסולומון כי אלה הם כלי פריצה. הכלים אינם שייכים לקבלן (עמ' 43, ש' 4-10). לדבריו, השומר אחראי על שלושה בניינים במרחק של כ- 100 מטרים אחד מהשני (עמ' 46, ש' 26-27). סולומון מסר שהשומר אמר לו שהמשטרה לקחה מעתקי טביעות אצבעות מהמקום (47, ש' 21).

גרסאות הנאשמים

1. 17. הוגשה הודעת נאשם 1. בהודעתו מסר הנאשם כי הוא עובד בברזל, הם חיפשו פסולת, לפתע הגיעו אליהם שלושה אנשים עם סכינים יפניות ומברגים, שמו לנאשם 2 את המברג על הצוואר, ואת הסכין היפנית על הצוואר שלו. הוא שאל את השומרים לפשר הדברים, והשומרים הכניסו אותם לבניין, ואמרו שיש שם גניבות, והזמינו משטרה (ת/1, ש' 2-3). לדבריו, הם הגיעו לפתח תקווה כדי לחפש פסולת ברזל. הוא נהג ברכב שבבעלותו. לדבריו, השומרים קפצו עליהם ליד הבניין במקום שיש פסולת (ת/1, ש' 14). הם לא נכנסו לבניין, אלא השומרים הכניסו אותם לבניין בכוח (ת/1, ש' 16). לדבריו, הכובע שלו, אך הכפפות אינן שייכות להם (ת/1, ש' 20). לדבריו, הוא ונאשם 2 כלל לא עטו כפפות על ידיהם (ת/1, ש' 21-22). בהמשך מסר נאשם 1 שהם לא היו ליד הבניין, אלא שליד הבניין יש פסולת ברזל (ת/1, ש' 34-36). לדבריו, הוא לא החזיק מברג, סכין או פלייר (ת/1, ש' 41-42). נאשם 1 הכחיש את טענת השומרים לפיה הנאשמים נכנסו לבניין דרך החלון, וטען כי השומרים הכניסו אותם לבניין דרך הדלת (ת/1, ש' 43-45). נאשם 1 אף הכחיש שהיה במעצר בית (ת/1, ש' 46-47). נאשם 1 טען כי הכלים שנמצאו ברכבו (מספרי ברזל, קטרים וג'בקה) אינם בגדר כלי פריצה, אלא הם שייכים לו, והם משמשים לחיתוך ברזל (ת/1, ש' 57).
2. 18. הוגשה הודעה נוספת של נאשם 1 (ת/2), שבמסגרתה נחקר על שיבוש הליכי חקירה. נאשם 1 הכחיש שאמר דבר מה לנאשם 2 בערבית בתחנת המשטרה (ת/2).
3. 19. נאשם 1 העיד בבית-המשפט (עמ' 49). לדבריו הם היו במועד האירוע במקום, חיפשו ברזל באתרי בנייה (עמ' 49, ש' 8-9). הגיעו אליהם שלושה אנשים, איימו עליהם, הכניסו אותם לבניין והתקשרו למשטרה (עמ' 49, ש' 8-11). לקחו מהם את הטלפון והמפתחות של הרכב. לדבריו, הם לא היו בתוך הבניין בעת שהשומרים עצרו אותם, אלא השומרים הכניסו אותם פנימה. הם לא עטו כפפות על ידיהם ולא החזיקו סכין או מברג (עמ' 49, ש' 21-27). לדבריו, הם לא דיברו ביניהם. השומרים איימו עליהם באמצעות סכין על הצוואר (עמ' 50, ש' 2), והצמידו מברג לצוואר של נאשם 2 (עמ' 50, ש' 3-4). השומרים היו שלושה. לאחר מכן, הגיעה משטרה ועצרה אותם. המוצגים שנתפסו הם מברג, מספרי ברזל, וצבט, אשר שייכים לו. הפלייר פטנט אינו שייך לו (ע' 50, ש' 12-15). לדבריו, לא אמר לשומר שהוא במעצר בית (עמ' 50, ש' 16-17). הוא פחד מאיומי השומרים.
4. 20. בחקירתו הנגדית מסר נאשם 1 כי עבד בברזל עם נאשם 2 (עמ' 52). לדבריו, הם אוספים פסולת באתרי בנייה (עמ' 52,ש' 19). לדבריו, אינו זוכר באיזו שעה יצא מהבית. נאשם 1 מסר שאינו זוכר דברים רבים, בשל בעיית זיכרון (עמ' 53, ש' 12). לדבריו, הם מחפשים ברזל גם בשעות הלילה (עמ' 53, ש' 20). לדבריו, הגיעו שלושה אנשים עם סכינים יפניות והצמידו להם לצוואר (עמ' 54, ש' 7-8), ואז הכניסו אותם פנימה לבניין באיומים והזמינו משטרה (עמ' 54, ש' 12-19). השומרים אף לקחו להם את הטלפון (עמ' 54, ש' 22-23). נאשם 1 חזר על כך שלא עטה כפפות על ידיו (עמ' 55, ש' 23). נאשם 1 אישר שהכובע שנתפס שייך לו (עמ' 55, ש' 29-31). נאשם 1 הכחיש שהם נכנסו מהחלון (עמ' 56, ש' 8-9). לדבריו, לא אמר לשומרים ששברו דלתות (עמ' 56,ש' 10-11), ולא היה במועד האירוע בתנאים מגבילים (עמ' 56, ש' 15-16). נאשם 1 הכחיש שהחפצים שנתפסו ברכבו הם מכשירי פריצה. לדבריו, מדובר בכלים לחיתוך ברזל, אשר נועדו לעבודתם (עמ' 57, ש' 5-7). בחקירתו החוזרת הסביר כי הרכב חנה קרוב יותר לפסולת מאשר לבניין (עמ' 58, ש' 15-16).
5. 21. הוגשה הודעת נאשם 2 (ת/3). בחקירתו מסר שהם היו מחוץ לבניין. השומרים הגיעו ושאלו לפשר מעשיהם, והנאשמים השיבו שהם מחפשים ברזל. השומרים אמרו להם שיכנסו פנימה, ושיתנו להם ברזל, ואז הכניסו אותם לתוך הבניין, ואחד השומרים הצמיד לו מברג לצוואר (ת/3, ש' 2-3). על הרצפה הייתה סחורה. השלושה תפסו את הנאשמים בפינה, לאחד היה מברג, ולאחד סכין (ת/3, ש' 4). הנאשמים טענו שלא נגעו בסחורה, ושהיו בחוץ, ואז השומרים התקשרו למשטרה (ת/3, ש' 4-5). לדבריו, הוא ונאשם 1 הגיעו לפתח תקווה כדי לאסוף פסולת ברזל (ת/3, ש' 9). לדבריו, הם היו בצד השני של הבניין, שם יש פסולת (ת/3, ש' 9-10). הם לא נכנסו לבניין לפני שהשומרים הכניסו אותם פנימה, לא נגעו בדבר בבניין, ולא עטו כפפות על ידיהם (ת/3, ש' 15-22). נאשם 2 הכחיש שהחזיקו מברג, סכין או פלייר (ת/3, ש' 21-22). נאשם 2 הכחיש שאמר לשומרים ששבר דלתות של מחסנים ושהוריד ללובי של הבניין כלים שונים (ת/3, ש' 29-31). לדבריו, הוא שם צעיף על צווארו, ולא על פניו (ת/3, ש' 34-35). הוא לא אמר לשוטרים שהשומרים הכריחו אותם לפרוץ לבניין ולגנוב דברים מהמחסנים (ת/3, ש' 38-39). נאשם 2 הכחיש ששוחח בערבית עם נאשם 1 בסמוך לפני החקירה. לדבריו, נאשם 2 אמר לו להתקשר לחבר בלוד (ת/3, שורה 42 ואילך).
6. 22. נאשם 2 העיד בבית-המשפט (עמ' 58). לדבריו, הוא ונאשם 1 הגיעו ביום האירוע לפתח תקווה לאתר בנייה שבו יש ערימות של פסולת, עצרו בצד, התקרבו למקום שבו יש ערימות, הגיעו שלושה אנשים, שבדיעבד הסתבר כי מדובר בשומרים, הגיעו כמי שרוצים לתקוף, הכניסו אותם פנימה. הוא אמר לשומרים שהם מחפשים ברזל, והשומרים אמרו "בוא אני אתן לך ברזל", והרימו עליו מברג, ועל נאשם 1 סכין, לקחו את הטלפונים של הנאשמים, והתקשרו למשטרה (עמ' 58, ש' 23-27). לדבריו, תחילה אמרו שיתנו להם ברזל, ורק בפנים איימו עליהם (עמ' 58, ש' 29-30). לדבריו, תחילה הלך עמם, משום שחשב שמכיוון שהם שומרים, הרי שיש להם ברזל בצד (עמ' 59,ש' 1). לדבריו, לא דיבר עם השומרים (עמ' 59, ש' 6-7). לקחו להם גם את מפתחות הרכב (עמ' 5-6). לדבריו, היה לו צעיף על הצוואר (עמ' 59,ש' 9). הם לא נכנסו לבניין בטרם השומרים הכניסו אותם למקום (עמ' 59,ש' 18-19).
7. 23. בחקירתו הנגדית טען נאשם 2 כי הגיעו לחפש ברזל, על אף שהם מתגוררים בלוד, משום שהם חיפשו ברזל אף בלוד ובמודיעין (עמ' 60, ש' 1). טרם הספיקו להכניס ברזל למכוניתם, משום שחיפשו, ואז הגיעו השומרים (עמ' 60, ש' 5-8). לדבריו, במקרים רבים לשומרים יש ערימות של פסולת ברזל, ולכן דברי השומרים נראו לו סבירים (עמ' 60, ש' 13-15). כאשר נכנסו לבניין עם השומרים, הייתה סחורה על הרצפה (עמ' 18-119). ברגע שנכנסו בדלת הבניין עם השומרים, איימו עליהם השומרים באמצעות מברג וסכין (עמ' 60, ש' 20). לא היו להם כפפות (עמ' 60, ש' 25). לדבריו, השומרים הגיעו מיד כמי שמעוניינים לריב (עמ' 61, ש' 32). לדבריו, כבר בחקירה שאל מדוע עצרו אותם, ולא את השומרים שאיימו עליהם (עמ' 62, ש' 14). נאשם 2 אישר שיתכן שאמר להם שהם מלוד, ושהרכב שלהם ירוק (עמ' 63, ש' 9-10). נאשם 2 הכחיש שהם נכנסו דרך החלון (עמ' 63, ש' 13-14). לאחר שיצאו מהבית, עברו במודיעין, שם לא מצאו ברזל, ולאחר מכן המשיכו לפתח תקווה (עמ' 63, ש' 27-28).

דיון והכרעה

מהימנות ומשקל

1. 24. בבחינת מהימנות ומשקל העדויות, יש לבחון תחילה את עדויות השומרים ואת מהימנותם, הן לפי אינדיקציות אשר תומכות במהימנות השומרים, והן לפי הקשיים שבגרסאות השומרים, ולאחר מכן יש לבחון את מהימנות גרסאות הנאשמים באופן דומה.
2. 25. אינדיקציות אשר תומכות במהימנות השומרים:
3. א. שני השומרים מסרו תיאור כללי דומה, על פני הדברים, של האירועים באופן כללי.
4. ב. שני השומרים העידו כי הם אחים.
5. ג. שני השומרים העידו כי הנאשמים עטו כפפות על ידיהם.
6. ד. שני השומרים העידו כי שמעו רעש של שבירת ברזל (עמ' 18, ש' 26-27).
7. ה. שני השומרים העידו כי הנאשמים שיתפו עמם פעולה ללא התנגדות.
8. 26. קשיים בגרסאות השומרים:
9. א. היכן הסכין והמברג? לטענת אחמד, הנאשמים החזיקו, בין היתר, סכין ומברג והמשטרה לקחה את הסכין והמברג (עמ' 11, ש' 22-23). גם בחקירתו טען אחמד שהנאשמים החזיקו בסכין יפנית ומברג (ת/4, ש' 14). ברם, המשטרה לא מצאה ולא קיבלה מידי השומרים שום סכין או מברג (ת/6-ת/8; עמ' 29, ש' 4-5). כמו-כן, בהמשך שינה אחמד את גרסתו במעט, וטען כי נאשם 2 החזיק את הסכין בכיסו (עמ' 14, ש' 32), ולאחר מכן שוב שינה את גרסתו וטען כי נאשם 1 החזיק סכין יפנית (עמ' 15, ש' 11). אברהים, מסר שהנאשמים החזיקו בידיהם, בין היתר, סכין (עמ' 19, ש' 28-29; ת/4, ש' 14). בהמשך, גם אברהים שינה מעט את גרסתו ומסר שהנאשמים הוציאו את הסכין, כמו גם את המברג והפלייר פטנט, מהכיסים (עמ' 20, ש' 11-12). לטענתו, לנאשם 1 הייתה סכין בכיס, ולנאשם 2 היה מברג בכיס (עמ' 20, ש' 11-12). העובדה שהמשטרה לא תפסה סכין ומברג מעוררת תמיהה בלתי מבוטלת בגרסת השומרים.
10. זאת ועוד, אם אכן הנאשמים אחזו בסכין ובמברג, ואילו השומרים לא אחזו בדבר, כגרסת השומרים, קיים קושי להסביר את העובדה שהנאשמים עשו כרצון השומרים, הסכימו לעיכוב, מסרו לידי השומרים את מפתחות רכבם ואת הטלפונים הניידים שלהם והמתינו להגעת המשטרה. העובדה שהנאשמים סרו למרותם של השומרים עשויה להתיישב דווקא עם טענת הנאשמים שהשומרים היו אלה שהחזיקו בסכין ובמברג, ואיימו עליהם.
11. ב. התחמקות השומרים מלהגיע לחקירה ומלענות להתקשרויות המשטרה: כפי שאף מסרה המאשימה, לאחר שהנאשמים נעצרו, במסגרת ימי המעצר לצרכי חקירה, נעשו ניסיונות על-ידי המשטרה לאתר את השומרים, אך אלה הסתיימו ללא הצלחה (עמ' 66, ש' 2). עיון באסופת המזכרים שנרשמו בימים שלאחר האירוע מעלה כי המשטרה עשתה מאמצים רבים לאתר את השומרים, ולזמנם לחקירה, אך כל המאמצים העלו חרס. שוטרים התקשרו מספר רב מאוד של פעמים לטלפונים של השומרים (וכן של האדם השלישי), אך ללא מענה. באחד הניסיונות ענה אחמד לשוטר, אך מסר שלא יוכל להגיע לחקירה בימים הקרובים. בשיחת טלפון לאברהים, שמע השוטר רחשים מהעבר השני של הקו, אך ללא מענה (נ/1). אחמד העיד כי לא התחמק לאחר האירוע מהמשטרה, וענה לשיחות הטלפון מהמשטרה (עמ' 17, ש' 8-12). אברהים טען כי התקשרו אליו מהמשטרה, אך לא אמרו לו להגיע לתחנת המשטרה, וכאשר התקשרו לאחמד, והוא הגיע לתחנת המשטרה, אמרו לו שהוא לא מבוקש (עמ' 25, ש' 29-30). סבורני כי המזכרים האמורים מעלים תהייה שמא התחמקו השומרים מלהגיע לחקירה, לא בשל אי-הבנה, אלא מתוך חשש כלשהו מלהגיע לחקירה לנוכח האפשרות שיש ממש בטענת הנאשמים. מובן הדבר כי אילו היה מדובר בנאשמים אשר מתחמקים באופן זהה מלהגיע לחקירה, היה הדבר נזקף לחובתם. לא ניתן להחיל דין שונה לגבי עדי התביעה.
12. ג. דברי הנאשמים לשומרים: אחמד העיד כי הנאשמים שוחחו עמם, ואמרו להם דברים רבים, כגון שהם ממשפחת אלפקיר, שאחד מהם נמצא במעצר בית, שהשני שוחרר לאחרונה ממאסר ועוד. לעומת זאת, אברהים אמר שהנאשמים ישבו בשקט ולא אמרו דבר, למעט שהם נכנסו מהחלון (עמ' 20, ש' 15-20; עמ' 22, ש' 6-7; עמ' 24, ש' 9-10). בחקירתו מסר אברהים שהנאשמים לא אמרו דבר (ת/5, ש' 10). בחקירתו במשטרה אברהים אף לא אמר שהנאשמים אמרו שהם נכנסו מהחלון (אם כי מסר שהנאשמים נכנסו מהחלון). כאשר נשאל מדוע לא אמר במשטרה שהנאשמים אמרו את הדברים, השיב שאמר, אך השוטרת לא רשמה (עמ' 20, ש' 19-29). קיים קושי להסביר את העובדה שאחמד שמע מפי הנאשמים פרטים רבים, ואילו אברהים לא שמע את הדברים.
13. כמו-כן, בהקשר של טענת אחמד שנאשם 1 אמר שהוא במעצר בית, הרי שנאשם 1 לא היה במעצר בית או בתנאים מגבילים כלשהם במועד האירוע (עמ' 56, ש' 15-16).
14. ד. נוכחות האדם השלישי במקום: השומרים ניסו ככל יכולתם להצניע ולמזער את נוכחותו של אדם שלישי שנכח מטעמם באירוע. כך למשל, אחמד בעדותו בחקירה הראשית לא אמר דבר וחצי דבר על קיומו של האדם השלישי (עמ' 6-7). בחקירתו הנגדית בבית-המשפט טען תחילה שלא היה איתם אדם נוסף (עמ' 12, ש' 13-14), ורק לאחר מכן אישר שאדם נוסף הגיע עם המשטרה, אך לא ראה כלום, ושמו חאלד אלאעסם (עמ' 12, ש' 15-17). בחקירתו במשטרה התייחס אחמד לקיומו של האדם השלישי (חאלד אלאעסם), טען שמדובר בשומר נוסף, והוסיף שהלה לא ראה כלום, אלא שאחמד התקשר אליו לאחר שהתקשר למשטרה, ושהלה הגיע ועזר להם לשמור על הנאשמים עד להגעת המשטרה (ת/4, ש' 25-26). כלומר, בעדותו בבית-המשפט צמצם אחמד עוד יותר את חלקו של האדם השלישי, ובניגוד לגרסתו במשטרה לפיה אותו אדם עזר לשמור על הנאשמים, טען שהאדם השלישי הגיע במועד שבו הגיעה המשטרה למקום. גם איברהים ניסה לצמצם את נוכחותו של האדם השלישי במקום, כאשר לדבריו אותו אדם לא דיבר ולא נכנס (עמ' 21, ש' 21) ואינו קשור לשום דבר (עמ' 21, ש' 28), אם כי אותו אדם הגיע למקום לאחר שהם הזעיקו אותו, ועמד ליד הדלת ושמר במשך כ- 5 דקות כדי שהנאשמים לא יברחו (עמ' 21, ש' 28-30). זאת בניגוד לדברי הנאשמים, אשר כבר בחקירה במשטרה התייחסו לכך שהיו שלושה אנשים שעצרו אותם (ת/1, ש' 2; ת/2, ש' 4).
15. ה. רצון השומרים שלא לסבך את הנאשמים: אחמד מסר כי הנאשמים אמרו להם שחשבו שאין שומרים, ושהם רצו לקחת את הסחורה כדי להתפרנס בחג, ולדבריו לא רצה להגיד זאת למשטרה (עמ' 9, ש' 23). לדבריו, היו דברים שעליהם לא סיפר למשטרה, כדי שלא לסבך את הנאשמים (עמ' 9, ש' 24-29). קיים קושי בכך שאחמד מסר למשטרה דברים שמצא לנכון, והסתיר מהמשטרה דברים אחרים שלא מצא לנכון למסור למשטרה. הטענה שעשה זאת כדי שלא לסבך את הנאשמים, אינה יכולה להתקבל, וזאת בשים לב לכך שממילא עדותו מסבכת את הנאשמים. לאחמד לא הייתה תשובה במה ביקש שלא לסבך את הנאשמים, כאשר ממילא לדבריו הוא התקשר למשטרה, ודיווח שהם התפרצו לבניין (עמ' 9, ש' 30-32). לאחר מכן, הסביר אחמד, שלא סיפר במשטרה שהנאשמים אמרו שהם ממשפחת אלפקיר, וכי אחד הנאשמים טען שיש לו מעצר בית, והשני אמר שלפני שישה חודשים השתחרר מהכלא (עמ' 10, ש' 5-6).
16. קושי נוסף בהקשר זה נובע מכך שבהמשך חקירתו הנגדית, חזר בו אחמד מטענתו שלא אמר דברים מסוימים למשטרה, ושינה גרסתו וטען כי אמר למשטרה שאחד הנאשמים אמר לו שהשתחרר לא מזמן מבית-הסוהר (עמ' 13, ש' 2-3), ולאחר מכן, טען כי אף אמר במשטרה שהנאשמים אמרו לו שהם ממשפחת אלפקיר (עמ' 13, ש' 6-7), אך החוקרת לא רשמה את כל הדברים שאמר (ת/13, ש' 13). זאת בניגוד לגרסתו הקודמת בחלקה הראשון של החקירה הנגדית.
17. הטענה לפיה נאמרו דברים למשטרה, והם לא נרשמו על-ידי המשטרה, חזרה אף בעדותו של אברהים (עמ' 22, ש' 1-2).
18. ו. היכן היו השומרים בעת ששמעו את הרעש? בעדותו מסר אחמד כי בזמן ששמעו את הרעש היו במשרד שנמצא כ- 20 מטרים מהבניין (עמ' 8, ש' 6-7). לעומת זאת, בהודעתו בחקירה מסר שהם היו בבניין אחר שהם שומרים עליו, בעת ששמעו את הרעש (ת/4, ש' 3-4). לשוטר באירוע מסר אחמד כי הם היו בבניין ממול (ת/7). לעומת זאת, אברהים העיד שהם שמעו את הרעש בעת שהיו בסיור בחוץ, כשעברו את הכביש (עמ' 18, ש' 29-30; עמ' 22, ש' 20) והם היו בסיור שנמשך כ- 15-20 דקות בבניין השני (עמ' 23, ש' 3-6).
19. זאת ועוד, בתחילת עדותו מסר אחמד כי המרחק בין המשרד, שבו שמעו את הרעש, לבין הבניין הינו כ- 20 מטרים (עמ' 8, ש' 6-7). לאחר מכן, מסר שהמרחק הוא כ- 50 מטרים (עמ' 13, ש' 31), ובהמשך טען כי המרחק הינו כ- 80-100 מטרים (עמ' 14, ש' 1).
20. בהקשר זה יודגש כי מנהל העבודה, מר סולומון, הסביר כי השומר אחמד אחראי לשמור על שלושה בניינים, ולפטרל ביניהם, כאשר המרחק בין הבניינים כ- 100 מטרים אחד מהשנים (עמ' 46, ש' 20-27). עובדה זו לא נזכרה בעדותו של השומר אחמד.
21. ז. כמה זמן שמעו השומרים את הרעש מהבניין? לדברי אחמד, הוא שמע 7-8 רעשים, כל שתי דקות או שלוש דקות (עמ' 9, ש' 4-10), כלומר כ- 15-20 דקות של רעשים בטרם נכנסו לבניין. לעומת זאת, אברהים מסר כי חלפו כשתי דקות בלבד בין המועד ששמעו את רעש הברזל, ועד שנכנס לבניין (עמ' 21, ש' 16-17).
22. ח. מי מהשומרים התקשר למשטרה, ומדוע? בעדותו מסר אחמד כי הוא התקשר למשטרה (עמ' 10, ש' 1-2). לעומת זאת, בהודעתו בחקירה מסר אחמד שהוא אמר לאחיו, אברהים, להתקשר למשטרה (ת/4, ש' 8). לאחר מכן, בעדותו חזר על גרסתו בחקירה, לפיה הוא לא התקשר למשטרה, משום שלדבריו לא היה לו מכשיר טלפון נייד (עמ' 12, ש' 6). בעניין זה, קיימת תהייה כיצד שומר לילה, שאינו נושא נשק או כל ציוד אחר, וכל תפקידו הוא להתקשר למשטרה, אם יראה אדם חשוד, כלל אינו נושא עליו מכשיר טלפון. זאת בפרט כאשר גרסתו שלו היא שהוא לא נוהג לשאת עליו שום דבר, למעט הטלפון שלו (עמ' 13, ש' 27). לאחר מכן, הסביר אחמד שהטלפון שלו היה אצל אברהים, וזאת כאשר יש לו שני טלפונים (עמ' 16, ש' 4).
23. אברהים עצמו סתר את גרסתו של אחמד, והעיד שהוא אמר לאדם השלישי (דודם של השומרים) להתקשר למשטרה (עמ' 21, ש' 25). זאת כאשר לפי גרסתו של אחמד, האדם השלישי הגיע בכלל למקום רק בעת שהמשטרה הגיעה למקום (עמ' 12, ש' 15).
24. ט. מי התקשר למנהל העבודה, סולומון? לגרסתו של אחמד, חברת השמירה התקשרה למנהל העבודה, סולומון (עמ' 12, ש' 7). לעומת זאת, לפי עדותו של סולומון, השומר (קרי: אחמד) התקשר אליו (עמ' 41, ש' 16; עמ' 68, ש' 22).
25. י. סדר שיחות הטלפון שביצעו השומרים: לגרסת אחמד, הוא התקשר לאדם השלישי רק לאחר שהתקשר למשטרה (ת/4, ש' 25-26), ואילו לגרסת אברהים הוא התקשר לאדם השלישי לפני שהתקשר למשטרה (עמ' 25, ש' 12-13).
26. יא. היכן היו הנאשמים בעת שהשומרים הגיעו למקום? אחמד מסר כי כאשר הם ראו את הנאשמים, הנאשמים עמדו בתוך המחסן בלובי (עמ' 14, ש' 17), כאשר אחד מהם מאבטח בסמוך למחסן (עמ' 14, ש' 19). לעומת זאת, אברהים העיד כי כאשר ראו את הנאשמים, שניהם פרצו דלתות, כל אחד על דלת אחרת (עמ' 21, ש' 2-3).
27. יב. באיזה שלב קרא אחמד לאברהים להיכנס פנימה? אחמד מסר בחקירתו במשטרה כי נכנס ראשון לבניין, שעה שאברהים המתין בחוץ, ורק לאחר ששוחח עם הנאשמים, שאל אותם לפשר מעשיהם והם השיבו לו, אמר להם לעמוד בצד ויצא לקרוא לאברהים (ת/4, ש' 5-8). לעומת זאת בעדותו בבית-המשפט מסר כי "נכנס קצת", ראה את הנאשמים וקרא לאברהים, מבלי ששוחח כלל עם הנאשמים שהיו בתוך המחסנים (עמ' 6, ש' 27-28), והבהיר כי שוחח עם הנאשמים רק לאחר שקרא לאברהים (עמ' 9, ש' 14), כאשר הנאשמים כלל לא ראו אותו בטרם קרא לאברהים (עמ' 14, ש' 29).
28. יג. האם השומרים ראו את הנאשמים פורצים מנעולים? מתוך הודעתו של אחמד עולה כי לא הבחין בנאשמים פורצים מנעולים, אלא ראה אותם בלובי הבניין ליד הציוד. לדבריו, הם שמעו רעש, הלכו לעשות סיור, לראות מה הרעש, הוא נכנס פנימה וראה את הנאשמים, שאל אותם לפשר מעשיהם, והם אמרו שחשבו שאין שומרים (ת/4, ש' 2-7). לעומת זאת, בעדותו בבית-המשפט מסר אחמד כי ראה את הנאשמים שוברים מנעולים במחסן (עמ' 6, ש' 9-10). כלומר, גרסתו של אחמד לפיה השומרים ראו את הנאשמים שוברים את המנעולים במחסנים, נולדה לראשונה בעדותו בבית-המשפט.
29. באופן דומה גם הטענה שהשומרים לקחו מהנאשמים שני פליירים פטנט ומברג הינה טענה שהועלתה על-ידי אחמד לראשונה בבית-המשפט (עמ' 6, ש' 16), וזאת בעוד שבהודעתו במשטרה מסר כי לקח מהנאשמים רק מכשירי טלפון ומפתחות (ת/4, ש' 12).
30. ככלל, מתוך גרסת השומרים במשטרה נראה שמדובר בעדויות נסיבתיות לביצוע העבירה, ואילו לפי עדות השומרים במשפט, נראה כי מדובר בעדויות ישירות לביצוע העבירה.
31. יד. מהיכן פרצו הנאשמים? בחקירה ובבית-המשפט טענו השומרים שהנאשמים נכנסו לבניין דרך החלון (ת/1, ש' 43; ת/5, ש' 12-13) ואף שהנאשמים אמרו להם שנכנסו דרך החלון (ת/4, ש' 15; עמ' 18, ש' 10). לעומת זאת, לשוטר בשטח, רס"ר ארז טל, סיפרו השומרים, שהדלת נפרצה (ת/7; עמ' 32, ש' 7-9).
32. טו. על כמה בניינים שמרו השומרים? אחמד בעדותו הציג מצג כאילו הוא שומר רק על הבניין האמור, בעוד שלבניין הסמוך יש שומר אחר (עמ' 8, ש' 19-20). לעומת זאת, סולומון הסביר כי אחמד שומר על שלושה בניינים (עמ' 42, ש' 4). אברהים מסר, בדומה לסולומון, כי אחמד שומר על 2-3 בניינים, אשר חלקם נמצאים מעברו השני של הכביש (עמ' 22, ש' 21-22).
33. טז. היכן היה הציוד שנעשה ניסיון לגנוב? לטענת אברהים, המחסנים היו פתוחים, וליד כל מחסן היה הציוד שלו (עמ' 18, ש' 16). לעומת זאת, לפי עדותו של סולומון, כאשר הגיע למקום הוא מצא את הציוד בלובי (עמ' 41, ש' 16-20).
34. 27. עיון במכלול הסתירות והקשיים הנוגעים לעדויות השומרים מעלה כי לא ניתן לייחס לעדויות מהימנות גבוהה, וכי רב הנסתר על הגלוי בכל הנוגע לעדותם. כאמור לעיל, קיימות סתירות ותמיהות רבות בגרסאות השומרים, וזאת בניגוד לטענת המאשימה בסיכומיה לפיה לא נמצאו סתירות בעדותם (עמ' 66, ש' 13). אף אם כל סתירה או תהייה לבדה אין בה כדי לקעקע את מהימנות השומרים, הרי שלנוכח ריבוי הסתירות והתמיהות, קיים קושי ליתן אמון בגרסת השומרים במידה אשר תצדיק הרשעה מעבר לספק סביר, וזאת ללא שום ראיות פורנזיות או אחרות אשר יתמכו בגרסתם. כך גם עדויות מנהל הבנייה במקום, סולומון, והשוטרים, אין בהן כדי להטות את הכף, הואיל ועדויות אלה בעיקרן אינן נוגעות ליריעת המחלוקת. אין אף באותות האמת שבשמיעת עדותם של השומרים כדי להוביל למסקנה שיש ליתן אמון בלתי מסויג בעדותם.
35. 28. אינדיקציות אשר תומכות במהימנות הנאשמים:
36. א. שני הנאשמים בחקירתם במשטרה מסרו כי הגיעו אליהם שלושה אנשים (ת/1, ש' 2; ת/2, ש' 4), ואכן הסתבר כי לא היו שני שומרים בלבד, אלא השומרים הזעיקו אדם נוסף שהגיע למקום. מדובר באדם שלישי שהשומרים ניסו למזער את נוכחותו במקום.
37. ב. השומרים טענו כי נאשם 1 מסר להם שהוא במעצר בית. נאשם 1 הכחיש שאמר את הדברים, וכן הכחיש שהיה במעצר בית (ת/1, ש' 48-49). העובדה שנאשם 1 לא היה במעצר בית במועד הרלוונטי, מחזקת את מהימנותו.
38. ג. שני הנאשמים מסרו בחקירתם שהשומרים איימו עליהם, כאשר על נאשם 2 איימו באמצעות מברג על הצוואר (ת/1, ש' 3; ת/3, ש' 3).
39. ד. שני הנאשמים מסרו בחקירתם שהכלים ברכב שייכים לנאשם 1, ונועדו לעבודה בברזל (ת/1, ש' 54-57; ת/3, ש' 14).
40. ה. שני הנאשמים הכחישו בחקירתם שעטו כפפות על ידיהם (ת/1, ש' 21-22; ת/3, ש' 19-20; עמ' 55, ש' 23-24).
41. ו. שני הנאשמים הכחישו בחקירתם שהחזיקו מברג, סכין או פלייר (ת/1, ש' 41-42; ת/3, ש' 21-22).
42. 29. קשיים במהימנות הנאשמים:
43. א. קיימת סתירה מהותית בין גרסת נאשם 1 לבין גרסת נאשם 2 לגבי האופן שבו השומרים הכניסו אותם למבנה. לטענת נאשם 1, השומרים הכניסו אותם למקום בכוח ובאיומי סכין ומברג (ת/1, ש' 2-16; וכן עמ' 54, ש' 19). לעומת זאת, לטענת נאשם 2 השומרים תחילה שאלו אותם לפשר מעשיהם, הנאשמים השיבו שהם מחפשים ברזל, השומרים אמרו להם שיכנסו פנימה ויתנו להם ברזל, הכניסו אותם פנימה, ואז אחד הצמיד לו מברג לצוואר (ת/3, ש' 2-3). כלומר, לגרסת נאשם 1 האירוע החל באיומים מצד השומרים, ואילו לגרסת נאשם 2, האירוע החל בפיתוי מצד השומרים, ולאחר מכן הגיעו האיומים. לנאשמים לא היה הסבר לפשר הסתירה ביניהם (עמ' 55, ש' 16-17).
44. ב. בחקירתו הנגדית התקשה נאשם 1 למסור תשובות של ממש. על מרבית השאלות השיב שאינו זוכר (עמ' 53, ש' 1-12). יחד עם זאת, חלק מן השאלות אשר הופנו אליו היו שאלות של סברה, ובפרט מדוע יאמרו השומרים את הדברים האמורים עליהם (עמ' 54,ש' 2-3; עמ' 56, ש' 1-7), ובנוגע לעדויות סברה, לא ניתן לצפות מהנאשם למסור תשובה של ממש או לשער השערות.
45. ג. העובדה שהנאשמים עסקו באיסוף ברזל בשעה 01:00, ולא בשעות היום, מבלי שיהיה לכך הסבר סביר.
46. ד. נאשם 1 בחקירתו הנגדית מסר כי הגיעו שלושה אנשים עם סכינים יפניות והצמידו להם לצוואר (עמ' 54, ש' 7-8), זאת בניגוד לגרסתם שאחד איים עם סכין, אחד עם מברג והשלישי לא איים בעצמו (עמ' 58, ש' 26).
47. ה. נאשם 1 בתחילת חקירתו מסר כי השומרים עצרו אותם ליד הבניין (ת/1, ש' 14), ואילו בהמשך אותה חקירה מסר שלא היו ליד הבניין (ת/1, ש' 34).
48. ו. לפי דוח הפעולה שרשם השוטר טל, נאשם 2 מסר לו שהשומרים הכריחו אותם באיומי סכין לפרוץ לבניין ולגנוב דברים (ת/7). מובן שדברים אלה אשר נרשמו על-ידי השוטר מהווים גרסה אבסורדית, אשר אף אינה עולה בקנה אחד עם גרסת הנאשם בהמשך, בין אם בחקירתו במשטרה, ובין אם בעדותו בבית-המשפט.
49. ז. השוטר בירון מסר כי בחקירתם של הנאשמים בתחנה, בעת שהחליף ביניהם, נאשם 1 אמר דבר מה לנאשם 2 בערבית, וזאת על אף שנאמר להם שאסור להם לשוחח זה עם זה (ת/11; עמ' 34, ש' 20-25).
50. ח. הנאשמים חנו באופן יחסי רחוק מהבניין. מדובר בנתון מחשיד, משום שאם היו אוספים ברזל בלבד, הרי שיש להניח שהיו מחנים את הרכב בקרבת מקום. כמו-כן, הותירו הנאשמים את הכלים לחיתוך ברזל ברכבם. ברם, הואיל ולא קיימים נתונים על השאלה אם הייתה ערימת פסולת בקרבת מקום והיכן, הרי שלא ניתן לקבוע אם הרכב חנה רחוק מערימת הפסולת, אם לאו. לטענת נאשם 1 הרכב חנה קרוב יותר לערימת הפסולת (עמ' 58,ש' 15-16), וטענה זו לא נסתרה. כמו-כן, גם אם היו מתפרצים לבניין ומוציאים רכוש רב וכבד, היה עליהם לדאוג שרכבם יהיה בקרבת מקום.
51. ט. נאשם 2 טען תחילה שכלל לא דיבר עם השומרים (עמ' 59, ש' 6-7), אך לאחר שנשאל כיצד ידעו השומרים שהם מלוד, ושרכבם ירוק, השיב נאשם 2 שיתכן שאמר להם שהם מלוד, ושהרכב שלהם ירוק (עמ' 63, ש' 9-10).
52. י. נאשם 1 העיד שהגיעו למקום בשעה 22:00 (עמ' 52, ש' 24). הנאשמים נתפסו במקום על-ידי השומרים בשעה 01:00 לערך. מכאן, שמשך שהייתם במקום, כשלוש שעות, מתיישב יותר עם גרסת המאשימה לפיה פרצו למחסנים, מאשר עם טענתם שרק חיפשו ברזל.
53. יא. נאשם 2 העיד כי לאחר שיצאו מלוד, עברו במודיעין, שם לא מצאו ברזל, ולאחר מכן המשיכו לפתח תקווה (עמ' 63, ש' 27-28). נאשם 1 כלל לא זכר היכן היו קודם לכן באותו ערב.
54. 30. בשולי עניין זה יש לציין כי לא ניתן לזקוף את הכובע שנתפס וצעיף הבד לחובתם של הנאשמים. עיון בתמונת הכובע (ת/8) מעלה כי כלל לא מדובר בכובע גרב, בניגוד לנטען בכתב האישום, וממילא לא העידו השומרים שהנאשמים הסתירו את פניהם באמצעות הכובע או הצעיף.
55. 31. כך גם לא ניתן לזקוף לחובת הנאשמים את העובדה שנתפסו בתוך הבניין, וזאת הואיל ואף לפי גרסתם כך היה. הוא הדין למציאת הרכוש שהוצא מן המחסנים אל לובי הבניין.
56. 32. בחינת גרסת הנאשמים מעלה כי אין המדובר בגרסה בלתי סבירה. אמנם, קיימות סתירות ותהיות אף בגרסת הנאשמים, כמו גם בגרסת השומרים, ואולם בשים לב לנטל ההוכחה אשר מוטל על המאשימה מעבר לספק סביר, לא ניתן לקבוע שאין מקום ליתן שום אמון בגרסת הנאשמים, וכי אין בגרסתם כדי לעורר ולו ספק סביר. טענתם המרכזית של הנאשמים לפיה היו מחוץ לבניין בעת שנתקלו בשומרים, וכי השומרים הכניסו אותם לבניין לא נסתרה ולא הופרכה, ולא ניתן לקבוע כי מדובר בגרסה חסרת שחר. למעט גרסת השומרים, אשר לא נמצאה עילה להעדיפה על-פני גרסת הנאשמים, לא קיימות ראיות חיצוניות, כגון ראיות פורנזיות, שיהיה בהן כדי לתמוך בגרסת השומרים. לפיכך, לא ניתן לשלול מכל וכל את טענת הנאשמים, ודי בכך כדי להקים ספק סביר באשמתם.מיום 29.11.1979

תיקון מס' 5

ס"ח תש"ם מס' 948 מיום 29.11.1979 עמ' 14 (ה"ח 1352)

הוספת סעיף 10אמחדלי חקירה

1. 33. נדמה כי במקרה דנן לא טרחה המשטרה לבצע פעולות חקירה רבות, שהיה בהן כדי לאמת או להפריך את גרסת הנאשמים. כך למשל:
2. א. העדר בדיקה פורנזית לכפפות. המשטרה לא טרחה לשלוח את הכפפות לבדיקת טביעות אצבע או DNA. שני הנאשמים הכחישו שעטו כפפות על ידיהם ושהכפפות שייכות להם (ת/1, ש' 21-22; ת/3, ש' 19-20; עמ' 55, ש' 22-23). לעומת זאת, גרסת השומרים הייתה שהנאשמים עטו כפפות על ידיהם (עמ' 6, ש' 12-13; עמ' 18, ש' 16; עמ' 22, ש' 11). משזו גרסת החשודים בחקירה, ומנגד גרסת השומרים, ניתן היה לאמת או להפריך את גרסת החשודים באמצעות בדיקת טביעות אצבע או DNA, אשר תוכיח האם עטו את הכפפות, אם לאו. דברים אלה מקבלים משנה תוקף בשים לב לכך שכאשר הגיעו השוטרים למקום, הכפפות לא היו על ידי הנאשמים (עמ' 29, ש' 6-7), אלא על הרצפה, ואין בגרסת השומרים הסבר סביר לשאלה כיצד ומתי הסירו לכאורה הנאשמים את הכפפות מידיהם, כאשר מובן הדבר שלא היה לשומרים מניע להורות לנאשמים להסיר את הכפפות מידיהם.
3. ב. העדר בדיקה פורנזית לכלי הפריצה. באופן דומה המשטרה לא טרחה לשלוח את כלי הפריצה שנמצאו בזירת העבירה לבדיקה פורנזית. שני הנאשמים הכחישו בחקירתם שהחזיקו בכלים שנתפסו בזירת העבירה (ת/1, ש' 41-42; ת/3, ש' 21-22). העובדה שלפי טענת השומרים עטו הנאשמים כפפות על ידיהם, אינה מצדיקה את העדר הבדיקה הפורנזית על כלי הפריצה, משום שאם מדובר בכלי פריצה ששייכים לנאשמים, יתכן שניתן היה למצוא עליהם ממצאים פורנזיים אף ממועד קודם שבו החזיקו הנאשמים את כלי הפריצה. לפיכך היה בבדיקת DNA או טביעות אצבע כדי לאמת או להפריך את גרסת הנאשמים מול גרסת השומרים.
4. ג. העדר בדיקה אם קיימת ערימת פסולת ברזל במקום. המשטרה לא בדקה אם אכן קיימות ערמות של פסולת ברזל ליד הבניין. גרסתו של נאשם 1 בחקירה הייתה שהשומרים תפסו אותם בסמוך לערמת פסולת ברזל בקרבת הבניין (ת/1, ש' 14; ש' 34). נאשם 2 מסר אף הוא שהם היו בצד השני של הבניין, שם יש פסולת (ת/3, ש' 9-10). לעומת זאת, אחמד הכחיש כי ליד הבניין קיים מקום לפסולת (עמ' 12, ש' 10). אברהים אישר שבאתר היה מצוי פח (עמ' 24, ש' 8). בדיקה אם קיימת במקום ערימת פסולת-ברזל, אם לאו, הייתה יכולה לתמוך בטענת הנאשמים או להפריכה.
5. ד. העדר בדיקת החלון אשר ממנו לכאורה אירעה הפריצה. השומרים טענו שהנאשמים נכנסו לבניין דרך החלון (ת/1, ש' 43; ת/5, ש' 12-13), ואף שהנאשמים אמרו להם שנכנסו דרך החלון (ת/4, ש' 15; עמ' 18, ש' 10). אברהים אף טען שהחלון היה שבור, וראו את סימני הנעליים של הנאשמים במקום (עמ' 23, ש' 21-22). אחמד מסר שהנאשמים הותירו טביעות נעליים על שמשת החלון (עמ' 10, ש' 30-32), כאשר לדבריו, הוא ראה טביעות נעליים על החלון והוא הראה זאת למשטרה (עמ' 16, ש' 22-27). גם מנהל העבודה סולומון ראה סימני נעליים על החלון (עמ' 47, ש' 15-16). הנאשמים הכחישו שנכנסו מהחלון (עמ' 56, ש' 8-9), וטענו שהשומרים הכניסו אותם לבניין דרך הדלת (ת/1, ש' 45). לפיכך, ניתן היה לצלם את החלון, כדי שניתן יהיה להתרשם אם קיימת אפשרות להיכנס לבניין דרך החלון, וכן ניתן היה לערוך במקום בדיקת מז"פ לאיתור סימנים אשר יתמכו או יפריכו את טענת השומרים, כגון האם החלון היה שבור והאם היו עליו סימני נעליים ואף לנסות ולבחון התאמה או העדר התאמה בין סימני הנעליים לבין נעליהם של הנאשמים (ר' ע"פ 7939/10 זדורוב נ' מדינת ישראל (17.3.13)) או לבחון את השאלה האם טביעות הנעליים מצביעות על כניסה מהחלון או על יציאה ממנו. יוצא אפוא, כי אם אחמד אכן הראה את הדברים למשטרה, והדברים לא נבדקו, הרי שמדובר במחדל חקירה חמור. לחלופין, אם אחמד בדה מליבו את עדותו לפיה הראה את טביעות הנעליים לשוטרים, הרי שהדבר מקעקע את מהימנותו של אחמד.
6. ה. העדר בדיקה פורנזית של המחסנים. הנאשמים הכחישו כליל שהיו במחסנים או שנגעו בדלתות הבניין (ת/1, ש' 50-51). בדיקה פורנזית הייתה יכולה לאמת או להפריך טענה זו.
7. ו. הותרת כלי פריצה בזירת העבירה. לפי עדותו של עד התביעה מר מיכאל סולומון, מנהל העבודה במקום, אשר אין עוררין על מהימנותו, הוא הגיע למקום בשעת בוקר מוקדמת (שעה 05:50), מספר שעות לאחר האירוע ולאחר שהמשטרה הייתה במקום ועזבה אותו, ומצא בסמוך למחסנים צילינדרים על הרצפה ולצדם ג'בקה ומברג (עמ' 41, ש' 16-23). השומרים אמרו לסולומון כי אלה הם כלי פריצה. הכלים אינם שייכים לקבלן (עמ' 43, ש' 4-10). מדובר בכלי פריצה לכל דבר ועניין. ככל שכלי הפריצה האמורים היו במקום בעת הפריצה, הרי שהמשטרה הותירה אותם בזירת העבירה, ולא טרחה לאסוף אותם ולבדוק אותם, ומדובר במחדל חקירה חמור. לחילופין, ככל שכלי הפריצה האמורים לא היו במקום בעת שהשוטרים היו בזירת העבירה, אלא הובאו למקום לאחר מעצר הנאשמים ועזיבת המשטרה את הזירה, כאשר רק השומרים נכחו במקום, הרי שמדובר במעשה אשר מקעקע את מהימנות השומרים.
8. ז. העדר תשאול לאדם השלישי. במקום נכח אדם שלישי, שהוא דודם של השומרים (חאלד אלאעסם). לטענת הנאשמים, מדובר באדם שהיה עם השומרים כבר בעת שעיכבו אותם לראשונה (ת/1, ש' 2; ת/2, ש' 4). לעומת זאת, לגרסת השומר אחמד, הוא התקשר לאדם השלישי רק לאחר שהתקשר למשטרה, ואותו אדם סייע להם לשמור על הנאשמים עד לבוא המשטרה (ת/4, ש' 25-26), ולחילופין אותו אדם הגיע במועד שבו הגיעה המשטרה (עמ' 12, ש' 15), או כשתי דקות לפני המשטרה (עמ' 16, ש' 9-14). גרסתו של אברהים הינה שהוא התקשר לאדם השלישי לפני שהתקשר למשטרה ואותו אדם הגיע יחד עם המשטרה (עמ' 25, ש' 12-13). המשטרה לא טרחה לחקור את האדם הנוסף ולהביאו במידת הצורך כעד מטעם התביעה, כדי שיוכל לשפוך אור על השאלה מתי הגיע למקום, אם בתחילת האירוע כטענת הנאשמים או לקראת סופו כטענת השומרים. ההסבר של המשטרה לכך שכלל לא טרחו לשוחח עם האדם השלישי, לפיו האדם השלישי נראה לא דומיננטי (עמ' 31, ש' 18-26), אינו מניח את הדעת. זאת הואיל והסבר זה יוצא מנקודת הנחה שגרסת השומרים היא אמת וגרסת הנאשמים שקרית. יפים לעניין זה דברי השופט (כתוארו אז) א' ברק בע"פ 721/80 תורג'מן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה-(2) 466 (1981):
9. "מטרת החקירה המשטרתית אינה מציאת ראיות להרשעתו של חשוד, אלא מציאת ראיות לחשיפת האמת, בין אם אמת זו עשויה להוביל לזיכויו של חשוד, ובין אם היא עשויה להוביל להרשעתו".
10. ח. העדר חקירת השומרים בנוגע לתלונת הנאשמים שאיימו עליהם. הנאשמים טענו כי השומרים איימו עליהם. לפיכך, היה מקום לחקור את השומרים באזהרה. חקירה כאמור לא בוצעה בשל קושי בשיתוף פעולה מצד השומרים. בעניין זה, טען אחד השומרים כי הגיע לתחנת המשטרה בהתאם לזימון שקיבל, אך נאמר לו שאינו דרוש לחקירה והוא נשלח לשם מבלי שתושאל. אם יש אמת בטענה זו, הרי שמדובר במחדל חמור של המשטרה. אם אין אמת בטענה זו, הרי שיש בכך כדי לקעקע את מהימנות השומר.
11. ט. העדר צילום הזירה. מובן הדבר כי אילו הייתה המשטרה מצלמת את הזירה, היה בכך כדי להקל על בחינת האירוע.
12. 34. מתוך מכלול הראיות בנושא זה נראה כי השוטרים הסתפקו בגביית גרסאות השומרים ובמעצר הנאשמים, כאשר שום שוטר מז"פ לא הגיע למקום, ושום שוטר לא ערך סיור כדי לאסוף ראיות חפציות כלשהן במקום, וזאת תוך הותרת כלי פריצה במקום, ותוך שלא נאספו ממצאים פורנזיים אשר יכלו לאמת או להפריך את גרסת הנאשמים או את גרסת השומרים. בשל כך, אין בכל התיק, ולו ממצא פורנזי אחד.
13. 35. אכן, כמעט בכל תיק ניתן להצביע על פעולות חקירה נוספות שניתן היה לבצע, ושלא בוצעו, ומובן הדבר שלא כל פעולת חקירה שלא בוצעה עולה כדי מחדל חקירה אשר יש בו כדי להשליך על תוצאת המשפט. ברם, במקרה דנן, כאשר לא בוצעה שום בדיקה פורנזית, וכאשר כאמור לעיל קיימות פעולות חקירה רבות ומשמעותיות שראוי היה לבצע, ולא בוצעו, מבלי שניתן לכך הסבר כלשהו, הרי שיש במחדלי החקירה כדי לפגוע באופן משמעותי בהגנת הנאשמים ובזכותם להליך הוגן. בכך נמנעה מההגנה היכולת להוכיח את טענתה.
14. 36. בנוגע למחדלי חקירה ומשמעותם מן הראוי להפנות לדברי כב' השופט א' רובינשטיין בע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל (2006):

"במקרים שבהם נתגלו מחדלים בחקירת המשטרה, בית המשפט צריך לשאול עצמו האם המחדלים האמורים כה חמורים עד שיש לחשוש כי קופחה הגנתו של הנאשם, כיוון שנתקשה להתמודד כראוי עם חומר הראיות העומד נגדו או להוכיח את גרסתו שלו... על פי אמת מידה זו, על בית המשפט להכריע מה המשקל שיש לתת למחדל לא רק כשהוא עומד לעצמו, אלא גם בראיית מכלול הראיות... העדרה של ראיה, שמקורו בחקירת המשטרה, ייזקף לחובת התביעה בעת שיישקל מכלול ראיותיה, ומאידך גיסא, הוא יכול לסייע לנאשם כשבית המשפט ישקול האם טענותיו מקימות ספק סביר... נפקותו של המחדל תלויה בתשתית הראייתית שהניחה התביעה ובספקות אותם מעורר הנאשם, והשלכותיו תלויות בנסיבותיו של כל עניין ועניין".

וראו גם ע"פ 4223/07 פלוני נ' מדינת ישראל (2007).

1. 37. מן הפסיקה עולה שיש לבחון את התשתית הראייתית בכללותה, ולאורה לבחון את נפקותם של מחדלי החקירה. נפקותו של מחדל חקירה אינו מוביל, מניה וביה, לזיכוי נאשם, אלא נפקותו של המחדל תלויה בתשתית הראייתית הפוזיטיבית הקיימת בתיק, ולאורה יש לבחון את מחדלי החקירה (ע"פ 10735/04 גולדמן נ' מדינת ישראל (20.6.06); ע"פ 4906/09 אלנברי נ' מדינת ישראל (24.1.10)). במקרה דנן, הפגמים בחקירה הינם כאלה היורדים לשורשו של עניין, ויש בהם כדי לקפח את הגנת הנאשמים עד כדי קושי להתמודד עם הראיות נגדם. מחדלים אלה פוגעים אף בזכותם של הנאשמים להליך הוגן. אין המדובר רק ב"אי מצוי הליכי חקירה", אלא במחדלי חקירה משמעותיים, אשר בהינתן החולשה שביתר ראיות התביעה, ובפרט בגרסת השומרים, מובילים למסקנה כי נותר ספק סביר באשר לאשמת הנאשמים.

אפשרות חלופית

1. 38. סבורני כי לא ניתן לשלול כמשוללת היגיון את טענת ההגנה בדבר קיומה של אפשרות חלופית, לפיה לא הנאשמים ביצעו את העבירה (פסקה 28 לסיכומי ב"כ נאשם 2). האפשרות החלופית היא שהשומרים התרשלו במילוי תפקידם. השומר אחמד היה אמור לשמור תוך כדי תנועה בין הבניינים ולהשגיח מפני התפרצויות וגניבות. אחיו, אברהים, היה בחופשה מבית-הספר, והגיע לבקרו. השניים לא ביצעו מלאכתם נאמנה, הלכו לענייניהם או שהו במשרד בבניין אחר, וחזרו כעבור זמן ארוך. או אז, הם ראו שהמחסנים נפרצו על-ידי מאן דהוא. במקביל ראו את הנאשמים בקרבת הבניין, וחשדו שהנאשמים הם אלה שפרצו, ולכן עיכבו את הנאשמים, הכניסו אותם לבניין, החזיקו בהם שם באיומים והתקשרו למשטרה. כל זאת, בעוד שלא הנאשמים הם אלה שפרצו לבניין, אלא אחרים אשר בינתיים הספיקו לחמוק מהמקום, יתכן שאף דרך החלון. כמו-כן, אחמד שעבד כשומר במקום, וידע כי אירעה כבר פריצה קודמת, במרץ 2012, חשש לאבד את מקור פרנסתו, אם יסתבר שהתרשל בתפקידו. לפיכך העדיף לטעון שראה את הנאשמים בתוך הבניין ולייחס לנאשמים את ההתפרצות. לשומרים היה מניע ברור להציג מצג לפיו הם לא התרשלו בתפקידם וזאת כדי שלא ייתפסו בקלקלתם. לאחר האירוע חששו להגיע לחקירת משטרה, ולכן נמנעו מלענות להתקשרויות השוטרים. בשל כך אף העדיפו למזער את חלקו של קרובם, אשר נכח אף הוא במקום. מדובר באפשרות חלופית, אשר לא ניתן לשלול אותה כבלתי סבירה בנסיבות העניין.

העבירה של החזקת כלי פריצה

1. 39. בכל הנוגע לכלים שנתפסו ברכבם של הנאשמים (קטרים, ומספרי ברזל) הרי שכלים אלה יכולים לשמש אף לחיתוך ברזל, ומכאן שאין בכלים האמורים כדי לחזק את ראיות המאשימה. לעומת זאת, בכל הנוגע לכפפות והכלים שנתפסו בזירת העבירה, הכחישו הנאשמים שהחזיקו בהם, וכאמור לעיל, לא בוצעו בדיקות פורנזיות, אשר יוכלו לאמת או להפריך את הטענה. לא ניתן לשלול את הטענה שהנאשמים לא החזיקו בכלים אשר נתפסו בזירת העבירה, ומכאן שלא ניתן להרשיעם בעבירה של החזקת כלי פריצה.

סוף דבר

1. 40. בסיכומו של דבר, לא ניתן לקבוע כי עדותם של השומרים הינה מהימנה וכי יש ליתן לעדותם משקל רב. קיימות בעדויות אלה סתירות ותמיהות לא מעטות, אשר לא קיבלו מענה בראיות המאשימה. כמו-כן, לא נמצאו חיזוקים חיצוניים משמעותיים לגרסאות השומרים, שיהיה בהם כדי להפריך את גרסת הנאשמים. לעומת זאת, גרסת הנאשמים, על אף הסתירות שבה, אינה יכולה להידחות מכל וכל כבלתי מהימנה. גרסת הנאשמים, אשר ביסודה לא נסתרה בראיות זולת גרסת השומרים, מותירה ספק סביר באשמתם. כמו-כן, קיימים בתיק מחדלי חקירה רבים ומהותיים, אשר פגעו באופן משמעותי בהגנת הנאשמים ובזכותם להליך הוגן. די בכל אלה כדי להקים ספק סביר באשמת הנאשמים.
2. 41. אשר על-כן, הנני מזכה את הנאשמים מהעבירות המיוחסות להם בכתב האישום מחמת הספק.

זכות ערעור לבית-המשפט המחוזי, תוך 45 ימים.

ניתנה היום, א' אייר תשע"ג , 11 אפריל 2013, במעמד הצדדים