המבקש עתר להארכת מועד להישפט בגין דוח תנועה מיום 4.6.11.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי לנכון לדחות את הבקשה וזאת משתי סיבות עיקריות: שיהוי ניכר בהגשת הבקשה ותשלום הקנס שבצד הדוח.

באשר לשיהוי, גם אם אקבל טענת המבקש שלא קיבל את הדוח המקורי, הרי שהוא יודע עליו מאז חודש ינואר 2012. גם אם פנה המבקש למדור הפניות מספר פעמים, אין בכך כדי להצדיק שיהוי בן תשעה חודשים בהגשת הבקשה לבית המשפט.

כפי שכבר נפסק לא אחת, פנייה בבקשה להארכת מועד צריכה להיות מיידית לאחר שנודע לאדם על הצורך בהגשתה וגם אם ניתן לקבל איחור מסוים, אין הצדקה במקרה דנן לעיכוב בן 9 חודשים.

כמו כן, מתברר כי כחודשיים או שלושה לפני הגשת הבקשה שולם הדוח. כידוע, תשלום הדוח מהווה הודאה באשמה והנהג נחשב כמי שנשפט נדון ואף נשא בעונשו. המבקש טוען כי לא ידע על עצם תשלום הדוח בידי בנו, אולם אין ספק כי ידע על הדוח עצמו ולא טרח לנקוט בהליכים שימנעו את התשלום בידי אחר.

מעבר לאמור לעיל, מההתכתבויות שצירף המבקש לבקשתו עולה כי לפי בדיקת הדואר הדוח המקורי לא נמסר לידיו מאחר ולא נדרש על ידו. המדובר במסירה כדין שכן הסיבה לאי קבלת הדוח נעוצה במחדל של המבקש עצמו, לפיכך יש לראות את פנייתו הראשונה של המבקש למרכז פניות הנהגים, ככזו שבוצעה באיחור ניכר.

לאור כל האמור לעיל גם יחד הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

ניתנה היום, ה' כסלו תשע"ג, 19 נובמבר 2012.