1. תביעה כספית על-סך 236,587 ₪, בגין אי תשלום יתרת התמורה עבור רכישת הדירה הנמצאת ברחוב שמעון דהאן פינת יהודה הנשיא בקרית שמואל בטבריה, והידועה בתור גוש 15076 חלקה 16 תת חלקה 21 (להלן: "הדירה").

רקע עובדתי וטענות הצדדים:

2. התובעים הינם יורשי המנוחה רוזינה בובליל (להלן: "המנוחה"), כאשר יואן ינון בובליל מונה ביום 21/8/08, כמנהל עיזבון זמני (להלן: "ינון").

3. ביום 15/6/01 נחתם הסכם בין המנוחה לנתבעים למכירת זכויותיה של המנוחה בדירה, בתמורה לתשלום 165,000$ (להלן: "ההסכם"), כאשר בסעיף 6.1, נקבע כי 116,000$, ישולמו בתוך 30 יום מיום החתימה על ההסכם ו- 49,000$, עד ליום 30/9/01. בסעיף 7.1 נקבע, כי המנוחה תמסור החזקה בדירה לידי הקונה עד 30/9/01, בכפוף למילוי כל התחייבויות הקונה, על-פי ההסכם.

4. התובעים טוענים כי הנתבעים שלמו על חשבון התמורה סכום השווה בש"ח ל- 112,000$ ארה"ב, ונותרו חייבים לתובעים 53,000$ ארה"ב, ואשר לפי שער הדולר, נכון ליום 30/9/01, סכום זה עומד על 236,587 ₪.

5. התובעים טוענים כי הנתבעים הפרו את ההסכם שעה שקיבלו החזקה בדירה לפני שנים אחדות, וטרם שילמו יתרת התמורה, ונהגו בחוסר תום לב לכל אורך הדרך ובשעה שהצדדים עמדו לחתום על הסכם פשרה, חזרו בהם מהסיכום שהושג. מנגד, התובעים התנהגו בתום לב, התחשבו בנסיבות הנתבעים ואף נתנו להם אורכות לתשלום חובם, אך אלו הפרו את החוזה.

6. התובעים הגישו בקשה למתן צו עיקול זמני במעמד צד אחד, וביום 23/10/2008 ניתן צו עיקול זמני, כמפורט בהחלטת כב' הרשם כתוארו דאז, אדריס נעמן.

7. טרם הגשת כתב ההגנה, הנתבעים הגישו בקשה לדחיית התביעה על הסף מפאת התיישנות. ביום 11/12/2009 דחיתי הבקשה, הואיל וההכרעה בסוגיות המועלות בבקשה מחייב עריכת בירור עובדתי מקיף, שאין מקום לעשותו במסגרת בקשה לדחייה על הסף.

8. בכתב ההגנה חזרו הנתבעים על טענת ההתיישנות, וטענו גם לדחיית התביעה בשל היעדר יריבות, הואיל ושלמו למנוחה את מלוא התמורה ואין יריבות בינה לבין יורשיה. כן טענו שהתביעה קנטרנית וטורדנית וכי התובעים מנסים להתעשר על חשבון הנתבעים, שלא כדין. לטענתם שלמו סך של 116,000$ במעמד החתימה על ההסכם, והיתרה – 49,000$ - שולמה בהזדמנויות שונות לפני 30/9/01. בעניין זה, הנתבע הצהיר, כי בחלק מההזדמנויות נכח גם גיסו שלומו דהן (להלן: "שלומו"), ובעיקר נכח בפגישתם ביום ההתחשבנות הסופית ולחיצת הידיים. עוד הצהיר הנתבע, כי רישום הנכס על שמם מזה זמן רב ותשלום המיסים המתחייבים על-ידי המנוחה, מעידים שהעסקה הושלמה.

9. מטעם התובעים העיד ינון, ואילו מטעם הנתבעים העידו בתחילה הנתבע ושלומו. לאחר ישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 19/11/2012, הגישו הנתבעים בקשה לזימון עדת הזמה, לחילופין בקשה לקבוע כי כל טענות עד התביעה שלא עלו בתצהירו הינם בבחינת הרחבת חזית ולפסלן. ביום 23/1/2013 קבעתי, כי אין המדובר בהרחבת חזית, מהנימוקים שפורטו שם, והתרתי לזמן את הנתבעת למתן עדות. על החלטה זו הגישו הנתבעים בר"ע, אשר נדחתה. משכך נשמעה עדות הנתבעת.

10. הצדדים הגישו את סיכומיהם בכתב, והתייחסות אליהם, ככל שתהא רלבנטית, תהיה במסגרת הדיון גופו.

דיון והכרעה:

11. השאלה הראשונה הטעונה הכרעה הינה, אם התביעה התיישנה ו/או חל שיהוי בהגשתה. במידה והתשובה תהא שלילית, יבחנו יתר השאלות שבמחלוקת.

התיישנות:

12. ב"כ הנתבעים טען טרם הגשת כתב ההגנה, כי עילת התביעה התיישנה בחלוף 7 שנים ממועד ביצוע התשלום הקבוע בהסכם (30.9.01) היינו ביום 30/9/08, בעוד שהתביעה הוגשה ביום 12/10/08, לפיכך יש לדחותה על הסף. בתגובה טען ב"כ התובעים כי התביעה טרם התיישנה, מאחר והצדדים ביניהם הסכימו לשינוי והארכת מועדי התשלום, עקב אילוצים כספיים ובריאותיים של הנתבעים, לפיכך תנאי ההסכם שונו בין הצדדים בהסכמה, ועל-פי בקשת הנתבעים. בסיכומיו גם טען ב"כ התובעים כי הפקדת סך של 10,000 ₪ ע"י הנתבעים בידי התובעים ביום 23/4/07 פוסלת את טענת ההתיישנות של הנתבעים, שכן מהווה תשלום על חשבון החוב, ומעידה על כך שקיים סיכום בין הצדדים לדחיית ביצוע מועדי התשלום, ומכאן גם יש דחייה של תחילת מועד ההתיישנות.

13. ב"כ הנתבעים טען כי ע"י העלאת הטענה האחרונה לעיל עשו התובעים שינוי חזית דרסטי בעת שבמהלך ההוכחות, ינון ניסה להעלות טענה חדשה, לפיה שולם לו 10,000 ₪ בשנת 2007 לחשבונו האישי, בניסיון להתגבר על מחסום ההתיישנות. הנתבעים טוענים כי התובעים לא חזרו על טענה זו בתצהירי העדות הראשית, כי הם יודעין שסכום זה שולם לינון בהיותו קבלן, על חשבון התיקונים שביצע לדירת הנתבעים. בנוסף, טענת התובעים בסיכומיהם, כי היו הסכמות לשינוי המועדים שנקבעו בכתב בהסכם, לא נטענה בכתב התביעה ולא בתצהירי התובעים, והמדובר בטענה בע"פ כנגד מסמך בכתב.

14. לאחר עיון בטענות הצדדים, נחה דעתי, כי התביעה לא התיישנה. יחד עם זאת, הוגשה בשיהוי ניכר, אשר אין בו להביא לדחייתה, אך כן להשפיע על הסכום שיפסק לתובעים.

15. באשר לטענה של הרחבת חזית, כבר התייחסתי לטענה בהחלטה מיום 23.1.13 והכרעתי בה, ואין מקום לדוש בה שוב, ואני מפנה בעניין זה לנימוקיי שם. מעבר לכך אומר, שגם הנתבעים לא פרשו מלכתחילה בפני בית-המשפט את מלוא התמונה, כפי שעולה מתצהיר הנתבעת, אודות הסכמת ינון הנטענת לתקן ולשפץ את הליקויים בדירה.

16. מחקירת הצדדים התברר, כי למרות המועד שנקבע בסעיף 6.1 להסכם, לתשלום מלוא התמורה עד ליום 30/9/01, הרי שהצדדים בהסכמה, שינו מועד זה, כך שלמעשה אין עוד תוקף למועד הקבוע בהסכם לתשלום מלוא התמורה, וכנגזרת מכך התביעה לא התיישנה. התובעים פירטו בסיכומיהם את מועדי הדחייה (ראה סעיפים 3ט-יא). התייחסות לדחיית המועדים, הייתה גם במסגרת תגובת התובעים לבקשה לדחייה על הסף (ראה סעיפים 2, 4-5 לתגובה). התובע אף הצהיר בסעיף 14 לתצהירו, כי התובעים התחשבו בנסיבות הנתבעים ונתנו להם אורכות לתשלום החוב, אך אלו טרם שילמו החוב. בחקירתו הנגדית פירט את הדחיות שניתנו לנתבעים לתשלום יתרת חובם, בין אם בשל מצב כלכלי ובין אם בשל מצב בריאותי, כאשר התשלום היחיד שקיבל היה באפריל 2007 – 10,000 ₪ (ישיבה מיום 19/11/12, עמ' 6-7). מנגד, הנתבע, לא שלל לחלוטין, כי שולם על-ידי הנתבעת 10,000 ₪ בשנת 2007, כפי שיפורט בהמשך (ראה: עמוד 14, שורות 7-11, עמוד 17, שורות 5-9), וניסיונותיו לטעון, כי אינו זוכר את התאריך בו שולם הסכום, עלו בתוהו, הואיל ועול ההוכחה על הנתבעים, להוכיח מהם הסכומים אשר שולמו על ידם בעבור הדירה, ואימתי. מה עוד שבחקירתו התברר, כי בניגוד למוצהר על ידו, שרישום הנכס על שמם, מעיד כי העסקה הושלמה, שהנכס כלל לא רשום על שמם. לא זו אף זו, שמעדות הנתבעת עולה, כי היא ניסתה להרחיק עצמה מהמיוחס לה, שעה שהדבר פעל לרעתה, ובכלל זה, כי היא סותרת את עצמה.

לאור האמור לעיל, מצאתי לנכון לקבל את גרסת התביעה, כי הצדדים קבעו ביניהם מועדים נדחים חדשים לביצוע תשלום החוב, לפי בקשת הנתבעים, והפועל היוצא מכך, שבעניין זה, ההסכם אינו משמש עוד כבסיס לקביעת מועדי תשלום התמורה, ומשכך אין להסתמך עליו עוד בנוגע לתחילת מרוץ תקופת ההתיישנות.

17. ב"כ הנתבעים טען בסיכומיו, כי התובע העלה שוב ושוב טענות בע"פ הנוגדות את ההסכם שבכתב, עליו נסמכה תביעתו, ללא כל ביסוס. כך התובע העיד : "את השיקים קיבלו מטפחות וזה הועבר לחשבון של אימא שלי...שאת היתרה הם ישלמו תוך 8 חודשים עד שנה, זה היה חלק מהחוזה". בעניין זה, צודק ב"כ הנתבעים, שטענה זו, אינה תואמת את האמור בהסכם, שכן ההסכם הוא מיום 15/6/01, ובסעיף 6.1.1 הוסכם כי 116,000$ ישולמו תוך 30 יום מיום החתימה על ההסכם. בסעיף 6.1.2 הוסכם, כי 49,000$ ישולם עד 30/9/01. דהיינו, לא בתוך 8 חודשים או שנה, כנטען לעיל. ברם, איני זוקפת טענה זו לחובת התובעים, שעה שקיבלתי את גרסתם, כי המועדים הקבועים בהסכם לתשלום התמורה, לא שימשו עוד בסיס להתנהלות הצדדים, ומועדים אלו שונו מעת לעת.

18. יחד עם זאת, מצאתי לנכון לקבוע, כי התביעה הוגשה בשיהוי, לא שיהוי שיש בו להביא לדחייתה, אך כן יש בו להשפיע על הסכום שייפסק לתובעים. שני התנאים ההכרחיים להתגבשות טענת השיהוי הינם: הראשון - השיהוי בהגשת התביעה מבטא את ויתור התובע על זכותו; השני – עקב השיהוי הורע מצב הנתבע. תנאי שלישי שהוזכר לעיתים בפסיקה הינו, כי השיהוי נגרם עקב חוסר תום ליבו של התובע (ראה: ע"א 5574/09 הזימה סעיד הזימה קזל נ' קרן קיימת לישראל ואח' (16.11.11). עוד נפסק שם, כי: "גם בהתקיים התנאים האמורים מסור לבית המשפט שיקול דעת באשר לנסיבות המקרה בהן יש מקום לקבל טענת שיהוי, וככל שמדובר בתביעה שבבסיסה זכות בעלת משקל רב יותר, כך יטה הוא שלא למנוע את בירורה מחמת שיהוי".

19. לא התרשמתי, כטענת הנתבעים, כי התובע חיכה עם תביעתו בזדון, אלא היפוכו של דבר, בשל כך ששררו בין הצדדים יחסים מיוחדים, לא אצה לו הדרך להגיש את התביעה. יחסים אלו ניתן ללמוד מדברי הנתבע עצמו, כי לאחר שלקה בהתקף לב בשנת 2001, אחרי ששילם לו הכל חלה, וינון בא לבקרו בבית חולים (פרוטוקול מיום 19/11/12, עמוד 14, שורות 20-24). יתרה מכך, הנתבע עוד העיד, כי נכנס לדירה בשנת 1997, וינון נתן לו לגור בדירה ללא שכירות, בתנאי שירכוש אותה (שם, עמ' 13, שורות 26-32). בשלב זה, מבלי להתייחס לאמינות הדברים, הרי שאם נתן לו לגור בדירה משנת 97 עד שנת 2001 ללא ששילם דמי שכירות, ברור הוא ששררו בין הצדדים יחסים מיוחדים.

הנתבע לא הכחיש, שחיכה עם הגשת התביעה ונימק זאת בשל טוב ליבו (שם, עמוד 8, שורות 27-29). אין לומר, כי התובע ויתר על תביעתו. עם זאת, אכן "נח הוא על זרי הדפנה", ואני מקבלת את טענת הנתבעים, כי לו הוגשה התביעה לפני, היה ניתן לברר את הדברים אולי אל מול המנוחה. טענה הזוכה לחיזוק, הואיל וינון העיד, כי אמו הלכה לעולמה בשנת 2007. הגם אם התובעים כמחווה של רצון טוב והפגנת יחסי אנוש נתנו הסכמתם לדחיית מועדי התשלום, יש גם מתחם זמן סביר שיש להמתין עד לתשלום מלוא התמורה. הדבר מקבל משנה תוקף הואיל וגם מהמועד שבו נשלח לנתבעים ע"י ב"כ התובעים מכתב דרישה לתשלום החוב מיום 31/10/2007 ועד למועד הגשת התביעה, חלפה כמעט שנה. לאור האמור לעיל, שיהוי זה בהגשת התביעה יבוא לידי ביטוי בפסיקת הסכום המגיע לתובעים, כך ששער הדולר יחושב נכון להיום, ובכלל זה הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק-הדין.

תמורה:

20. השאלות הטעונות הכרעה עתה הינן, מהי התמורה שהוסכמה עבור מכירת הדירה, והאם זו שולמה במלואה. אקדים ואומר, כי לאחר לבטים לא מעטים, מצאתי לקבל את התביעה. לבטים אלו מקורם בתמיהות ואי הדיוקים שנמצאו בעדות ינון, כפי שיובהר להלן. יחד עם זאת, משלא עלה בידי הנתבעים לסתור את התמורה הנטענת בעבור הדירה, או להוכיח כי זו שולמה במלואה על ידם, מצאתי לנכון לקבל את התביעה.

סכום העסקה:

21. בכתב התביעה נטען, כי בין הצדדים נערך הסכם, לפיו הנתבעים רכשו הדירה בסכום השווה ב₪ ל- 165,000$. כך נכתב בהסכם, ועל טענה זו חזר ינון בתצהירו. אלא שבחקירתו התברר כי סכום העסקה האמיתי עמד על 150,000$, וכי הנתבעים הם שביקשו, שיירשם בהסכם סכום של 165,000$. ינון אישר, כי במונחים של יום הגשת העסקה, המדובר בסכום פיקטיבי. ברם, שנאמר לו כי משמעות הדברים שהוא תובע משהו שלא מגיע לו, השיב כי אינו חושב שזה נכון, וכי לאחר הוספת הפרשי הצמדה וריבית מגיעים לסכום הזה, וכי לא תבע את הפער בין שני הסכומים בסך של - 15,000$. כשנאמר לו, שכן תבע, השיב, כי הוא מסכים, לאחר ששמע את הערות בית- המשפט על מה שנרשם בסעיפים 5-7 לכתב התביעה (ראה: עמוד 4 לפרוטוקול מיום 19/11/2012, שורות 14-22 ו- 31-32, עמוד 5, שורות 1-10 ועמ' 6, שורות 6-7). יחד עם זאת, אין להתעלם מכך, כי ינון העיד, שהצהיר על העסקה בשווי של 165,000$ לשלטונות המס: "לא שיקרתי, אם אני נותן יותר ומדווח על ערך יותר גבוה אז אני לא שיקרתי. מס רכוש גובה את המס רכישה שלו בהתאם לסכום החוזה ולכן הם גבו יותר ולא פחות" (שם, עמוד 6, שורות 3-4). בנוסף העיד, כי הנתבעים ביקשו שהסכום המדווח בהסכם יהא 165,000$, כדי שיוכלו לקבל משכנתא יותר גבוהה, וכי היחידים שהרוויחו זה הם, כדי שתהא להם יכולת פירעון יותר טובה. לו זה לא הוסיף כלום, ההיפך.

22. יש להצר על כך, שכתב התביעה לא משקף את מצב הדברים לאשורו, דהיינו סכום העסקה האמיתי. מעבר לכך, שיש בדבר להשפיע על הסכום הנתבע, יש בכך להצביע על ניקיון כפיו של התובע, שטען והצהיר דבר שאינו נכון. זו אחת הסיבות, בגינן התחבטתי לא מעט באשר לגורל התביעה. טענה הזוכה לחיזוק, הואיל וגם לאחר שהתבררו הדברים, חזר ב"כ התובעים בסיכומיו וביקש לחייב הנתבעים, בתשלום 236,587 ₪, אותו סכום הנתבע בגוף כתב התביעה. ורק לחילופין ביקש לשלם לתובעים 169,628 ₪ (שווי ערך ל- 38,000$ לפי שער הדולר נכון ליום 30/9/01). לא היה מקום לחזור ולתבוע את סכום התביעה, כאשר התברר שסכום זה לא משקף את גובה העסקה בפועל.

23. יחד עם זאת, לאחר שנשמעו עדויות הצדדים, אין מחלוקת, כי הנתבעים רכשו את הדירה וקיבלו לידם את החזקה בה. הנתבע, הצהיר, כי שילמו את תמורת הבית בהתאם למוסכם. ההסכם מדבר כאמור על 165,000$, ומשטוען ינון כי ערך העסקה עומד על 150,000$, הרי שהדבר פועל לטובת הנתבעים. אותו הדין ביחס להצהרה לשלטונות המס על ערך עסקה בשווי של 165,000$, שכן התובעים יוצאים מופסדים מכך.

כל האמור לעיל, מבסס לכאורה את זכות התובעים לקבל את מלוא התמורה בעבור הדירה. המדובר למעשה בטענת הודאה והדחה, כשהנתבעים מודים בעובדות המבססות את זכות התובעים לקבל התמורה בעבור הדירה, אך מנסים להדוף טענות אלו בטענות עובדתיות נוספות, כך שהנטל להוכיח, שהנתבעים שילמו את מלוא התמורה של הדירה מוטלת על כתפיהם. לאחר ששמעתי את העדויות, שוכנעתי, כי הנתבעים כשלו מלהוכיח ששילמו את מלוא התמורה של הדירה.

24. סיכומו של דבר, משלא נסתרה טענת ינון, כי סכום העסקה עמד על 150,000$, הרי סכום היתרה המגיעה לתובעים יחושב לפי סכום העסקה בסך 150,000$, בניכוי הכספים שקיבלו עד עתה.

התמורה ששולמה:

25. בכתב התביעה ובתצהיר ינון נטען, כי הנתבעים שילמו ע"ח התמורה סכום השווה ב₪ ל- 112,000$. בחקירתו טען ינון בנוגע לתמורה שהתקבלה, כדלקמן :

א. השיקים התקבלו מבנק טפחות וזה הועבר לחשבון המנוחה ישירות מהבנק. דובר שהיתרה תשולם תוך 8 חודשים עד שנה (פרוטוקול מיום 19/11/12, עמ' 4, שורות 5-6). התשלום הראשון הסתכם בסביבות 112,000$, לא זכור לו בדיוק, וזה בוצע לחשבון אמו. כן העיד, כי אינו יודע במדויק מה התשלום בבנק טפחות, וכי המדובר ב- 112,000$ בערך. שנאמר לו שיכול להיות יותר מ- 112,000 $, השיב: "אם אתה תוכיח אז כן" (שם, עמוד 7, שורה 28). הוא לא קיבל מהנתבעים כל סכום אחרי התשלום מבנק טפחות, למעט 10,000 ₪, משנת 2007 (שם, עמ' 6, שורות 10-15. עמוד 7, שורה 7. ראה גם עמוד 11, שורות 1-3).

ב. בסעיף 7 לתצהירו, כתב שהנתבעים נותרו חייבים סכום השווה ב₪ ל- 53,000$. שנאמר לו, כי הצהרה זו אינה נכונה, השיב : "אתה צריך להוכיח שהכסף שהעבירו מטפחות שווה יותר מ- 112,000 דולר" (שם, עמ' 8, שורה 5). בהמשך, שהוטח בפניו, כי על-פי ההסכם אמר שהתחייבו לשלם עד ליום 30/9/01, ולא שילמו, איך יכול להיות שישב בחיבוק ידיים ולא עשה דבר, השיב שהרבה אנשים שאלו אותו: "...אשתי לא ידעה עד לאותו היום שהחתמתי את האחים שלי. שהיא תדע שויתרתי על 38,000 דולר, כזה מהלך שגוי לא עושה אדם שיודע איך להתנהל, אבל האמנתי בהם..." (שם, עמ' 8, שורות 27-29).

ג. שנאמר לינון שאולי שילמו למנוחה, השיב שיוכיחו, וכי אין ספק שהייתה אומרת לו אם אכן שילמו, והוסיף כי: "איך יכול להיות ששילמו לאימא שלי, אם לפני שנתיים אתה הגעת להסכם פשרה של 115,000 ₪, מי ששילם בכלל חושב על פשרה, אני מתקן, זה לא היית אתה, היה עורך דין אחר" (שם, עמ' 10, שורות 12-14).

26. איני מוצאת לנכון להתייחס להצעת הפשרה שניתנה כביכול ע"י ב"כ הנתבעים, משלא הוצגה בפניי בדל ראיה אודות הסכם זה. לגופו של עניין, למקרא הדברים, גם אם פה ושם נפלו אי דיוקים או תמיהות בעדות ינון, אשר לא נעלמו מעיני, כמו למשל הטענה אודות תשלום של 112,000$ בערך, או אי הפחתת 10,000 ₪ מיתרת החוב, הרי שבסופו של דבר, לא עלה בידי הנתבעים לסתור את טענתו, כי לא שולמה מלוא התמורה בעבור הדירה.

27. ב"כ הנתבעים טען בסיכומיו, לסילוק התביעה על הסף מחמת העדר יריבות, הואיל והנתבעים שלמו למנוחה, שהינה הצד הרלבנטי בהסכם, את מלוא התמורה ולא נותרו חייבים לה מאומה. לאחר שהוצג בפניי יפוי כוח והחלטת בית המשפט לענייני משפחה בתיק ת"ע 51269-03-14 להאריך את תוקף מינויו של ינון כמנהל עזבון, אני קובעת כי ינון היה רשאי לתבוע בשם היורשים. מעבר לכך, לא עלה בידי הנתבעים להוכיח, כי שילמו למנוחה את מלוא התמורה.

28. הנתבע הצהיר בסעיף 4 לתצהירו כי שילם את תמורת הבית בהזדמנויות שונות ובהתאם למוסכם, ובחלק מההזדמנויות נכח גיסו שלומו, ובעיקר נכח ביום ההתחשבנות הסופית ולחיצת הידיים. בסעיף 5 הצהיר: כי 116,000$ שולם במעמד חתימת ההסכם, לפי מיטב זכרונו, ושאר הסכומים שילמו בהזדמנויות שונות ולפני 30/9/01. דא עקא, שבתצהירו, לא פירט את מועדי התשלום הנטענים, כיצד שולמו והיכן שולמו, למעט בנוגע לסך של 116,000$, כאמור לעיל. בחקירתו בפניי, אישר האמור בסעיף 4 לתצהירו, וכשנשאל מתי, השיב, כי בערך בחודש יוני 2001 מכר בית ב- 67,000$, ובתקופה שבין יוני-לאוגוסט 2001, שילם לינון במספר הזדמנויות את כל חובו. התשלום היה רק במזומן, הוא לא הסכים לקחת שיקים, ובנוגע לתשלום האחרון - 70,000 ₪, הוציא סכום זה מהבנק. לשאלה מתי זה היה, השיב בחודש 8/01, אינו זוכר תאריך מדויק. הוא הוציא 70,000 ₪ מבנק הפועלים ונתן לו. דא עקא, הנתבע לא טרח להביא ראיה המאששת את טענתו, אודות התשלום לתובעים. בנקל יכל הנתבע להוכיח טענות אלו, כגון אסמכתא שמכר את הבית בחודש יוני 2001, ובכלל זה כי פנה לבנק לבקש אסמכתא אודות משיכת 70,000 ₪. ויודגש, אין זה מן הנמנע, כי הבנק היה משיב שאין בידו אסמכתא מעין דא בחלוף הזמן, אך לפחות יכול היה לנסות. דבר מאלו, לא עשה הנתבע.

29. בניגוד לאמור בסעיף 5 לתצהירו, כי שאר הסכומים שולמו בהזדמנויות שונות ולפני 30/9/01, הרי שבחקירתו הנגדית, הצטיירה תמונה שונה, כדלקמן:

"ש: אני אומר לך שב- 4/2007 עוד הפקידה טובה רעייתך תשלומים לינון על חשבון מכירת דירת אמו אליכם.

ת: כן. אני חושב שהיא שילמה לו, זכור לי שהיא שילמה לו 10,000 ₪, אבל אני לא יודע את התאריך, ועל הכסף הזה התחשבנו אחר כך ומה שנשארתי חייב שילמתי לו. מה זה משנה, אני יודע שמה שאני חייב אני שילמתי" (עמוד 14, שורות 7-11).

עוד העיד :

"ש: אני רוצה להראות לך מסמך מיום 29/4/07 שמעיד על הפקדה שבוצעה על ידי טובה שמריהו. האם אתה מאשר שזה מה שכתוב בו.

ת: אז מה זה אומר ה- 10,000 ₪ האלה, זה אומר שהוא לקח כספים" (שם, עמ' 15, שורות 20-22).

בהמשך העיד :

" ש: איך אתה מסביר את התשלום של 10,000 ₪ על ידי אשתך בשנת 2007.

ת: היא אמרה לי שהיא שילמה אבל אני לא יודע מתי היא שילמה לו.

ש: מהנייר שאני מציג לך אתה רואה שהיא שילמה ביום 23/4/07.

ת: נכון, שילמה לו במועד זה. בסדר, אבל אני לא יודע עבור מה" (שם, עמ' 17, שורות 5-8).

נראה, שהנתבע מנסה להרחיק את עצמו, שעה שמתברר לו שיש בדברים אלו כדי להרע לו. עול ההוכחה עליו להוכיח מתי ולשם מה שולם ה- 10,000 ₪. הנתבע לא עמד בעול זה. מה גם, שבחקירתו לא אוזכר ולו במילה גרסת הנתבעת, כפי שתובהר להלן, כי תשלום אחרון היה זה כביכול בגין תיקון ליקויים בדירה, ויש להניח, כי לו היה דברים בגו, היה יודע על כך, בשעה שהמדובר ברעייתו.

30. לבקשה לזימון הנתבעת כעדת הזמה, צורף תצהירה, בו הצהירה, בין היתר, כי לאחר רכישת הדירה, פנתה לקבלן ינון וביקשה ממנו לתקן ליקויים שנתגלו בדירה. אחרי דין ודברים הסכים הלה לתקן ולשפץ את הליקויים וזכור לה שצילמה ליקויים אלה ופיתחה התמונות. כעבור מספר שנים הופתעה שינון העלה דרישה לתשלום 10,000 ₪, בגין השיפוץ הנ"ל. הוא החל להתקשר ולהפריע לה, תוך שמקללה ומדבר בצורה לא מנומסת ובטון מאיים. בשנת 2007 ולאחר מספר שיחות ומתוך פחד שלא יאונה לה רע, הסכימה לשלם לו 10,000 ₪, ואכן ביצעה עבורו ולחשבונו העברה בנקאית. היא הוסיפה כי סכום זה לא היווה תשלום על חשבון העסקה של רכישת הדירה. גרסה זו התבררה בחקירתה כלא נכונה.

בחקירתה טענה, כי הצילום והפנייה לינון נעשו לאחר שחתמה על ההסכם. כזכור, ההסכם נושא את התאריך 15/6/01. דא עקא, שהנתבעת אישרה שהתמונות שצרפה לתצהירה והתאריך המוטבע הוא 17/4/01, דהיינו לפני ההסכם. אומנם, אין משמעות כה קרדינאלית לפערים אלו בתאריכים, אך יש בכך להעיד על אמינות גרסתה, ובכלל זה עולה השאלה, מדוע לא פרשו הנתבעים את מלוא התמונה בפני בית-המשפט, אלא רק לאחר ישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 19/11/12, או אז ביקשו לזמן הנתבעת כעדת הזמה וצרפו תצהירה. מעבר לכך, שלא הוצג בפניי כל חוזה ו/או הסכם בין הצדדים לתיקון הליקויים והתמורה בגין ביצוע העבודות.

בנוסף, הנתבעת בחקירתה לא זכרה לומר, כמה שנים אחרי ההסכם עלתה הדרישה לתשלום 10,000 ₪. לדבריה, לא הייתה פנייה של ינון אליה בנוגע ליתרת החוב והיא מכירה אותו בתור קבלן. הפעם הראשונה ששמעה על החוב, כשקיבלה את כתב התביעה. כן, לא זכור לה שהוצא מכתב שהופנה אליהם בנוגע לחוב, טרם הגשת התביעה, ואף הוסיפה:

"ש: בסמוך לאחר שהוצאתי לכם מכתב דרישה על יתרת החוב פנית אליי יחד עם שושי וביקשת שנגיע להסדר.

ת. כן, אך אני לא זוכרת" (ישיבה מיום 22/4/2013, עמ' 21, שורות 2-4).

נכון הוא שבחלוף שנים כה רבות, לא מצופה מהנתבעת שתזכור פרט לפרט את כל התאריכים. יחד עם זאת, נראה מעדות הנתבעת, כי היא ניסתה להרחיק עצמה מהמיוחס לה, שעה שהדבר פעל לרעתה.

31. הנתבע הצהיר עוד, כי בישיבה האחרונה של ההתחשבנות ולחיצת הידיים נכחו הוא, גיסו וינון, עברו על כל התשלומים שביצע והראה כי שולמה כל התמורה. בישיבה זו, לא שילם דבר מאחר וההתחשבנות העלתה, כי התמורה נפרעה בהתאם למוסכם. דא עקא, שהנתבע לא פירט בתצהירו, מתי התקיימה ישיבה זו, כיצד עברו על התשלומים שביצע, האם לפי מסמכים שהיו בידיו וכיוצ"ב. למעשה לא צורף לתצהירו כל ראייה או מסמך התומך בטענת הנתבעים בדבר תשלום מלוא התמורה. רק בחקירתו נזכר לציין, כי הפגישה התקיימה במהלך אוגוסט 2001.

בעניין זה, לא היה בעדות שלומו, כדי להועיל לנתבעים, הואיל, והלה הצהיר, כי נכח בחלק מההזדמנויות שבהן התחשבנו הצדדים בתיק, ולמיטב זכרונו נכח בישיבה האחרונה. דא עקא, שנשאל בחקירתו בכמה פגישות השתתף, לא זכר לומר. לטענתו, בערך בשנת 2001, הייתה פגישה, בה סוכם ששולמה מלוא התמורה. דא עקא, שנאמר לו, כי בשנת 2007 אחותו שילמה על חשבון הדירה עוד 10,000 ₪ השיב, שישאל את אחותו. דהיינו, מלבד העלאת טענות בעלמא, לא היה בחקירתו הנגדית כדי לתרום לגרסת הנתבעים.

32. הנתבע הצהיר עוד, כי רישום הנכס על שמם מזה זמן רב ותשלום המיסים המתחייבים על-ידי המנוחה, מעידים כי העסקה הושלמה. אלא שגם טענה זו התבררה בחקירתו כלא נכונה, שכן הדירה לא רשומה על שמו, ולדבריו : "האמת, אני חשבתי שהדירה רשומה על שמי, רק היום הבנתי שלא. זה תרגיל מלוכלך שלו" (ישיבה מיום 19/11/12, עמ' 14, שורה 15). הנתבע הוסיף, כי מאחר והוא קיבל את כל הכסף, היה בטוח שרשם כבר על שמם, רק עתה הבין שרשומה הערת אזהרה בלבד. יש להניח, כי לו היו דברים בגו, ושולמה מלוא התמורה, הנתבעים היו דואגים שהדירה תירשם על שמם. אי הרישום, יש בו במידה מסוימת לחזק את טענת התובעים אודות אי תשלום מלא התמורה.

מעבר לכך, טענתו האחרונה לעיל גם התבררה כלא נכונה, שכן טרם הדיון ידע שהדירה אינה רשומה על שמו, הואיל ולשאלה האם נכון שבנק טפחות שולח לו כל חצי שנה התראה על זה שהדירה טרם נרשמה בטאבו, השיב בחיוב (שם, עמוד 16, שורות 14-17).

33. בין הנתבע לנתבעת התגלתה סתירה בנוגע לשכירת הדירה, בעוד שהנתבע נשאל כמה זמן התגוררו בדירה בתור שוכרים טרם רכישתה, השיב: "לא בתור שוכרים, אני קניתי ממנו בית, לא השכרתי בית. מה זה משנה מתי נכנסתי, אני נכנסתי בשנת 97 ושילמתי את כל המיסים משום שהוא לא יכל למכור לי את הדירה לפני שנת 2001...ובשנת 97 הוא מכר למר פיניאן ובשנת 2001 מכר לי" (שם, עמ' 13).הנתבע השיב בחיוב לשאלה האם, ינון נתן לו לגור בדירה ללא שכירות, וזאת בתנאי שהוא יקנה את הדירה, ואם לא, ישלם לו שכירות ויצא.

מנגד, שנשאלה רעייתו, האם נכון שההסכם נחתם אחרי שהתגוררו בדירה תקופה מסוימת בשכירות, השיבה בחיוב (עמוד 19 לפרוטוקול מיום 22/4/13, שורות 19-20). דהיינו, שבניגוד לבעלה, אישרה כי הם התגוררו בדירה בתור שוכרים. פער זה, בין גרסאות השניים, יש בו גם להשפיע על מהימנותם.

34. לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את טענת התובעים בסיכומיהם, כי הנתבעים נהגו בחוסר תום לב, בשעה שקיבלו החזקה בדירה לפני שנים אחדות וטרם שילמו את מלוא התמורה. אילו הטענות בדבר תשלום מלוא התמורה היו נכונות ואמיתיות, חזקה שהנתבעים היו מציגים רישומים ומסמכים על כך. מבחינה עובדתית, הנתבעים לא הציגו ולו בדל של ראיה, בנוגע לגובה הסכום ששילמו בעבור הדירה, והדבר פועל לרעתם. בהסכם נקבע כי אם לא תשולם מלוא התמורה במועד, יישא התשלום שבפיגור ריבית בשיעור ובשיטת החישוב המירבית הנהוגה בבנק לאומי בגין חריגה בלתי מאושרת וכו'. אומנם, הצדדים בהסכמה שינו את המועדים הקבועים בהסכם, אך עדיין אי תשלום מלוא התמורה בחלוף זמן כה רב, מהווה הפרה יסודית של ההסכם, אשר בהתאם לסעיף 7(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970 גם מקנה את הזכות לביטול החוזה. במקרה דנא, התובעים הגישו תביעתם רק על יתרת התמורה שטרם שולמה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום חתימת ההסכם ועד התשלום בפועל (בסיכומים ביקשו מיום הגשת התביעה). בשל השיהוי הניכר בהגשת התביעה, הפרשי הצמדה וריבית יחושבו מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

35. משקיבלתי את גרסת התובעים, הרי שיש להפחית מסכום העסקה האמיתי שעמד על סך – 150,000$ את הסך של 112,000$ שאין מחלוקת ששולם, וכן את הסך של 10,000 ₪ ששולמו בשנת 2007. יש לחשב את היתרה לפי שער הדולר היציג נכון להיום, עקב השיהוי הניכר בהגשת התביעה, שעומד ע"ס 3.466 ₪ לדולר. משכך על הנתבעים לשלם לתובעים לאחר הפחתת 10,000 ₪, סכום של 121,708 ₪.

סיכומו של דבר

36. הנתבעים ישלמו לתובעים, ביחד ולחוד, סך של 121,708 ₪, בתוך 30 יום, שאם לא כן, סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

כן ישלמו הנתבעים לתובעים הוצאות משפט בסך 5,000 ₪, ושכ"ט עו"ד בשיעור 20% מהסכום דלעיל (121,708 ₪).

ניתן היום, א' אייר תשע"ד, 01 מאי 2014, בהעדר הצדדים.