מבוא

1. עסקינן בתביעה על סך 138,986 ₪ שהוגשה לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק").

תמצית טענות הצדדים

1. מכתב התביעה עולה, כי התובע היה חבר בקיבוץ עין גב והנתבע הינו חבר קיבוץ. לטענת התובע, בשנת 1992 יצא עם משפחתו לחופשה בדנמרק וכאשר ביקש לשוב לקיבוץ בשנת 1995, הקיבוץ סירב להתיר את חזרתו לשטחו. בשל כך, ניהל התובע הליכים משפטיים נגד הקיבוץ. כמו כן קיים, במשך כשנה, הפגנת יחיד במקומות שונים בקיבוץ ומחוצה לו, שבמסגרתה החזיק שלטים המבטאים לשיטתו את העוול שהקיבוץ גרם לו ולמשפחתו. לטענתו, הקיבוץ הגיש תביעה לסילוק ידו מהמקרקעין אולם נכון למועד הרלוונטי, הסעד המבוקש לא ניתן ואין החלטה המונעת ממנו להביע דעתו על העוול שנגרם לו.
2. התובע טוען, כי ביום 26.6.12 הגיע לחוף ימה של הכנרת לאזור בו ממוקם המרכז המסחרי הכולל, בין היתר, מסעדה וקיוסק במטרה להביע מחאתו על מעשיו ומחדליו של הקיבוץ. לטענתו, הנתבע הגיע למקום ואמר לו בנימה מאיימת, כי הוא לא יימחה שם ואף החל לגדף אותו במילים קשות כאשר עשרות אנשים שהיו במקום שמעו את הדברים.
3. התובע מוסיף וטוען, כי הנתבע הביא שלט והעמידו לפניו בכדי להסתירו מן העוברים ושבים והנתבע אף עמד בעצמו בכדי להסתירו. לטענתו, הנתבע לקח כיסא והתיישב לידו ובהמשך הציב סלסלה בסמוך אליו. התובע טוען, כי הנתבע צילם מספר תמונות ועזב את המקום. לטענתו, רק כשעתיים לאחר מכן התברר לו, כי על הכיסא שהעמיד הנתבע במקום הונח שלט עליו נכתב "תרומה כספית" ובתוך הסלסלה הניח הנתבע מטבעות והכל בכדי להציגו כקבצן. התובע טוען, כי במהלך הזמן בו הייתה הסלסלה במקום עברו שם מאות אנשים.
4. לטענת התובע, מעשיו האמורים של הנתבע ביזו אותו, השפילו אותו, פגעו בכבודו ובשמו הטוב. לטענתו, המעשים מהווים פרסום כמשמעות המונח בחוק. עוד טוען, כי הפרסום נעשה בכוונה לפגוע בשמו הטוב.
5. לטענת הנתבע, דין התביעה נגדו להידחות. לטענתו, התובע עזב את הקיבוץ ולאחר שביקש לשוב ולא התקבל הוא ניהל הליכים משפטיים נגד הקיבוץ במסגרתם נקבע, כי הליך הוצאת התובע מהקיבוץ היה תקין. הנתבע טוען, כי התובע אינו מקבל את הדין ופועל לשם נקמה והטרדת הקיבוץ ובעלי תפקידים בו. לטענתו, במסגרת ההליכים אשר התנהלו בין התובע לקיבוץ הוא מסר תצהיר לתמיכה בעמדת הקיבוץ וכנראה בשל כך יצא קצפו של התובע.
6. הנתבע טוען, כי הוא משמש כמנכ"ל עסקי התיירות בקיבוץ. לטענתו, התובע יצא למסע נקמה נגד הקיבוץ במסגרתו ערך, בין היתר, הפגנות יחיד בשער הקיבוץ, בשטחי הקיבוץ ומול עסקי התיירות בקיבוץ. ההפגנות נעשו תוך השגת גבול, הפרעה לשלוות החברים, פגיעה כלכלית בעסקי התיירות והכפשת הקיבוץ. תחילה הפגין התובע בשער הקיבוץ, משם עבר להפגין ליד חדר האוכל ובהמשך עבר להפגין בסמוך למסעדה וזאת במטרה לפגוע כלכלית בקיבוץ.
7. לטענת הנתבע, הוא פנה לתובע בכדי לנסות ולשכנע אותו שלא להפגין ליד המסעדה. תחילה ניסה לשכנע את התובע בדרכי נועם ובהמשך היו חילופי דברים קשים והדדים בין הצדדים. עוד טוען, כי השיחה האמורה התנהלה בארבע עיניים ולכן אין בה בכדי להוות פרסום לשון הרע.
8. לטענתו, המקרה השני אירע בחג השבועות. התובע בחר להגיע ביום האמור משום שהגיעו לקיבוץ מבקרים רבים. הנתבע טוען, כי התובע עמד עם שלטים באורך שני מטר בכניסה למסעדה באופן אשר חוסם במכוון את הכניסה ומפריע למעבר התיירים. לטענתו, הוא הציב במקום שלט בניסיון להסתיר מפני התיירים את המפגן האמור. עוד טוען, כי התובע זז מעט הצידה והמשיך בהפגנה תוך שהוא קורא לעבר התיירים קריאות בנוגע לסכסוך בינו לבין הקיבוץ. הנתבע הוסיף, כי בין היתר התייחס התובע למצבו הכלכלי העגום ומשכך הרי שהוא עצמו העלה את הנושא בפני התיירים שהיו במקום.
9. הנתבע טוען, כי עשה מספר ניסיונות נוספים בכדי להרחיק את הפגנת התובע מהמקום וכי לאחר מספר דקות החליט לעזוב את המקום. לטענתו, בטרם עזב את המקום הוא פנה לתובע ואמר לו, כי מאחר והוא העלה טענות בנוגע לבעיה כלכלית אזי הוא מציב במקום סלסלה לאיסוף תרומות. לטענתו, התובע שמע, ראה וידע על הסלסלה ועל הפתק התלוי מעליה. הנתבע טוען, כי הסלסלה הייתה מונחת במקום חצי שעה לכל היותר. עוד טוען, כי הוא לא הניח כסף בסלסלה וכי התיירים עשו כן. הנתבע טוען, כי היה בידי התובע לסלק את הפתק באופן מידיי. לטענתו, מכתב התביעה עולה, כי התובע ראה שהוא הניח את הסלסלה וצילם. הנתבע טוען, כי אין זה סביר שהתובע לא התעניין ובדק מה הונח על הכיסא שלפניו ומדוע הנתבע צילם את זה.
10. לטענת הנתבע, אין מדובר בלשון הרע שכן הצבת הסלסלה והפתק אין בהם בכדי לבזות את התובע ולפחות לא יותר ממה שביזה עצמו בהתנהגותו. עוד טוען, כי לא בטוח כלל שהקהל ראה את הסלסלה והפתק. הנתבע הוסיף, כי עומדת לו הגנת תום הלב בדבר הגנה על עניין אישי כשר. לטענתו, יש לו אינטרס אישי כשר לשמור על שמו הטוב של הקיבוץ ועל האינטרסים הכלכליים שלו. עוד טוען, כי עומדת לו הגנה לפי סעיף 15(10). שכן, התובע השמיץ את הקיבוץ ומנהליו במסגרת הפגנתו במקום. לטענתו, קיימת לו הגנה אף מכוח סעיף 15(6) מאחר ומדובר בביקורת על פעולה אשר עשה התובע בפומבי בפני אותו קהל.

הראיות

1. התובע והנתבע הגישו תצהירי עדות ראשית ונחקרו על האמור בתצהיריהם. הצדדים הגישו ראיותיהם וסיכמו טענותיהם בעל פה.

דיון ומסקנות

1. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת בשאלה, האם הנתבע פרסם לשון הרע נגד התובע בשני האירועים נשוא התובענה, אם לאו. ככל שתתקבל טענת התובע באשר לפרסום לשון הרע הרי שקיימת מחלוקת בשאלה, האם עומדות לנתבע ההגנות המפורטות בחוק.
2. לאחר שקילה ובחינה של מכלול טענות הצדדים והחומר המונח לפני מצאתי, כי דין התביעה להידחות, מהנימוקים שיפורטו.
3. כאמור, התובע מייחס לנתבע ביצוע עוולה לפי חוק איסור לשון הרע בשני מקרים. המקרה הראשון הינו מקרה בו, לטענתו, התובע קילל אותו כאשר נכחו במקום אנשים רבים אשר שמעו את הדברים. המקרה השני הוא מקרה בו הנתבע הציג אותו לכאורה כקבצן כאשר הציב לצדו סלסלה ושלט עליו נרשם "איסוף תרומות".
4. סעיף 1 לחוק קובע, כי "לשון הרע הוא דבר שפרסומו עלול: (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית, או מוגבלותו".
5. סעיף 2 לחוק, קובע כי פרסום לעניין לשון הרע יכול להיות בעל פה, בכתב, בתנועה, בצליל ובכל אמצעי אחר. החוק קובע, כי רואים פרסום לשון הרע אם היה מיועד לאדם זולת הנפגע והגיע לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע.
6. כאמור, בנוגע למקרה הראשון טוען התובע, כי עשרות אנשים נכחו במקום בעת שהנתבע קילל אותו ושמעו את הקללות (סעיף 8 לכתב התביעה). בתצהירו חזר התובע על הטענה האמורה (ת/1 סעיף 11).
7. במסגרת כתב ההגנה נטען, כי פנייתו של הנתבע לתובע הייתה בארבע עיניים וכי לא נכחו במקום אנשים מלבדם (סעיפים 16,17 לכתב ההגנה). הטענה האמורה מופיעה אף בתצהירו של הנתבע (נ/1 סעיפים 11 ו-12). הנתבע העיד, כי בכל פעם שהייתה הפגנה הדיאלוג בינו לבין התובע החל בנועם (עמ' 5 ש' 25). לטענתו, במהלך כל ההפגנות הוא דיבר עם התובע אחד על אחד (עמ' 11 ש' 16-17).
8. הנה כי כן, קיימת בין הצדדים מחלוקת בשאלה, האם היו עדים למקרה הראשון אם לאו. לאור הוראת החוק באשר לפרסום לשון הרע, כמפורט לעיל, הרי שעסקינן במחלוקת מהותית היורדת לשורשו של עניין. על התובע מוטל הנטל להוכיח תביעתו. בין היתר, עליו להוכיח את לשון הרע ואת הפרסום. אף אם ביטוי מסוים מהווה לשון הרע אולם הוא לא פורסם כהגדרת המונח בחוק הרי שאין מדובר בפרסום לשון הרע בהתאם להוראות החוק. התובע טוען, כי לאירוע האמור היו עדים רבים, אולם, הוא לא זימן לעדות אפילו לא עד אחד התומך בטענתו. עובדה זו פועלת לרעת התובע. אף אם הנתבע אינו מכחיש חילופי דברים בינו לבית התובע ואף אם הוא מודה, כי אמר את הדברים הנטענים על ידי התובע הרי שאין בכך בכדי להוכיח פרסום לשון הרע.
9. במסגרת הסיכומים טען בא כוחו של הנתבע, כי לא הובא לעדות עד אשר נכח בעת המקרה. בתגובה טען בא כוחו של התובע, כי טענת התובע בתצהירו באשר לנוכחות עדים במקום הינה בנוגע לאירוע הסלסלה ולא לגידופים בעל פה. במסגרת כתב התביעה ותצהירו טען התובע, כי היו עדים לשני המקרים ולא רק למקרה הסלסלה. יתרה מזאת, ברי, כי ככל שלא היו עדים למקרה הראשון הרי שאין מדובר בפרסום לשון הרע. ככל שהיו עדים למקרה והתובע נמנע מלזמנם לעדות הרי שהדבר פועל לרעתו.
10. הנה כי כן, לא העיד בפניי עד כלשהו אשר היה עד למקרה. בענייננו לא הוכח, כי הפרסום הגיע לאדם כלשהו זולת התובע. לפיכך מצאתי, כי לא עלה בידי התובע להוכיח פרסום לשון הרע בנוגע למקרה הראשון.
11. אציין עוד, כי לשם הכרעה בשאלה, האם פרסום מהווה לשון הרע אם לאו משתמש בית המשפט במבחן האובייקטיבי. המבחן האמור נגזר ממטרתו של החוק- מניעת פגיעה בשמו הטוב של אדם, כפי שהוא נתפס בעיני הבריות. על כן, הפרשנות הניתנת לפרסום הינה בהתאם למובן אשר האדם הסביר היה מייחס לאמור בפרסום (ע"א 740/86 יגאל תומרקין נ' אליקים העצני פ"ד מג(2), 333). בחינת תוכנו של הפרסום נעשית על דרך בחינת הפרסום בכללותו, בחינה אובייקטיבית שאינה נדרשת לתחושותיו של הנפגע מהפרסום, אלא בוחנת כיצד היה הפרסום מובן בעיני כל (אורי שנהר דיני לשון הרע (תשנ"ז) 118). הנה כי כן, תחושותיו של התובע בנוגע לפרסום הנטען אינן רלוונטיות לענייננו והשאלה היא כיצד אדם סביר היה מתייחס לפרסום, ככל שהיה מוכח, כי אכן היה פרסום.
12. בנוגע למקרה הראשון טען התובע במסגרת כתב התביעה, כי הנתבע גידף אותו במילים קשות באומרו "אידיוט, מטומטם! לך תפגין ליד חדר האוכל! את מעט הסימפטיה שעוד נותרה לך איבדת!". סבורני, כי אף אם תתקבל טענת התובע לפיה הנתבע אמר את הדברים האמורים ואף אם היה עולה בידי התובע להוכיח, כי היו עדים אשר שמעו את הדברים הרי שקיים ספק בשאלה האם מדובר בפרסום לשון הרע. לא כל קללה או ביטוי מעליב מהווים לשון הרע. יש לבחון מה נאמר ובאילו נסיבות בכדי להכריע האם קמה עילת תביעה לפי חוק איסור לשון הרע. בשים לב לדברים שנטען, כי נאמרו ולנסיבות בהם נאמרו ספק רב בעיניי האם יש לקבל טענת התובע לפיה הדברים אשר לטענתו נאמרו על ידי הנתבע היו עלולים להשפיל או לבזות אותו בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם.
13. לגבי המקרה השני, טען התובע במסגרת כתב התביעה, כי בעת שהפגין ליד המסעדה, הנתבע הציב לידו כיסא ובהמשך הניח על הכיסא סלסלה וצילם מספר תמונות (סעיף 11). הוא טען, כי בהמשך התברר לו, כי על הכיסא הניח הנתבע שלט עליו היה כתוב "תרומה כספית והונחה על הכיסא סלסלה בה הניח הנתבע מטבעות (סעיף 13 לכתב התביעה). לטענתו, הוא הוצג כקבצן והאמור לעיל מהווה פרסום לשון הרע.
14. הנתבע העיד, כי ביום בו אירע המקרה השני הוא פנה לתובע והציע לו להפסיק עם ההפגנות בטענה, כי אינן מועילות. לטענתו, בהמשך הוא הביא שלט והציב אותו לפני השלט של התובע בכדי שאנשים לא יראו את השלט של התובע. הנתבע העיד, כי התובע הזיז את השלט שלו וגם הוא הזיז את שלו. הוא טען, כי בהמשך הוא הביא כיסא מהקיוסק והתיישב עליו. לטענתו, תגובה גררה תגובה והיה מדובר באירוע ספונטאני. הנתבע העיד, כי התובע החל לדבר עם אדם או קבוצת אנשים וסיפר על העוולות שעשה הקיבוץ ובתגובה הוא פנה לאותו איש ומסר את הגרסה שלו. הנתבע הוסיף, כי התובע דיבר על הפגיעה הכלכלית שלו ולכן הוא אמר לו בציניות שהם יעשו לו מגבית והביא את הסלסלה ותלה שלט (עמ' 7 ש' 32, עמ' 8 ש' 1-18). הנתבע העיד, כי הוא כתב והדביק את השלט וכי הוא הניח את הסלסלה (עמ' 9 ש' 5-7).
15. הנה כי כן, אין מחלוקת, כי הנתבע הניח כיסא בסמוך למקום בו עמד התובע ועליו שלט בו נרשם "תרומה כספית". כמו כן, הוא הציב במקום סלסלה ובה כסף קטן. המחלוקת הינה בשאלה, האם עסקינן בפרסום לשון הרע אם לאו.
16. בתצהירו טען הנתבע, כי התובע נאם בפני העוברים והשבים והתייחס גם למצבו הכלכלי ולחיסרון הכיס שלו (נ/1 סעיף 17). הנתבע נשאל מדוע במסגרת תצהיר אשר מסר בהליך אשר התנהל בין התובע לקיבוץ (ת/2) לא נאמר דבר על נאום לפיו יש לתובע בעיות כלכליות והשיב, כי ת/2 היה תצהיר במסגרת מאבק של הקיבוץ בנוגע להפגנות של התובע. לטענתו, במקרה האמור לא ירדו לפרטים אלא התייחסו לפגיעה במסעדה בעוד שהתצהיר שהוגש במסגרת התובענה בה עסקינן נועד לענות על התביעה בה שלפניי ולכן הוא מפורט (עמ' 11 ש' 19-25). תשובתו האמורה של הנתבע סבירה ואמינה בעיניי. אין מדובר בשינוי גרסאות אלא בפירוט אשר לא היה דרוש בהליך הקודם ולכן לא הופיע בתצהיר האמור.
17. עם זאת, סבורני, כי אף אם תתקבל טענת הנתבע לפיה התובע עצמו העלה טענות באשר למצבו הכלכלי הרי שאין בכך בכדי ללמד, כי הצגתו כמקבץ נדבות לא הייתה עלולה לבזותו ולהשפילו. אציין, כי הנתבע העיד, כי הנושא הכספי היה במסגרת המאמץ שלו להניע את התובע לעזוב את המקום ולא בכדי לסייע לו כלכלית (עמ' 9 ש' 19-21). לאור התנהלות הנתבע עובר להנחת הסלסלה וניסיונותיו החוזרים ונשנים לגרום לתובע לעזוב את המקום מאחר והתנהלות התובע הייתה עלולה לפגוע בעסקי הקיבוץ, מצאתי עדות הנתבע לעניין זה סבירה ומתקבלת על דעתי. סביר בעיני, כי המניע שעמד ביסוד מעשי הנתבע היה לגרום לתובע לעזוב את המקום לאחר לא הצליח לגרום לו לעשות כן בכל דרך אחרת. יחד עם זאת, הצגת התובע כמי שמקבץ נדבות עלול לבזות ולהשפיל את התובע בעיניי הבריות. אולם כאמור, לא די בעובדה שהביטוי מהווה לשון הרע בכדי ללמד, כי בוצעה עוולה לפי חוק איסור לשון הרע. על כתפי התובע מוטל הנטל להוכיח את פרסום הדברים.
18. הנתבע העיד, כי איש לא היה נוכח ולא שמע את הדיאלוגים בינו לבין התובע (עמ' 8 ש' 23-24). בהמשך העיד, כי הייתה רק המשפחה שהתובע ניסה לשכנע שהקיבוץ פוגע בו ושהוא ניסה לשכנע את ההיפך. הוא טען, כי לא היה קהל שהתגודד סביבם וראה את הכל. הנתבע הוסיף, כי ספק אם ברבע שעה הזו עברו הרבה אנשים במקום (עמ' 8 ש' 24-26). מעדות הנתבע עולה, כי הייתה התרחשות מסוימת אשר החלה בכך שהתובע עמד במקום עם שלטיו, הוא ניסה להסתיר אותו ולהזיזו מהמקום ורק בהמשך הוצבו השלט והסלסלה. העובדה שהנתבע העיד, כי בשלב מסוים נכחה במקום משפחה כלשהי אין בה בכדי ללמד, כי המשפחה האמורה, או עד אחר כלשהו, נכחו במקום לאחר שהוצבו השלט והסלסלה.
19. בעדותו טען הנתבע, כי שם בסלסלה כסף בכדי לעקוץ את התובע כפי שהוא עקץ אותו. הוא העיד, כי זו הייתה מערכת ספונטאנית של אמצעים לשכנע את התובע לעזוב את המקום. לטענתו, הוא לא התכוון לפגוע בתובע אלא לגרום לכך שהוא לא יפגין מול המסעדה (עמ' 9 ש' 8-13). הנתבע העיד, כי לאחר שהניח את השלט והסלסלה הוא הלך מהמקום וחזר כעבור רבע שעה. לטענתו, הוא ראה שהתובע הלך מהמקום. עוד העיד הנתבע, כי הוא לקח את הסלסלה וראה שהיו בה 15 ₪ אותם שם בהתחלה (עמ' 7 ש' 32, עמ' 8 ש' 1-22). נטען בפניו, כי אחת מטענותיו היא, כי הוא לא הניח את הכסף וכי העוברים ושבים עשו כן. בתגובה טען הנתבע, כי העוברים ושבים לא שמו כסף בסלסלה. הוא העיד, כי הוא שם בסלסלה 15 ₪ וכי זה הסכום שהיה בסוף (עמ' 9 ש' 15-17).
20. אכן, במסגרת כתב ההגנה נטען, כי הנתבע לא הניח כסף בסלסלה וכי העוברים ושבים עשו כן (סעיף 29 לכתב ההגנה). בתצהירו לא התייחס הנתבע לסוגיה האמורה. במסגרת הסיכומים טען בא כוח הנתבע, כי נפלה טעות בכתב ההגנה בעניין זה. טענה זו מקובלת עליי. טענת הנתבע לפיה הוא זה שהניח את הכסף בסלסלה סבירה בעיניי והיא אף עולה בקנה אחד עם טענת התובע עצמו אשר טען, כי הנתבע הניח 15 ₪ בסלסלה (סעיף 13 לכתב התביעה). הנה כי כן, לא נטען בכתב התביעה ולא הוכח, כי את הכסף הניחו עוברים ושבים. אציין, כי התובע טען, כי כלל לא היה מודע לכך שהוא הוצג כמקבץ נדבות. טענה זו תומכת בטענה לפיה מי שהניח את המטבעות בסלסלה היה הנתבע ולא העוברים ושבים. שכן, לא סביר שהעוברים והשבים הניחו מטבעות בסלסלה אשר הונחה ליד התובע והוא לא שם לב לכך. ברי, כי ככל שהתובע היה מעלה טענה לפיה העוברים ושבים הניחו את המטבעות בסלסלה וככל שהיה עולה בידו להוכיח טענה זו הרי שהיה בכך בכדי ללמד, כי אכן היו עדים למקרה.
21. כאמור לעיל, הנתבע טען, כי לאחר שהניח את הסלסלה והשלט הוא עזב את המקום וכי שב לאחר כרבע שעה וראה את התובע עוזב את המקום. נטען בפניו, כי בתצהירו הוא טען שהוא שם את הסלסלה ועזב את המקום וכי לא טען כי אחרי זמן מה הוא חזר וראה את התובע עוזב את המקום. בתגובה טען הנתבע, כי הוא לא ראה לנכון לפרט יותר ממה שפירט (עמ' 9 ש' 1-4). בתצהירו אמנם לא ציין הנתבע, כי שב למקום אולם הוא ציין, כי התובע היה שם עד לשעה 14:30 ולא עד לשעה 16:30, כפי שטען התובע, וכי הסלסלה והשלט היו מונחים לפני התובע כחצי שעה לכל היותר (נ/1 סעיף 22). סבורני, כי טענה זו יש בה בכדי לתמוך בכך שהנתבע אכן שב למקום ומשכך היה בידו לטעון מתי עזב התובע את המקום. מקובלת עליי טענת בא כוחו של הנתבע לפיה אין מדובר בשינוי גרסה אלא בפירוט הגרסה המופיעה בתצהירו. הנה כי כן, אמינה בעיניי גרסת הנתבע, לפיה מדובר היה באירוע קצר וכי הסלסלה והשלט הונחו במקום לזמן קצר בלבד. יש באמור בכדי לתמוך בטענה לפיה סביר, כי כלל לא עברו אנשים במקום ולא היו עדים לשלט והסלסלה אשר הונחו בסמוך לתובע.
22. הנתבע העיד, כי ביום שבת וחג היו במקום בערך 400 איש במהלך מספר שעות (עמ' 5 ש' 4-5). נטען בפניו, כי הוא לא צירף מסמך בנוגע לתנועת האנשים במסעדה והוא השיב, כי אינו יודע מדוע יש לצרף מסמך כאמור (עמ' 5 ש' 8-10). בא כוחו של התובע שב על טענה זו במסגרת סיכומיו. כאמור, הנטל להוכיח, כי היו עדים למקרה מוטל על כתפי התובע. אין בעובדה שהנתבע לא המציא את המסמכים האמורים בכדי לפעול לרעתו. אציין, כי אף אם התובע היה מביא מסמכים באשר לתנועת האנשים במסעדה הרי שספק רב אם היה בכך בכדי להוכיח, כי היו עדים למקרה. שכן, לשם הוכחת הפרסום על התובע להוכיח, כי עברו במקום אנשים באותן דקות רלוונטיות וכי הם הבחינו בשלט ובסלסלה. כמו כן, היה עליו להוכיח, כי אנשים אשר עברו במקום הבינו מה כתוב בשלט. זאת, לאור הטענה, כי רבים מבאי המקום הינם תיירים.
23. בעת עדותו נטען בפני הנתבע, כי בכל התמונות שהוא צירף אין התגודדות סביב התובע והוא השיב, כי יש תמונה אחת שרואים בן אדם אחד (עמ' 7 ש' 26-27). אכן, בתמונות לא רואים אנשים נוספים במקום מלבד באחת התמונות (נ/1 נספח 7 ד') בה מופיע התובע ולצידו הסלסלה והשלט וליד התובע עומד אדם אחד. האדם האמור לא הוזמן לעדות ולא הוכח האם הבחין בסלסלה ובשלט.
24. בתצהירו טען התובע, כי עברו במקום מאות אנשים אשר רובם ככולם תיירים וכי עברו שלושה חברי קיבוץ אשר את שמותיהם פירט בתצהירו (ת/1 סעיף 17). אף אם אין בידי התובע לזמן לעדות חלק ניכר מהאנשים אשר לטענתו עברו במקום, בהיותם תיירים אשר פרטיהם אינם ידועים לו, הרי שלכל הפחות היה בידו לזמן לעדות את חברי קיבוץ אשר לטענתו נכחו במקום. התובע לא זימן לעדות את אף אחד מהעדים האמורים. בסיכומיו טען בא כוחו של התובע, כי העדים היו עדים לאירוע עם הסלסלה אשר לגביו אין מחלוקת. אכן, אין מחלוקת בין הצדדים, כי הנתבע הניח את השלט והסלסלה. עם זאת, על כתפי התובע מוטל להוכיח את הפרסום. הימנעות התובע מלזמן את העדים האמורים לעדות פועלת לרעתו. לא עלה בידי התובע להוכיח, כי אכן היו עדים אשר נכחו במקום. משכך, הרי שהוא לא הוכיח את רכיב הפרסום.
25. כאמור, אין מחלוקת, כי הנתבע צילם את התובע לאחר הצבת השלט והסלסלה. בתצהירו טען התובע, כי הציבור היה יכול להיחשף להצגתו כנזקק באופן בלתי אמצעי או באמצעות התמונות אשר צילם הנתבע (ת/1 סעיף 19). התובע העיד, כי הוא לא ראה שהתמונות אשר צילם הנתבע פורסמו אולם הוא יודע, כי כאשר חבר מצלם משהו קיים חשש לא קטן שהוא יראה את התמונות למישהו אחר (עמ' 4 ש' 12-13).
26. הנתבע העיד, כי הוא לא הפיץ את התמונות אשר צילם (עמ' 5 ש' 19). הוא העיד, כי את התמונות שהוא צילם הוא הראה רק לעורכי דינו (עמ' 7 ש' 28-29). הנתבע נשאל האם לא הראה את התמונות לאף אחד בקיבוץ והשיב, כי אולי למישהו במזכירות וכי הוא חושב שלא עשה כן (עמ' 7 ש' 28-31). בהמשך העיד, כי צילם את התמונות לכל מקרה שיגיעו לבית משפט (עמ' 10 ש' 3).
27. ברי, כי לא די בעובדה שקיים חשש לפרסום התמונות או כי הציבור יכול היה להיחשף להצגתו כנזקק ויש להוכיח, כי אכן נעשה פרסום בפועל. לא הוכח בפניי, כי הנתבע אכן הציג את תמונות אשר צולמו על ידו לאדם כלשהו. אינני מקבלת את טענת התובע לפיה עדותו של הנתבע לפיה אולי הראה את התמונה למישהו במזכירות מלמדת על פרסום התמונות. אין ממש בטענה לפיה הנתבע לא שלל טענה זו. הנתבע טען, כי הוא לא הפיץ את התמונות, הראה אותן רק לעורכי דינו ואינו חושב שהראה אותן למישהו במזכירות. טענותיו בעניין זה לא נסתרו ולא הוכח, כי התמונות הוצגו למישהו.
28. התובע טען, כי רק כאשר הוא בא לעזוב, כשעתיים לאחר שהסלסלה והשלט הונחו במקום, התבררו לו העובדות באשר לפריטים אשר הנתבע הניח במקום והתברר לו שהוא הוצג כמקבץ נדבות (ת/1 סעיפים 15-16). טענתו האמורה של התובע אינה אמינה ומהימנה בעיניי. מגרסתו של התובע עולה, כי ראה שהנתבע הניח כיסא וסלסלה וצילם אותו. לא סביר בעיניי, כי הוא לא בדק מה בדיוק הניח הנתבע במקום. מהתמונה אשר הוגשה לתיק בית המשפט ואשר תיעדה את המקרה בו עסקינן עולה, כי הכיסא, השלט והסלסלה הועמדו ממש בסמוך לתובע. טענתו לפיה רק כאשר עזב את המקום התבררו לו העובדות אינה סבירה בעיניי בלשון המעטה. אכן, מהמקום בו עמד התובע לא היה בידו לראות את השלט. עם זאת, לא סביר בעיניי, כי הוא לא בדק מה הנתבע הניח במקום. כמו כן, אין מחלוקת, כי התובע ראה שהנתבע הציב את הסלסלה. ככל שהתובע סבר, כי הצבת הסלסלה כשלעצמה אין בה בכדי להציגו כקבצן ורק הצבתה יחד עם השלט המלמד על איסוף תרומות הציגה אותו כקבצן הרי שיש בכך בכדי לתמוך בטענה, כי אם עברו במקום תיירים אשר לא הבינו מה כתוב בשלט הרי שהוא לא הוצג בפניהם כמקבץ נדבות.
29. הנתבע העיד, כי הוא היה מצפה מהתובע אשר ראה את הסלסלה שהוצבה מולו עם כסף בתוכה כאשר הוא מוצג כמי שמבקש תרומה כספית, כי יזיז את הכסא שלו או את הסלסלה. הוא הוסיף, כי הוא לא שמר על הסלסלה והתובע יכול היה לזוז אולם בחר להיעלב (עמ' 9 ש' 24-28). כאמור, לא סביר בעיניי, כי התובע לא הבחין בדברים אשר הנתבע הניח צמוד אליו. במסגרת כתב ההגנה נטען, כי היה בידי התובע לסלק את השלט והסלסלה ובכך למנוע מעצמו את המבוכה הנטענת (סעיף 50 לכתב ההגנה). טענה זו מקובלת עליי. כמו כן, יש בכך בכדי לתמוך בטענת הנתבע לפיה מדובר היה באירוע קצר שכן לא סביר, כי התובע היה ממשיך לעמוד באופן האמור במשך שעות כאשר מונחים לצידו השלט והסלסלה. בנסיבות אלו שוכנעתי, כי היה בידי התובע בנקל לזוז מהמקום כפי שעשה קודם לכן, כאשר הנתבע הציב שלטים על מנת להסתירו, או לעזוב את המקום או להזיז את הסלסלה, אולם הוא בחר להמשיך לעמוד באותה נקודה בסמוך לכיסא והסלסלה כאשר הוא מודע היטב להם.
30. אציין עוד, כי במסגרת תובענה אשר התנהלה בין התובע לקיבוץ ניתן פסק דין במסגרתו נאסר על התובע להיכנס למקרקעי הקיבוץ לצורך הקמת הפגנה או מחאה. אין מחלוקת, כי פסק הדין ניתן לאחר המקרים נשוא התובענה. עם זאת, אין בעובדה שבמועדים הרלוונטיים טרם ניתן פסק הדין האמור בכדי לסייע לתובע. במסגרת פסק הדין נקבע, כי התובע הפגין בשטחים המצויים בחזקת הקיבוץ תוך שהוא מפריע לחברי הקיבוץ ואורחיו. קביעות אלו היו שרירות וקיימות כבר בעת שאירעו האירועים נשוא התובענה אף שטרם ניתן להן תוקף נוסף באמצעות פסק הדין האמור. אין להתעלם מהרקע לאירועים נשוא התובענה ולכך שהן הקיבוץ והן הנתבע כבעל תפקיד בקיבוץ, ניסו לנקוט בכל האמצעים על מנת להרחיק את התובע משטח הקיבוץ לאחר שמצאו, כי הוא פוגע בחברי הקיבוץ וכן באינטרסים הכלכליים של הקיבוץ. מצאתי, כי אף בכך יש בכדי לתמוך בעמדתי באשר לדחיית התובענה.
31. לבסוף אציין, כי במסגרת סיכומיו העלה בא כוח הנתבע טענות אשר לא הועלו במסגרת כתב ההגנה וביניהן טענה לעניין מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה וכן טענות לפי סעיפים 65 ו- 68 לפקודת הנזיקין לגבי התנהגותו של התובע שהיא זו שהביאה לידי האשם ולפי סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע. בנסיבות אלו, לא מצאתי להתייחס לטענות אלו שאף אם מהוות טענות הגנה לפי חוק איסור לשון הרע, אזי מדובר בהרחבת חזית.
32. כאמור לעיל, מצאתי כי לא עלה בידי התובע להוכיח טענתו באשר לפרסום לשון הרע נגדו על ידי הנתבע. בנסיבות אלו, אינני נדרשת לטענות הנתבע באשר להגנות העומדות לו בהתאם לסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.
33. הנה כי כן, לא עלה בידי התובע להוכיח את תביעתו. התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח, כי הנתבע פרסם לשון הרע נגדו במסגרת האירועים נשוא התובענה.
34. בנסיבות אלו, התביעה נדחית.
35. אני מחייבת את התובע בהוצאות הנתבע ושכר טירחת עו"ד בסך 15,000 ₪. הסכום האמור ישולם בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק דין זה, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא לצדדים.

ניתן היום, כ"ג ניסן תשע"ה, 12 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.