בפני תביעתו של התובע, בגין נזקים והפסדים שונים, שנגרמו לו, לטענתו, בשל תאונת דרכים שהתרחשה ביום 22/4/2007, עת מכונית בה נהגה הנתבעת מס' 1, שהייתה בבעלות הנתבעת
מס' 2, פגעה במכוניתו בעת שחנתה בסמוך לביתו אשר ביישוב עומר.

כאן המקום לציין כי בגין האירוע הנטען הוגש כנגד התובע כתב אישום בת"ד 1496/07 (תעבורה ב"ש) ממנו זוכה התובע בסופו של יום מחמת הספק.

עוד יש לציין כי התובע שופה על נזקים ישירים שנגרמו לרכבו, בעת התאונה, בתשלום בסך של 12,412 ₪ ששילמה ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ – המבטחת של רכב הנתבעות.

הנזקים וההפסדים להם טוען התובע הם אלה:

8,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד אשר ייצג את התובע במשפט הפלילי אשר נוהל כנגדו, ממנו זוכה בסופו של יום;

400 ₪ אשר נוכו על ידי חברת הביטוח כלל משכ"ט השמאי ששכר התובע;

1,750 ₪ בגין הפסד ימי עבודה;

4,000 ₪ בגין הפרש נטען בין מחיר הרכב ביום התאונה ובין מחירו כיום.

הנתבעת טענה בכתב הגנתה כי הנזקים אותם דורש התובע בתביעתו לא נגרמו על ידי הנתבעת. הנתבעת הוסיפה כי שולם לתובע שכ"ט שמאי בסך של 600 ₪ שהינו ראוי והוגן בנסיבות העניין.

עוד טענה הנתבעת כי שולם לתובע פיצוי בגין ראש הנזק "אובדן גמור", בהתאם לחוות דעת השמאי מטעמו, על פי ערך הרכב נכון ליום התאונה בקיזוז השרידים, בסך של 11,812 ₪.

ביום 4/6/2013 התייצבו הצדדים בפני והעידו תחת אזהרה.

לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ועיינתי בכתבי בי-הדין ובמוצגים, וכן בסיכומי טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות.

אומנם, בית המשפט לתביעות קטנות רשאי לקבל ראיה שאינה קבילה, ואינו כבול בסדרי הדין (סע' 62 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984), ואולם, נשמר הכלל לפיו "המוציא מחברו עליו הראייה" ועל תובע המבקש להוציא מחברו, להוכיח ברמת ההוכחה הדרושה במשפט אזרחי את כל יסודות תביעתו.

לא עלה בידי התובע להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין מעשה או מחדל רשלני כלשהו של הנתבעות ובין החלטתה של התביעה הפלילית במדינת ישראל להעמידו לדין פלילי.

טענתו המשתמעת של התובע כאילו שיקרה הנתבעת מס' 1 בעדותה (כלשונו: "מישהו הדריך אותה מה לומר") היא טענה חמורה שלא עלה בידו להוכיחה כלל.

התובע לא צירף לכתב תביעתו או בעת הדיון את חומר החקירה בתיק הפלילי ובכללו את עדויותיה של הנתבעת מס' 1; לא צירף את פרוטוקולי הדיון בתיק הפלילי; לא הציג קביעה מפורשת של בית המשפט כי הנתבעת מס' 1 שיקרה בעדותה (ברי כי האמירה, בפסק דין מזכה מחמת הספק, כי העדר סימני בלימה מעמיד בספק את גירסתה אינה יכולה לשמש ראייה במשפט אזרחי כי שיקרה בעדותה – וראה לעניין זה י' קדמי, על הראיות, חלק שלישי, מהדורת 1999, עמ' 1150); ואף לא הראה כי עדותה היא שגרמה להגשת כתב האישום כנגדו.

לא למותר לציין כי לתביעה הפלילית במדינת ישראל שיקול דעת עצמאי ומוטלת עליה החובה והאחריות לבחון את הראיות לפני הגשת כתב האישום.

בבג"ץ 4736/98 מעריב נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נד(1) 659 קבע כב' השופט מ' חשין כי:

"האחריות בנושא הגשתו – או אי הגשתו – של כתב אישום, על שכמן של רשויות התביעה נופלת היא; על שכמן ועל שכמן בלבד; והנושא באחריות מחזיק אף בסמכות, אלא אם חרג ביתר מסמכותו....

"בידיה של התביעה כוח אדיר ושיקול דעת רחב-מני-רחב להגשת אישומים לבית המשפט." (ההדגשות שלי – י.ב.).

שיקול דעת עצמאי זה מנתק, בד"כ, את הקשר הסיבתי בין מעשה או מחדל רשלני של עד (שממילא לא הוכח כלל בענייננו) ובין נזקיו של נאשם – אלא אם מעשיו של העד היו בזדון או תוך ביצוע תרמית מכוונת (כגון עדות שקר).

בע"א 292/64 משה כהן נ' ירמיהו אשד, פ"ד יט (1) 414, 416 נפסק כהאי לישנא: 
" טענת תרמית או מעילה היא טענה רצינית בעלת גוון הפוגעת בשמו הטוב של האדם שנגדו היא מכוונת. לפיכך, טבעי הדבר, שבית המשפט הנתקל בטענה כזאת ידרוש מידת הוכחה יותר גדולה וודאית מאשר בסוגי משפטים אחרים בעלי אופי פחות חמור ....  
את התרמית יש להוכיח על כל חלקיה ופרטיה, על כל תגיה ודקדוקיה, ובדרגת שכנוע מן הגבוהות ביותר הידועות במשפט האזרחי. היה זה אפוא מחובתו של המערער להוכיח לגבי כל ענין וענין ולגבי כל סכום וסכום שהמשיב אמנם זייף חתימות, או עשה רישומים כוזבים, או השמיט הכנסות, או ניפח הוצאות וכו'....". (ההדגשה שלי - י.ב.).

כאמור לעיל, התובע לא עמד בנטל להוכיח טענה מעין זו כלפי הנתבעת מס' 1.

לפיכך, אני דוחה את תביעתו של התובע בכל הקשור בנזקים שנגרמו לו בשל ההליך הפלילי – קרי – שכ"ט עורך דינו והפסד ימי עבודה.

מעבר לצריך, ייאמר כי את ראש הנזק של הפסד ימי העבודה ממילא לא טרח התובע להוכיח כלל שכן לא הציג תלושי שכר מהתקופה הרלוונטית; ולא צירף אסמכתאות כלשהן בנוגע לגובה שכרו בתקופה המדובר ולהפסד הנטען.

לעניין ההפרש של 400 ₪ בין שכ"ט השמאי בו נשא התובע בפועל ובין השיפוי ששולם לו על ידי חברת הביטוח של הנתבעות, סבורני כי הדין עם הנתבעות.

נפסק לא אחת כי סכום שכ"ט שמאי צריך לעמוד במבחנים של סבירות ולקיים יחס מידתי בינו ובין סכום הנזק הנטען בחוות הדעת.

כך למשל נקבע: ""בע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762 (1982) ציין כב' השופט אהרן ברק (כתוארו אז), כי "מקום שהפיצוי מתבטא בתשלום בגין הוצאות, שהוצאו על-ידי הניזוק... הרי הוצאות אלה צריכות להיות נחוצות באופן סביר לשם החזרת המצב לקדמותו, וגובהן של הוצאות אלה צריך להיות סביר. בקביעת נחיצותן של ההוצאות מתמזגים דיני הערכת הנזק עם כללי הסיבתיות, שכן הוצאה לא נחוצה היא הוצאה, שלא הוסבה על-ידי מעשה הנזק. בקביעת סבירותה של ההוצאה מתמזגת הערכת הנזק עם העיקרון, כי על הניזוק מוטל הנטל להוכיח את נזקו" (שם, בעמ' 777). במקרה דנן, גובה שכר הטרחה שתשלומו נדרש על-ידי התובע עולה על סכומים שהוכרו בפסיקה כמשקפים שכר טרחה סביר להכנת חוות דעת בתחום שמאות הרכב (ראו, למשל, ת"ק (פתח-תקווה) 2274/05 בן אשר נ' שומרה חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2005(4) 20555 (583 ₪)). יתרה מכך, גובה שכר טרחת השמאי שנדרש על-ידי התובע (924 ₪) עומד על כ-12% מסך הנזק הישיר שנגרם לרכבו של התובע על-פי חוות הדעת (7,602 ₪). "אמנם גובה שכר טרחת שמאי אינו צריך להיגזר באופן בלעדי, או אף בהכרח, משיעור הנזק הכולל, אך ברי כי כאשר עלות אומדן הנזק אינה פרופורציונאלית לנזק שנגרם, הליך האומדן עצמו הופך להיות מעין גורם-נזק עצמאי, שיש בו כדי להגדיל את סך הנזק הנגרם לחברה בגין אירוע העוולה" (ראו תא"מ (שלום הרצליה) 2404/05 חיימוב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2008(4) 20814, פסקה 16"
(מתוך תק 11306/09 (שלום רמלה) דוד אוחנה נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (רמלה), פורסם במאגרים – ההדגשות שלי – י.ב.).

עוד נקבע כי "כדי להצדיק שכ"ט חריג, יש להביא נימוקים מיוחדים, ואין די בעובדה שהתובע טוען ששילם את הסכום הזה, כשלעצמה די כדי לחייב בתשלום מלוא הסכום. לעיתים, שכה"ט החריג הינו בגין פעולות חריגות שנאלץ לבצע השמאי או בדיקות חוזרות ונשנות. במקרה זה, מתוך עיון בחוות דעת של השמאי, כאמור בעמ' 1 לחווה"ד, נבדק הרכב פעם אחת ביום 27/1/06, בדיקה שגרתית. על כן, שכה"ט ששילמה חברת הביטוח, שגם הוא גבוה מהמקובל, די בו.".
(מתוך תק 1230/06 (שלום עפולה) בן ישי שמעון נ' מנורה חב' לביטוח בע"מ, פורסם במאגרים – ההדגשה שלי – י.ב.).

בענייננו, השמאי מטעם התובע בדק את רכבו של התובע פעם אחת בלבד. כמו כן, ניכר כי חלק נכבד מחוות דעתו נועד להתמודדות עם התיק הפלילי ולא לשם הוכחת הנזקים.

לפיכך, הסכום של 600 ₪ ששולם לתובע על ידי חברת הביטוח הינו סביר וראוי בנסיבות העניין.

לגבי הטענה לסך של 4,000₪ בגין הפרש נטען בין מחיר הרכב ביום התאונה ובין מחירו כיום, אודה כי לא ירדתי לסוף דעתו של התובע בעניין ראש נזק נטען זה.

חברת הביטוח שילמה לתובע את הסכום שציין המומחה מטעמו בחוות דעתו, כשוויו של הרכב בניכוי השרידים.

הטענה כי, בשל חלוף הזמן, מעת התאונה ועד לתשלום, עלה ערכו של רכב דומה באופן ניכר, לא הוכחה על ידי התובע (שלא הציג מחירונים או חוות דעת מומחה בעניין זה) והיא אף כפופה לעקרון הקטנת הנזק.

בנוגע לחובת הקטנת הנזק בנזיקין נפסקו הדברים הבאים: 
""הלכה פסוקה היא, כי על הניזוק מוטל הנטל - נטל ולא חובה (ראה ג' טדסקי, "הנטל ובעיית האונס והסיכול" משפטים טז (תשמ"ו-מ"ז) 335) - להפחית הנזק שעוולת המזיק גרמה לו. נטל זה נקבע במפורש בחקיקה באשר לפיצוי בגין הפרת חוזה (סעיף 14(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970). חרף היעדרה של הוראה מפורשת בעניין זה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הלכה פסוקה היא, כי נטל דומה קיים גם בדיני הנזיקין (ראה ע"א 592/66 [3]; ע"א 320/87 [4]). הבסיס האנאליטי לנטל זה אינו נקי מספקות.... 
נטל ההוכחה בעניין הקטנת הנזק מוטל על המזיק-הנתבע. הוא מבקש להפחית מהשיעור הרגיל של הפיצוי המוטל עליו, ועל-כן עליו העול לשכנע, כי הניזוק-התובע לא עשה להפחתת נזקו (ראה ‎DAMAGES (LONDON, 15TH ED., 1988) 172 
H. MCGREGOR, ON). מה תוכנו של נטל זה? הגישה המקובלת הינה כי הקטנת הנזק כוללת בחובה אמת-מידה אובייקטיבית. על הניזוק לנקוט, להקטנת נזקו, כל אותם אמצעים שאדם סביר היה נוקט בנסיבות העניין....". 
.... 
אכן, המטען הנורמאטיבי של הנטל להקטנת הנזק צריך להיות נמוך מזה של החובה לנהוג זהירות. מכאן גישתו של בית המשפט, לפיה "איננו סבורים כי הניזק חייב לצאת מגדרו בנסותו למלא את החובה המוטלת עליו להקטין את נזקו" (השופט עציוני בע"א 531/71 [8], בעמ' 118), ומכאן התפיסה, כי "סבירות האמצעים, שעל הנפגע לנקוט, להקטנת הנזק, נבחנת באמות מידה ליברליות, משום היות המזיק האחראי לסיטואציה שאליה נקלע הנפגע בעטיה של עוולתו" (קציר, בספרו הנ"ל, בעמ' 602).". 
(מתוך ערעור אזרחי מס' 252/86 יצחק גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פורסם בפדאו"ר – גוגל – ההדגשות שלי – י.ב.).

ברי כי היה על התובע להקטין את נזקו באמצעים סבירים, כגון רכישת רכב חלופי בסמוך למועד התאונה, ולו באמצעות מימון ביניים, שאז, את עלותו, שוודאי הייתה נמוכה בהרבה מסך של
4,000 ₪ (שהם כמעט 40% מהפיצוי בגין נזקיו הישירים) יכול היה לתבוע מן הנתבעות.

טענתו של התובע, שהועלתה בעל-פה בדיון, כי לא יכל לעשות כן, לא הוכחה על ידו.

כמו כן, טענתו של התובע כי המתין 5 שנים מיום התאונה ועד לקבלת התשלום מאת חברת הביטוח, לפני שרכש רכב חלופי לרכבו, היא טענה בלתי סבירה, וממילא לא הוכחה על ידו.

התובע לא הציג את רישיון הרכב שרכש, לכאורה, חלף הרכב שנפגע בתאונה, בחלוף הזמן האמור; לא ציין את מועד רכישתו ואת עלותו; ולא הראה כי נגרם לו הנזק הנטען על ידו.

אמנם, תיתכן הטענה כי היה על חברת הביטוח לשלם לתובע את שוויו של הרכב בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ברם, לא זו הטענה שהעלה התובע בכתב תביעתו.

לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית.

בכלל נסיבות העניין – איני עושה צו להוצאות.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע – בתוך 15 ימים מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ח סיון תשע"ג, 06 יוני 2013, בהעדר הצדדים.