1. לפני תביעה קטנה אשר נוסחה בזו הלשון:

"הנתבעת חתמה על הסכם שכירות ביום 11-7-12 (מצ"ב העתק מהסכם זה) ועד רגע כתיבת הכתב תביעה לא שילמה לי את דמי הטירחה בסך 2000 ₪ + 800 ₪ הוצאות שונות : כגון הזמן שהייתי צריך לשמור על הדירה עד כניסתה של הנתבעת אליה."

1. לכתב התביעה לא צורף ההסכם הנטען.
2. בדיון שקיימתי לראשונה ביום 17.3.2013 טען התובע לראשונה כי עיסוקו מתווך וכי השכר אשר נתבע על ידו הינו בגין עסקת תיווך במקרקעין בעתיה שכרה התובעת דירה הנמצאת ברחוב הלל 56 חיפה (להלן: "הדירה").
3. הנתבעת בכתב הגנתה טענה כי לא היה כל הסכם בכתב בינה לבין התובע לגבי סכום התיווך ולא סוכמה תמורה כלשהי. כל שסוכם הוא שהנתבעת תשלם לו סכום סימלי לאחר שהתובע יסדר את הליקויים בדירה אך מאחר ולא עמד בהבטחתו נאלצה לבצע את התיקונים באופן עצמאי.
4. הנתבעת בעדותה לפני טענה כי הגיעה לדירה באמצעות מישהו שמסר לה את מספר הטלפון או מתוך שלט שהיה תלוי על הדירה לפיו הדירה להשכרה, אך אינה זוכרת בוודאות כיצד הגיעה לדירה. עדות זו מתיישבת עם עדות עדת התביעה גב' טניה קגן שעב דה עם התובעת ומסרה לה כי יש דירה להשכרה בסמיכות לביתה.
5. לאחר שהתקשרה לטלפו שהופיע בשלט ענה התובע, הראה לה את הדירה וקישר בינה לבין בעלת הדירה. הנתבעת נפגשה עם בעלת הדירה בנוכחות התובע. בכל אותה עת הנתבעת לא ידעה כי התובע הוא מתווך וכששאלה אותו מה תפקידך ומדוע הוא בפגישה אמר לה תעזבי והם יסתדרו בהמשך.
6. הנתבעת טוענת כי לא חתמה על הסכם תיווך. מאידך התובע טוען כי החתים את הנתבעת על הסכם תיווך אך טען במהלך הישיבה הראשונה כי הסכם התיווך נגנב מביתו על ידי הנתבעת.
7. עוד הוסיפה הנתבעת וטענה במהלך עדותה כי התובע הזמין אותה כעשר פעמים לביתו ואף הזמינה לבית קפה אך שסירבה לניסיונות החיזור של התובע "התחיל כל הבלאגן" (עמ' 2 ש' 7 – 9). עוד הוסיפה הנתבעת כי התובע החל לאיים עליה.
8. התובע מכחיש כי היה ניסיון מצידו לחזר אחרי הנתבעת.
9. סעיף 9 (א) לחוק המתווכים במקרקעין, התשנ"ו – 1996 קובע:

"מתווך במקרקעין לא יהא זכאי לדמי תיווך, אלא אם כן חתם הלקוח על הזמנה בכתב לביצוע פעולות תיווך במקרקעין..."

1. אינני מאמין לגרסת התובע לפיה הוא החתים את הנתבעת על הסכם תיווך ואני נוטה לקבל את גרסת הנתבעת לפיה היחסים בינו לבין הנתבעת חרגו מהמסגרת הפורמאלית בין מתווך ללקוחו זאת מבלי לקבוע מסמרות בשאלה האם התובע חיזר אחרי הנתבעת אם לאו .
2. התנהלותו של התובע הייתה תמוהה ביותר. התובע ללא סיבה נראית לעין הסכים לשמור בעבור הנתבעת את הדירה ולא להשכירה במשך חודשיים על מנת שזו תשכירה בעצמה. עוד התובע חתם כערב באופן אישי על התחייבויות הנתבעת בהסכם השכירות. התנהלות כזו אינה מקובלת ביחסים בין מתווך ללקוח כאשר מדובר באנשים זרים שאין כל הכרות מוקדמת.
3. עוד תמוהה בעיני העובדה כי הנתבעת הייתה בדירת התובע כעשר פעמים כפי שאף העד מר זכריה מטעמו מאשר. אינני רואה איזה סיבה ישנה שלקוח יגיע לבית מתווך לצורך קידום נושא התיווך ולא בעניינים אישיים.
4. אינני נותן אימון בעדות התובע אשר האשים את הנתבעת כי גנבה באחת ההזדמנויות את הסכם התיווך מביתו. כשנשאל התובע על ידי במסגרת סיכומיו האם הגיש תלונה במשטרה אודות גניבת ההסכם השיב בשלילה מאחר והוא גילה כי ההסכם נגנב רק לאחר שעיין בכתב ההגנה. אולם כתב ההגנה הוגש ביום 10.3.2013 כאשר התובע התייצב לדיון הראשון וטען כי לא קיבל העתק מכתב ההגנה. עוד ביקש בסוף הדיון הראשון לדחות את הישיבה על מנת שיעיין בכתב ההגנה. יחד עם זאת, התובע ידע לספר במהלך עדותו בישיבה הראשונה, בטרם עיין בכתב ההגנה, כי ההסכם נגנב. ברי כי מדובר בסתירה אשר לא מותירה בידי אלא לקבוע כי התובע אינו דובר אמת כאשר הוא טוען שהחתים את הנתבעת על הסכם תיווך וכי זה נגנב מביתו.
5. עדות זו אף תמוהה מסיבה נוספת. התובע כמתווך יודע את הוראות החוק ויודע כי חובה עליו לצרף הסכם תיווך על מנת לזכות בדמי תיווך. התובע לא מצא לנכון בכתב תביעתו כבר לעלות את הטענה לפיה הוא החתים את הנתבעת על הסכם תיווך וכי הנתבעת גנבה את הסכם התיווך מביתו. מכך אני מסיק כי הסכם תיווך מעולם לא נחתם ואף לא נגנב.
6. אינני אף נותן אימון בעדות עד התביעה מר זכריה. מדובר בעד אינטרסנט חברו הטוב של התובע אשר נפגש עמו מדי יום ביומו וטען בעדותו כי היה נוכח בכל הפגישות שהיו בין התובע לנתבעת. כשנשאל עד זה איפה הסכם התיווך הוא אמר שאינו יודע. עוד הוסיף עד זה התובע סיפר לו שהחתים את הנתבעת על הסכם תיווך. אולם עדות זו אינה אמינה מאחר ועד זה טען כי היה נוכח בכל הפגישות בין התובע לנתבעת. בנוסף עד זה, אשר טען כי היה מעורב בכל צעד ושעל, לא העיד כלל כי התובע סיפר לו שההסכם נגנב על ידי הנתבעת.
7. כשנשאל עד זה האם דובר שהתובע יעשה טובה לנתבעת השיב בתחילה "מה פתאום". אולם כשנשאל שוב האם אינו סבור שלשמור דירה לחודשיים בעבור מישהו נחשב לטובה השיב "מסכים אתך באלף אחוז". מסיבות אלו המדובר בעד לא אמין.
8. לאור זאת אני קובע כי הנתבעת לא חתמה על הסכם תיווך. לא הוסבר לה כי התובע אמור בסופו של תהליך לגבות דמי תווך ומסיבה זו דין התביעה להידחות.
9. למעלה מהצורך לא שוכנעתי כי התובע היה הגורם היעיל לקיום עסקת השכירות. ההלכה הפסוקה קבעה :

"דרישת ההלכה הפסוקה היא, כאמור, כי פעולת המתווך תהא הגורם היעיל להתקשרות החוזית. המבחן הוא מבחן של סיבתיות. אין המתווך יוצא ידי חובתו בעצם הוכחת הסיבתיות העובדתיות. אין די בכך שהמתווך הוא גורם מסוים בשרשרת הסיבתיות, בבחינת סיבה-בלעדיה-אין. הדרישה היא לגורם שהוא היעיל. .."

ובהמשך נאמר:

"... עצם העובדה שהמתווך הציג לפני לקוחו נכס, אין פירושו של דבר שכל עיסקה בנוגע לאותו נכס תזכה את המתווך לעולם בדמי תיווך."

ראה: ע"א 2114/91 מוסקוביץ נ. מנהלת עיזבון המנוח טוביה ביר ז"ל, פ"ד מח(3) 116.

1. התובע לא הוכיח מדוע הוא היה הגורם היעיל לקיום אותה עסקה. הוכח לפני כי הנתבעת ידעה אודות הדירה מחברתה לעובדה שגרה בקרבת מקום וראתה את השלט שהיה על הדירה ומספר את פרטי ההתקשרות שהופיעו על השלט. התובע לא טען והבהיר איזה חלק היה לו בהשתכללות העסקה ולכן לא הוכיח כי היה הגורם היעיל לכריתת ההסכם.
2. סוף דבר אני דוחה את התביעה. אני מחייב את התובע בהוצאות הנתבעת בסך של 800 ₪.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, כ"ג ניסן תשע"ג, 03 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.