1.לבפני בקשת הנתבעים לסילוק התביעה על הסף מחמת חוסר סמכות מקומית, לחילופין העברת הדיון לבית המשפט המוסמך, בית משפט השלום בקריית שמונה, ולחלופי חילופין, שינוי שעת הדיון.

2.התובעת הגישה תביעה בסדר דין מהיר, בה מציינת בסעיף 10 לכתב התביעה כי לבימ"ש זה סמכות לדון בתביעה לנוכח תניית שיפוט יחודי שנקבעה בסעיף 23 להסכם השכירות שנערך בין הצדדים.

3.הנתבעים טוענים בסעיף 6 לכתב ההגנה שהוגש מטעמם, כי בימ"ש זה נעדר סמכות מקומית, ממספר טעמים: א. לנוכח הוראת תקנה 3(א1) לתקסד"א, שכן לתובעת מספר סניפים, לרבות בצפון הארץ, באזור מגורי או עסקי הנתבעים. ב. חוזה ההתקשרות (נספח 2 לכתב התביעה), הינו חוזה אחיד הכולל תניית שיפוט (ס' 23 לחוזה) , אשר ע"פ ס' 4(9) לחוק חוזים אחידים הינה תנאי מקפח בחוזה אחיד, אשר התובעת לא הרימה נטל להראות כי אינו מקפח בנסיבות העניין. ג. אי העברת הדיון יקנה לתובעת יתרון בלתי הוגן, הפוגע מהותית בזכות להתדיינות שיפוטית ו/או מרתיעה את הנתבעים מפני עמידה על זכויותיהם המשפטיות.

ב"כ הצדדים הגישו תגובות לבקשה, כאשר ב"כ התובעת מתנגד לבקשה.

דיון :

4.לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובות ב"כ הצדדים וכתבי הטענות, אני סבור כי דין הבקשה להידחות.

5. הצדדים אינם חלוקים כי בסעיף 23 להסכם השכירות שנחתם בין הצדדים (נספח 2 לכתב התביעה) כלולה תניית שיפוט ייחודית לבית משפט השלום בתל אביב.

6.מקום שביהמ"ש דן במקרים שהוכח בהם קיומה של תניית סמכות שיפוטית מקומית ייחודית מוסכמת, נפסק כי תניה זו גוברת על שיקולי הנוחות. רק שיקולים בעלי משקל מכריע יניאו את ביהמ"ש מלכבד תניית השיפוט (ראה בש"א 14/99 ועקנין נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, תק-על 99(1) 1560 (1999)).

7.בענייננו, מעיון בחוזה ההתקשרות שצורף לתביעה וטענות הצדדים, נראה כי מדובר בשלד של הסכם שנוסח ע"י צד אחד בלבד, שאינו תוצאה של משא ומתן בין הצדדים, ואשר תנאיו מיועדים להתקשרות עם לקוחות בלתי מסוימים של התובעת, אשר מספרם וזהותם אינו ידוע מראש.

לפיכך, מדובר בחוזה אחיד.

8. אשר לשאלה האם תניית השיפוט בסעיף 23 לחוזה, מהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד, אשר יש להורות על ביטולה, אזי שע"פ סעיף 4(9) לחוק החוזים האחידים, שנקבעה בתיקון משנת 2004, יוצרת חזקה כי תניית שיפוט הסותרת את כללי הסמכות המקומית מקימה את חזקת הקיפוח, אלא שחזקה זו ניתנת לסתירה על ידי מבחן ההרתעה בפני מימוש הזכות, בשים לב לתנאי החוזה ויתר נסיבות העניין.

ברע"א 188/02 מפעל הפיס נ' כהן פ"ד נז(4) 473 בוחן כבוד השופט ריבלין את הסוגיה מתי אם בכלל תחשב תניית שיפוט המתנה על סמכותו המקומית של בית המשפט לתניה מקפחת בחוזה. באותו פסק דין דחה בית המשפט העליון את מבחן הנוחיות כמבחן עיקרי והציב את מבחן מימוש זכויות כמבחן קיפוח ראשי, ואפנה לאמור בפסק הדין:

"המטרה הרלוונטית לענייננו, היא כאמור קידום נוחות הדיון. ההנחה היא כי עדיף לקיים את הדיון בבית המשפט שלו הזיקות הגיאוגרפיות הרבות ביותר לסכסוך נשוא התביעה, שכן אז ייקל על הבאת העדים והראיות בפני בית המשפט, ותקודם נוחות הצדדים בניהול הדיון. ואכן, מקובלת העמדה לפיה הסמכות המקומית נקבעה בתקנות כדי לשרת את נוחיות הנתבע, שלא ייאלץ להתדיין הרחק ממקום מושבו (ושאר המקומות שיש להם נגיעה בעניין) (י' זוסמן סדר הדין האזרחי (בעריכת ש' לוין, מהדורה שביעית, 1995) כיום, רבים המפקפקים בעצם תועלתה של הסמכות המקומית ככלי לקידום הנוחיות. מדינת ישראל היא מדינה קטנה בשטחה. המרחקים הקצרים בין הערים השונות במדינה, ויהיו אלו אף המרוחקות ביותר זו מזו, אינם גדולים. בהתחשב באמצעי התחבורה הזמינים לאדם בעידן בו אנו חיים, יקשה לקבל את ההנחה כאילו קיום הדיון בבית משפט המצוי במחוז מסויים, ולא אחר, חיוני להבטחת נוחות הצדדים. לפיכך, נדמה לעיתים כי העלויות המושקעות בהתדיינות בנושאי הסמכות המקומית ובהעברתו של תיק מטיפולו של בית משפט שהחל לדון בו אל משנהו שבמחוז שיפוט אחר, נעדרות הצדקה מהותית. כזו היא דעתו של הד"ר ש' לוין, הרואה בטיעונים בדבר הסמכות המקומית את "אחת הדוגמאות הבולטות למקרים שבהם עשוי להתבזבז לשווא זמן שיפוטי יקר" (ש' לוין מהות הפרוצדורה האזרחית- מבוא ועקרונות יסוד (תשנ"ט) 96)....

כבר נקבע, מפי הנשיא (אז השופט) א' ברק, בע"א 294/91 חברת קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ' קסטנבאום, פ"ד מו(527 ,464 (2, כי בדיבור "תנאי מקפח" הכוונה היא ל"התנהגות בלתי הוגנת בחברה הישראלית בזמן נתון". ובזמן נתון זה, יקשה לראות בחיובם של בעלי דין להתדיין בבית משפט שבמחוז מסויים, משום "התנהגות בלתי הוגנת בחברה הישראלית". אין לפיכך לקבל את גישת בית המשפט קמא לפיה על המבחן אשר יש להפעילו עת עומדים על סבירותה של תניית שיפוט, להיות מבחן גמיש - התלוי בתחושתם הסובייקטיבית של המשיבים. ממילא אין לאמץ את מבחנו של בית המשפט המחוזי, את מבחן "אי ההכבדה". יתרה מכך, אפילו הייתי מקבל ומפעיל מבחן זה, מסופק אני אם הייתי רואה בתנייה שבפנינו תנייה בלתי סבירה, שיש בה משום הכבדה. באותה מידה אין לאמץ גם את המבחן האחר אותו הזכיר בית המשפט קמא, לאמור, מבחן מידת ההתנייה על החלופות שבתקנה 3 לתקנות. לפי מבחן זה תנייה בלתי סבירה היא תנייה שמגבילה את זכות התביעה של הלקוח למחוז שיפוט אחד בלבד מבין כמה חלופות שעומדות היו לו, מכוח התקנות, אלמלא התנייה (ו' לוסטהויז וט' שפניץ חוזים אחדים (תשנ"ד) 101-100). מבחן זה המייחס חשיבות מופלגת לזיקות שבחוק, אינו יכול לשמש מבחן מכריע, כי אם יש לראות בו אחת מאמות המידה הצריכות בחינה. משנפלו המבחנים הללו, שב ועולה המבחן אותו דחה בית המשפט קמא, הוא מבחן ההרתעה מפני מימוש זכויות. מבחן זה הוצע על ידי כבוד נשיא בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כתוארו אז) י' טירקל, בבר"ע (ב"ש) 16/90 דרעד נ' יהודית, פ"מ תשן (3) 133. מבחן זה אינו מסתפק בפגיעה בנוחות, שהיא, כפי שכבר בואר, בבחינת שיקול משני, על מנת לפסול תנייה; הוא מחייב פגיעה מהותית בזכות להתדיינות משפטית. החלת מבחן זה בענייננו, מביאה למסקנה בלתי נמנעת כי התנייה שבהסכם שבין המבקש לבין המשיבים, אינה בלתי סבירה, שהרי לא נאמר, בשום פנים, כי הנסיעה מבאר-שבע לתל-אביב תרתיע בעל דין ממימוש זכויותיו. למותר לציין, כי לא הובאו כל ראיות לקיומה של הרתעה כזו בפועל. נהפוך הוא, המשיבים עצמם, כך נראה, בחרו להיות מיוצגים דווקא על ידי עורכי דין שמקום מושבם בתל-אביב. ככלל, קשה ברגיל להעלות על הדעת מצב בו מקום התדיינות כלשהו בישראל ירתיע אדם מפני הגשת תביעה, ואולם אין לפסול מראש את האפשרות שאכן עשוי להתקיים מצב שכזה במקרים חריגים".

9. בין הצדדים במקרה זה הייתה הסכמה מוקדמת, שכללה בין היתר הסכמה לגבי מקום השיפוט. הנתבעים אינם טוענים כנגד תוקף חתימתם.

ע"פ האמור בבקשה, ההסכם נשלח לנתבעים במייל, הם חתמו עליו בקריית שמונה, מבלי שהופעלה עליהם כל כפייה ומתוך שיקול דעת מבלי שהלינו טרם חתימתם על תניית השיפוט היחודי.

10.מעיון בבקשת הנתבעים ותגובתם לתגובת ב"כ התובעת, לא מצאתי טענה מפורטת בדבר קשיים כלשהם העשויים להרתיע את הנתבעים ממימוש זכותם בבימ"ש המוסמך בתל אביב, ואין די בהעלאת טענה סתמית בעניין זה.

11. אשר לטעמי נוחות הדיון, הרי שהמגמה הכללית היא גם לאחר התיקון בחוק, חל פיחות במעמד הסמכות המקומית ככלי לקדם את נוחות בעלי הדין.

12. במקרה זה, כפי שפורט לעיל, אני סבור כי התובעת עמדה בנטל להראות כי התנייה אינה מקפחת, ולא נמצאו טעמים כבדי משקל המצדיקים חריגה מהמוסכם בתניית השיפוט.

13. לפיכך, הבקשה לסילוק התביעה על הסף ו/או העברת הדיון מחמת חוסר סמכות מקומית נדחות.

אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 1,000 ₪ בצירוף מע"מ ללא קשר להליך העיקרי.

14. אני מורה על שינוי שעת הדיון ודחייתו ליום 28.1.13 לשעה 10:00.

המזכירות תשלח החלטה זו לב"כ הצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה

ניתנה היום, ז' טבת תשע"ג, 20 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.