עסקינן בתביעה בגין נזקי גוף לפי פקודת הנזיקין בשל נפילה במתחם תחנת דלק.

נתוני רקע ועיקר טענות הצדדים:

התובע יליד 31/3/70, בן 37 במועד התאונה וכיום בן 43, נשוי ואב ל-8 ילדים.

עפ"י הנטען בכתב התביעה ובתצהיר עדותו הראשית של התובע, ביום 21/3/07 הגיע התובע עם רכבו לתחנת הדלק של הנתבעת 1 כדי לתדלק את רכבו. לאחר שהתובע החנה את רכבו ליד משאבת הדלק הקדמית מצד ימין הוא ירד מהרכב, בקש מהמתדלק לתדלק את הרכב ואילו הוא עצמו ניגש לכיוון 'הקולר' שתה מים ומילא את הבקבוק שהיה ברשותו. תוך כדי חזרתו לרכב החליק התובע על כתם שמן שהיה במקום ובסמוך לרכב, נתקל בצינור הדלק שלפניו ונפל על זווית של הבטונדה שליד המשאבה.

לטענת הנתבעות, התובע נפגע בנסיבות העונות על הגדרת התאונה כתאונת דרכים, לפיכך ומכוח ייחוד העילה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן – "חוק הפלת"ד") יש להורות על דחיית התביעה אשר הוגשה לפי פקודת הנזיקין (נוסח חדש). לחילופין, יש להורות על דחיית התביעה משום שהתובע נפגע בצינור הדלק בסמוך לרכבו, מאחר והסתכל לכיוון אחר – לכיוון שעון הדלק - ולא בשל נסיבות המקימות אחריות בנזיקין לפתחה של הנתבעת.

הנתבעות הוסיפו וטענו, כי התובע ידע כי לרכב לא היה ביטוח חובה נכון ליום התאונה, והוא יודע היטב כי אם יתברר שמדובר בתאונת דרכים הוא לא יקבל פיצוי כלשהו בשל העדר ביטוח – כפי שאישר זאת במהלך החקירה הנגדית – ולכן ברור כי התובע מנסה להתאים את גרסתו באופן שישלול תחולת חוק הפלת"ד על התאונה.

במסגרת הדיון אשר התקיים לפניי העידו התובע ומר עיסאם שופאני, המתדלק שעבד בתחנה בעת התאונה (להלן – "המתדלק שופאני"), וכן חוקר מטעם הנתבעת 2, מר דובי בירן.

כל העדים הקדימו הגשת תצהירי עדות ראשית מטעמם. התובע והמתדלק שופאני מסרו בתצהיריהם גרסה זהה לזו המפורטת בכתב התביעה. המתדלק שופאני הוסיף בתצהירו, כי לאחר הנפילה של התובע הוא בדק את מקום הנפילה וראה כתם גדול של שמן וניקה אותו מייד.

לעומת זאת טוענות הנתבעות, כי גרסת התובע לפיה הוא החליק כתוצאה מכתם שמן ורק אז נתקל בצינור הדלק, היא גרסה לא נכונה וסותרת את גרסתו הוא עצמו לחוקר. לעניין זה בקשו הנתבעות להפנות לדברי התובע בהודעה בכתב אשר נגבתה ממנו על ידי החוקר ובה ציין, כי לאחר שביקש מהמתדלק שופאני לתדלק את הרכב הוא ניגש לקולר לשתות מים ומילא את הבקבוק שהיה ברשותו. לאחר מכן "הסתכלתי על שעון משאבת הדלק ולמרות שראיתי את צינור התדלוק שהיה בין המשאבה לרכב שלי, הסתכלתי על השעון ואז מעדתי עם הצינור, עם הפנים ונפלתי עם הזווית על הבטון".

הנתבעות מפנות גם לדברי התובע בחקירתו הנגדית, כאשר העיד כי סגר את הפקק של בקבוק המים והסתכל לעבר שעון התדלוק, או אז מעד על הצינור ונפל (עמ' 8-9 לפרוטוקול).

אשר למתדלק שופאני טוענות הנתבעות, כי מסתבר שעדותו בעניין אינה אלא עדות סברה משום שהוא לא יודע למעשה למה התובע נפל. בהקשר זה מפנות הנתבעות לדבריו של העד בחקירתו הנגדית כלהלן:

"ש. אתה לא יודע למה הוא נפל, ראית שם כתם שמן לאחר שהוא נפל ומזה הסקת מסקנה.

ת. כן.

ש. אבל אתה לא יודע בוודאות כי לא ראית ממה הוא נפל.

על בסיס האמור לעיל טוענות הנתבעות, כי התובע החליק בתחנת הדלק בעת שנתקל בצינור התדלוק משום שבאותה עת הסתכל על שעון התדלוק, ולא כפי שהוא טוען, כי החליק בגלל כתם שמן.

דיון והכרעה:

לאחר שבחנתי לעומק את התשתית הראייתית המונחת לפניי אני מוצאת כי, בניגוד לעמדת הנתבעות, גרסת התובע הוכחה מעל למאזן ההסתברות, ולהלן אפרט את נימוקיי לכך.

בחקירתו הנגדית מסר התובע כי בעת הליכתו לכיוון הרכב הבחין אומנם בכתם אך לא ידע באותו רגע באיזה חומר מדובר. רק לאחר שדרך עליו הוא החליק, נתקל בצינור ונפל. מההודעה בכתב וגם מתמליל השיחה המוקלטת בין התובע לחוקר עולה, כי כבר אז מסר התובע גרסה זהה לזו שמסר בבית המשפט. התובע אמר לחוקר, כי הבחין בכתם על הרצפה מבלי לדעת באיזה חומר מדובר ולכן לא נתן את דעתו לאפשרות כי ייפול, לפיכך המשיך בהליכה תוך שהוא מסתכל על שעון התדלוק ורק לאחר מכן החליק בשל אותו חומר, נתקל בצינור התדלוק שהיה עדיין מחובר לרכבו ונפל על פניו.

הגם שהחוקר חקר גם את המתדלק שופאני, הנתבעות בחרו משום מה שלא להגיש את תמליל השיחה עמו ולא לעמת את המתדלק שופאני עם תוכנו. בנסיבות אלה טוען התובע כי הימנעות הנתבעות מהגשת התמליל פועלת לרעתן וכי הנחת המוצא היא כי הימנעות זו נובעת מהמסקנה כי דבריו של העד לחוקר תומכים בגרסת התובע.

אכן, יש ממש בטענה הנ"ל של התובע ואולם גם ללא מסקנה זו אני מוצאת כי דבריו של המתדלק שופאני הן בתצהיר והן בבית המשפט, אכן תומכים בגרסת התובע. מעדותו של המתדלק שופאני לפניי מתברר כי ראה במו עיניו את התובע מחליק ונופל ורק כשניגש אליו ראה את כתם השמן על הרצפה והסיק כי זה היה הגורם לנפילה. ברור אם כן שהסברה אליה מכוונות הנתבעות בסיכומיהן מתייחסת לסיבת הנפילה ולא למנגנון הנפילה.

זה המקום להעיר, כי לא נטען וממילא לא הוכח כל קשר בין התובע לבין המתדלק שופאני באופן שיש בו כדי לפגוע במהימנותו של האחרון או להצביע על אינטרס שלו בתוצאות ההליך.

על יסוד המפורט לעיל ולאחר התרשמותי מהתובע ומהמתדלק שופאני אני מקבלת את גרסתם לגבי נסיבות התרחשות התאונה.

עם סיום קביעת הממצאים העובדתיים נשאלת השאלה, האם נסיבות התאונה עונות על ההגדרה של תאונת דרכים בחוק הפלת"ד?

כפי שיובהר להלן, המענה לשאלה זו הוא שלילי.

אין מחלוקת בין הצדדים, כי התאונה ארעה לפני שהתובע נכנס או ניסה אפילו להיכנס לרכב, אלא כשהיה בדרכו מהקולר לרכבו והגיע כבר בסמוך אליו ולמשאבת התדלוק.

פסיקת בית המשפט קבעה לא אחת, שאם טרם נעשתה פעולת הכניסה לרכב ולא התקיים מגע פיזי בין הנפגע לבין הרכב, אין האירוע נכנס לגדר 'שימוש ברכב מנועי' לפי חוק הפלת"ד, ומדובר אם כן בפעולת הכנה לקראת הכניסה לרכב בלבד (רע"א 6904/11 שרביט נ' מטרודן בע"מ, לא פורסם, ניתן ביום 14/2/12; רע"א 4620/04 דלק חברת דלק הישראלית בע"מ נ' איילון חברה לביטוח בע"מ, לא פורסם, ניתן ביום 30/8/04; רע"א 4698/92 בן שחר נ' אייזנברך, לא פורסם, ניתן ביום 1/11/92).

ודוק, בפסיקה הובהר כי הדרישה לקיומו של מגע פיזי בין המשתמש שיורד או נכנס לרכב לבין הרכב איננה הכרחית לשם סיווג התאונה כתאונת דרכים, והדרך להבחין בין פעולה שהיא הכנה או הקדמה לשימוש, כגון הליכה לרכב, לבין השימוש עצמו היא באמצעות מבחן 'השלב האחרון'. כלומר, המבחן הוא אם אותה פעולה היא חלק אינטגרלי וישיר מהשימוש או שמא מדובר רק בפעולת הכנה טרם השימוש עצמו (רע"א 5738/97 תעבורה, מיכלי מלט בע"מ נ' הסנה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נג (4), 145, 164).

בנסיבות המקרה שלפניי, יש לראות בהליכה של התובע לכיוון הרכב כהכנה לקראת הכניסה אליו ותו לא. יש לזכור לענייננו, כי ההיתקלות של התובע בצינור התדלוק היתה כאשר הצינור היה מחובר עדיין למיכל הדלק של הרכב (ראו לעניין זה תצהירו של המתדלק שופאני ותמליל השיחה של התובע עם החוקר). ויודגש, המתדלק שופאני הבהיר בתצהירו, וטענתו לא נסתרה, כי משהבחין בתובע זב דם הוא הפסיק מיד את פעולת התדלוק.

ברי אם כן שפעולת התדלוק טרם הסתיימה, ולכן התובע רק התכונן לקראת הכניסה לרכב.

אשר על כן אני קובעת, כי התאונה איננה תאונת דרכים.

בהינתן הדברים הנ"ל אעבור כעת לבירור שאלת האחריות.

טענת הנתבעות, כי ההחלקה של התובע היא מאותם סיכוני החיים שלא ניתן למנוע בכל מקרה ובכל מצב, איננה מקובלת עלי. מעדותו של המתדלק שופאני עולה כי ניגש למקום הנפילה והבחין בכתם שמן גדול על הרצפה והוא דאג לנקות אותו מידית, ומכאן ברור כי מדובר בסיכון שניתן היה למנוע מראש ובפרט כאשר מדובר במקום כמו תחנת דלק שבה הסיכוי להיווצרות סיכונים כאלה הוא צפוי למדי.

יחד עם זאת, אני רואה לנכון לייחס לתובע אשם תורם, כיוון שהוא עצמו אישר כי הבחין בכתם טרם הנפילה, ורק משום שלא ידע באיזה חומר מדובר הוא התעלם ממנו והמשיך בהליכתו. לטעמי, דווקא בשל כך כי לא ידע מהו החומר שנמצא על הרצפה היא הנותנת מדוע היה עליו לנקוט זהירות משלו ולנסות לעקוף אותו תחת להתעלם ממנו, כפי שעשה.

בנסיבות העניין אני מעמידה את אשמו התורם של התובע על 15%.

וכעת לשאלת הנזק.

ממקום התאונה הובהל התובע באמבולנס לבית חולים נהריה שם אושפז עד ליום 1/4/07 (קרי ל-12 ימים). התובע אובחן כסובל מדימום ופציעה קשה בעין שמאל עד כדי איבוד הראיה בעין.

בהמשך לכך אושפז התובע בשנית ביום 14/6/07 למשך 3 ימים והוא עבר ניתוח לשם עקירת עין שמאל וזאת כדי למנוע סיבוכים עתידיים. ביום 18/7/07 עבר התובע ניתוח נוסף להכנת השתלה של פרוטזה בעין, וביום 18/10/07 עבר ניתח להתקנת פרוטזה קבועה לעין שמאל.

בין לבין קבל התובע טיפולים רפואיים במסגרת מרפאת עיניים של בית החולים ובמסגרת קופת חולים.

הצדדים הסכימו להעמיד את נכותו הרפואית על 35% בשל עקירת עין שמאל ושימוש בפרוטזה, כפי שנקבע גם על ידי ועדה רפואית מטעם המוסד לביטוח לאומי במסגרת ענף נכות כללית (להלן – "המל"ל).

בהתחשב במהות הפגיעה, שאין ספק כי פגיעה קשה היא, ובשים לב לניתוחים, האשפוזים והטיפולים הרפואיים להם נזקק התובע, אני מעמידה את הפיצוי בגין כאב וסבל על סכום של 150,000 ₪.

עובר לתאונה התובע לא עבד לפרנסתו והוא התקיים מגמלת הבטחת הכנסה בסך של כ-2,500 ₪.

זה המקום לציין כי התובע הוכר על ידי המל"ל עוד משנת 2001 כסובל מנכות נפשית בשיעור של 20% בגין הפרעה באישיות עם קווים אנטי חברתיים.

מהמסמכים הרפואיים בתחום הנפשי מהשנים 1999 ו-2001 נרשם מפי התובע כי מאז שחרורו מהצבא בשנת 1991 הוא לא עובד כלל ולא היו ניסיונות מצדו לעבוד משום שאינו מסתדר עם אף אחד ובשנת 2003 אובחן כחולה סכיזופרני השרוי במצב פסיכוטי פרנואידי.

מפי התובע תועד במהלך השנים במסמכים הרפואיים, כי הוא הוא סובל מבעיות התנהגות אשר השפיעו על תפקודו בבית ומחוצה לו ועקב כך הסתכסך לא אחת עם אשתו והסתבך בפלילים, לרבות שימוש בסמים.

בעדותו לפניי מיום 23/11/10 טען התובע כי נגמל משימוש בסמים לפני למעלה מ-5 שנים. אלא שבניגוד לכך נרשם מפיו בדו"ח הועדה הרפואית במל"ל משנת 2008 כי הוא משתמש בסמים ובאקסטזי. התובע מסר לאותה ועדה כי הוא שוכח דברים, מדבר לעצמו ושומע מישהו שמדבר אליו.

כך או כך, גם לאחר שנגמל כביכול, לא הוכח כי התובע החל לעבוד לפרנסתו בעבודה כלשהי, ומצבו המשיך למעשה להיות כתמול שלשום.

הגם שהתובע טען כי עבד בעבר הרחוק בעבודות מזדמנות, ברם לא יכולה להיות מחלוקת כי במרבית השנים שקדמו לתאונה וגם בשנים שחלפו עד לדיון בפניי התובע כלל לא עבד לפרנסתו.

נוכח האמור ומקום בו הסיכוי לכך כי התובע ישתלב בעבודה כלשהי הוא סיכוי נמוך אף ללא קשר לתאונה, אין כל הצדקה עובדתית או משפטית לחשב את הפגיעה בכושר ופוטנציאל ההשתכרות של התובע לעבר ולעתיד לפי בסיס הכשרתו כרתך – עבודה בה עסק לטענתו בסמוך לשנת 1987 – ולפי שכר של 7,200 ₪, כפי שטען בסיכומיו.

בנסיבות אלה, ובהתחשב בגילו של התובע אני מוצאת לנכון לפסוק לו פיצוי גלובאלי בגין פגיעה בכושר ההשתכרות למקרה בו נסיבותיו המתוארות לעיל ישתנו והוא יבקש להשתלב במעגל העבודה, בסכום של 70,000 ₪.

לגבי ראש הנזק של עזרת צד ג' – יש להניח כי בתקופה הסמוכה לאחר התאונה ובתקופה הסמוכה לאשפוזים התובע נזקק לעזרה מוגברת. לפיכך אני מעמידה את הפיצוי לעבר על סכום גלובאלי בסך של 18,000 ₪.

אשר לעתיד, לא ברור לאיזה עזרה יזקק התובע בעתיד, ועל אף הפגיעה המשמעותית ממנה סבל התובע בעקבות התאונה הוא לא איבד את יכולת הראיה.

לגבי ההוצאות – התובע צירף לתביעה קבלה בגין הפרוטזה שרכש בסך של 1,000 ₪ ועוד קבלות בודדות על סכומים זניחים ששולמו כהשתתפות עצמית לשם קבלת טיפולים רפואיים. בהעדר מסמכים נוספים, נקודת המוצא היא כי התובע קבל ויקבל כל טיפול רפואי לו יזדקק במסגרת שירותי הבריאות הממלכתיים.

כמו כן, רואה אני לנכון לפסוק לתובע סכום גלובאלי בגין הוצאות הנסיעה שנגרמו לו לשם הגעתו למוסדות הרפואיים.

אשר על כן אני מעמידה את הפיצוי בגין הוצאותיו של התובע לעבר על סכום של 12,000 ₪.

אשר לעתיד, אין כל אינדיקציה להוצאות רפואיות או הוצאות נסיעה עתידיות ולכן איני פוסקת סכום כלשהו לעתיד.

אחרית דבר:

אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הסכומים שלהלן:

בגין כאב וסבל: 150,000 ₪

בגין פגיעה בכושר ההשתכרות: 70,000 ₪

בגין עזרה בעבר: 18,000 ₪

בגין הוצאות לעבר: 12,000 ₪

סה"כ: 250,000 ₪

מהסכום הנ"ל יש לנכות אשם תורם בשיעור של 15% כך שהסכום לתשלום יעמוד על 212,500 ₪ ולו יש להוסיף שכר טרחת עו"ד בשיעור של 20% ומע"מ והחזר אגרה ששולמה כשהיא משוערכת נכון להיום.

המזכירות תמציא העתקים מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ב' אדר תשע"ד