1. לפניי תביעה כספית לתשלום פיצויים ע"ס 8,000 ₪ בגין נזקים, לכאורה, שנגרמו לרכבו של התובע כתוצאה מפגיעה של עגלת קניות השייכת לנתבעת. לדברי התובע, ביום 16.3.12 הגיע למתחם ה"פאוור סנטר" שבנצרת עילית על מנת לערוך קניות בסניף הנתבעת והחנה את רכבו. על פי גרסתו, בטרם דומם את מנוע הרכב, שמע חבטה מצדו הימני של רכבו וגילה כי עגלה שהייתה משוחררת נעה לכיוונו במהירות, ככל הנראה בשל רוח חזקה שנשבה, ופגעה ברכבו. לדבריו, פנה לשומר שעמד בכניסה לסניף הנתבעת ויידע אותו באשר ארע, כמו כן נפגש עם סגן מנהל הסניף, מר אחמד, על מנת לקבל הסברים. לדברי התובע, מר אחמד התחמק ממתן תשובות ענייניות ולכן ביקש את פרטי חברת הביטוח של הנתבעת, דרישתו לא נענתה וביום 3.10.12 פנה התובע אל הנתבעת בכתב, אף כעת לא נענה, לדבריו.
2. התובע עותר, אם כן, לתשלום הנזקים שנגרמו לו מכוח עוולת הרשלנות- עלות תיקון הרכב בסך 2,181 ₪, שווי ירידת ערך הרכב ע"ס 2,179 ₪, שכ"ט שמאי בסך 580 ₪, עלות מכתב הדרישה בסך 500 ₪ וכן תשלום בגין עוגמת נפש, אובדן זמן וטרדה ע"ס 2,560 ₪.
3. הנתבעת מכחישה את האירוע ואת נסיבותיו הנטענות, את אחריותה ואת הנזק. לדבריה, מתחם החנייה בו נפגע, לכאורה, רכבו של התובע, הינו חניון פתוח המשמש את כל הבאים למתחם לרבות את אלה הבאים לסניף ה"הום סנטר" הסמוך, לפיכך, אין בידה לדעת למי שייכת העגלה שלכאורה פגעה ברכבו של התובע. לטענתה, העגלות שנמצאות בסניפה אינן משוחררות ונדרש לתחוב בהן מטבע על מנת לשחררן. ביחס לנזק טוענת הנתבעת כי הוא כלל לא פרופורציונאלי למקרה המתואר על ידי התובע. הנתבעת התייחסה למכתב הדרישה ששלח אליה התובע, וטענה כי התובע מיהר להגיש התביעה עוד בטרם ניתן לה זמן סביר להגיב על דרישותיו, מעבר לכך שאין באפשרותה לקבל פרטים אודות המקרה מאחר ומר אחמד, שהינו היחיד שידע לכאורה אודות המקרה, אינו בחיים עוד.

1. בדיון שהתקיים בפני ביום 17.9.13 העיד התובע ונחקר בחקירה נגדית. הצדדים סיכמו טענותיהם בע"פ. לאחר ששמעתי את עדות התובע ואת טענות הצדדים ולאחר שעיינתי בראיות, שוכנעתי כי דין התביעה להידחות מהטעם שהתובע, הנושא בנטל ההוכחה, לא הוכיח את יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו.
2. התובע טוען, כאמור, בכתב התביעה כי בעת שהחנה את רכבו ובעודו ברכב, חש חבטה עזה מצדו הימני של הרכב, וכאשר הסיט מבטו ראה כי עגלת קניות פגעה ברכבו. התובע חזר על גרסתו במהלך הדיון והדגיש כי היה זה יום גשום וסוער וכי נשבו רוחות עזות. גרסה זו של התובע לא נסתרה ועדותו נשמעה אמינה וסבירה, אלא שהתובע לא הוכיח לטעמי כי העגלה שפגעה ברכבו שייכת לנתבעת. לדברי התובע, ידע כי מדובר בעגלה של הנתבעת מאחר וזיהה את שמה על גבי ידית האחיזה, כמו כן טוען כי ערך בירור מול סניף ה"הום סנטר" הסמוך וגילה כי העגלות שלהם מוחזקות במתחם כלשהו בתוך הסניף. התובע ניסה להוכיח טענה זו באמצעות תמונות (הוגשו וסומנו ת'-1, ת'-2 ו- ת'-3) בהן ניתן לראות מספר עגלות פזורות באופן חופשי ברחבי אותה חנייה, אלא שחוששני כי אין די בתמונות אלה על מנת לקבוע באופן חד משמעי כי רכבו ניזוק כתוצאה מפגיעת עגלה השייכת לנתבעת. עדות התובע הינה עדות יחידה אשר לא נתמכה בראיה כלשהי לפיכך אינה מתקבלת בנסיבות העניין.
3. למעלה מן הצורך אעיר כי, אף אם הייתי מגיע למסקנה לפיה רכב התובע נפגע מעגלה השייכת לנתבעת, אין די בכך שכן, התובע נדרש להוכיח האם נסיבות האירוע הן כאלה המקימות אחריות כלשהי של הנתבעת. פגיעה של עגלה, איננה מלמדת בהכרח על רשלנות מצד הנתבעת ואין בכך כדי להקים באופן אוטומטי עילת תביעה נגדה. על התובע להוכיח קיומה של חובת זהירות המוטלת על הנתבעת, ובענייננו, לא הוכחה קיומה של חובה זו.
4. על יסוד האמור לעיל, התביעה נדחית.

בנסיבות אינני עושה צו להוצאות.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ט"ז כסלו תשע"ד, 19 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.