לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת בימ"ש השלום לתעבורה בעכו (כבוד השופט א. קאופמן), מיום 2.8.12, בתיק המ"ש 557-06-12, לפיה דחה בימ"ש קמא את בקשת המבקשת להארכת המועד להישפט בגין דו"ח תנועה מיום 31.8.09.

המבקש, שהיה במועדים הרלבנטיים הבעלים של חברת אלקטרו שרד, ייצור ושיווק רהיטי משרד (1990) בע"מ (להלן: "החברה"), קיבל דו"ח תנועה - "דרישה לתשלום קנס בשל עבירת תעבורה", שנרשם, ביום 31.8.09, למשאית בבעלות החברה, בגין אי ציות לאור אדום ברמזור (להלן: "הדו"ח").

המבקש לא ביקש להישפט בגין הדו"ח.

לטענתו, מי שנהג במשאית במועד הרלבנטי היה נהג שעבד אז בחברה, בשם אמל שואח בעל ת.ז. מס' 59914663 מכפר ירכא (להלן: "אמל"). לפיכך, לאחר קבלת הדו"ח פנה המבקש, לגרסתו, לאמל אשר הבטיח לו שהדו"ח יטופל באמצעות אחיו שהינו שוטר בירושלים. לימים, פוטר אמל מעבודתו אצל המבקשת והמשאית נמכרה.

המבקש מוסיף וטוען, כי הוא סבר שאמר טיפל בדו"ח, עד אשר קיבלה החברה דרישה לתשלום קנס בסך 8,000 ₪, אולם הוא אינו מציין בבקשתו מתי התקבלה דרישה זו.

מכל מקום - רק ביום 26.6.12, הגיש המבקש בקשה לבימ"ש השלום בעכו, להארכת המועד להישפט בגין הדו"ח, תוך שהוא מצרף לבקשה מסמך שכותרתו "תצהיר", אך אין הוא ערוך כתצהיר, אשר לכאורה נכתב ונחתם על ידי אמל בו, לכאורה, "מצהיר" אמל כי הוא היה זה שנהג במשאית במועד הרלבנטי וכי הוא לא עצר בקו עצירה ועבר את הרמזור באור אדום (להלן: "המסמך").

כבוד השופט קאופמן, בהחלטה מנומקת היטב, דחה את הבקשה לאור האיחור הרב בהגשתה, תוך שקבע, כי הוגשו לפניו שני תצהירים סותרים באשר לסיבה לאיחור ומכל מקום, אין בבקשה כל הסבר לאיחור הרב ואין בה עילה להארכת מועד למשך כשלוש שנים.

כן הפנה בימ"ש קמא לפסק דינו של ביהמ"ש העליון בענין רע"פ 191/12 ציון דהמאן נגד מדינת ישראל (16.1.12), שם נאמר, בהתייחס לטענות דומות: "הסתמכות המבקש על כך שאחיו פעל להסבת הקנס, מבלי שפיקח הוא עצמו על כך ומבלי שקיבל אישור שכך נעשה, אינה סבירה ועל כן אינה יכולה לחייב את הרשויות".

המדינה מתנגדת לבקשה וטוענת, כי יש לאשר את החלטת בימ"ש קמא, מנימוקיה. כן ציינה ב"כ המדינה, כי גם בקשה זו הוגשה באיחור של חודשיים וכי המבקש מתנהל בדפוס בלתי תקין של שיהוי. ב"כ המדינה הפנתה אל ע"פ 4448/09 (מחוזי ירושלים) קמר יעקב, עו"ד נגד מדינת ישראל (27.7.2009), בו נדון ענין דומה ונערך דיון בשאלה האם יכול המבקש, אשר עם עבור המועד להגשת בקשה להישפט נחשב כמי שהורשע בדין, להגיש בקשה להארכת המועד.

בדיון שהתקיים בבקשה ביום 25.12.12 הצעתי הסדר, אשר סברתי כי ייענה על האינטרס הציבורי וגם על מחדלו של המבקש, אולם המדינה הודיעה, בהודעתה מיום 3.1.13, כי אין היא מסכימה להצעתי ולפיכך ניתנת החלטה זו ומטבע הדברים, ניתנת היא על פי הדין.

הארכת מועד להגשת הודעה לפיה ברצונו של מקבל דו"ח ברירת משפט, להישפט, מוסדרת בסעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. גם אם אניח, שקיימת סמכות לדון בבקשה גם לאחר עבור המועד להישפט (על פי ס"ק (ה)), על המבקש להראות, כתנאי לכך, כי "הבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה".

אמנם, הארכת מועד בהליך פלילי אינה דורשת "טעם מיוחד", כבהליך האזרחי, אולם על המבקש בהליך כגון זה אשר בפניי, להראות לא רק כי הבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שאינן תלויות בו, היינו - בשל מניעה חיצונית ולא משום מחדליו הוא, אלא גם כי הגיש אותה מיד לאחר שהוסרה המניעה.

המבקש לא עמד בתנאים אלו. הוא לא הסביר בבקשתו מדוע לא בירר עם אמל מה נעשה בענין הדו"ח, מתי קיבל את הדרישה לתשלום קנס ע"ס 8,000 ₪ והסברו, בדיון בפניי, לפיו לקח לו זמן לאתר את אמל, אינו יכול להסביר עבור פרק שמן של קרוב לשלוש שנים ואינו יכול להוות עילה להארכת המועד.

למעלה מן הצריך אוסיף, כי המסמך אינו ממלא אחר הנדרש, לשם "החלפת" הנוהג ברכב, שכן הוא אינו ערוך כתצהיר ואינו מאושר ע"י עו"ד, כך שגם סיכויי הערעור מוטלים בספק.

בנסיבות אלה, אין מנוס מדחיית הבקשה וכך אני מורה.

ניתנה היום, כ"ד טבת תשע"ג, 06 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.