1. לפני ערעור על גזר דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בת"א (כב' השופט גיא הימן) מיום 19/9/123 בתיק 01/10/0006497.

הערעור הוא על חומרת העונש בלבד.

2. המערער הורשע באי קיום צו שיפוטי מיום 1/5/05, אשר קבע, כי עליו לבצע צו עד ליום 1/5/06 ובשל אי הקיום הועמד לדין והורשע בת.פ. 9529/06.

לאחר מתן אותו גזר דין, נערכה ביקורת. התברר שהצו לא בוצע ובשל כך הוגש כתב האישום בתיק 6497/10.

3. בית משפט לקח בחשבון לחומרא את פרק הזמן הממושך שחלף מעת ניתן הצו והפך לחלוט ועד למועד גזר הדין.

כמו כן קבע, כי לא הוכח שאי קיום הצו היה בשל מצב כלכלי של הנאשם "וממילא כל ראייה לעניין מצב זה לא הוצגה לביהמ"ש".

בית משפט קמא לקח בחשבון לקולא את הודייתו של הנאשם בבית משפט ואת העובדה שהבניה נהרסה בית כולה וכי מלכתחילה דובר על שטח מצומצם יחסית של 11 מ"ר.

הושת על המערער קנס בסך 20,000 ₪ והתחייבות להימנע מעבירה בסך 50,000 ₪.

4. המערער טוען, כי מדובר בקנס גבוה בנסיבות העניין.

הוא מדגיש בהודעת הערעור, כי ביום 9/5/12 התייצב המערער לדיון וטען כי כל הבנייה נהרסה זה מכבר ואף ביקש לדחות את מועד שמיעת הטיעונים לעונש כדי שבית המשפט יקבל אישור לכך שהבנייה נהרסה.

בדיונים שהתקיימו לאחר מכן נטען, כי הגיע לידי המערער דו"ח מטעם הפיקוח ולפיו בוצעה רק הריסה חלקית.

לאחר מכן הציג תמונות לבית משפט וטען, כי נותר רק קיר קטן ברוחב של ס"מ בודדים להרוס והמערער טען, כי על פי חוות דעת הנדסית מדובר בעמוד "קונסטרוקטיבי" שהריסתו עלולה לסכן את יציבות המבנה.

רק לאחר מכן, וכמפורט בהודעת הערעור, בדק מהנדס המשיבה את הנושא ובסופו של דבר, בדיון שהתקיים לשמיעת הטיעונים לעונש כבר נהרס לחלוטין כל הקיר.

המערער טוען, כי הוא אב לשלושה ילדים. עבר טיפולים רפואיים קשים. הבית שבו מדובר הושכר והשוכרים לא איפשרו לו לבצע את צו בית המשפט.

ב"כ המערער טוען, כי בית משפט קמא לא נתן משקל ראוי למאמצים של המערער לפעול לטיפול בצו ולא נתן משקל ראוי לעובדה שהשוכר של הבית לא איפשר למערער לבצע את צו בית המשפט ולא התחשב בנסיבותיו האישיות.

ב"כ המערער מפנה להחלטות שונות שניתנו בבתי משפט שונים ובהן נגזרו קנסות בשיעור נמוך משמעותית מסכום הקנס שנגזר במקרה דנן.

5. ב"כ המשיבה טוענת, כי יש לדחות את הערעור.

מדובר בגזר דין סביר לחלוטין בנסיבות העניין. לא הוכח כלל כי במקום היו שוכרים שלא איפשרו לבצע את הצו. עוד צוין, כי בסופו של דבר המערער הרס את הבנייה במלואה והמבנה עומד על תילו. כלומר – לא היה ממש בטענה ה"קונסטרוקטיבית" שטען ביחס לאותו עמוד שנהרס בסופו של יום.

כמו כן מציינת, כי לא ניתן ללמוד מפסקי הדין אליהם הפנה ב"כ המערער, כי מדובר במקרה דנן בגזר דין שלא הולם את הנסיבות.

6. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה דין הערעור להידחות מהנימוקים כדלקמן:

א) עסקינן בהרשעה באי קיומו של צו בית משפט. עסקינן באי קיום שני של צו בית משפט. כפי שציין כב' השופט קמא, עצם העובדה שהנאשם סבל מבעיות בריאותיות ולחלופין הטענה ולפיה הדייר ששכר את הנכס היקשה על קיום הצו השיפוטי, אין בהן משום הצדקה להפר צו שיפוטי.

ב) אם אכן נקבל את טענת המערער – הנאשם כי הנכס היה מושכר, ממילא נכונה מסקנת בית משפט קמא ולפיה, בכל פרק הזמן הממושך ממתן הצו השיפוטי ועד שנהרס הבנוי במלואו, הפיק המערער רווח כספי בדמותם של דמי שכירות והפיק טובת הנאה מהפרת הצו השיפוטי.

אין מדובר במקרה שבו בית משפט, מבקש במסגרת הליך זה מהנאשם להחזיר את דמי השכירות או קונס אותו בקנס יומי זה או אחר, אלא בית משפט שקל את מכלול הנסיבות, מצא כי אמנם הנאשם טען טענות בנוגע לכך שלא ניתן לבצע את הצו במלואו מבלי לסכן את הבית כולו אך בסופו של דבר התברר, כי משבוצעה ההריסה במלואה, וזאת לאחר שמהנדסי המאשימה היו במקום, כי לא היה ממש בטענות הללו.

בבית משפט קמא לא הוכח, כי מצבו הכלכלי של הנאשם – המערער הוא קשה. בית משפט שקל לקולא את העובדה שבסופו של יום נהרסה הבנייה כולה וכי מדובר היה בבנייה בשטח מצומצם יחסית.

ג) ב"כ המערער מביא דוגמאות לפסקי דין שניתנו בעבירות של אי קיום צו בית משפט כאשר הוא מבקש להסיק מאותם דוגמאות שהביא, כי המקרה דנן חורג מרף הענישה המקובל במקרים אלו. אלא שמפסקי הדין שצירף לא ניתן ללמוד כלל ולפיו הסכום המקסימלי שיש לפסוק הוא דווקא X ולא Y. כל מקרה מתייחס לנסיבותיו האישיות.

כך למשל מביא ב"כ המערער כדוגמה גזר דין שניתן בתיק ב' 17267/05 בבית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב על ידי כב' השופטת איילה גזית מדינת ישראל נ' רם שם בשנת 2005 הוטל על כל נאשם קנס בסך של 4,000 ₪.

יש לזכור, כי משנת 2005 ועד היום חלפו שבע שנים וספק אם 4,000 ₪ שנפסקו בשנת 2005 שווים לסך 4,000 ₪ כערכם בשנת 2012.

על מנת להמחיש כי מדובר בכל מקרה לגופו, אציין גזר דין שנתנה אותה שופטת בדיוק (כב' השופטת גזית) בתיק 01/06/3837 (גזר דין מיום 15/11/11) מדינת ישראל נ' סטון שם הטילה על כל אחד מהמערערים קנס כספי על סך 15,000 ₪ בעבירה של אי קיום ואף הוטל על הנאשם באותו תיק חודש מאסר בפועל שהומר לביצוע עבודות שירות.

במסגרת עפ"א 21487-07-12 סטון נ' מדינת ישראל דחיתי ערעור על פסק דינה זה של כב' השופטת גזית. (רשות לערער על פסק דיני נדחתה ביום 21/8/12 ברע"פ 6027/12). ב"כ המערער הביא כדוגמא גזר דין בו הוטל קנס על סך 10,000 ₪ בשנת 2004 (תיק ב' 164-08-02) וכן הביא כדוגמה גזר דין נוסף של כב' השופטת גזית מיום 3/9/07 בתיק ב' 14232/06 מדינת ישראל נ' מגלד סלאח שם הושת על המערער קנס בסך 15,000 ₪. סכום שלא רחוק כלל ועיקר מהסכום שנגזר במקרה דנן על המערער.

ב"כ המערער אף היפנה לפסק דין שנתתי בעפ"א 13627-01-12 פינטו נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה רמת גן שם נגזר בבית משפט קמא על כל אחד מהנאשמים קנס בסך 12,000 ₪ ובפסק הדין בערעור הפחתתי את סכום הקנס כך שכל אחד מהמערערים ישלם 8,500 ₪ במקום 12,000 ₪.

באותו פסק דין קבעתי מפורשות, כי סכום הקנס שהטיל בית משפט קמא לא חורג באופן עקרוני מסטנדרט הענישה בעבירות דומות וציינתי, כי יש לשקול את הנסיבות הפרטניות של כל מקרה ומקרה.

באותו מקרה סברתי, כי בית משפט היה צריך לתת משקל רב יותר "למצבם הכלכלי הלא משופר בלשון המעטה של המערערים".

בשים לב לנסיבות הספציפיות הפחתתי במקצת את סכום הקנס, תוך ציון העובדה שסכום הקנס נמצא בסטנדרט הענישה המקובל.

ד) ולענייננו:

במקרה דנן מדובר בסכום קנס בסך 20,000 ₪ וזאת על עבירה של אי קיום בפעם השניה.

מדובר בסכום הנמצא בתוך המתחם הנהוג בעבירות מסוג זה.

בית משפט של הערעור אינו אמור להפחית מסכום קנס רק בשל העובדה שהוא סבור כי הוא עצמו היה גוזר סכום קנס אחר, אלא בית משפט של ערעור צריך לבחון, אם סכום הקנס שנגזר על ידי בית משפט קמא אינו תואם את הנסיבות העובדתיות הרלוונטיות ואינו מצוי בתוך מתחם הענישה המקובל.

במקרה דנן, מצוי סכום הקנס שנגזר בתוך רף הענישה המקובל. בית משפט נתן את גזר הדין לאחר ששקל את מכלול הנסיבות שהוצגו בפניו. לא מצאתי כי נפלה טעות בגזר הדין ולפיכך, יש לדחות את הערעור.

7. לסיכום:

א) לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות.

ב) המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ג טבת תשע"ג, 26 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.