1. תביעה על סך של 130,000 ₪ בהתאם להסכם הלוואה מיום 12.7.2012, על פיו הלווה תובע לנתבע 1 (להלן: "עופר") סכום של 150,000 ₪, וזאת בערבותם של הנתבע 2 (להלן: "יהודה") והנתבע 3 (להלן: "הנתבע").

ההלוואה הובטחה גם בשני שיקים לביטחון ע"ס של 150,000 ₪ בצירוף ריבית חודשית בשיעור של 8%, בחתימת עופר ובערבות יהודה והנתבע.

בהתאם להסכם ההלוואה, הריבית תוחזר לתובע בתשלומים חודשיים רצופים אשר הראשון בהם ביום 12.8.2012, ומדי כל 12 לחודש שלאחר מכן.

1. בהתאם לנטען בכתב התביעה, עופר שילם סך של 8,000 ₪ על חשבון הריבית ועוד 20,000 ₪ על חשבון ההלוואה (באמצעות צד ג'), ביום 30.9.2012, ובכך פסקו התשלומים.

נוכח האמור העמיד התובע את יתרת ההלוואה לפירעון מלא, וזאת כפי זכותו בסעיף 3 להסכם ההלוואה, וזאת בהודעת בא כוחו מיום 17.10.2012 (נספח ד' לתצהיר התובע).

1. עופר לא התגונן מפני התביעה וניתן כנגדו פסק דין.

יהודה התגונן, אך בקשת הרשות להתגונן שלו הותנתה בהפקדת פיקדון ומשזה לא הופקד – ניתן פסק דין כנגדו.

הנתבע להתגונן ואף הגנתו הותנתה בפיקדון אשר הופקד.

1. הנתבע העלה בהגנתו 3 טענות:

ראשית – כי הסכום שהתקבל היה 92,000 ₪.

שנית – כי הינו "ערב מוגן" כהגדרתו בחוק הערבות. טענה זו נדחתה בהחלטה מפורטת מיום 11.1.2015, בה הבהרתי כי הסכום המקסימלי של הלוואה אשר לגביה חלה הגנה זו של חוק הערבות הינו 89,311 ₪. משסכום ההלוואה הנטען עולה על סכום זה, הרי שההגנה אינה חלה.

שלישית – כי הריבית הקבועה בחוק הינה ריבית מופרזת.

1. הגנת הנתבע התמקדה בטענה הראשונה כי התקבל סך של 92,000 ₪ בלבד.

טענה זו יש לדחות.

אין חולק כי סכום ההלוואה ניתן במזומן. הנתבע מסר בתצהירו באופן מפורש כי לא נכח במעמד מתן ההלוואה לעופר (סעיף 7 לתצהירו).

עופר לא הובא להעיד, אף שמדובר באחיו של הנתבע, שאף נכח באולם במהלך ישיבת ההוכחות, ומכאן שלא היתה מניעה להביא את תצהירו. למותר לציין, כי גם יהודה לא הובא להעיד. הימנעות מלהעיד את אלה פוגעת בגירסתו של התובע בדבר הסכום שנתקבל בפועל.

מעבר לכך, אני נותן אמון בדבריו של התובע, מן הטעם הפשוט כי הודה שקיבל סך של 28,000 ₪ מאת הנתבעים, אף שאין כל ראיה בכתב לעניין זה. ההודאה בסכום ששולם, אשר אין ראיה כתובה לגביו מחזקת את גירסתו של התובע ואת מהימנותו.

עדות זו מחוזקת בשיקים לביטחון, שניתנו ע"ס של 150,000 ₪ כ"א. חזקה היא שמי מהנתבעים לא היה חותם עליהם אילו היו גבוהים מסכום ההלוואה שניתנה בפועל.

בנוסף, נתתי תשומת ליבי להתנהגותו של הנתבע, אשר אף שהודה בקבלת הסכום של 92,000 ₪ - לא הסכים למתן פסק דין כנגדו אף בגין הסכום הנ"ל.

נוכח כל האמור אני קובע כעניין שבעובדה כי התובע הרים את הנטל המוטל עליו והוכיח שסכום ההלוואה שנתן לעופר עמד על הסכום של 150,000 ₪.

1. באשר לריבית הקבועה בהסכם ההלוואה - ברור לחלוטין שהיא עולה על השיעור החוקי הקבוע בחוק ויש להתערב בכך בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט בחוק הסדרת הלוואות חוץ – בנקאיות, תשנ"ג – 1993.
2. לפיכך, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבע לשלם לתובע את הסך של 122,000 ₪ בצירוף ריבית פיגורים כקבוע בסעיף 6 לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, ואשר תחילתה ביום 12.10.2012 ועד למועד התשלום בפועל.

כן ישא הנתבע באגרת בית המשפט, וכן בשכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪.

הפיקדון שהפקיד הנתבע בתיק זה כתנאי למתן רשות להתגונן יחולט ויועבר לבא כוח התובע.

ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.

ניתן היום, י"ז אדר ב' תשע"ו, 27 מרץ 2016, בהעדר הצדדים.