1. מדובר בתביעה ביטוחית לפיצוי בסך 76,500 ₪, בגין גניבת רכב התובע שבוטח בביטוח מקיף אצל הנתבעת, בהתאם לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א 1981 (להלן: "חוק הביטוח").
2. ואלה עובדות הרקע המוסכמות, המהוות בסיס לתובענה:
   1. התובע רכש רכב מסוג הונדה אקורד מ.ר.53-226-57 (להלן: "הרכב") בסוף חודש יולי 2010.
   2. הרכב לא נרשם על שמו אלא על שם סמירה אלפיניש. בדיון התברר כי היא בת דודתו של התובע. הרכב רשום על שמה מיום 25.7.2010.
   3. הרכב בוטח תחילה בביטוח חובה וצד ג' (ללא ביטוח מקיף) בחברת הראל, ביטוח שתחילתו ביום 1.8.10 וסופו ביום 31.7.11.
   4. ביום 11.7.11 (עשרים יום טרם תום תוקפו של הביטוח הקודם), ביטח המשיב את הרכב בביטוח מקיף אצל הנתבעת.
   5. ביום 1.8.11 הגיש התובע תלונה בתחנת המשטרה ברהט, לפיה ביום 29.7.11 בשעות הערב המאוחרות, נגנב הרכב מחניית בית החולים סורוקה, שעה שהתובע הגיע למקום לבקר את אביו שהיה מאושפז במקום.
3. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לסוגיה, אם הרכב אכן נגנב במועד ובאופן שטען התובע, או שמדובר בתלונת שווא באשר לגניבה, המצדיקה את שלילת הפיצוי על פי פוליסת הביטוח.
   
4. העדר יריבות - כטענה מקדמית טענה הנתבעת להעדר יריבות. נטען כי בעלת הרכב הינה סמירה אלפיניש, ולכן אין התובע רשאי לתבוע קבלת פיצוי על פי הפוליסה.
5. ב"כ התובע טען שטענה זו אינה מופיעה בכתב ההגנה ולכן מדובר בהרחבת חזית אסורה.
   אין מקום לקבל את טענתו התובע לעניין הרחבת חזית. במסגרת כתב ההגנה ציינה הנתבעת כי תבקש לדחות את התביעה, בין היתר, עקב העדר יריבות משפטית (סעיף 22 לכתב ההגנה).
6. לגופה של הטענה, מדובר למעשה בטענה כי התובע נעדר זיקה ביטוחית לרכב הרשום על שם בת דודתו.
   זיקת ביטוח היא העניין של המבוטח במושא הביטוח. הדרישה לקיומה של זיקת ביטוח כתנאי לתוקפו של חוזה הביטוח, מהווה עיקרון יסוד במשפט הביטוח האנגלו-אמריקאי, על פיו אין כל תוקף לחוזה ביטוח, הנעדר זיקה קניינית או משפטית מוכרת בין מושא הביטוח לבין המבוטח (ירון אליאס, דיני ביטוח, מהדורה שנייה, 2009, פרק 5, עמ' 180). ואולם, במשפט הישראלי היום, גם אם יש עדיין צורך פורמאלי בזיקה ביטוחית, הרי שאין צורך בקיום זיקה קניינית דווקא, בין המבוטח לנכס, אלא די גם בזיקה כלכלית, או ענין מסוים של המבוטח בנכס ( ע"א 66/91 בידרמן חברה לביטוח בע"מ נ' י.ד. מטר בע"מ, פ"ד מו (5) 397 (15.11.1992) פסקה 5 לפסה"ד).
   חוק הביטוח קובע הוראות לעניין זה בסעיפים 55-56 לחוק. הבסיס העיוני לדרישת זיקת הביטוח, נועד כדי שלא ליצור תמריץ למבוטח לגרום להתרחשות מקרה הביטוח, כי ממילא לא ישופה מעבר לנזקיו. על פי לשון סעיף 55 לחוק, נזק שנגרם למי שאינו מבוטח או מוטב, אינו ניתן לשיפוי. על פי אותו עיקרון, לא יוכל המבטח לקבל שיפוי בגין הנזק שנגרם לאינטרס הבעלים, אם זה לא נקבע כמוטב או מבוטח, על פי הפוליסה. החוק נועד למנוע שיפוי הנובע מהיקף הפגיעה בנכס, ולמנוע מצב על פיו יכול אדם לבטח נכס אשר אינו שייך לו, ולזכות בשיפוי על אף שלא נגרם לו כל נזק. מובן כי בפיצוי כזה יש כדי להעשיר את המבוטח, וזאת בניגוד למטרת הביטוח, דהיינו השבת מצב המבוטח לקדמותו. מצד אחד, הסדר זה אינו מטיל א-פריורית כל דרישה לאינטרס ביטוחי בנכס. מצד שני, הסדר זה תוחם את הזכות לשיפוי לאותו נזק שנגרם למבוטח, או למוטב (ע"א (מח' חיפה) 2153/01 דולב חב' לביטוח בעמ נ' עזבון האשם עות'מאן, (17/12/2001)).
7. בתובענה שבפניי - מעדותו של התובע עלה כי אף שהרכב נרשם על שם בת משפחתו ולא על שמו, הרי הוא היה הבעלים בפועל של הרכב: הוא זה שרכש את הרכב מבעליו הקודם, הוא זה שעשה שימוש ברכב והוא זה ששילם את פוליסת הביטוח אצל הנתבעת.
   בנסיבות אלו, גם אם הבעלים הרשום של הרכב הוא אדם אחר, נראה כי בידי התובע זיקה ביטוחית מספקת לשם הגשת התביעה האמורה.
   
8. טענת המרמה - טענת ההגנה המרכזית של הנתבעת, וסירובה לפצות את התובע למרות הטענה בדבר גניבת רכבו, מבוססת על סעיפים 22 – 25 לחוק חוזה ביטוח התשמ"א 1981.
9. הנתבעת טענה כי התובע לא מסר את מלוא העובדות הנכונות בנוגע לגניבת הרכב או שמסר עובדות כוזבות או שהעלים עובדות בכוונת מרמה – דבר המקנה פטור מחובת המבטחת לפיצויו על פי הפוליסה.
10. פסק הדין המנחה לגבי טענת מרמה, כאמור בסעיף 25 לחוק הביטוח, קבע כי סעיף 25 לחוק נועד להרתיע את המבוטח מלמסור למבטח עובדות כוזבות, או להעלים ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות, בכוונת מרמה. הסנקציה להפטרו של המבטח היא פטור מוחלט מהחבות. נקבע כי יש לפרש את תוכנו של הסעיף על דרך הצמצום. עם זאת, הפרשנות חייבת להיות כזאת שלא תכשיל את המטרה שלשמה חוקק הסעיף, היינו להרתיע את המבוטח מלבצע את המעשים הכלולים בו בכוונת מרמה. מהות המרמה כוללת שלושה יסודות: א. מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות; ב. מודעות של המבוטח לאי הנכונות או לכזב של העובדות שנמסרו; ג. כוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות (רע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח נ' אחמד נסרה, (19/05/1998)).
11. הפסיקה דנה רבות בעניין חלוקת הנטלים שעה שעולה טענת מרמה.
    לפי גישה אחת, הנטל על המבוטח להוכיח את אירוע הביטוח, וככל שיעמוד בכך, יעבור הנטל על המבטח להוכיח את התקיימותם של חריגים לכיסוי. לפי גישה אחרת, הנטל מוטל על המבטח דווקא להוכיח שלא אירע אירוע ביטוחי שמזכה את המבוטח בכספי הפוליסה.
    גישת הביניים שהתבססה בפסיקה, קובעת שבמקרה של טענת ביום גניבה, על המבוטח להוכיח תחילה, כי זה האירוע אכן ארע, ואז עובר הנטל על המבטח להוכיח כי הגניבה בוימה (ת"א (שלום י-ם) 13883/07 ארבלי נ' כלל (14.12.2011) והפסיקה המאוזכרת שם).
12. ככלל, על המבוטח להוכיח את תחולתה הכללית של הפוליסה בעוד שעל המבטח להוכיח התקיימותם של החריגים לה. כתלות בתנאים הקבועים בפוליסה, משתנה רף העמידה בנטל ההוכחה ממקרה למקרה. ככל שהפוליסה קובעת מגבלות לתחולתה, כדוגמת זמן ומקום, לא יוכל המבוטח להסתפק בהוכחתם של אובדן או נזק גרידא. יהא עליו להראות, במאזן ההסתברויות הנדרש במשפט האזרחי (לפחות) כי אלו התרחשו במסגרת תחולתה הכללית של הפוליסה. משהעלה המבוטח בכתב התביעה טענה של גניבה או פריצה, עליו להוכיח את יסודות הגניבה (מלבד היסוד השלילי). במסגרת זו, מוטל עליו הנטל להוכיח את יסודות עילתו, היינו, את האירוע העובדתי המוגדר, הוא היסודות החיוביים של תביעתו, ועליו להביא ראיות אובייקטיביות התומכות לכאורה בגרסתו. אופן ההוכחה (של מקרה הביטוח והסייגים לאחריות) תלוי בטענות אותן מעלים הצדדים. כאשר מבוטח טוען כי חפציו נגנבו עליו להוכיח את עילתו, היא "הגניבה", שכן כך מבקש הוא לעמוד בנטל המוטל עליו להראות כי חפציו אינם עוד בשליטתו וכי אין סיכוי סביר כי יוחזרו אליו. מנגד, מבטח המבקש להראות כי חפצי המבוטח לא אבדו, ינסה להפריך את טענת הגניבה, ובית המשפט יכריע על בסיס טענות אלו במחלוקת בין הצדדים. מבוטח הטוען טענה סתמית של אובדן (ללא פירוט), מסתכן בכך שלא יעלה בידו להוכיח בדרך זו את עצם קרות האובדן (ע"א 8349/09 אילן גרטלר נ' מ"ה ווילר חתם לויד'ס (22/05/2011), ההדגשה אינה במקור).
13. באשר לנטלים בטענת ביום, כב' השופטת ארבל קבעה כי יש להטיל את נטל ההוכחה על חברת הביטוח, נוכח חזקת החפות, נוכח החזקה כי מבוטחים בדרך כלל אינם מביימים פגיעות, נוכח יכולתו של המבטח לפזר את הנזק, נוכח העובדה שמדובר ביסוד שלילי, נוכח האופי הצרכני של חוק הביטוח ועוד (ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, (05/10/2006)).
    עם זאת, מסייג בית המשפט העליון את הקביעה האמורה בדברים הבאים: "במקרים המתאימים, עשוי בית המשפט להסתפק בהבאת ראיות קלות ביותר מצד חברת הביטוח, כדי להעביר את נטל הבאת הראיות למבוטח. גם המבוטח, בעבור הנטל אליו, יוכל לצאת ידי חובתו על-ידי הבאת ראיות מופחתות (בשים לב לקושי בהוכחת יסוד שלילי), ויוכל להרים את הנטל באמצעות מסירת העובדות הידועות לו. בקביעת עוצמת הראיות שתידרש חברת הביטוח להביא על מנת לשכנע כי המבוטח גרם במכוון לקרות מקרה הביטוח, יש להתחשב גם בכך שמדובר בייחוס מעשה פלילי בהליך אזרחי, אולם אין להפריז בשיקול זה, בשים לב לנחיתות האינפורמטיבית האמורה של חברת הביטוח. לסיכום, כמות הראיות שתידרש חברת הביטוח להביא כדי לעמוד בנטל השכנוע, וכן כמות הראיות שיהיה על המבוטח להביא כדי לסתור את הראיות שהביאה, מושפעות מהשיקולים האמורים, ותשתנינה לאור נסיבות העניין, ובמקרה של ספק - יזכה המבוטח בתביעתו..." (ע"א 78/04 הנ"ל, פסקה 42 לפסה"ד).
14. מכאן שעל המבוטח הנטל להוכיח את האירוע הביטוחי. נטל השכנוע להוכיח טענת מרמה מוטל על המבטחת, אולם לעיתים די בראיות קלות כדי להעביר את נטל הראיה למבוטח, שבידיו הידיעה המלאה לגבי העובדות האופפות את האירוע הביטוחי, כל מקרה על פי נסיבותיו.
    
15. הודעת התובע בפני חוקר פרטי
    בעת הדיון הגישה הנתבעת דו"ח חקירה של התובע, שהתקבל וסומן ת/1.
    מעבר לסיכום הדו"ח, צורפה הודעתו של התובע החתומה על ידו.
16. בעת הגשת ההודעה, טען ב"כ התובע כי הוא מסכים להגשת ההודאה, לאחר שהתובע אישר את חתימתו עליה, אולם לא לתוכן הדברים (ע' 14 ש' 2 לפרו').
    מדובר בהסתייגות בלתי מובנת. אם מאשר התובע כי אמר דברים לחוקר, הרי שהדברים מובאים ממילא לא לצורך אמיתותם אלא רק לצורך הוכחת סתירות ותמיהות בגרסתו.
17. בהמשך הדיון, בעת חקירתו של החוקר עופר צברי, העד מטעם הנתבעת, עלו טענות נוספות נגד נוסח ההודאה אותה גבה החוקר ועליה חתם התובע. בנסיבות אלה, ורק למען הסר ספק, ביקשה הנתבעת להגיש גם את הדיסק המתעד את החקירה, ובית המשפט איפשר להגיש את דיסק השמע לאחר הדיון.
18. לאחר הגשת הדיסק המקורי, שהודעת התובע מהווה למעשה תמליל או תקציר שלו, התרתי לתובע להגיש תמליל נגדי. תחת זאת הגיש ב"כ התובע "הודעה", לפיה רק קובץ אחד בדיסק רלוונטי לתובענה ומתעד לכאורה את השיחה בין החוקר לשוטר.
    
    
    משמיעת הדיסק שהוגש לבית המשפט, עולה הוא מתעד את השיחה בין החוקר צברי לתובע. ההודעה שהוגשה, החתומה ע"י התובע, משקפת פחות או יותר את תוכן השיחה המוקלטת.
19. אכן, ההודעה עליה חתם התובע היא רק ראיה משנית להקלטת דבריו.
    מקורו של הכלל המחייב הגשת ראיה ראשונית, בחשש כי הוכחת טענה באמצעות ראיה משנית, אינה נהנית מרמת הדיוק ומרמת האותנטיות הגלומה במסמך המקורי. הגשת ראיה משנית, מקימה את האפשרות לשיבוש תוכנו של המסמך, לאי דיוקים או להצגה של התוכן לפי נקודת ההשקפה והאינטרסים של הדובר. עם זאת, מדובר בסוגיה של משקל בלבד ולא של קבילות (ע"א 4814/09 טמפו תעשיות בירה בע"מ נ' מדינת ישראל, (22/12/2010) פסקה 33 לפסה"ד ; ר' גם ע"פ 1242/06 ניסים צור נ' מדינת ישראל, (13/06/2007) פסקה 27 לפסה"ד).
20. בענייננו, הסכים ב"כ התובע להגשת ההודעה שנחתמה ע"י התובע, ורק חלק על תוכנה. גם הנתבעת איננה טוענת כי תוכן הדברים שמסר התובע הוא אמת. הסוגיה היחידה העולה, אם ישנן סתירות בין הודעתו של התובע בפני החוקר, הודעה עליה חתם בחתימת ידו, ואשר אישר בחקירתו את מירב הדברים אותם מסר במהלכה, לבין ראיות אחרות.
    לאחר שהוגש גם הדיסק, נראה כי הוסר גם המכשול המינורי עליו עמד ב"כ התובע, ואין מניעה לסמוך את ההכרעה על הודעתו של התובע כפי שתועדה ע"י החוקר.
    
21. ההכרעה
    לאחר ששמעתי את כל העדים ובחנתי את כל הראיות, נראה לי כי לא עלה בידי התובע להרים אף הנטל המינימאלי המוטל עליו על פי דין, להוכיח כי הרכב אכן נגנב במקום ובמועד לו טען במסגרת ההודעה למבטחת, הנתבעת.
    
    
22. גרסתו של התובע, לקויה בשורה של סתירות ואי בהירויות אשר לכל אחת מהן בנפרד, בספק אם ניתן לתת הסבר מניח את הדעת, אולם לכולן ביחד, וודאי שלא ניתן להביא הסבר ראוי, כפי שיפורט להלן.
    
    1. ראשית, באשר לזהות בעל הרכב הרשום.
       התובע טען בסעיף 3 לתצהירו כי הרכב רשום על שם בת זוגו סמירה אלפיניש ברישום פורמלי בלבד במשרד הרישוי.
       אף סמירה אלפיניש הגישה תצהיר, אם כי לאחר מכן לא התייצבה לדיון ותצהירה נמשך מן התיק, לפיו היא רשומה כבעל הרכב אולם הרכב בפועל שייך לבעלה הוא התובע.
       בפתח עדותו של התובע הוא ביקש לתקן כי מדובר בבת דודתו ולא באשתו.
       בחקירה שנערכה על ידי החוקר מטעם הנתבעת, ציין התובע כי מדובר בדודתו, אחות אמו.
       אכן, טעויות עלולות לקרות בתצהירים ובעריכת תצהירים, אולם כאשר מדובר בטעות כה מהותית, באשר לזהות בעלת הרכב הרשומה, אשתו, דודתו או רק בת דודה של המשיב, הרי שקשה להתעלם מתקלה מעין זו, בעיקר כאשר היא מתלווה לשורה של סתירות ותהיות אחרות.
    2. שנית, באשר לרישיון הנהיגה של המשיב.
       בחקירתו של המשיב על ידי החוקר מטעם הנתבעת, העיד המשיב: "אין לי רישיון נהיגה היות ויש לי קנסות ולכן אין לי רישיון נהיגה משנת 2003" (ע' 1 להודעה שהוגשה במסגרת דוח החקירה נ/1 ש' 3-4).
       בעדותו בבית המשפט, ציין תחילה התובע כי אין לו רישיון נהיגה תקופה ארוכה (ע' 6 ש' 10-14). בחקירה הנגדית שינה את גרסתו, וטען כי היה לו רישיון נהיגה למעט תקופה קצרה של פסילה.
       כאשר נשאל התובע לגבי סתירה מהותית זו, ציין שהתכוון שאין לו רישיון ביד באותו רגע. ברור שלא כך עולה מדוח החקירה של העד צברי מטעם הנתבעת, ולא הובא הסבר מניח את הדעת לסתירה האמורה.
    3. שלישית, סתירה באשר לזהות האדם שנהג ברכב עובר לפני הגניבה.
       בסעיף 4 לתצהיר התובע, נרשם כי עובר לפני הגניבה: "החניתי את הרכב בחניה ברח' וינגייט בבאר שבע...".
       גם העד יצחק אבו אלקיעאן, שלפי הטענה שהיה עימו ברכב, מסר בסעיף 4 לתצהירו: "הגיל (התובע – א.א.) החנה את הרכב בחניה ברח' וינגייט ליד בית חולים סורוקה..." (זאת מבלי להתייחס לסתירה נוספת באשר למקום החנייה, כפי שעלה בגרסה חדשה של העד אבו אלקיעאן בעדותו בבית המשפט – ע' 16 לפרו').
       משני התצהירים כאחד, עולה תמונה ברורה, לפיה הגרסה בעת הגשת התצהירים היתה כי מי שנהג ברכב היה התובע.
       לעומת זאת, בעת החקירה בבית המשפט, שינו הן התובע והן העד אבו אלקיעאן את גרסתם.
       התובע העיד כי לא הוא נהג ברכב, אלא יצחק אבו אלקיעאן. כאשר נשאל מדוע השתמש בפועל גוף ראשון "החניתי", ציין שהכוונה היתה שהרכב הוחנה על ידי אדם אחר (ע' 9-10 לפרו').
       גם העד יצחק אבו אלקיעאן, אשר בתצהירו כאמור לעיל, אמר במפורש כי מי שהחנה את הרכב היה התובע, בעת עדותו בבית המשפט שינה את הגרסה וניסה להסביר שהכוונה היתה שהתובע אמר לו היכן להחנות את הרכב (ע' 14-15 לפרו'). מדובר בסתירות שקשה להתעלם מהן.
       למעלה מן הצורך, אין מקום לקבל את טענת הנתבעת כי זהות הנהג כשלעצמה משפיעה על החבות, שעה שמדובר בגניבה, ואין בטענה האמורה כדי להחמיר את הסיכון הביטוחי.
    4. רביעית, העילה לעריכת הביטוח נשוא תובענה זו.
       אין מחלוקת כי התובע היה מצוי בקשיים כלכליים. אין מחלוקת כי הביטוח הקודם לגבי הרכב בחב' הראל, היה בתוקפו עד לסוף חודש יולי 2011.
       למרות זאת, ניגש התובע וערך ביטוח מקיף אצל הנתבעת ביום 11.7.11, עשרים יום לפני תום הביטוח הקודם, זאת מבלי לבטל את הביטוח בחב' הראל.
       בחב' הראל הביטוח היה רק ביטוח חובה וביטוח צד ג', ולא ביטוח מקיף כנגד גניבה, ואילו הביטוח אצל הנתבעת היה ביטוח מקיף, אשר כולל בחובו גם ביטוח צד ג'. מדובר בהתנהלות תמוהה, שהתובע לא הביא לה הסבר מניח את הדעת.
       בעדותו של התובע בבית המשפט, הוא אישר כי מלכתחילה עשה רק ביטוח צד ג', כיון שמצבו הכלכלי לא אפשר לו לעשות ביטוח מקיף (ע' 7 ש' 4 לפרו') .
       בהמשך הוא ניסה להסביר, כי כאשר מצבו הכלכלי השתפר הוא החליט לעשות גם ביטוח מקיף, אולם לא הסביר מדוע לא ביטל את הביטוח הקודם, או מדוע לא ביקש כי הביטוח המקיף החדש יכנס לתוקפו בתום שנת הביטוח הקודם.
       התובע ניסה לטעון עוד, כי הביטוח הקודם בכלל היה ביטוח של הבעלים הקודמים, אולם כאשר הוצג לו כי הביטוח הקודם נעשה על ידי טאלב אבו זיתונה, הוא אישר כי מדובר באחיו.
       בשלב זה צץ לפתע הסבר חדש, לפיו האח אמר לו שהביטוח נגמר ולכן עשה ביטוח חדש (ע' 7 ש' 20 עד ע' 9 ש' 14 לפרו').
       למותר לציין כי מועד תוקפו של ביטוח הוא עניין שקל לבדוק על גבי הפוליסה. בנוסף, אחיו של התובע לא הובא למתן עדות, לאימות טענה כבושה זו, שבאה רק בעת העדות בבית המשפט, בנסיון לתת הסבר קלוש להתנהלות הבלתי סבירה.
       בסיכומים, ניסה ב"כ התובע להציע הסבר אחר, לפיו הפוליסה הקודמת בחברת הראל היא פוליסה שעברה מרכב אחר של אחיו של המבוטח טאלב, ולכן לא היוותה עלות כלכלית על התובע (ע' 25 ש' 11-13 לפרו'). יצויין כי הפוליסה הקודמת היא לשנה תמימה, מיום 1.8.2010 עד יום 31.7.2011, מה שמעלה תהיות לגבי טענת ההעברה שעלתה גם בחקירה ע"י החוקר מטעם הנתבעת.
       ואולם, עדיין אין בכך משום הסבר לרכישת פוליסה חדשה, ע"י התובע עצמו, עשרים יום לפני תום הפוליסה הקודמת, תוך כפל ביטוח חלקי (של ביטוח צד ג').
    5. חמישית, אין מחלוקת כי כאשר נחקר התובע על ידי העד צברי החוקר מטעם הנתבעת, הוא ציין כי יוכל להמציא מסמכים המאשרים כי הרכב היה בבעלותו והוא נסע עימו בתקופה שממועד עריכת הפוליסה ועד למועד הגניבה הנטענת.
       במהלך החקירה ציין התובע: "יש לי חשבוניות של תדלוק שבוע לאחר הביטוח ואולי יותר וזה מתחנת הדלק בבאר שבע וברהט..." (עמ' 2 ש' 11-13 לטופס ההודעה שהוגש במסגרת נ/1). בהמשך טען התובע: "יש לי נסיעות בכביש 6. אני אבדוק אם יש לי חשבוניות לאחר קניית הפוליסה..." (עמ' 3 ש' 9-10 להודעה במסגרת נ/1). למרות שהתובע היה ער לבעייתיות שברכישת פוליסה חדשה של ביטוח מקיף 18 יום לפני הגניבה הנטענת, ולמרות שהבטיח שיש לו אישורים לשימוש ברכב בתקופה זו, הוא לא צירף שום מסמך לחזק את טענתו שהרכב היה ברשותו בתקופה שבין עריכת הביטוח למועד הגניבה הנטענת.
    6. שישית, כפי שעלה מחקירתו של התובע על ידי החוקר מטעם הנתבעת, אין טסט לרכב מיום 10.7.11 (ע' 5 ש' 10 לטופס ההודעה נ/1).
       בעדות בבית המשפט, אף כאן לא נתן התובע הסבר מניח את הדעת כיצד עשה שימוש ברכב שבועיים ימים לאחר שפג תוקף רשיון הרכב. התובע טען כי "האוטו עומד בבית" (ע' 12 ש' 3 לפרו'), זאת בניגוד לטענתו שהרכב נגנב שנסע איתו לבקר את אביו בסורוקה, ובניגוד לטענתו לחוקר, כי ישנם תדלוקים מאותה תקופה.
       בהמשך שינה התובע את גרסתו, וטען כי זה היה היום האחרון של הטסט והוא לא הספיק לשלם את האגרה (עמ' 12 ש' 6 לפרו'). כאמור לעיל תוקפו של הרשיון של הרכב פג יום לפני חידוש פוליסת הביטוח אצל הנתבעת ו-18 ימים לפני הגניבה הנטענת, וד"ל.
    7. שביעית, התלונה הוגשה רק ביום 1.8.2011 בתחנת רהט, אף שהרכב נגנב, לפי הטענה, ביום 29.7.2011 בבאר-שבע. לטענת התובע, נאמר לו שעליו להגיש את התלונה ברהט, מקום מגוריו. כידוע, עבירות נחקרות במקום בו ארעו. ההגיון מחייב שאם נגנב רכב, חקירה בעניין תעשה ע"י התחנה המקומית, ואין חשיבות למקום מגורי המתלונן. יש גם חשיבות לתלונה מיידית, כדי לנסות ולאתר את הרכב הגנוב. ייתכן ששוטרי באר-שבע מסיבותיהם נהגו כפי שטען התובע, אולם לא הובאה כל ראיה מסייעת להוכחת טענת התובע בעניין זה (תדפיסי טלפון ; עדות השוטר עימו שוחח וכד').
23. מדובר איפוא בשורה ארוכה של תהיות, סתירות ואי בהירויות בגרסת התובע.
    ניתן למצוא בדוחק הסבר לכל אחת ואחת מהסתירות האמורות לעיל בנפרד. עם זאת, הצטרפותן של כלל הנסיבות הללו מקשה על קבלת גרסתו של התובע, לפיה הרכב נגנב ביום 29.7.11 בחניית בית חולים סורוקה.
24. העובדה שהתובע בחר לערוך ביטוח מקיף לרכב, אצל הנתבעת, שלושה שבועות לפני תום הביטוח בחברה אחרת, ביטוח שלא כלל ביטוח מקיף ולא כיסה גניבה, מבלי לבטל את הפוליסה הקודמת, יחד עם שלל הסתירות האחרות שחלק מהן פורטו לעיל, מטיל צל כבד על דרישתו של התובע מהנתבעת לפיצוי כספי בגין הגניבה הנטענת.
25. למעלה מן הצורך אציין, כי אם הייתי משתכנע שהגניבה ארעה כמתואר, לא היה מקום לדחות את חוות דעת המומחה מטעם התובע, לאחר שלא הוצגה כל חוות דעת נגדית, והנתבעת ויתרה על חקירת השמאי.
26. נוכח כל האמור לעיל, התרשמתי כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו ואני דוחה איפוא את התביעה. התובע ישלם שכ"ט עו"ד והוצאות הנתבעת בסכום כולל של 7,500 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

המזכירות תשגר את פסק הדין הצדדים.

זכות ערעור בתוך 45 יום לבית המשפט המחוזי

ניתן היום, ו' אדר תשע"ה, 25 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.