1. בפניי ערעור וערעור שכנגד, המופנים כנגד פסק דינו של בית משפט קמא מיום 4/9/2012 (כב' השופט אחסאן כנעאן).

2. המערער (הנתבע) מלין כנגד קבלת התביעה עפ"י חוק איסור לשון הרע (להלן: "החוק"), אותה הגיש כנגדו המשיב, המערער שכנגד (להלן: "המשיב").

המשיב מצידו מערער (בערעור שכנגד), באשר לשעור הפצוי וההוצאות הנמוכים שנפסקו לזכותו.

פסקו של בימ"ש קמא

3. בתמצית אקדים, כי המשיב כהן בזמנים הרלבנטיים כגזבר המועצה המקומית מג'אר והמערער כחבר מועצה ויו"ר ועדת ביקורת.

ההליכים נשוא פסק הדין נסובו על מכתב ששלח המערער (21/7/2009) למספר גורמים במסגרתו טען, לאי קיום הוראות דין מצד המשיב בנוגע לפתיחת חשבון בנק מיוחד למועצה. המכתב כלל האשמות כלפי המשיב בגין התנהלות בלתי תקינה ואף ייחס לו ביצוע עבירה פלילית.

4. בימ"ש קמא בפסק דינו הכריע כי המכתב בא בגדר פרסום המהווה לשון הרע.

פסק הדין דחה טענה לחסינות מכח סע' 7 א' לפקודת הנזיקין וכן מכח סע' 13(9) ו – (11), לחוק.

5. בימ"ש קמא גם דחה את טענות המערער באשר להגנת אמת בפרסום על פי סע' 14 לחוק, בנדון נקבע כי המערער לא הוכיח שהמועצה מחויבת היתה לפתוח חשבון בנק יעודי בנסיבות. כמו גם לא הוכח, עפ"י הנטל המוטל על המערער, כי דבקה שחיתות במעשי המשיב.

6. בימ"ש קמא ניתח בפסק דינו את טענות ההגנה הנוספות והחלופיות של המערער, בהקשר להוראות סע' 15+16 לחוק, ודחה אותן אחת לאחת;

נקבע כי הפרסום אינו בגדר הבעת דעה ואינו בבחינת תלונה (משלא הופנתה רק לממונה על המשיב).

לשאלת תום הלב הכריע בימ"ש קמא, על בסיס החזקות הקבועות בחוק והראיות שבפניו, כי המערער פעל בחוסר תום לב.

7. באשר לנזק מהפרסום ולשאלת היקפו, נקבע כי המשיב לא הוכיח נזק מיוחד. הפיצוי

(20,000 ₪) נפסק ללא הוכחת נזק ובהתחשב בנסיבות (החזרה על הפרסום, מהות הפרסום והיקפו).

בנוסף חויב המערער בהוצאות המשיב בסך 10,000 ₪.

הטיעונים בערעורים

8. המערער בעיקרי טיעוניו מתמקד לתחולת הוראות סע' 13 ו – 14 לחוק, בנסיבות;

9. לטענת המערער, המכתב לא כלל לשון הרע והוא מהווה פרסום מותר כהגדרת סע' 13

(11) לחוק, זאת מאחר והוא בבחינת חזרה על אשר נקבע בבית הדין האזורי לעבודה, בענין המשיב.

10. עוד נטען כי הפרסום היה אמת, על צד העיקר, והיה בו בוודאי ענין ציבורי (לאור מהותו וזהות המעורבים), באופן המקים את הגנת סע' 14 לחוק. בנדון, בין השאר, שב ומנתח המערער את הוראות סע' 31 לחוק יסודות התקציב הנוגעות לפתיחת החשבון המיוחד. כמו גם מפנה הוא, להחלטות מועצה בנושא ולעמדת הגורמים במשרד הפנים, אשר העידו בפני בימ"ש קמא.

11. המשיב מנגד, מדגיש בטיעוניו, את תוכן הפרסום, אשר אין בינו לפרסום אמת דבר וחצי דבר. לטענתו,התנהלות המערער מלמדת כי ביצע את המעשים בכוונה תחילה, שלא בתום לב ובכוונה לפגוע במשיב, שהינו עובד ציבור ותיק ומוערך.

המשיב מפנה לעמדות המקצועיות של הגורמים הרלבנטיים ולפרשנות הראויה של החלטה שניתנה בבית הדין לעבודה, זאת לצד ניתוח חוזר של הוראות סע' 31 לחוק יסודות התקציב.

12. באשר לערעור שכנגד נטען, כי שיעור הפיצוי שנפסק למשיב, נמוך ביותר בנסיבות.

לדידו עסקינן במשיב – עובד ציבור, שהוטחו כנגדו האשמות חמורות שיש בהם לפגוע בשמו הטוב, הכל תוך כוונת פגיעה ותוך חזרה על הפרסומים.

מאופי הנזק שבדיון, לא נדרש היה המשיב להוכיח נזקים מיוחדים. גם הוצאות המשפט, לגישת המשיב נפסקו על הצד הנמוך.

דיון והכרעה

13. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, עיינתי בערעורים, בראיות ובעדויות שהוצגו בפני בית משפט קמא ובחנתי את נימוקי וקביעות פסק הדין, אני בדעה כי דין הערעורים להידחות.

14. עיון בטיעוני הצדדים מעלה כי הם מבקשים למעשה לערוך דיון חוזר בנושאים עובדתיים, בממצאי מהימנות ובהערכות שבשיקול דעת, אשר לגביהם הכריע בימ"ש קמא כראוי ובמאוזן.

לא למותר לחזור ולהזכיר כי ערכאת ערעור תתערב בממצאי עובדה ומהימנות אך במקרים חריגים, אשר המקרה שבפנינו רחוק מלהימנות עליהם.

(ראה ע"א 9070/04 חסן נ' חסן ואח' תק-על 2007(1) 3030 (2007).

15. בימ"ש קמא בחן את מכלול הטענות והראיות שבפניו, לרבות העדויות שהוצגו, כשממצאי וקביעות פסק הדין מבוססות כדבעי על אלו. בקביעות הנ"ל לא מצאתי כל שגיאה הראויה להתערבות.

16. המסקנות המשפטיות, תוך פרשנות וישום הוראות החוק הרלבנטיות, נגזרות היטב מהממצאים והקביעות, כך שגם לא גיליתי כל טעות שבחוק או בקביעת המסקנות המשפטיות.

17. לאור מסקנותיי לעיל הרי שאין מקום להידרש לדיון מפורט, במחלוקות העובדתיות והמשפטיות שראו לשוב ולעורר הצדדים, זאת רק על מנת שאנסח שוב ובמלותיי שלי את מכלול הניתוחים וההכרעות של בימ"ש קמא.

ראה בענין רע"א 478/89 עו"ד דוד בקר ואח' נ' רונית שטרן ואח', פד"י מב (3) 679 וכן ע"א 323/89 קוהרי נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות, פד"י מה (2) 142.

18. למעלה מן הדרוש אשלים כדלקמן;

19. אין בסיס לטענה כי הפרסום שבדיון הוא בבחינת חזרה על הקבוע בהחלטת בית הדין. די בכך שהפרסום דנן, על היקף המפורט בו והסגנון בו נכתב, כולל האשמות רבות ומגוונות אותן הטיח המערער במשיב ואשר אינן נכללות, על פי כל פרשנות מרחיבה, בדברי הביקורות העולים מההחלטה של בית הדין לעבודה, בנוגע לפתיחת החשבון עבור הכספים היעודיים.

בנסיבות אין גם כל מקום לקבוע כי הסגנון והאשמות הנוספות הכלולות בפרסום הם בבחינת פרטים שוליים וטפלים.

20. גם באשר לשאלה העיקרית, בהקשר להגנת האמת בפרסום ואף אם מתמקדים, לצורך הדיון, בשאלת החובה לפתוח חשבון, הדין עם הכרעת בימ"ש קמא;

- לא הוכח כי בנסיבות הנוגעות למועצת מג'אר, בזמנים הרלבנטיים, היתה על המשיב כגזבר המועצה חובה לפתוח חשבון בנק ייעודי.

- הוראת סע' 31 לחוק יסודות התקציב קובעת כי על מועצה, אשר נכללת בהוראת השעה, לפתוח חשבון בנק מיוחד.

הוראת סע' 31 יד (א) לחוק יסודות התקציב מפרטת כי ההוראה רלבנטית לרשות מקומית המצויה בקשיים, אשר הודיעה לשר הפנים על החלת סעיף זה עליה והתחייבה להגיש תוכנית הבראה תוך 30 יום ממתן ההודעה כאמור.

- העד עידו צ'פניק, הממונה במשרד הפנים העיד כי לאחר מספר בדיקות שהוא ערך, התברר שלא היתה חובה על המועצה בענייננו, לפתוח חשבון בנק מיוחד.

בנדון פורט כי המועצה דנן לא מנויה עם הרשויות שכוללות ברשימת הרשויות המצויות בתוכנית הבראה והמועצה כלל לא הגישה תוכנית הבראה למשרד הפנים. בהתאם לא נדרשה ולא היה רלבנטי לגביה לפתוח חשבון בנק מיוחד.

די באמור ומבלי שנדרשתי להפנות לראיות הנוספות בנושא, על מנת ללמוד כי הגנת האמת בפרסום לא יכולה לעמוד למערער.

21. באשר לשעור הנזק, אין חולק כי המשיב לא הוכיח נזק מיוחד וממשי שנגרם לו, כמו גם לא הוכיח את מידת הפרסום והיקפו.

בימ"ש קמא בפסיקת הפיצוי, ללא הוכחת נזק מכח סעיף 7 א (א) לחוק, שקל את מכלול השיקולים הרלבנטיים, לכאן ולכאן, ופסק את פסקו, על פי מיטב שיקול דעתו.

למותר להבהיר כי עסקינן בפסיקה על פי האומדנא, ואין המדובר במדע מדויק.

לא מצאתי גם בהקשר זה, שגיאה בשיקולים או בדרך ההערכה, המצדיקה התערבות של ערכאת הערעור.

הדברים האמורים יפים בהתאמה גם לשעור פסיקת ההוצאות, כאשר לאמור יש להוסיף את נטיית ערכאת הערעור שלא להתערב בשעור הוצאות ושכ"ט עו"ד הנפסקים ע"י הערכאות הדיוניות.

22. כאמור ועפ"י המכלול ראיתי לדחות את שני הערעורים.

23. לאור התוצאה ולאחר שנתתי דעתי לאבחנות המתחייבות ביחס לשני הערעורים שבדיון, ראיתי לחייב את המערער בהוצאות המשיב בערעור, באופן יחסי, ובסך 5,000 ₪.

24. המזכירות תודיע.

ניתן היום, כ"ז סיון תשע"ג, 05 יוני 2013, בהעדר הצדדים.