1. התובע (להלן: המבקש) עותר בבקשה להתיר לו להביא ראיות לסתור את קביעת הועדה הרפואית בהתאם לסעיף 6ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: החוק), ולפיה לא נותרה לו נכות פסיכיאטרית, הוסיף וביקש למנות מומחים מטעם בית משפט, בתחום האורטופדיה והפסיכיאטריה.
2. על פי כתב התביעה, המבקש יליד שנת 1974, נפגע ביום 9.9.2009 בדרכו לעבודה,כשהוא נוסע ברכבת ישראל, זו ירדה ממסילתה והקרון בו שהה המבקש התהפך. עקב כך המבקש נפל ארצה ונגרמו והוא נחבל.
3. בעקבות התאונה, פנה המבקש למל"ל בתביעה לקביעת דרגת נכות. ועדה רפואית מיום 28.11.2010 קבעה נכות צמיתה בשיעור 0.00% החל מ- 8.12.2009. חוות דעת הרפואית שנערכה ביום 21.9.2010 ע"י ד"ר ברקוביץ (מומחה בתחום הפסיכיאטרי) קבעה כדלקמן:

"היועץ עיין בחומר רפואי מד"ר פואד אלפראס החל מ – 11/09 עד 26/7/10 כפי שהמטופל הביא והציג כולל מרשמים, חומר רפואי רלוונטי נפשי של ד"ר איסקוב ויקטוריה מ- 21/10/09. היועץ אינו מקבל שמדובר באבחנה P.T.S.D שעומדת בכל הקריטריונים. הנ"ל מתפקד היטב במישור התעסוקתי ולדעת היועץ אין פגיעה בכושר השתכרותו (חזר לעבודתו באותו מקום באותה משרה). שאר התלונות של אונות או תפקוד בבית אינן רלוונטים לנושא. לסיכום היועץ ממליץ שאין נכות נפשית ואין פגיעה בכושר התפקוד והיכולת השתכרות של הנ"ל ואין קשר סיבתי בין תלונותיו לתאונה הנדונה"

על החלטת הועדה דרגה ראשונה, הגיש המבקש ערר לועדה הרפואית לערערים וזו בהחלטתה מיום 10.2.2011, עליה חתומים המומחים; ד"ר חורד (מתחום האורטופדיה), ד"ר מיכאל (תחום פסיכיאטריה) וד"ר ליברמן (תחום הרדמה), קבעה ב'סיכום ומסקנות' כדלקמן:

"אופן האירוע שהיה מינורי ולא איים באופן ממש על חייו או שלמות הגוף של התובע, העדר תסמינים בתר חבלתיים, חזרה לתפקוד מלא בעבודה מאפשרים לקבוע נכות בשעור של 0% לפי סעיף 34א"

1. המבקש לא השלים עם קביעת ועדת הערר, ומכאן בקשתו להתיר לו הגשת ראיות לסתור את ממצאי הועדה, תוך מינוי מומחים רפואיים מטעם בית המשפט. המבקש נועץ נימוקיו בטענה כי בפני הוועדות ובמיוחד זו הראשונה מיום 21.9.2010, לא עמדו כל המסמכים הרפואיים הצריכים לבחינת עניינו של התובע, ואשר באו לאחר המועדים בהן ישבו הוועדות הנ"ל והפנה לאישורים רפואיים אשר ניתנו ע"י ד"ר רוזמן וולדימיר (מומחה פסכיאטרי) מהמרכז הרפואי "הלל יפה", אשר קבע בין היתר כדלקמן:

• באישור רפואי מיום 22.3.2011 : "הנ"ל אובחן כסובל מתסמונת PTSD כעת מטופל בצורה לא סדירה. יש צורך בהמשך טיפול תרופתי".
• באישור רפואי מיום 29.7.2011: "הנ"ל נבדק היום במוסדנו. אובחן כסובל מ PTSD על רקע הפרעות אישיות בלתי ספציפיות... סובל מהתפרצויות זעם, חוסר סבלנות, בעיות שליטה בדחפים".
• באישור רפואי מיום 12.9.2011: "הנ"ל נבדק במוסדנו. מצבו עם שיפור... מומלץ להמשך מעקב".
• באישור רפואי מיום 15.11.2011 נכתב: "הנ"ל סובל מ – PTSD וכעת מצבו מאופיין בסימני המנעות, בדידות, סגירות חוסר טעם להיות בחברה, כועס ומתעצבן, אומנם פחות בהשוואה עם מצב קודם".
• באישור רפואי מיום 17.1.2012: "הנ"ל בשיפור קל מבחינת כעסנות ועצבנות, אך עדין נזקק לעליה ברמה Depacept".

המבקש הוסיף כי המסמכים המצורפים המאוחרים לקביעת הוועדות, מעידים כי חלה החמרה קשה במצבו הנפשי כתוצאה מהתאונה.

1. המשיבות מתנגדות לבקשה. בראשית תגובתן עתרו להשלמת מסמכים חסרים (פרוט' והחלטות ועדות המל"ל) אותן לא מצא התובע לצרף לכתב התביעה ולבקשתו, לגופה של הבקשה טענו, כי המבקש פנה למרפאה לבריאות הנפש בהלל יפה רק לאחר החלטת הועדה שהתכנסה ביום 21.9.2010 ובחלוף שנתיים ימים. אשר לועדת הערר נטען כי לא ברור האם המציא את המסמכים מאת ד"ר רוזמן או לאו, ובכל מקרה בפני וועדות המל"ל עמדו חוות דעת פסיכיאטרית מוזמנת ולאחר בדיקת התובע נקבעו לו 0% נכות פסיכאטרית. כך או אחרת הוסיפה הנתבעת, לא נמצא קשר סיבתי בין התאונה לממצאים שנקבעו באותם אישורים מטעם ד"ר רוזמן, ולעניין זה הפנו לאישור מיום 29.7.2011 המיועד לרופא המשפחה, שם נקבע "הנ"ל נבדק היום במוסדנו. אובחן כסובל מ PTSD על רקע הפרעות אישיות בלתי ספציפיות".

לאחר שהתובע צרף לבקשתו מסמכים וכפי החלטתי מיום 14.7.2013, השלימו המשיבות תגובתן והוסיפו, כי המבקש פנה לד"ר רוזמן בבית החולים 'הלל יפה' מיד וסמוך לאחר החלטת ועדת הערער, שכן האישור הרפואי הראשון מאלה המצורפים הינו מיום 22.3.2011 וקביעת ועדת הערר ניתנה ביום 10.2.2011, קרי חודש לאחר קביעת הוועדה, מה שיש בו ללמד כי ועדת הערר בדקה באופן ייסודי את כל הנתונים המתייחסים למצבו הרפואי נפשי של המבקש ובזמן אמת, והגיעה למסקנה חד משמעית כי אין למבקש כל נכות נפשית כתוצאה מהתאונה. עוד הפנו המשיבות להוראות הדין והפסיקה לפיהן רק במקרים חריגים תינתן רשות לסתור, ואילו בנסיבות המקרה כאן, החלטה המתירה לעשות כן תרוקן מתוכן את הוראת סעיף 6(ב) לחוק.

1. לאחר שעניינתי בכתבי הטענות, בבקשה לרבות המסמכים שצורפו לה, ובתגובות המשיבות, מצאתי כי דין הבקשה להידחות. סעיף 6 (ב) לחוק פיצויים נפגעי תאונות דרכים, מורה כדלקמן:מיום 8.1.1985

תיקון מס' 5

ס"ח תשמ"ה מס' 1129 מיום 8.1.1985 עמ' 16 (ה"ח 1674)

הוספת סעיף 6א

"6ב. נקבעה על פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על פי חוק זה; ואולם בית המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו."

הפסיקה קובעת כי היתר להביא ראיות לסתור יינתן אך במקרים יוצאי דופן תוך בדיקת כל מקרה נתון לפי נסיבותיו, ובהתקיים אחד משני טעמים עיקריים:

1. טעמים משפטיים כגון: אם נראה לבית המשפט, כי ההליך הקודם היה נגוע בפגם מהותי, כגון תרמית, קל וחומר - בטלות מדעיקרא (כגון עקב פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי).
2. (ב) טעמים עובדתיים כבדי משקל וחדשים, כגון: אם חל שינוי מהותי במצבו של התובע או שנתגלתה נכות נוספת לאחר הקביעה הקודמת"

(ראה רע 634/85 אבו עליון עודה נ' "רותם" - חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לט(4) 505, עמ' 508-509)

1. במקרה לפניי, לא מצאתי ולא נטען למעשה תרמית או פגם מהותי שנפל בההליכים שהתקיימו לפני הוועדות. גם לא מצאתי כי קיימים טעמים עובדתיים שהם כבדי משקל וחדשים המצביעים על שינוי מהותי במצבו של התובע או שנתגלתה נכות חדשה, לאחר קביעת וועדת הערר. האישורים הרפואיים עליהם נסמך המבקש להתיר לו להביא ראיות לסתור, לא זאת שאינם קושרים בין מצבו הנוכחי של המבקש לתאונה או אירוע כל שהוא לרבות כתוצאה מנזקי התאונה הנדונה לפניי, אלא אף וכמפורט באישור מיום 29.7.2011 הופנה התובע לרופא המשפחה ונכתב: "הנ"ל נבדק היום במוסדנו. אובחן כסובל מ PTSD על רקע הפרעות אישיות בלתי ספציפיות". (ההדגשה שלי ש.ש). יותר מכך, מדובר באישורים רפואיים המפונים לרופא המשפחה, שאינם בגדר חוות דעת סדורה ומבוססת, ושבאו רק חודש לאחר שהוועדות, זו הראשונה וזו של הערר מצאו לקבוע 0% נכות פסיכיאטרית למבקש, תוך שהן מתבססות על בדיקתו של המבקש, הצהרותיו, חומר רפואי שהיה ברשותן, והכולל חוות דעת פסיכיאטרית מוזמנת מטעם המבקש. לעניין זה, יפים הדברים הבאים:

"אך מה שחשוב להדגיש הוא, שרק במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן יותר הדבר. כדי שיותר להביא ראיות לסתור, לא די בעובדה שיש מומחה רפואי או מומחים רפואיים הסוברים אחרת משסבורה הייתה הוועדה הרפואית, אפילו אם הפער בין מה שסבורה הוועדה הרפואית לבין מה שסוברים המומחים הרפואיים הינו גדול. כל המצוי בנושא זה של תביעות על נזקי גוף יודע, עד כמה מקובלת ונפוצה המחלוקת בין מומחים רפואיים, ועד כמה אין קושי למצוא חוות-דעת שתהיה שונה ממסקנות הוועדה הרפואית. אם בכל מקרה של קביעה שונה על-ידי מומחה רפואי מזו שקבעה הוועדה הרפואית ניתן היה להביא ראיות לסתור - כל מטרת חקיקתו של סעיף 6ב לחסוך את הצורך בהבאת ראיות רפואיות לעניין נכותו של הנפגע הייתה נמצאת מסוכלת. אכן, פסיקתו העקבית של בית-משפט זה היא שיש למעט במתן רשות להביא ראיות לסתור על-פי הסיפא של סעיף 6ב ולצמצם את ההיתר למקרים נדירים בלבד (ראה ר"ע 634/85 [1] ר"ע 641/85 [2]; ר"ע 721/85 [3]; ע"א 516/86, ר"ע 309/86 [4], בעת' 710-711)." (ראה עא 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה עבדול אחמד, פד מה(4) 77, בעמ' 82).

כמו כן, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי בערר על החלטת הועדה רפואית מיום 4.1.2011 המבקש אשר היה מיוצג, פרט את מרבית הטענות,עליהם נלמד כי נטענו בפני ד"ר רוזמן, ובין היתר טען:

2. הועדה לא התייחסה לעובדה כי מאז התאונה הנפגע מצוי בטיפולים אצל רופא מתחום הפסיכיטריה, נוטל כדורי הרגעה, סובל מסיוטים, התקפי זעם, אי אונות, איננו מסוגל לשאת בלחצים ואיננו מסוגל לשהות בחברת אנשים, סף הגירוי שלו נמוך ואפילו לא מסוגל לסבול את נוכחות ילדו ואשתו.

3. ... לא יכול היה לשוב לעבודה אלא שגם כאשר שב שעות עבודתו פחתו באופן דרסטי וכך גם שכרו... בשל מצבו הנפשי הנפגע התפרץ על לקוחות ועובדים במקום בו הוא עובד...

4. ... כי בעקבות המצב הדכאוני הנפגע איננו מסוגל לתפקוד לא בעבודה, לא בחיים האישיים והבנאישיים, וכן לא מתפקד בקונטקס החברתי סביבתי.

5. .... כי הנפגע סובל מסיוטים ומהזיות בקשר לתאונה, מגלגל בניגוד לרצונו מחשבות ומהלכים מן התאונה וחושש לחייו.

6. ... שכתוצאה מהתאונה ועד היום הנפגע נוטל כדורי הרגעה, בין היתר: קלונקס, רסיטל.

7. הועדה התעלמה מן העובדה כי מאז התאונה הנפגע חש כי חייו אינם חיים, מגיע ממקום העבודה בשעות מוקדמות לביתו, מסתגר בחדר וישן, אינו מעוניין בחברת אנשים...

8. הועדה התעלמה מן העובדה כי לבד מהטיפול הפיסכאטרי הנפגע עבר לקבל טיפול בבית חולים לבריאות הנפש.

9. הועדה התעלמה מכל המסמכים שצורפו באשר למצבו הנפשי הקשה, והפקירה את הנפגע.

10. כיום מצ"ב מסמכים רפואיים נוספים, ומבוקש מן הועדה לזמן את הנפגע לועדת ערר ובעניינו שכן מצב זה הינו קשה מאוד, ומצריך בחינה מחודשת של תיקו באופן ראוי ופסיקת נכות" (ההדגשה במקור).

כידוע, כי בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות המל"ל, ואין בבקשה להתיר הבאת ראיות לסתור להוות דרך עקיפה לעשות כן. מכל האמור, טענתו של המבקש כי החלטת ועד הערר אינה משקפות נכונה את מצבו הרפואי, בתחום הפסיכיאטריה, לאור החמרה נוספת במצבו - לאחר קביעתה של ועדת הערר ובהתאם למסמכים הרפואיים שהוגשו מטעמו – אין לה על מה שתעמדו, ואין בה כדי להצדיק הבאת ראיות לסתור.

1. משלא נמצא כל פגם בהליכי המל"ל וכן לא נטען לשינוי משמעותי כפי שהיה עובר להגשת התובענה למל"ל בהשוואה למצבו כיום, ובשים לב כי המסמכים הרפואיים שצורפו לבקשה (אלו של ד"ר רוזמן) ניתנו בסמוך לאחר קביעת ועדת הערר – הבקשה, כאמור לעיל, נדחית. כפועל יוצא מכך נדחית גם הבקשה למינוי מומחה בתחום הפסיכיאטרי. אשר לבקשה למינוי מומחה בתחום האורטופדי - המבקש בבקשתו להבאת ראיות לסתור לא עתר להביא ראיות בתחום האורטופדיה ומכאן כי השלים עם קביעת המל"ל לעניין זה. אשר על כן, הבקשה למינוי מומחה בתחום האורטופדי נדחית אף היא.
2. תחת האמור, ומשנכותו הרפואית של התובע נקבעה על פי דין אני מורה כדלקמן:

קדם משפט יתקיים ביום 15.12.2013 בשעה 15:30, חובת התובע להתייצב. בעלי הדין ישלימו ההליכים המקדמיים ככל שכאלה נדרשים להם. עד 4 ימים קודם לישיבת קדם המשפט, יגישו בעלי הדין תחשיבי נזק על בסיס טענותיהם השונות בצירוף כל המסמכים הרלבנטיים.

המזכירות תזמן את הצדדים למועד שנקבע, ותעדכן את היומן בהתאם.

ניתנה היום, ‏כ"א כסלו תשע"ד, 24 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.