הנאמן עו"ד יעקב מ. בויאר

לפניי בקשה לביטול פסק בוררות שניתן על-ידי הבורר השופט בדימוס אורי גורן ביום 8.11.12.

רקע רלבנטי

קצרה היריעה מלתאר את מלוא העובדות ואת שפע ההליכים שקדמו להגשת העתירה שהונחה לפתחי, ודי אם אציין שמדובר בהתנהלות רבת שנים, וכי כל הדרכים מובילות, בצורה כזו או אחרת, לפושט הרגל דוד בלס (להלן – בלס).

בקליפת אגוז אציין כי המבקשת 1 (להלן – שער) הייתה במועדים הרלבנטיים בעלת הזכויות במלון ויה מאריס בבת ים (להלן – המלון). המשיבה 2 (להלן – דבל) החזיקה במניותיה של שער, וכן שכרה את המלון מכוח מספר הסכמים שנכרתו בינה לבין שער. המשיבה 3 הפעילה במועדים הרלוונטיים את המלון, ובאה בנעליה של דבל ( את שער ודבל בצוותא אכנה – המבקשות).

בהתאם להחלטות בית משפט של פירוק הוקנו מניותיהן של דבל ושל שער לנאמן על נכסי בלס, עו"ד בויאר (להלן – הנאמן) העושה לילות כימים על מנת לאתר רכוש שניתן לשייכו לבלס ובכך להעשיר את קופת הכינוס הדלה ולפרוע לנושים ולו מקצת מחובותיו של פושט הרגל.

על המלון הייתה רשומה, בין היתר, משכנתא לטובת בנק אוצר החייל (להלן – הבנק), ומשזו לא נפרעה, דרש הבנק לממש את המלון ולפרוע את החוב בתמורה שתתקבל עבורו. משניסיונות לפדיון המשכנתא לא צלחו, ומשעתירות שונות בהקשר זה נדחו, מינה בית המשפט את עו"ד סטריקובסקי ככונס נכסים (להלן – הכונס) לצורך סילוק החוב. המלון הועמד איפוא למכירה.

ביום 22.1.07 נחתם בין הכונס לבין המבקש (להלן – שיפר), שהיה בעבר בקשרים עסקיים/פיננסיים כאלו ואחרים עם המבקשות ועם בלס, הסכם מכר לפיו נמכרו לשיפר זכויות שער במלון (להלן – הסכם המכר) תוך ששיפר מצהיר כי הוא מודע להחזקתה של דבל במלון כשוכרת.

הכונס הגיש את הסכם המכר לאישורו של בית המשפט של פירוק. שער ודבל הביעו את הסכמתן למכר, הנאמן התנגד, ובסופו של יום אושר המכר ע"י בית המשפט. שיפר שילם את מלוא התמורה המוסכמת עבור המלון ונרשמה לזכותו הערת אזהרה.

משבהסכם השכירות האחרון תוחמה תקופת השכירות עד ליום 31.12.08, והמלון לא פונה במועד זה, הגיש שיפר ביום 12.3.09 תביעה לסילוק יד נגד המשיבות.

לאחר שניתנה לדבל ולשער רשות להתגונן בתביעה, לאחר שנתקיימו לא מעט הליכים, ולאור מסמכים שסומנו בבוררות נ/1 נ/2, המכילים תניית בוררות, הורתה נשיאת בית המשפט המחוזי בפתח-תקווה (כבוד השופטת הילה גרסטל) על העברת התביעה לבירור במסגרת בוררות.

הבוררות

הבורר צירף לבוררות כצד נוסף את הנאמן, ופיצל את הדיון באופן שבחלק הראשון נדונה עתירת הפינוי, והחלק השני יועד לבירור הסוגיות הכספיות.

המבקשות טענו כי דין הסכם המכר להתבטל, משהינו הסכם למראית עין, שכן שיפר לא רכש "ממש" את המלון אלא את המשכנתא בלבד, ולמעשה רכש את המלון בעבורן, באופן שאפשר להן לקנות אותו ממנו בחזרה, לאחר שיסלקו את החוב שהן חבות לו.

לחילופין טענו כי דין תביעת הפינוי להדחות גם מחמת מימוש האופציה שעמדה לזכותן לשכור את המלון עד 2018.

הנאמן טען כי יש לבטל את הסכם המכר מחמת היותו חוזה למראית עין, וכי יש למכור את המלון בדרך של מכרז, באופן שכל תקבול שיתקבל בגינו יועבר לקופת הנאמן בעבור הנושים.

פסק הבורר

בניסיונו לבור את הבר מהתבן, מיקד הבורר את יריעות המחלוקת הרחבות שפרשו בפניו הצדדים, וקיבץ אותן בשלושה פרקים מרכזיים:

א. הסוגיה הראשונה שהבורר דן בה עסקה בשאלה האם הסכם המכר שנכרת בין שיפר לבין הכונס הינו הסכם מכר תקף, או שמא אין המדובר בהסכם אמיתי כי אם למראית עין בלבד. בסוגיה זו ביכר הבורר את עמדת שיפר על פני עמדות שער ודבל, שכן התרשם כי הצדדים להסכם המכר, דהיינו, שיפר והכונס, התכוונו להעביר לשיפר את הזכויות בנכס, וכך אכן נעשה גם בפועל. הבורר דחה את הטענה לפיה מדובר בהסכם למראית עין, משהסכם למראית עין הינו הסכם שנועד להציג כלפי חוץ הסדר משפטי השונה במהותו מההסדר האמיתי לו התכוונו הצדדים, עת במקרה דנן לא הייתה הסכמה סמויה בין שיפר והכונס – חלף ההסכמה הגלויה שבהסכם המכר.

טעם נוסף לקבלת עמדת שיפר במחלוקת זו מצא הבורר בהחלטת בית משפט של פירוק שאישר את הסכם המכר, ובדחיית בקשת רשות ערעור שהגיש הנאמן לבית המשפט העליון על החלטה זו, שמשמעותה היא שאישור הסכם המכר הפך לחלוט.

המשיבות והנאמן טענו כי דין פסק הדין להתבטל מחמת תרמית, שכן באמתחתם מסמכים שונים שלא הוצגו בפני בית משפט של פירוק בדיון על אישורו של הסכם המכר, ולו הוצגו – האישור לא היה ניתן. הטענה נדחתה. הבורר עיין במסמכים ומצא שאלו נערכו כחצי שנה לפני אישור הסכם המכר וניתן היה לגלותם בשקידה סבירה, אף לא מצא שיש בהם כדי להביא לביטול החלטת בית המשפט שאישרה את הסכם המכר. עוד קבע הבורר, כי כדי להביא לביטול פסק דין מחמת תרמית, יש להוכיח קיומה של מערכת נסיבות חריגה, ומדובר בנטל ראייתי כבד שהמבקשות לא עמדו בו.

ב. לאחר שדן בתוקפו של הסכם המכר ומצא אותו שריר וקיים, נפנה הבורר לבחון אילו זכויות הוקנו למבקשות, במערכת היחסים שבינן לבין שיפר. הבורר קבע כי הסכם המכר הוכפף לזכויותיה של דבל במלון, כעולה מסעיף 3.2 להסכם המכר, הקובע כי "הקונה את הנכס ביודעו שדבל מחזיקה בו וכי הרכישה הינה בכפוף לזכויות דבל, ככל שיש לה זכויות במקרקעין, וכי הוא נושא באחריות לבירור זכויותיה במקרקעין"; אף מסעיף 8.2 להסכם המכר הקובע כי "הנכס מושכר לחברת דבל, כאמור בסעיפים 2.4 ו 3.2 לעיל, אין לכונס הנכסים מפתחות של הנכס וההחזקה שתועבר לקונה תהא בכפוף לזכויות הנטענות של חברת דבל כאמור", וכמו גם ממסמך עליו חתם שיפר ביום 30.1.07, בו הצהיר כי הוא מודע להחזקתה של דבל במלון כשוכרת, כאמור.

בהקשר זה דחה הבורר את טענת המבקשות לפיה המכר כפוף לזכותן "לקנות את הנכס בחזרה" משיפר בתמורה להחזר הלוואה שנתן להן בעבר (550,000 דולר) ובתוספת פרמיה מוסכמת (150,000 דולר) אף דחה טענתן לפיה הנכס נרכש על-ידי שיפר מלכתחילה "עבורן" ולא עבורו, כמו-גם את הטענה ששיפר אינו יכול לדרוש את פינויין מהנכס אלא זכאי רק לקבל חזרה את הכספים שהלווה למבקשות בתוספת הפרמיה המוסכמת. את מסקנתו זו ביסס הבורר על מספר אדנים:

המבקשות לא הוכיחו ששיפר היה "איש קש" מטעמן;

בהחלטת בית משפט של פירוק מיום 22.7.07, נקבע במפורש מי הם חברי "החוליה השקופה" של דוד בלס, ושיפר לא נמנה עליהם. כך גם עולה מהחלטת בית משפט של פירוק מיום 18.11.08, לפיה נדחתה טענת הנאמן כי עסקינן בהתקשרות למראית עין, ולפיה שיפר הוא איש הקש של המשיבות;

הוכח כי שיפר מימן את רכישת הנכס מכספו שלו ולא מכספי "הקבוצה" השייכת לדוד בלס;

המבקשות לא התנגדו לאישור הסכם המכר, אף הצהירו בשעתו כי לא תהיה להן כל דרישה או טענה בעניין מכירת הנכס;

בהסכם הלוואה שנחתם בין שיפר לבין דבל ביום 19.11.02, נקבע כי שיפר מלווה לדבל סך של 550,000 דולר, וכבטוחה להחזר ההלוואה, קיבל שיפר שלוש משכנתאות של שלושה נכסים שונים, ביניהם גם הנכס (המלון) – אותו יכלו המבקשות לפדות תמורת 700,000 דולר תוך 9 חודשים, שאם לא כן שיפר יהיה זכאי לנהוג בנכסים כפי הבנתו. השנים נקפו והמשכנתא לא נפדתה.

הבורר קבע כי הסכם המכר הוכפף לזכות השכירות של דבל, ולה בלבד.

ג. משקבע כי הסכם המכר שריר וקיים, וכי שיפר הינו בעל הזכויות במלון, פנה הבורר לבחון את טיבה של זכות השכירות של דבל, שכן זו האחרונה טענה כי היא מסתיימת רק בשנת 2018, עת שיפר טען כי נסתיימה זה מכבר בשנת 2008.

אף בסוגיה זו ראה הבורר לקבל את עמדת שיפר וקבע כי השכירות הסתיימה בשנת 2008. לא נעלם מעיני הבורר כי בתוספת להסכם השכירות הראשון מיום 1.9.99 שנערכה ב-10 לאפריל 2000 (להלן – התוספת) ניתנה לדבל אופציה עד לשנת 2018, אולם בהסכם השכירות השני, שנחתם לאחריו ביום 1.4.2001 (להלן – הסכם השכירות השני) נקבע כי השכירות תגיע לקיצה בשנת 2008. הבורר מצא כי כוונת המבקשות לשכור את הנכס רק עד לתום שנת 2008 עולה גם מראיות אחרות, כך למשל, מביאורים לדו"חות הכספיים של חברת דבל מיום 1.2.09, ומסמכים שנערכו על-ידי דבל והוגשו לבית המשפט וללשכת ההוצאה לפועל, שם הצהירה דבל כי הסכם השכירות מסתיים בסוף שנת 2008, ללא אזכור בדבר קיומה של אפשרות כי תקופת השכירות הינה עד לשנת 2018.

נוכח כל האמור לעיל, הורה הבורר למבקשות לפנות את המלון.

בקשת הביטול

הגם שבבקשת הביטול חזרו המבקשות על כל הטענות לגופו של סכסוך, כמו היה זה דיון בערכאה ראשונה, והגם שסקרו את השגגות לשיטתן, בהן כשל הבורר, משלא הבין לאשורן את טענותיהן ומשלא נתן לעדויות ולראיות שהובאו בפניו את הפרשנות הנכונה, משל היינו מצויים בהליך ערעור, הרי משבאו לנקוב בעילות הביטול שבחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן – החוק) נסמכו על שתי העילות הבאות:

הראשונה והמרכזית – עילת הביטול שבסעיף 24(5) לחוק: "הבורר לא הכריע באחד הענינים שנמסרו להכרעתו", השנייה והמשנית – עילת הביטול שבסעיף 24(4) "פסק הדין ניתן ללא מתן הזדמנות נאותה למשיב לטעון טענותיו".

באשר לעילת הביטול שבסעיף 24(4) לחוק נטען, כי משהבורר לא דן בטענות שהועלו בפניו, ממילא לא ניתנה למבקשות ההזדמנות הנאותה. כן נטען כי הבורר לא היה "פתוח" לשמוע טענותיהן, ועל כן יש לבטל את פסק הבורר מחמת היותו נוגד את כללי הצדק הטבעי. העדרה של הפתיחות גרמה לכך ששיפר רכש מלון תמורת 2.1 מיליון ₪, עת שוויו מתבטא ב-15 מיליון ₪, תוך קיפוחם של נושים שלהם אושרו תביעות חוב בהיקף העולה על 100 מיליון ₪.

באשר לעילת הביטול שבסעיף 24(5)לחוק, טענו המבקשות כי הבורר לא דן ולא הכריע בטענות ההגנה הרבות שהעלו על ידן והתעלם מקו ההגנה המרכזי שלהן. נטען כי הבורר לא דן בטענת המבקשות כי ברכישת המלון על-ידי שיפר התכוונו הצדדים להסוות את העסקה האמיתית שנקשרה ביניהם, והיא עסקת משכון, וזאת לאור סירוב הבנק למכור את המשכנתא. נטען כי המלון רק שועבד לשיפר, שהפך להיות נושה מובטח, להבדיל מרוכש, תוך שנשמרה לשער ולדבל הזכות "לרכוש את הנכס בחזרה" עם סילוק ההלוואה והפרמיה. הבורר היה חייב להסיק זאת ממכלול הנתונים שהובאו בפניו, במיוחד לאור עדות עו"ד מושקוביץ ומוצגים נ/1 נ/2 , שלו הוצגו בפני בית משפט של פירוק – לא היה מאשר את עסקת המכר.

במהלך הדיון, חלה תפנית מה בטענת המבקשות באשר לחוזה המכר, עת נזנחה הטענה באשר לתוקפו, ובא כוחן ציין כי "אני לא טוען שהסכם המכר בין הכונס לבין שיפר בטל. הטיעון שלי יוצא מנקודת הנחה שההסכם אכן תקף אלא שבצידו קיים הסכם נוסף שהתוצאה המצטברת של שניהם היא שבעצם נעשתה עסקה של משכון או שיש למרשותי את הזכות לקנות בחזרה את המלון מדר' שיפר".

עתה נטען כי הבורר דן רק בתוקפו של ההסכם בין שיפר לכונס, והתעלם מהטענות בקשר לחוזה הנוסף שנכרת במקביל, בין שיפר לבין שער ודבל.

עוד טוענות המבקשות כי הבורר לא דן בטענתן בהקשר לתקופת השכירות, עת טענו לקיומם של שני הסכמים מקבילים, קרי: התוספת להסכם השכירות הראשון והסכם השכירות השני, הדרים זה לצד זה. לטענתן, הסכם השכירות השני לא ביטל את התוספת להסכם השכירות הראשון. הבורר אף התעלם מהטענה כי רק בשנת 2006 התקיים התנאי (קבלת רישיון עסק לנכס כמלון) לפיו יכולות היו המבקשות להפעיל/לממש את האופציה להאריך את השכירות עד לשנת 2018.

עמדת הנאמן

נאמן לעמדתו בהליכים קודמים ולתגובתו בכתב, חזר הנאמן בדיון בפני על עמדתו לפיה דין חוזה המכר להתבטל משמדובר בחוזה למראית עין, שכן הצדדים התכוונו לרכישה בנאמנות או לעסקת מימוש משכון שהוסוותה כחוזה מכר. לו בית המשפט של פירוק היה מודע לחוזי השכירות, למוצגים נ/1, נ/2 ולעמדת עו"ד מושקוביץ – חזקה עליו שלא היה מאשר את הסכם המכר. מאחר ודבל ושער הן חוליות שקופות – כסות לפושט הרגל בלס, יש לבטל את הסכם המכר, באופן שהנאמן הוא זה שיממש את המלון, יפרע את החובות והיתרה תועבר לידי הנושים.

עמדת שיפר

שיפר תומך בפסק הבורר מנימוקיו.

לטענתו, עמדת המבקשים בבקשת הביטול שונה מעמדתם בבוררות, שם טענו לבטלות הסכם המכר מחמת היותו חוזה למראת עין, עת עתה הן טוענות לקיומה של מערכת חוזית מקבילה.

הבורר דן בכל הטענות שהועלו ע"י המבקשות, אלו שבמפורש ואלו שהשתמעו מדבריהן, ודחה אותן.

הטענות המועלות ע"י המבקשות הן טענות בעלת אופי ערעורי, ולא הוכחה כל עילת ביטול.

דיון והכרעה

1. הטענה לפיה התמקדה הגנת המבקשות בהליך הבוררות בקיומו של הסכם מקביל להסכם המכר שיש לו כח חיות משל עצמו, ולא בהיותו של הסכם המכר חוזה למראית עין ומשכךבלתי חוקי, הטענה בה התמקד הבורר – איננה מדוייקת כלל.

המבקשות טענו בבוררות "ברחל בתך הקטנה" כי משהבנק סירב לאפשר לשיפר לרכוש את המשכנתא שרבצה על המלון, נקשרה ביניהם עסקת משכון, וכי עסקינן בעסקת שעבוד נכס כערובה לחיוב. וכפי שסיכם הבורר את הטענה: "לאור האמור לעיל, טוענות הנתבעות, כי יש להתעלם מהכינוי שניתן לעיסקה (עיסקת מכר) ולהחיל עליה את הוראות חוק המשכון בכל מקרה שבו היתה כוונת העיסקה שעבוד נכס כערובה לחיוב" (סעיף 56 לפסק). אין לפרש טענה זו אלא כטענה הגורסת כי אין מדובר בעסקת מכר, כי אם בעסקה שונה.

2. המבקשות אף הציגו בפני הבורר שורה ארוכה של טעמים בגינם בקשו ממנו לקבוע כי הצדדים כלל לא התכוונו להעביר לשיפר את הבעלות במלון, וכי בפועל התכוונו רק למשכון ולמכר חוזר. משמעות הטענה לפיה לו ראה בית משפט של פירוק את נ/1 ואת נ/2, ולו שמע את עדותו של עו"ד מושקוביץ, לא היה מאשר את המכר, הינה שהמבקשות תוקפות את חוקיות הסכם המכר.

במילים אחרות, מה שטענו המבקשות, אף שלא אמרו זאת במילים מפורשות, הוא כדלקמן: הבנק לא איפשר לשיפר לרכוש את המשכנתא ולכן נרקמה בינן לבין שיפר קנוניה לפיה שיפר ירכוש "בכאילו" את המלון לעצמו, אך למעשה ירכוש אותו בעבורן, בכך שיאפשר להן לרכשו ממנו בחזרה כנגד פירעון ההלוואות שנטלו ממנו בתוספת פרמיה. והיה ולא יצליחו לפרוע את ההלוואות, יהא שיפר לכל היותר נושה מובטח, ולא בעלים. שיפר, כך על פי הטענה,"בגד " בהן, התכחש להסכם הסמוי ודבק בזכויותיו כרוכש לפי הסכם המכר החיצוני.

זוהי למעשה הטענה, במלוא מערומיה, שהעלו המבקשות בבוררות, למרות הכסות המשפטית המהוגנת שהן מנסות עתה להעטות עליה. משמעותה המעשית של הטענה הינה איפוא כי עסקינן בחוזה למראית עין שנעשה כלפי חוץ בלבד, עת הכוונה האמיתית של המתקשרים הייתה שונה לחלוטין.

משכך, לא מובנת הטרוניה המופנית כנגד הבורר משהקדיש את הפרק הראשון בפסק הבוררות לדיון בסוגיית החוזה למראית עין, ואין בסיס לנטען לפיו "הבורר הנכבד דן באריכות בטענות אשר אותן ייחס למשיבות, על אף שאלה לא הועלו על ידי המשיבות".

השוני במיקוד הטענות והשמת הדגש על ההסכם הנוסף, שנכרת על פי הנטען בצידו של הסכם המכר, התרחש רק לאחר פסק הבורר.

3. הטענות האחרות (שש במספר, סעיפים 41.1-41.6 לעתירת הביטול), המפנותלראיות ולעדויות, ואשר מטרתן להוכיח כי הבורר אמור היה לקבוע "כי בסיס ההתקשרות בין הצדדים היה עסקת מימון...המבקש מעולם לא התכוון לרכוש וממילא לא רכש את המלון, אלא התכוון להיות והינו נושה מובטח בלבד במשכנתה על מלון" – אינן אלא טענות ערעוריות במובהק, אף שמנסח הבקשה נזהר מלעשות שימוש במלה טעות, וניסה להלביש עליהן איצטלה אחרת.

הוא הדין בטענות המועלות בסעיפים 43 ואילך לבקשה, המקובצות תחת הכותרת: "המסקנה בדבר כוונת הצדדים להתקשר בעסקת משכון מתחזקת גם נוכח כל אחד מהסימנים הבאים, לא כל שכן בהצטברם". בא כוח המבקשות אכן "נתן בהם סימנים", ששה במספר, המפורטים בסעיפים 44-49 לבקשה, ואלו אינם אלא ניסוח מתחכם לטענות בעלות אופי ערעורי המפנות לשגגה שנפלה אצל הבורר, ואין בהם ולא כלום עם טענת העדר הכרעה בסוגיה שבמחלוקת.

4. אין לקבל את הטענה, שבא כוח המבקשות רומם אותה בדיון לפני לדרגת הטענה המרכזית של בקשת הביטול, ולפיה לא דן הבורר בטענת המבקשות כי בצד חוזה המכר (שעתה כאמור כבר לא כופרות המבקשות בתוקפו החוקי) חי לו בשלום, כך על פי הטענה, הסכם נוסף, לפיו התחייב שיפר, עת רכש את המלון, לאפשר להן לרכוש אותו בחזרה ממנו.

הטענה נדונה גם נדונה, ונדחתה.

הבורר הפריד בין מערכת היחסים בין שיפר לבין הכונס, המהווה את המתחם הראוי לבחינת תוקפו של חוזה המכר, לבין מערכת היחסים שבין שיפר לבין המבקשות, במסגרתה ראה לבחון את טענת קיומו של החוזה הנוסף, שהכונס אינו צד לו.

לסוגיה זו הקדיש הבורר את חלקו השני של הפסק אותו הכתיר בכותרת "מישור היחסים בין התובע לבין הנתבעות – אילו זכויות קיימות לנתבעות במלון?".

הבורר קיבל את טענת המבקשות שחוזה המכר אכן כפוף לזכויותיהן (שהרי כך עולה מחוזה מכר עצמו, אף מנ/1 נ/2) אולם דחה את גרסתן לפיה "הזכויות הקיימות" הינן לא אחרות מאשר זכותן לקנות בחזרה את המלון, וקבע כי המדובר רק בזכותן החוזית לשכור את המלון ולהפעילו.

5. טענה זו, שעל פי הנטען לא הוכרעה ע"י הבורר מפורטת בסעיף 93 לפסק. תשובת שיפר לטענה מפורטת בסעיף 94 לפסק. ההכרעה בסוגיה מופיעה בסעיף 95 לפסק, עת הבורר קובע כי "בסוגיה זו מצאתי לקבל את עמדת התובע. אני קובע כי זכויותיהן של הנתבעות, הנזכרות בהסכם המכר ובמוצגים נ/1 ו נ/2 אינן אלא זכותן החוזית לשכור את המלון ולהפעילו".

הבורר נכנס לעובי הקורה ותומך את מסקנתו במספר אדנים: קבלת התיאוריה של המבקשים מחייבת את הקביעה שגם שיפר נמנה על "אנשי הקש" של המבקשות ושל בלס, וזאת לא הוכח (סעיף 96 לפסק); החלטות קודמות של בית משפט שדחו את טענת הנאמן כי שיפר הינו איש קש של המבקשות וחלק מחברי החוליה השקופה (סעיפים 98-99 לפסק); שיפר "מימן את רכישת המלון מכספו שלו ולא מכספי הקבוצה" (סעיף 99 לפסק); העדר אסמכתא בכתב ממנה ניתן להסיק כי שיפר הסכים "לכך שהמלון נרכש עבור הנתבעות או כי עליו למכור את המלון לנתבעות על פי דרישתן" (סעיף 99 לפסק); מסמך ה"אין דרישות" שנספח להסכם המכר עליו חתמו דבל ושער (סעיף 100 לפסק); וכן – הסכם ההלוואה שנחתם בין שיפר למבקשות ב-2002 שאפשר למבקשות את פדיון המלון תוך 9 חודשים, שאם לא כן יהיה שיפר "זכאי לנהוג בנכסים כפי שימצא לנכון" (סעיף 101 לפסק).

6. ואם עוד נותר ספק, מסכם הבורר וקובע: "מהאמור עד כה עולה כי טענת הנתבעות לפיה נרכש המלון "עבורן", כי התובע זכאי להשבת כספי ההלוואה שנתן לנתבעות ותו לא- לא הוכחה בבוררות זאת. הנחת העבודה של הנתבעות כי התובע הינו חלק מקבוצת בלס לא הוכחה בראיות, אינה עולה בקנה אחד עם החלטות שיפוטיות קודמות, סותרת חזיתית מסמכים עליהן חתומות הנתבעות, ואינה מתיישבת עם הסכם ההלוואה משנת 2002" (סעיף 102 לפסק).

יתכן וניתן היה להגיע למסקנה שונה, לאור מערכת היחסים הקודמת שהייתה בין המבקשות לבין שיפר ולאור כל התרגילים הפיננסיים שנעשו על ידם בעבר, לו עדויותיהם של עדי המבקשות היו מהימנות על הבורר, ולו ניתן היה לקבוע מימצאים בהסתמך עליהן, אלא שכאמור בסעיף 112 לפסק, הבורר מצא כאמינה רק את עדותו של שיפר, מה שאין ניתן לומר על בלס והעדים מטעמו.

"חפר גומץ בו יפול, ופורץ גדר ישכנו נחש" (קוהלת). בעל דין שמנסה להערים על כונס הנכסים, וחובר, לפי דבריו שלו, לעסקה שמטרתה להבריח שלא כדין רכוש מהנאמן, לא יתפלא אם עדותו לא התקבלה כאמינה, ושהבורר לא שעה לטענתו לפיה שותפו לקנוניה בגד בו.

7. אף לא מצאתי כל ממש בטענה הנוספת לפיה גם בקביעת תקופת השכירות – לא הכריע הבורר בטענות המבקשות.

הסוגיה נדונה והוקדש לה פרק נפרד בפסק הבורר. הבורר בחן את שני הסכמי השכירות ואת התוספת להסכם הראשון, והגיע למסקנה לפיה מסתיימת השכירות בשנת 2008, תוצאה שהתיישבה עם שורת מסמכים שהבורר מנה אותם אחד לאחד, מה גם שלא קיימת כל אסמכתא, אף נרמזת, לפיה בשנת 2006, עם קבלת רישיון העסק, הודיעה דבל על מימוש האופציה לשכירת המלון עד 2018.

בא כוח המבקשות הודיע בהגינותו במהלך הדיון כי אסמכתא שכזו אינה בנמצא.

8. באשר לעילת הביטול, שנטענה אמנם בשפה רפה, ולפיה לא ניתנה למבקשות ההזדמנות לטעון טענותיהן, הרי זו לא מתיישבת כלל עם הפרוטוקולים שתיעדו את הבוררות, עם העדויות, עם רשימת הראיות, ועם כבישת הטענה עד להגשת בקשת הביטול. אף אין לה זכר בסיכומים שהוגשו לבורר.

גם בסוגיה זו אישר בא כוח המבקשות "אני מאשר שלא נמנעה ממני ראיה שרציתי להגיש וגם לא נמנע ממני לזמן עדים או לטעון וכו" (עמוד 10 לפרוטוקול מיום 6.2.13).

טענה סתמית לפיה לא נהג הבורר "בנפש חפצה ובלב פתוח" – אין בה למלא את החסר.

9. נותר עוד לדון בעמדת הנאמן, אשר חזר על עמדתו בבוררות לפיה דין פסק הבורר להתבטל משהוכח כי הסכם המכר הינו חוזה בלתי חוקי שנערך למראית עין במטרה להבריח כספים מהנאמן, וכי הוכח כי שיפר שייך לחבורת אנשי הקש.

בראשית אציין כי הנאמן לא הגיש כלל בקשה לביטול הפסק, ונייר העמדה שהגיש יום לפני הדיון, אינו יכול לשמש תחליף לבקשה שכזו. הנאמן אף אינו יכול לתקוף את פסק הבורר בעילה שאפילו המבקשות עצמן לא טענו עוד, עת הצהירו כי אין להן כל טענה באשר לתוקפו של הסכם המכר, והן משלימות עם חוקיותו.

שנית, תקיפת המסקנה בדבר חוקיות הסכם המכר בהסתמך על טענה לפיה לא דו הבורר בטענה זו, עת פסק הבורר מתמקד בטענה זו – נדונה מראש לכישלון.

10. ובטרם סיום- מספר ההליכים שננקטו בקשר לסוגיה נשוא הדין, וההתנהלות לפיה כל פעם מוגשת בקשה דומה, באיצטלה כזו או באדרת אחרת, ע"י נציג כזה או אחר של הקבוצה - אינם מתקבלים על הדעת.

התיאור הבא מפיו של כבוד השופט י' עמית בע"א 8340/10 מ.ו השקעות בע"מ ואח' נ' רשות המיסים, לפיו "אך לא המערערים ירימו ידיים. משנסגרו כל הדלתות, החלונות ואף הכניסה דרך המרתף נאטמה, בגיחו המערערים דרך הגג בפריצה נועזת..." – יפה אף לענייננו.

הגיעה העת לאקורד הסיום.

התוצאה

העתירה לביטול הפסק – נדחית.

אני מאשרת את פסק הבורר שפרטיו ברישא.

המבקשות ישאו בהוצאות הבקשה ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 50,000 ₪.

ניתן היום, ל' שבט תשע"ג, 10 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.