1. בפניי בקשה לעיכוב ביצוע של פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי מיום 10.10.12, בתיק בד"א 27/12, בגדרו נדחה ברוב דעות ערעורו של המערער על הכרעת הדין וגזר הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי בתל-אביב, בתיק בד"מ 116/09. בנוסף, עותר המערער לעיכוב ביצוע ופרסום של הכרעת הדין, גזר הדין ופסק הדין.

2. יצוין, כי בית הדין הארצי אימץ, בדעת רוב, את הכרעת הדין וכן את גזר הדין של בית הדין המחוזי, שבגדרו נגזרו על המערער 42 חודשי השעיה בפועל וכן השעיה על תנאי למשך 3 שנים, קנס בסך 4,000 ₪ והוצאות למתלוננים בסך 2,500 ₪.

3. דעת הרוב סברה, כי יש לקיים את הרשעת המערער בעבירות שיוחסו לו והן הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח, עיכוב מסמכים שלא כדין, עבירות הפוגעות בכבוד המקצוע ועבירות של התנהגות שאינה הולמת את המקצוע. זאת בעקבות קבלת כספים ממתלוננים, שביקשו לתבוע את חברת ישראייר, בשיקים שנפדו ללא הוצאת חשבוניות מס, הזנחת הטפול בעניינם, אי הגשת תביעה ודיווח כוזב למתלוננים כאילו הוגשה התביעה, וכן בכך שלא הגיב לפניות הלשכה, בעקבות התלונה. דעת המיעוט בבית הדין הארצי סברה, כי יש לזכות את המערער בגין העבירות הנוגעות להפרת חובת הנאמנות וכן מעבירה של התנהגות שאינה הולמת את המקצוע ולהותיר את הרשעתו בשאר העבירות על כנה בנוסף הציעה דעת המיעוט להטיל על המערער עונש של השעיה בפועל למשך 18 חודשים וכן השעיה על תנאי למשך 24 חודשים, חלף העונש שגזר בית הדין המשמעתי.

4. לטענת המערער, סיכוייו לזכות בערעור טובים. בין היתר, בשל סתירה פנימית בקביעות בית הדין המחוזי לגבי אי הוצאת החשבוניות. בנוסף, הוא טוען שלל טענות שעניינן תקיפת האמן שניתן בעדות המתלוננת וכן ההתעלמות מהודעתו שהוא מוכן להחזיר למתלוננת את המסמכים וגם את כספה. בנוסף, הוא טוען, כי עקב היעלמות התיק הרלבנטי ממשרדו הוא לא יכול היה להשיב ללשכה, בהמשך, תשובה עניינית על התלונה.

5. לעניין איסור הפרסום, טוען המערער, כי בשעתו ניתן צו איסור פרסום הן על ידי הערכאה הדיונית והן על ידי ערכאת הערעור, לגבי ההליכים הן בבית הדין המחוזי והן בבית הדין הארצי. לאחר שניתן פסק הדין בבית הדין הארצי, הוא פנה לבית הדין וביקש לעכב את פרסום הכרעת הדין וגזר הדין בערכאה הדיונית וכן של פסק הדין בבית הדין הארצי עד למתן החלטה בערעורו בבית משפט המחוזי. בקשה זו לא נעתרה. לדבריו, מטרת הערעור תסוכל אם לא יעוכב פרסום גזר הדין והכרעת הדין בערכאה הדיונית וכן פסק הדין בערכאת הערעור. זאת במידה ובית משפט זה יקבל את ערעורו והוא יזוכה. עוד לטענתו, לא יגרם כל נזק ציבורי כתוצאה מעיכוב הפרסום לתקופת הערעור ולעומת זאת נזקו יהיה בלתי הפיך, במידה והפרסום יותר.

6. ב"כ המשיב, הגיב בתגובה מפורטת לטענות המערער שתמציתה, כי מדובר בעיקר בתקיפת ממצאי מהימנות של העדים וערכאת הערעור אינה מתערבת בסוגיה זו אלא במקרים קיצוניים ויוצאי דופן שאינם מתקיימים כאן ומכאן שסיכויי הערעור נמוכים. עוד נטען, כי גזר הדין בהתחשב בעבירות ובעברו של המערער אינו מן החמורים.

7. באשר לאיסור הפרסום, חזר ב"כ המשיב על החלטת בית הדין הארצי שדחתה את בקשתו של המערער לעניין זה, מיום 29.10.12 לפיה, "באשר לנזק העלול להיגרם, כביכול, למבקש בגין פרסום פסה"ד, נחה דעתנו כי האינטרס הציבורי גובר במקרה דנן על האינטרס האישי של המבקש, הן לאור מספר ההרשעות בהן הורשע המערער בהליכים השונים, והן לאור הדפוס החוזר ונשנה של העבירות אותן עבר המבקש בהן הורשע". ב"כ המשיב מפרט בהקשר זה שורה של הרשעות קודמות שצבר המערער במשך 30 שנות פעילותו כעורך דין.

דיון והכרעה:

8. באשר לבקשה לעיכוב הביצוע, כבר ציינתי בהחלטתי בעמל"ע 34576-10-12 אבני נ' וועדת האתיקה המחוזית, מיום 9.11.12, כי הכללים החלים על עיכוב ביצוע של פסק דין בהליכים משמעתיים כולל פסק דין של בית הדין הארצי הנתקף בבית המשפט המחוזי, נגזרים מן הכללים החלים לעניין ההליך הפלילי בשינויים המחויבים. עיקרם של כללים אלה שעוגנו בהלכת שוורץ – ע"פ 111/99 שורץ נ' מדינת ישראל, פ"דנ(2) 241, הינו שמחד יש להתחיל בריצוי מידי של העונש שהושת על מי שהורשע בדין, אך מאידך יש תחולה ל"גישת האיזון" כאשר לצד אותו כלל רחב של תחילת ריצוי מיידי, קיים שיקול דעת רחב בידי הערכאה השיפוטית לערוך איזון פרטני בגדריו של כל מקרה לגופו. בהליך המשמעתי צריך בהקשר זה להינתן משקל מיוחד לחשש מפני פגיעה בלתי מוצדקת בחופש העיסוק של עורך דין הנדון ובשמו הטוב. בין היתר יש לשקול לצורך הכרעה בבקשה את אורך תקופת ההשעיה שהושתה, את סיכויי הערעור ואת עברו המשמעתי של עורך הדין הנידון, את נסיבותיו האישיות וכן אם מדובר בערעור גם כנגד הכרעת הדין או רק כנגד העונש. בנוסף יש לזכור כי כאשר מדובר בבקשה המוגשת לבית המשפט המחוזי, היושב כערכאת ערעור ב"גלגול שלישי", אמות המידה להיעתרות לבקשה מהסוג נדון, יהיו נוקשות ומצומצמות.

9. לצורך הכרעה בבקשה הנדונה, יש לזכור כי ערעורו של המבקש לפני ערכאה זו מתמקד בעיקרו בשאלות של מהימנות ושל עובדה שבהן ערכאת הערעור, בוודאי ב"גלגול שלישי", אינה מתערבת אלא במקרה קיצון. בנוסף יש לתת את הדעת לכך, שגם דעת המיעוט בבית הדין הארצי, שהציעה לזכות את המבקש מחלק מהאישומים, סברה כי יש לגזור עליו, בנסיבות העניין, עונש השעיה של 18 חודשים בפועל. בהינתן נימוקי הערעור, טיבן של העבירות בהן הורשע ועברו המשמעתי של המבקש, קשה להלום, שגם אם יתקבל הערעור, במובן זה שתאומץ דעת המיעוט, יקטן העונש שהושת עליו, מעונש זה. לפיכך בהינתן המועד שנקבע לשמיעת הערעור, 4.2.13, לא צפוי למבקש נזק ממשי, אם יחל לרצות את עונש ההשעיה כבר עתה. לפיכך עתירתו של המבקש לעיכוב הביצוע נדחית.

10. באשר לבקשה לאיסור פרסום, עקרון פומביות הדיון מהווה אחד מעיקרי היסוד של שפיטה ראויה ושל עשיית משפט צדק, והוא מאושיות שיטת המשפט בישראל. בהקשרו של הדין המשמעתי, בא עיקרון חשוב זה לידי ביטוי במסגרת תיקון 32 לחוק לשכת עורכי הדין, בגדרו נקבע הכלל בדבר פומביות הדיון, כאשר קיום הדיון בדלתיים סגורות ייעשה רק בהתקיים אחד מן החריגים המנויים בו. החריג הרלבנטי לבקשה שפניי, הינו החריג לפיו "הדיון הפומבי עלול להביא לפגיעה ממשית בעניינו המקצועי של הנאשם או בעניינו של אדם אחר, העולה על הפגיעה בעניין הציבורי שבפומביות הדיון" (סעיף 65א(ב)(9) לחוק). לצורך פרשנות הסעיף יש לזכור, כי מטרתו היתה לבטל את המצב הקודם שבו התנהלו ההליכים המשמעתיים בלשכת עורכי הדין, על דרך הכלל, בדלתיים סגורות. השוואת המצב בבתי הדין למשמעת של הלשכה לזה הנוהג בכלל מערכת המשפט, נועדה להבטיח את שקיפות ההליך המשמעתי והבקרה הציבורית עליו וכן לשרש את התפיסה הציבורית בדבר אופיו ה"גילדאי" של ההליך (זאת בהתחשב בהרכב הייחודי של בתי הדין המשמעתיים של הלשכה, הכולל עורכי דין בלבד, לעומת הרכבן של ועדות משמעת לפי חוקי משמעת אחרים), וכן להוות סנקציה נוספת לעורך הדין שסרח. ראו עמל"ע 45396-03-10 ברוש עו"ד נ' וועדת האתיקה של לשכת עוה"ד (מפי כב' השופט הבכיר, צ' סגל).

11. באשר לפרשנות החריגים שבסעיף ובכללם פרשנותו של החריג המדובר, הרי שיש לעשותה בצמצום על מנת להגשים את תכליות החוק, ובעניין זה "[ו]לעולם תיטה הכף אל עבר פומביות הדיון" – ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' מרום, פ"ד מט(1) 318 (1995). על"ע 1368/04 אפרתי נ' לשכת עורכי הדין (פורסם בנבו, 19.10.04); בג"צ 6005/93 ד"ר מ' עליאש נ' כב' השופט שמואל צור, פ"ד מא(1) 159, 169 (1995). ככל שמדובר בחריג הנטען, הרי שהוא מציב בפני הטוען אותו משוכה גבוהה במיוחד, שכן כל פרסום של הליך משמעתי המתנהל כנגד עורך דין, יש בו כדי להביא לפגיעה במידה זו או אחרת בעניינו המקצועי. לפיכך, יש לייחד שימוש בחריג זה רק במקרים שבהם מדובר בפגיעה מיוחדת בשל נתונים אישיים ייחודיים ספציפיים וחריגים של עורך הדין הטוען לחריג. פרשנות אחרת של הסייג של אותו חריג תרוקן את כלל הפומביות מתוכן ותהפוך את החריג לכלל.

12. המבקש, בענייננו, לא הציג בעניינו נתונים כאלה מעבר לטענה סתמית וכללית לגבי פגיעה אפשרית בו ובשמו הטוב עקב הפרסום. מעבר לכך, ככל שמדובר בשלב מתקדם יותר של ההליך המשמעתי, הרי שנקודת האיזון תיטה ביתר שאת לעבר עקרון פומביות הדיון. זאת מאחר שחזקת החפות העומדת למבקש פגה לחלוטין לאחר מתן פסק דינו המרשיע של בית הדין הארצי ולעומת זאת האינטרס הציבורי בפרסום פרטי ההליך, כולל פרסום שמו של עורך הדין המורשע, גובר ביתר שאת.

13. לאור כל האמור, הן הבקשה לעיכוב הביצוע והן הבקשה לאיסור הפרסום של ההליכים וההחלטות שניתנו בערכאות המשמעתיות ובערכאה זו נדחות.

המזכירות תעביר העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, י"ד בכסלו התשע"ג, 28 בנובמבר 2012, בהעדר הצדדים.