לפני:

כב' הנשיאה ורד שפר

נציגת ציבור (עובדים) גב' ברכה נודלר

נציג ציבור (מעבידים) מר נימר נאסר

החלטה

1. התובע עבד במסגריה שבבעלות אביו וביום 18/03/12 נחבל בידו הימנית מנפילת תבנית כבדה ונגרם לו שבר עם תזוזה (להלן: "האירוע").

הנתבע הכיר באירוע כתאונת עבודה, ואישר לתובע תקופת אי כושר מיום 19/03/12 ועד ליום 01/05/12.

תביעת התובע לתשלום דמי פגיעה בגין תקופת אי כושר נוספת, מיום 02/05/12 ואילך נדחתה מהנימוק שהתובע לא נעדר מעבודתו בתקופה זו, ועל כן אינו זכאי לדמי פגיעה.

2. על פי הוראות סעיף 92 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה 1995, תחומיה של הזכות לדמי פגיעה הם כדלקמן –

"(א) מבוטח שפגיעה בעבודה גרמה לו שאינו מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת, ישלם לו המוסד דמי פגיעה, בעד פרק הזמן שאינו מסוגל כאמור, אם לא עסק למעשה בכל עבודה והוא נזקק לטיפול רפואי, לשיקום או להחלמה.

(ב) לא ישולמו, בקשר לפגיעה אחת, יותר מדמי פגיעה בעד שלושה עשר שבועות".

לגישת הנתבע, שבעטיה ניתנה ההחלטה מושא התביעה, הרי שהחל מיום 02/05/12 התובע היה בגדר מי שלא נעדר מעבודתו או בלשון הסעיף "עסק למעשה בעבודה".

גישה זו של הנתבע הושתתה על רישום שאין חולק שהופיע בטופס התביעה שהוגש ע"י התובע, ובו נרשם, בחלק המיועד למילוי ע"י המעביד, כי עבודתו אצל המעביד הופסקה ביום 01/05/12 וסיבת הפסקת העבודה היא "מצא מקום עבודה אחר".

3. שמענו את עדותו של התובע, של מעסיקו בעת האירוע – שהוא אביו ושל רו"ח טארק בסול, שסיפק שירותי הנהלת חשבונות לעסק בו עבד התובע והוא זה שמילא את טופס התביעה של התובע.

רו"ח בסול הצהיר כי ההערה לפיה התובע מצא מקום עבודה אחר נרשמה על ידיו מתוך טעות.

בחקירתו בפנינו טען כי אינו זוכר בדיוק כיצד התרחשה הטעות, אולם סבר כי כוונתו היתה שהפסיק לעבוד באותו מקום עבודה, והתאריך שננקב היה תום תקופת אי הכושר שנקבעה בתעודות הרפואיות שהוצגו בפניו נכון למועד בו מילא את הטופס.

בכל מקרה העד מסר כי התובע לא עבד אצל מעבידו בתקופה שלאחר יום 02/05/12 ולא דווח למל"ל כי עבד באותו שלב.

שמענו גם את עדות התובע ואביו, שהיה מעבידו.

שניהם טענו שהתובע לא עבד אצל אביו לאחר הפגיעה אלא לפרק זמן קצר בחודש אוגוסט שניסה לחזור לעבודה ולא הצליח בשל הפגיעה בידו מהתאונה. התובע טען כי לא עבד בכל מקום עבודה אחר.

4. נאמר כי אכן החלטת הנתבע שלא לאשר לתובע תשלום דמי פגיעה בשל הסברה שמא עבד החל מיום 02/05/12 – אינה נטולת בסיס.

הרישום לפיו התובע הפסיק עבודתו במפעל משום שמצא מקום עבודה אחר – מעורר סימני שאלה, מה גם שבפני הנתבע הוצג מסמך רפואי (נ/3) שקבע תקופת אי כושר מומלצת עד ליום 01/05/12.

יחד עם זאת – גם הנתבע לא התיימר לטעון כי התובע עבד למעשה בכל מקום עבודה שהוא בתקופה שבמחלוקת.

נאמר, אם כן, שמעבר לכך שהתרשמותנו מהעדויות שהוצגו בפנינו היתה שאכן נעשתה טעות במילוי טופס התביעה ע"י רו"ח שמילא אותו, הרי שגם אם רשם את מה שנמסר לו, הרי שלא הוכח בפנינו כלל ועיקר שהתובע אכן עבד בעבודה אחרת או שיכול היה לעבוד, ובלשון הסעיף – "עסק למעשה בכל עבודה".

יוער כי מטעם התובע הוצגה תעודת אי כושר לתקופה נוספת עד ליום 18/06/12.

5. אשר על כן אנו קובעים שטעה הנתבע בהחליטו שהיה מקום לראות בתובע כמי שאינו זכאי לדמי פגיעה החל מיום 02/05/12 מהנימוק שלא נעדר מעבודתו.

הנתבע מתבקש להודיע, עד ליום 01/10/13, האם הוא חולק על טענת התובע לפיה היה באי כושר בתקופה הנוספת, שאז תינתן החלטה על מינוי מומחה בשאלה הרפואית.

ככל שאינו חולק, יינתן להחלטה זו תוקף של פסק דין.

לעיון ביום 02/10/13.

ניתנה היום, ‏כ"ג אלול תשע"ג, ‏29 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.