לפניי שתי בקשות של המדינה: ראשית, בקשה לעיון חוזר לפי סעיף 52 לחוק המעצרים, במסגרתה עותרת המדינה להורות על מעצרם של שני המשיבים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם, וזאת נוכח הפרת תנאי שחרורם ממעצר. שנית, עותרת המדינה לחילוט הערבויות הכספיות בגין הפרת תנאי השחרור בהתאם להסדר הקבוע בסעיף 51 לחוק המעצרים.

רקע - החלטות השחרור המקוריות בעניינם של המשיבים

1. שני המשיבים, שהינם אחים, הועמדו לדין יחדיו בגין חלקם בתקיפת מאבטחים ושוטרי משמר הגבול ביום 6.11.2012 בסמוך לחדר הטראומה בבית-החולים "הדסה" עין-כרם בירושלים ואף מחוץ לבית-החולים, והכל בעת שאחיהם טופל בחדר הטראומה לאחר מעצרו על-ידי משטרת ישראל (התיק העיקרי - ת"פ 23779-11-12; להלן גם: "תיק האירוע בבית-חולים הדסה עין כרם").

2. בכל הנוגע למשיב 1 - מלכתחילה, עתרה המבקשת למעצרו עד תום ההליכים אולם בקשתה נדחתה. בהחלטתו מיום 27.11.2012 קבע כב' השופט רון כי קיימות ראיות לכאורה בעניינו של המשיב 1 וכן קיימת עילת מעצר, בין היתר נוכח קיומו של עבר פלילי ממשי לרבות מאסר על תנאי בר הפעלה. יחד עם זאת, בשים לב למצוקה אליה נקלע המשיב 1 עם בני משפחתו בבית-החולים בעת שאחיהם טופל בחדר הטראומה, ובהתחשב בתסקיר המעצר שהמליץ על כך, ראה כב' השופט רון לשחרר את המשיב 1 למעצר בית מלא בתנאים עליהם הורה (מ"ת 23796-11-12). ערר שהגישה המדינה כנגד החלטה זו לבית-המשפט המחוזי לפני כב' השופט שחם, נדחה בעיקרו. בהחלטתו מיום 3.12.2012 קבע כב' השופט שחם כי "...מדובר לכל היותר במקרה גבולי. המדיניות העולה מחוק המעצרים מחייבת, במקרים מסוג זה, להעדיף את אינטרס החירות של הנאשם. משכך, אין מקום להתערב בהחלטתו של בית-המשפט קמא להורות על שחרור המשיב בתנאים" (עמ"ת 53580-11-12). משילוב החלטתו של כב' השופט רון, ביחד עם החלטת כב' השופט שחם, עולה כי תנאי השחרור של המשיב 1 לחלופת מעצר היו כדלקמן:

א. מעצר בית מלא בבית ההורים, בפיקוח אימו של המשיב, חמו וגיסו. נקבע כי בכל עת על המשיב להיות בפיקוח של אחד הערבים לפחות.

ב. הפקדה בקופת בית-המשפט בסך 5,000 ₪ במזומן.

ג. שלוש ערבויות צד ג' של שלושת המפקחים (האם, החם והגיס), וכן ערבות עצמית על-סך 10,000 ₪ כל אחת.

3. בכל הנוגע למשיב 2 - מלכתחילה, נמנעה המדינה מלעתור למעצרו עד תום ההליכים ועתרה להארכת תנאי השחרור ממעצר לרבות מעצר בית מלא. המחלוקת בין הצדדים נסובה על תנאי השחרור. בהחלטתו מיום 26.11.2013 במ"ת 23796-11-12, קבע כב' השופט רון כי אף שמתקיימות ראיות לכאורה, הרי זיהויו של המשיב 2 גבולי ואינו חד-משמעי. לפיכך, היה נכון כב' השופט רון לאשר את יציאתו של המשיב 2 לעבודה. לצד זאת, ראה להתחשב בעברו הפלילי הממשי של המשיב 2 ובכך שריצה תקופות מאסר לא מבוטלות. בהתחשב בכל אלה, נקבעו בעניינו של המשיב 2 תנאי שחרור ממעצר כדלקמן:

א. מעצר בית בביתו בשועפט, בכפוף לכך שהמשיב יצא לעבודה בסופרסל בקרית יובל. שעות העבודה הן משעה 06:00 עד שעה 16:00. משמרות אחרי הצהריים טעונות מתן הודעה ואישור "כדי לאפשר שליטה".

ב. ליווי לעבודה וחזרה מהעבודה בנוכחות אחד הערבים שיכול להיות אביו.

ג. בזמן העבודה, נוכחות ערב במקום העבודה.

ד. הפקדה בסכום כולל של 1,500 ₪.

ה. ערבות עצמית וערבות צד ג' אחת בסך 3,000 ₪ כל אחת.

השתלשלות העניינים מאז החלטות השחרור של המשיבים

4. כאמור, שני המשיבים שוחררו ממעצרם - כל אחד בתנאים שנקבעו לגביו - בסוף נובמבר-תחילת דצמבר 2012.

5. אין חולק כי מאז, שני המשיבים הפרו את תנאי שחרורם ממעצר ואף ביצעו עבירות חדשות בגינן הועמדו לדין והורשעו:

בכל הנוגע למשיב 1 – הוא הועמד לדין בבית-המשפט המחוזי בירושלים (ת"פ 49982-03-13 לפני כב' השופט י' נועם). ביום 11.9.2013 הרשיע בית-המשפט המחוזי את המשיב 1 לפי הודאתו בעבירות שיוחסו לו בכתב-אישום מתוקן. ראשית, הורשע המשיב 1 בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע. זאת, בגין כך שביום 6.3.2013 הוא נפגש עם אחר ברחוב הנמצא במחנה הפליטים שועפט ורקם עימו קשר להשתתף בהתפרעות וליידות בקבוקי תעברה לעבר כוחות הביטחון. בהמשך לכך, ביום 8.3.2013 הגיע המשיב 1 לחורשת עצים במתחם הר הבית והאחר הציג לפניו בקבוקי תבערה שהוכנו בטרם זריקתם לעבר כוחות הביטחון לאחר סיום תפילות יום השישי. שנית, הורשע המשיב 1 בעבירה של הפרת הוראה חוקית. זאת, בגין כך שביום 28.3.2013 נעצר ברכב במחסום מחנה הפליטים שועפט תוך הפרה של צו בית-משפט בנוגע לתנאי שחרור וממעצר כפי שפורטו בפיסקה 2 לעיל, וזאת לטענתו עקב כך שהיה בדרכו לקבלת טיפול רפואי. יוער כי דינו של המשיב 1 באותו תיק טרם נגזר, וכי הטיעונים לעונש קבועים לפני בית-המשפט המחוזי ליום 16.12.2013.

בכל הנוגע למשיב 2 – הוא הועמד לדין בבית-משפט השלום בירושלים (ת"פ 35459-03-13 לפני כב' השופט הרבסט). במסגרת אותו הליך, הורשע המשיב 2 לפי הודאתו בעבירות של ניסיון לתקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות והתפרעות. זאת, בגין כך שיידה אבנים לעבר כוחות הביטחון ביום 8.3.2013 לאחר תפילת יום שישי בסמוך למסגד אל-אקצא. עוד הורשע המשיב 2 לפי הודאתו בעבירה של הפרת הוראה חוקית. זאת, הן בגין חלקו באירוע האלים הנ"ל בסמוך למסגד אל-אקצא תוך הפרת תנאי השחרור ממעצר כפי שפורטו לעיל; והן בגין כך שלאחר אותו אירוע, החליף המשיב 2 את מקום עבודתו מסופרסל בקריית יובל לסופר שפע שוק בביתר עילית, הגיע למקום העבודה ללא ליווי ונכח שם ללא ערב, והכל תוך הפרת תנאי השחרור ממעצר כאמור בפיסקה 3 לעיל. בגין כל אלה, נגזרו על המשיב 2 ביום 11.6.2013 עשרה חודשי מאסר בפועל מיום מעצרו (תוך הפעלה בחופף של עונש מאסר מותנה) וכן מאסרים על-תנאי (רכיב הקנס בוטל בערעור לבית-המשפט המחוזי).

6. לאחר כל אלה, חלה התקדמות בתיק העיקרי הנדון לפניי לגבי האירוע בבית-החולים הדסה עין-כרם, אשר בנוגע אליו ניתנו החלטות השחרור המקוריות. ביום 11.9.2013 הודו לפניי המשיבים בעובדות כתב-אישום מתוקן בתיק הנ"ל, וזאת במסגרת הסדר טיעון. שני המשיבים הורשעו לפי הודאתם, בעבירות של תקיפת שוטר לפי סעיף 273 לחוק העונשין וכן תקיפת עובד ציבור לפי סעיף 382א(א) לחוק הנ"ל. הטיעונים לעונש נדחו ליום 23.12.2013 לצורך קבלת תסקיר שירות מבחן לעונש בנוגע לשני המשיבים.

בקשת המדינה לפי סעיף 52 לחוק המעצרים

7. ביום 10.10.2013 הגישה המדינה בקשה לעיון חוזר בתנאי שחרורם של המשיבים ממעצרם בנוגע לתיק האירוע בבית-החולים הדסה עין-כרם. יוער כי בקשה זו הועברה לטיפולי, בהיותי השופטת הדנה בתיק העיקרי לאחר שניתנה במסגרתו הכרעת-דין.

8. בקשת המדינה היא להורות על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים המשפטיים כנגדם. לטענת המדינה, בשלב זה חזקת החפות כבר אינה עומדת למשיבים שכן הם הורשעו לפי הודאתם במסגרת התיק העיקרי. אשר לעילת המעצר, הרי לגישת המדינה (כפי שהוצגה בכתב ובעל-פה) מתקיימות שתי עילות מעצר מצטברות: האחת, עילת המעצר המקורית שהינה עילת המסוכנות. והשנייה, עילת מעצר עצמאית ומצטברת לפי סעיף 21(א)(2) לחוק המעצרים, שיסודה הפרה בוטה של תנאי השחרור ממעצר על-ידי שני המשיבים, תוך הפרת אמונו של בית-המשפט וזלזול בצו שיפוטי. בהקשר זה, טענה המדינה כי המשיבים הוכיחו במעשיהם אשר בהם הודו והורשעו במסגרת הליכים אחרים שהתנהלו נגדם, כי הפרו את תנאי שחרורם ממעצר לרבות בדרך של ביצוע עבירות חדשות, מעלו באמון שניתן בהם ואינם ראויים לו עוד. לטענת המדינה, הבקשה הוגשה בחלוף מספר חודשים מאז הפרת תנאי השחרור, שכן עד כה המשיבים היו עצורים ממילא במסגרת כתבי-האישום הנוספים שהוגשו כנגדם. המדינה ראתה להגיש את הבקשה כעת, הן מאחר שהמשיבים הורשעו בתיק העיקרי ובכתבי-האישום הנוספים שהוגשו כנגדם וחזקת החפות אינה עומדת להם עוד; והן מאחר שקרב מועד שחרורו של המשיב 2 מריצוי עונש המאסר שנגזר עליו בת"פ 35459-03-13 על-ידי כב' השופט הרבסט (תאריך שחרור אפשרי ממאסר הינו 17.12.2013).

9. הסנגור מתנגד לבקשה. בכל הנוגע למשיב 1 - הסנגור טען כי ביום 28.3.2013 המשיב 1 יצא ממעצר הבית המלא בו שהה במשך מספר חודשים, אולם זאת כדי לקבל טיפול רפואי עקב כאבים שחש. הסנגור אישר כי המשיב 1 יצא ממעצר בית מלא ללא אישור, וכי המשיב 1 הודה והורשע בגין הפרת הוראה חוקית בשל אותה הפרה, אולם טען כי לא מדובר בזלזול בצו שיפוטי. עוד טען הסנגור כי ביצוע העבירה של קשירת קשר לביצוע פשע בגינה הורשע המשיב 1, אינה מהווה הפרה של תנאי השחרור בתיק זה. בכל הנוגע למשיב 2 – נטען כי המשיב 2 הורשע לפי הודאתו ודינו נגזר, ואין להענישו פעמיים. הסנגור הוסיף וטען כי בקשת המדינה הוגשה בשיהוי ניכר ויש לדחותה מטעם זה. לטענת הסנגור, המשיבים אמנם מצויים כרגע מאחורי סורג ובריח, אולם בכל הנוגע למשיב 2, יש לו צפייה מוצדקת להשתחרר מהמאסר אותו הוא מרצה כעת.

10. בראשית הדברים, ובהתייחס לטענת המדינה בדבר הצורך בהרתעה כללית מפני הפרת תנאי שחרור ממעצר, אומר כי אני סבורה שדרך ההילוך הראויה חייבת להתבסס לא על הרתעה כללית כי אם על בחינת כל מקרה לפי נסיבותיו באופן קונקרטי. בהקשר זה, קבעה פסיקתו של בית-המשפט העליון כי: "אין חובה להורות על מעצרו של מפר תנאי שחרור, אך לא פעם די בכך כדי לבצע הערכה מחודשת של השאלה האם יש בחלופה אותה לא כיבד הנאשם כדי להשיג את מטרת המעצר עד סיום משפטו. כמובן בהקשר זה אין דין הפרה זוטא בודדת כהפרה גסה או הפרות חוזרות. עוד נראה, כי ביצוע עבירה עצמאית תוך כדי הפרת תנאי שחרור מתקרב בדרגה לרמה של 'הדבר מעיד על עצמו' " (דברי כב' השופט הנדל בבש"פ 4977/13 מדינת ישראל נ' אלכשחר (15.7.2013)). אוסיף ואזכיר כי כאשר עסקינן בעילת מעצר של הפרת תנאי שחרור לפי סעיף 21(א)(2) לחוק המעצרים, לא חלה חובה (להבדיל מרשות) לבחון קיומה של חלופת מעצר (ראו: דברי כב' השופט מלצר בבש"פ 7364/09 מדינת ישראל נ' אדרי, פיסקה 7 (17.9.2009)).

11. במקרה דנן, בחינה קונקרטית אינה מאירה באור חיובי את המשיבים שלפניי, בכל הנוגע למידת האמון שניתן ליתן בהם לצורך המשך שחרור לחלופה לאחר שחרור מי מהם ממעצר או ממאסר בתיקים האחרים המתנהלים בעניינם. נקודת המוצא היא כי המשיבים אינם נהנים עוד מחזקת החפות שכן הם הודו והורשעו בתיק העיקרי (יוער כי על רקע זה, שאלת קיומן של ראיות לכאורה בהליך העיקרי איבדה מעוקצה). זאת ועוד; במסגרת ההליכים האחרים שהתנהלו כנגד שני המשיבים כמפורט בפיסקה 5 לעיל, הודה והורשע כל אחד מהם בגין כך שהפר את תנאי שחרורו ממעצר. בנוגע לשני המשיבים לא מדובר בהפרה חד-פעמית או בודדת כי אם בהפרה מהותית. מהעובדות בהן הודה המשיב 1 בהליך שהתקיים לפני כב' השופט נועם בבית-המשפט המחוזי, עולה כי הוא יצא ממעצר הבית המלא בו היה אמור לשהות, במספר הזדמנויות שונות. מהעובדות בהן הודה המשיב 2 בהליך שהתקיים לפני כב' השופט הרבסט בערכאה זו, עולה כי הוא הפר באופן משמעותי את תנאי שחרורו בכך שהחליף מקום עבודה ללא דיווח וללא אישור, והגיע למקום העבודה החדש ושהה שם ללא ליווי וללא פיקוח. שני המשיבים הודו והורשעו בגין כך בעבירה של הפרת הוראה חוקית. יתרה מזאת; ובכך עיקר החוּמרה בנסיבות העניין - שני המשיבים ניצלו לרעה את האמון שניתן בהם, ותוך כדי התקופה בה היו אמורים להיות משוחררים ממעצר בתנאים מגבילים, ביצעו עבירות חמורות בהן הודו והורשעו. כאמור, המשיב 1 הודה והורשע בין היתר בעבירה של קשירת קשר לבצע פשע; המשיב 2 הודה והורשע בין היתר בעבירות של ניסיון לתקיפת שוטר בנסיבות מחמירות והתפרעות - והכל על רקע אירוע אלים בסמוך למסגד אל-אקצא לאחר תפילות יום השישי כנגד כוחות הביטחון. ביצוע העבירות האמורות מהווה הפרה משמעותית של תנאי השחרור ממעצר, הנושאת עימה חומרה מהותית. כל אלה מלמדים על העדר יכולת לתת במשיבים אמון כי לא ישובו ויפרו את תנאי השחרור, בבחינת קירבה לדרגה של "הדבר מעיד על עצמו" כניסוחו של כב' השופט הנדל (ראו: פיסקה 10 לעיל).

12. לא נעלם מעיניי כי הבקשה לעיון חוזר הוגשה בשיהוי של מספר חודשים לאחר ביצוע מעשי ההפרה. שיהוי זה יילקח בחשבון במידת-מה בעת שאדון בבקשתה השנייה של המדינה לחילוט הערבויות בתיק, ולכך אתייחס בהמשך הדברים. עם זאת, מאחר שעד כה שהו המשיבים במעצר או במאסר בגין כתבי-האישום הנוספים שהוגשו כנגדם, היה היגיון מסוים בגישת המדינה (אף כי לא מדובר בהכרח המציאות) להמתין עד לבירור סוגית הפרת תנאי השחרור במסגרת כתבי-האישום הנוספים שהוגשו כנגד המשיבים, על-מנת שעצם ההפרה לא תעמוד במחלוקת. מכל מקום, משהודו המשיבים בהפרת התנאים במסגרת ההליכים האחרים ואף הורשעו בגין כך; משהודו והורשעו המשיבים בתיק העיקרי באופן שחזקת החפות אינה עומדת להם עוד; ומששחרורו של אחד המשיבים ממאסר אותו הוא מרצה כעת, יכול להפוך לאקטואלי בשבועות הקרובים (באמצע דצמבר 2013); יש מקום להיזקק לבקשת המדינה שהוגשה בעת הנוכחית על-אף השיהוי בהגשתה. כך הוא הדבר, הן נוכח המסוכנות הנשקפת מהמשיבים והעובדה כי נשמט הבסיס לאמון שאיפשר את שחרורם בתנאים מגבילים מלכתחילה; והן מאחר שהמשיבים לא הצביעו על נזק ממשי - מעבר לטענות בעלמא של הסנגור - שנגרם להם כתוצאה מהשיהוי הנטען. זאת, בשים לב לכך שבזמן שחלף עד עתה, שהו המשיבים במעצר או במאסר בגין כתבי-האישום הנוספים שהוגשו נגדם.

13. לשם שלמות התמונה ובהתייחס לטענת הסנגור, אוסיף ואציין כי עצם העובדה כי המשיבים כבר הורשעו בעבירה של הפרת הוראה חוקית, אינה מונעת את האפשרות להורות בגין אותה הפרה על מעצרם עד תום ההליכים בתיק העיקרי שלפניי. אין מדובר בסיטואציה של "סיכון כפול", שכן לכל אחד מהמסלולים תכליות משלו והוא עומד בפני עצמו (המסלול הראשון עניינו בענישה, ואילו המסלול השני הוא מניעתי ועניינו הגנה על הציבור) (ראו: בש"פ 3611/93 פרץ נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 855 (1994); בש"פ 9304/00 ג'אבר נ' מדינת ישראל (18.4.2001); רע"פ 3395/11 זגורי נ' מדינת ישראל (2.1.2001); וראו גם: ע"פ (ב"ש) 7317/02 מדינת ישראל נ' טרפימוב (26.5.2005)).

אשר על כן, ונוכח מכלול הטעמים האמורים, אני מורה על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.

בקשת המדינה לפי סעיף 51 לחוק המעצרים לחילוט הערבויות

14. בקשתה הנוספת של המדינה היא להורות על חילוט הערבויות שהופקדו ונחתמו על-ידי המשיבים ועל-ידי הערבים להם. בדיון לפניי הובהר כי ב"כ המבקשת לא היה ערוך עם מלוא הפרטים לגבי זהות הערבים והסכומים. הוסכם בין הצדדים באולם כי הבקשה לפי סעיף 51 במתכונתה הנוכחית שאינה כוללת פירוט הערבים והסכומים תמחק. יובהר בזאת כי אין במחיקה משום מעשה בית דין וכי המדינה רשאית להגיש בקשה חדשה ערוכה כדין לפי סעיף 51 לחוק המעצרים עם פירוט של מלוא הסכומים והערבים הרלוונטיים. ככל שתוגש בקשה כזאת, היא תדון במועדה.

ניתנה היום, כ' חשון תשע"ד, 24 אוקטובר 2013, במעמד הצדדים.