1. לפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט מ' בן-חיים) מיום 29.8.12 בת.א. 23452-04-10.

2. ההליך בבית המשפט קמא תואר בפתח פסק הדין, כדלקמן: "תביעה לתשלום פיצויים בגין מה שהוגדר כרשלנות מקצועית, שבוצעה כלפי התובע, במהלך טיפולו של הנתבע, עורך דין במקצועו בתיק הוצל"פ....., אשר לטענת התובע נפתח נגדו שלא כדין, וננקטו בו פעולות אשר גרמו לפגיעה בשמו הטוב של התובע והסבו לו עגמת נפש".

3. הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 13.11.12. המבקש אינו מציין בבקשה מהו המועד בו נתקבל אצלו פסק הדין מיום 29.8.12, אלא כותב באופן כללי כי זה נתקבל "באמצע חודש ספטמבר" וכי המועד להגשת ערעור חלף "בשבוע שעבר".

4. בבקשה הקצרה נכתב כי הודעת הערעור הוכנה במועד אולם "בשבוע שעבר" ילדה אשתו של ב"כ המערער את בנם הראשון ולפיכך נבצר ממנו "להכין את כל הטפסים להגשת הודעת ערעור ולהגישם". עוד נכתב כי רק בבוקר הגשת הבקשה (13.11.12) חזר ב"כ המערער למשרדו לאחר חגיגת הברית אשר נערכה יום קודם לכן. ב"כ המערער מוסיף כי לאור הנסיבות המיוחדות והמשמחות, מתבקש בית המשפט לאשר את הגשת הערעור "באיחור מה ולא נגרם נזק לאף אחד מהצדדים". בנוסף נטען, כי מדובר בערעור חשוב וכי המערער תבע את המשיב בצדק ויצא נפסד, למרות שפסק הדין "מצדיק דווקא את המערער ומותח ביקורת על המשיב".

5. המשיב הגיש תגובה לבקשה בה הוא מתנגד למתן ארכה. המבקש הגיש תשובה לתגובה.

6. נקודת המוצא בענין זה, ידועה.

"הכלל הינו כי על בעל דין לקיים את המועדים הקבועים בדין. כלל זה מושתת על עקרון סופיות הדיון והצורך בהצבת גבול להתמשכות ההליכים; הציפייה של הצד שכנגד שלא להיות מוטרד לאורך זמן רב בנוגע לפסק-דין בו זכה; האינטרס של בעלי הדין ושל הציבור בכללותו לחיזוק היציבות, היעילות והוודאות המשפטית; וכן השאיפה להימנע מקשיים הכרוכים בניהול דיון בערעור או בבקשת רשות ערעור שהוגשו באיחור."

בש"א 5636/06 נשר נ' גפן (23.8.06).

7. תקנה 528 לתקנות סדר הדין אזרחי, תשמ"ד – 1984, מאפשרת לסטות מנקודת מוצא זו, בקובעה כי עת נקבע מועד בחיקוק, רשאי בית המשפט להאריכו "מטעמים מיוחדים שיירשמו".

"הוראה זו [תקנה 528 – ת.א.] נועדה לאזן בין שתי תכליות עיקריות. עניינה של התכלית האחת בחשיבות המרובה הקיימת בהקפדה על קיום הליכים במועדם. ביסוד תכלית זו עומדת זכותו של בעל הדין הזוכה לממש את פסק הדין וכן האינטרס של אותו בעל דין שלא להיות מוטרד לאורך זמן בלתי מוגבל. בנוסף, השהיית הליכי הערעור עלולה לפגוע בתפקודה של הרשות השופטת (בש"א 9159/04 חקשורי נ' בובליל (לא פורסם) (הרשם י' מרזל); ח' בן-נון הערעור האזרחי (2004) 290 - 291). מנגד, ניצב אינטרס המבקש "שלא לנעול את שערי בית המשפט בפני קיום דיון לגופו של עניין (בייחוד כשהעניין ראוי להידון) וחרף מחדלו של בעל הדין למלא חובה שבסדר דין שהייתה מוטלת עליו" (ע"א 73/88 עזבון המנוחה לוטי גרינברג-רוזן ז"ל נ' שיכון ופיתוח ישראל בע"מ, פ"ד מו(5) 114, 121 (השופט - כתארו אז - מצא))."

רע"א 1778/07 עופר נ' דיין (27.2.07).

8. בקשה להארכת מועד נבחנת בשני שלבים: ראשית, נבחן קיומו של "טעם מיוחד", המצדיק את קבלת הבקשה; שנית, נבחנים שיקולים לדחיית הבקשה חרף קיומו של טעם מיוחד (בש"א 1711/12 רוכמן נ' קיבוץ מענית (19.6.12); בש"מ 6229/12 דון יחיא נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה (10.1.12)).

9. כפי שציין כב' השופט רובינשטיין ברע"א 1778/07 הנזכר לעיל, הפסיקה לא הגדירה מהו אותו 'טעם מיוחד' אותו נדרש בעל דין להראות כדי שבקשתו להארכת מועד תענה (ור' למשל ע"א 6842/00 ידידיה נ' קסט, פ"ד נה(2) 904 (2001)).

10. בענין טעמים מיוחדים לענין תקנה 528 נפסק, בין השאר, כי אלה "ייבחנו לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו. לצד משכו של האיחור יש ליתן את הדעת למכלול שיקולים ובהם: האם הבקשה להארכת מועד הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ההליך; מהות הטעם שהציג המבקש להגשתו של ההליך באיחור; מידת ההסתמכות של בעל הדין שכנגד על האיחור; וכן סיכוייו הלכאוריים של ההליך לגביו מוגשת הבקשה להארכת מועד... אין המדובר ברשימת שיקולים ממצה. שאלת קיומם של טעמים מיוחדים להארכת מועד תיבחן תמיד על-פי מכלול נסיבות העניין" (רע"א 10035/06 גאון נ' שחר (10.5.07) בעקבות בש"א 5636/06 הנ"ל; ור' למשל גם רע"א 2184/12 מיכלוביץ נ' א. אספקה וטרינרית בע"מ (29.8.12)).

11. במקרה שלפנינו משך האיחור אינו מונח לפנינו בברור. הבקשה אינה נוקבת במועד ההמצאה המדוייק של פסק הדין או במספר ימי הארכה המתבקשים. המבקש נקט בבקשה בלשון כוללנית דוגמת הביטוי "איחור מה".

בתגובתו, הפנה המשיב לחסרונם של מועדים מפורטים בבקשה (כנזכר וכן בסוגיות נוספות) וטען כי מדובר בעירפול מכוון שנועד להסיח את הדעת מהיקף האיחור. למרות זאת, לא צוין גם בתשובה לתגובה מועד המצאת פסק הדין. עם זאת, צוין שם כי המועד האחרון להגשת הערעור היה 4.11.12 ("אם מתעקש המשיב"). לפי עמדה זו – הארכה המבוקשת הינה, לשיטת המבקש, בת 9 ימים.

12. הבקשה וכן התשובה לתגובה, הוגשו ללא תצהיר לתמיכת הטענות העובדתיות שהועלו בהן. לפי הפסיקה, יתכן כי אף חובה להתעלם מהאמור בהן (ע"א 1782/06 משרד הבינוי והשיכון נ' סולל בונה בע"מ (6.4.08), סע' 4 לפסק דינו של כב' השופט, כתוארו אז, גרוניס).

13. מכל מקום, כידוע - גם איחור בן יום אחד מחייב הבאת טעם מיוחד, באשר עם תום התקופה להגשת ערעור, הופך פסק הדין לסופי והצד שכנגד זכאי לראות את עניינו כבא על סיומו (ור' למשל: בש"א 5636/06 הנ"ל, שם התקבל הערעור על החלטת הרשמת ונדחתה בקשה לארכה של יומיים; ע"א 694/01 מדינת ישראל נ' ויסמן (30.7.01), שם נדחתה בקשה להארכת מועד ביום אחד; בש"א 902/98 PARAG HOLDINGS נ' הכונס הרשמי כמפרק בנק צפון אמריקה ואח' (28.4.98), שם התקבל ערעור על החלטת הרשמת ונמחקה בקשת רשות ערעור שהוגשה באיחור של יום אחד; בש"א 3086/95 אנגל חברה לקבלנות כללית בע"מ נ' בויום מהנדסים בע"מ, פ"ד מט(5) 89 (1995)). אם כך לגבי יום אחד, על אחת כמה וכמה לגבי תשעה ימים.

14. נתון נוסף בענין זמנים אשר עלה מהתשובה לתגובה הינו, כי הלידה המשמחת של בנו של ב"כ המערער היתה ביום 5.11.12, ומכאן – כי הארוע אשר אליו מיוחס האיחור התרחש לאחר המועד האחרון שנקבע להגשת הערעור (לפי מנין המבקש)^[1]. אמנם, המבקש טוען כי הרעייה שהתה בבית החולים כבר מיום 4.11.12 אולם גם כאן, אין בנמצא פירוט של ממש (כגון לגבי השעה בה הגיעה הרעייה לבית החולים, כאשר, כזכור, אותו תאריך אמור היה להיות - לשיטת המבקש - המועד האחרון להגשת הערעור, על המשתמע מכך מבחינת ההערכות להגשתו). עוד יצויין כי אין ולו טענה כי הלידה הקדימה את זמנה או כי היה טעם אחר הקשור בלידה אשר בעטיו לא ניתן היה להגיש את הערעור בתוך התקופה הנקובה בדין להגשתו, ובפרט כאשר תקופה זו היתה ארוכה מהרגיל, בשים לב לפגרת הסוכות שימיה ככל אינם באים במנין. ענין זה מוקשה ובמידה רבה יש בו כדי לכרסם בנימוק הלידה כטעם מיוחד לארכה המבוקשת.

15. הבקשה להארכת מועד לא הוגשה בתוך התקופה שנקבעה בדין להגשת ערעור, ענין שהיה בו כדי למנוע במידה רבה את ציפייתו של הצד שכנגד לסיום ההליך ולמזער את אינטרס ההסתמכות. לידה הינה, ברגיל, ארוע שמועדו המשוער ידוע מהלך חודשים ארוכים. ניתן אפוא להערך לקראתו במידה מסוימת על דרך בקשות להארכת מועד. גם בענין זה ניתן לציין כי אין ולו טענה שהלידה הקדימה את זמנה באופן שלא איפשר את ההערכות או שהיה בו כדי לשבש התנהלות רגילה.

גם אם אין לומר כי היה מקום להגשת בקשה לארכה קודם למועד הלידה, וגם אם בדרך זו או אחרת ניתן "לדלג" על פני העובדה שהלידה ארעה לאחר המועד האחרון הקבוע להגשת הערעור, כי אז עדיין לא ברור מדוע לא ניתן היה, מהלך הימים שמאז הלידה ועד לברית המילה, לכל הפחות לשלוח מכתב או הודעה לצד שכנגד, או אפילו להתקשר, כדי להודיע על המצב ולמזער טענות הסתמכות.

16. עיינתי גם בפסק דינו של בית משפט קמא ובהודעת הערעור, שמא יהא באמור בהם כדי להטות את הכף ולשכנע, כי יש לפנינו טעם מיוחד להאריך את המועד להגשת הערעור. עיון זה מעלה, בין השאר, כי התיאור שהובא בבקשה - כאילו המערער יצא מופסד בדין הגם שבית המשפט מצדיק אותו ומבקר את המשיב (כך לפי הטענה) - אינו תיאור מדוייק של הדברים.

כך למשל, קובע בית המשפט במסגרת פסק הדין כי "מעורבותו של הנתבע בתיק ההוצל"פ החלה בשנת 2006 והסתיימה קודם למחצית שנת 2008" וכי "אין שחר לגרסת התובע לפיה טיפולו של הנתבע בתיק ההוצל"פ נגדו ומשכך 19 שנה או אפילו 12 שנה... וכי ניסיונו של התובע לייחס לנתבע את מלוא האחריות לתחושות המצוקה שחווה מאז פתיחת תיק ההוצל"פ ועד לסגירתו הינו מופרך"; כי "עו"ד טלמון (ולא הנתבע) הוא שטעה להאמין כי התובע אינו אלא מומי, על יסוד אמונתו זו פנה בבקשה לראש ההוצל"פ אשר בעקבותיה שורבב שמו של התובע כחייב בתיק ההוצל"פ"; כי "רק במסגרת בקשתו מיום 13.5.08 נקב התובע במספר תעודת הזהות של מומי ומשכך רק ממועד זה ואילך ניתן לייחס לנתבע מודעות לגבי ההסתברות כי קיימת טעות בזיהוי התובע עם מומי" וכי "לא נטען בפניי ולא הוכח כי הנתבע המשיך גם ממועד זה ואילך לנקוט פעילות נגד התובע".

בית המשפט קמא מוסיף וקובע, כי "הגם שהנתבע פעל תחת הנחה שהסתברה להיות בדיעבד שגויה בדבר זהותו של התובע, לא הוכח שהנתבע עוול ברשלנות כלפי התובע עד למועד הגשת הבקשה לעיון חוזר וכי ממועד זה ואילך לא היה מעורב כלל ועיקר בטיפול בתיק ההוצל"פ." בית המשפט מסיק כי "לא עלה בידי התובע להוכיח עילת רשלנות המתבססת על הפרת חובת זהירות של פרקליט הפועל ע"פ הנחיות לקוחו ומידע המתקבל ממנו" ומוסיף ומפרט כי בכל מקרה, גם לא עלה בידי התובע להוכיח את נזקיו.

17. גם אם ניתן למצוא בפסק הדין מילות ביקורת על הנתבע (המשיב) (נמצא כי "התנהלותו של הנתבע בטיפולו בתיק ההוצל"פ לא הייתה חפה מליקויים ובכלל אלו, הלשון הבוטה בה נקט בפניותיו לראש ההוצל"פ"), רב המרחק בין מילים אלו לבין הדרך בה מתאר המערער את התייחסותו של בית המשפט קמא לצדדים. הדעת גם נותנת כי התערבותו של בית המשפט שלערעור בממצאי עובדה, אינה ענין הנעשה בשגרה. סיכויי הערעור אפוא, אין בהם כדי לסייע למערער בגיבושו של טעם מיוחד.

18. מן המקובץ ובשים לב למכלול החומר שהובא לפני לא שוכנעתי בקיומם של טעמים מיוחדים להארכת מועד. הבקשה נדחית אפוא.

בנסיבות הענין אין צו להוצאות.

המזכירות תמציא ההחלטה לצדדים.

ניתנה בסמכותי כרשמת היום, ו' טבת תשע"ג, 19 דצמבר 2012, בהעדר.

1. התשובה נוקבת במועדים 4.12.12 ו- 5.12.12, אך ברי כי מדובר בטעות סופר (והכוונה ל- 4.11.12 ו- 5.11.12). ↑