רקע והשתלשלות העניינים

1. התובעים בעלי בית פרטי ברחוב הר עצמון 3 במבשרת ציון, הגובל עם המרכז המסחרי, מושא הליך זה, שנבנה במהלך שנת 2012 ע"י הנתבעים.
2. תחילתו של ההליך הוא עם קבלת הנתבעת 1, חברה קבלנית יזמית (להלן: "חברת מרדכי"), ביום 26.5.2011 היתר לבניית מרכז מסחרי בגוש 34491, חלקה 32 מגרש 413 לפי תכנית הל-110, הידועים גם כרחוב הר כנען פינת רחוב עצמון במבשרת ציון (להלן: "היתר הבניה").
3. כעולה מכל שהוגש ונטען בפני בית המשפט, בכל תהליך הקמת המרכז המסחרי, משלבי הוצאת ההיתר ועד לסיום הבניה פעלה הנתבעת בסטייה ניכרת ומהותית מהיתר הבניה שניתן: היא חפרה מעבר לגבולות ולעומק שנקבע בהיתר, הקימה במחטף תקרת בטון עם חללים פעורים מתחתיה, כשההשערה היתה שבבוא היום לאחר קבלת היתר תפתח חללים אלו ותעשה בהם שימוש. בנוסף, נבנתה גדר בצמוד לבית התובעים, אשר גבוהה ב2.5 מטרים יותר מהגובה שהותר, ומעליה שטח המשקיף לגינת התובעים.
4. עם תחילת העבודות הוצאו לנתבעת התראות על חריגות בניה חמורות, מהם התעלמו הנתבעת ומנהלה באופן מופגן והעבודה נמשכה במרץ, צווי הפסקת עבודה שהוצאו לא קוימו, אלא לאחר שהנתבע נעצר ע"י המשטרה ושוחרר בתנאים (מ"י 26575-07-12). בכל אותה עת מאיצים התובעים בפני הרשויות לפעול כנגד הנתבעים.
5. ברקע כל הפעולות שננקטו נגד הנתבעים עמדו התובעים בנחישות תוך השקעת זמן ומשאבים רבים

כדי למנוע את הפרות הנתבעים, הם צילמו הנעשה בשטח, הגישו תלונות, התנגדויות ועררים על החלטות הוועדה.

1. התביעה שלפני עניינה צו עשה – הריסת הבינוי שנעשה ללא היתר וצו מניעה קבוע, כאשר הועדה המקומית לתכנון ובניה הראל נתבעת אף היא על "גרירת רגליים" ואי הפעלת סמכויותיה נוכח הפרות הבניה של הנתבעת. צו ארעי ניתן ב-13/11/12, רק ביום 4.5.2013 צומצם הצו לשטח הצפוני בלבד, הגובל עם דירת התובעים. צו מניעה זמני זה עומד בתוקפו עד היום ומבוקש כעת ביטולו ע"י הנתבעים וחיוב התובעים בהוצאות.
2. נחזור רגע לאחור, בכתב ההגנה שהגישה הוועדה המקומית לתכנון ובניה "הראל" (נתבעת 3 נמחקה ביום 24.6.2016) תוארה התנהגותם הנפסדת והנלוזה של הנתבעים, שגררה אחריה תלונות רבות הן מצד השכנים הגרים בסמוך למקרקעין, לרבות התובעים, והן מצד הוועדה עצמה שנקטה בפעולות וסנקציות משפטיות. הנתבעים התפארו בכך שכל התנגדויות השכנים למעט התובעים נמוגו, כאילו ניתן ללמוד מכך שהצדק עמם ולא למשל שלא עמד כוחם של יתר השכנים להמשיך בהליכים, כפי שעשו התובעים.
3. בזמן שהליך זה תלוי ועומד, פעלו הנתבעים להסדיר מחדלם מול הוועדה המקומית, כשבינתיים מבוקשות אורכות שנענו במשך למעלה משלוש שנים.
4. ביום 18.3.2013, לאחר הליכים ודיונים שהתקיימו בין הוועדה והנתבעים ומו"מ שנוהל ביניהם, הגיעו הצדדים להסכמה אשר קיבלה תוקף של החלטה, בפני כב' השופט י' שמעוני, לפיה הנתבעת תסיר את כל עבירות הבניה ותמלא את החללים שנוצרו באדמה על מנת להבטיח שלא ייעשה בהם כל שימוש בעתיד.

בנוסף, בסעיפים 6-7 להסכם חברת מרדכי התחייבה כי בשטח שבין המרכז המסחרי לגבול מגרש התובעים לא יתאפשר כל שימוש. הוסכם כי השטח שמתחת לפני הקרקע ימולא באדמה ולא יפתח לעולם ובאשר לשטח שמעל פני השטח תהיה גינת נוי לראיה בלבד ללא שימוש של אנשים (בב"נ 47620-07-12).

1. הנתבעים לא מילאו ככל הנראה אחר ההסכם ככתבו וכלשונו וביום 4/2/15 הועדה המקומית דחתה את בקשתם והוגש ערר, "הדיון בוועדת הערר היא בגדר החלטת ביניים בלבד שכן בשלב זה עדיין לא דנו בבקשה לתכנית מתוקנת של הנתבעים 1-2", כך דווח למותב הקודם (פרו' מיום 13/4/15).
2. בקשת ב"כ התובעים באותו מעמד לסיים התביעה בצו מניעה קבוע, כל עוד אין היתר, היתה צריכה להיענות, אולם כב' הש' אנה שניידר בניסיון למצוא פתרון מעשי, הציעה לבקר במקום. לאחר הביקור, וכפי שהתרשמתי מדו"ח הביקור נדמה כי לא כצעקתה, בכל הנוגע לקרבת הקיר הגבוה של המרכז המסחרי הנובע מהפרשי גבהים, לבית הנתבעים והשפעתו על אורחות החיים של התובעים (השימוש בחצר אחרת, חלונות השירותים והמקלחת שפונים לכיוון הקיר, העדר חלונות שצופים מהקיר לחלקת התובעים ועוד, ראה דו"ח מיום 17/6/15). כב' הש' שניידר הציעה מתווה של פשרה, אולם זה לא צלח, בשל התנגדות התובעים, באותה עת טרם ניתן היתר בניה לשינויים שביצעו הנתבעים.
3. בין לבין המותב פרש לגמלאות והתיק הועבר לדיון בפני, הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית , כשלתצהירי הנתבעים צורף היתר בניה שניתן על ידי הוועדה ביום 16/2/16 – שלוש שנים וחצי אחרי הגשת התביעה, כמו כן צורף אישור מכון התקנים על מילוי החללים שנפערו שלא עפ"י היתר בעפר, כפי שסוכם. במצב דברים זה טוען ב"כ הנתבעים כי תביעת התובעים היתה מיותרת, מטעה, ומהווה כפל הליכים ועל כן מבקש לחייב התובעים בהוצאות.
4. משהוצא היתר בניה למבנה שבנייתו הסתיימה זה מכבר, הבינו התובעים אם כי לא השלימו עם זאת, כי תביעתם לצו מניעה קבוע וצו הריסה התייתרה, באשר מחדלי הבניה הוכשרו על ידי הרשות המוסמכת – הועדה לתכנון ובניה "הראל", לפיכך נותר להחליט בשאלת הוצאות המשפט, כאשר ברור כי יש מקום לבטל את צו המניעה הזמני שהוצא – הוא סיים את תכליתו.

התובעים אמנם ביקשו להותיר את צו המניעה הזמני על כנו, בטענה כי מתגבשת תביעה נגד הנתבעים בעניין היתר הבניה שניתן, משהסתיימה הבניה, איני רואה כל רבותא בהשארת צו מיותר. אין בכך כדי למנוע הוצאת צווים חדשים מתאימים, ע"י הועדה המקומית או במסגרת הליך משפטי אחר רלוונטי. הנתבעים טענו בתגובה כי מדובר בסוגיית פחי אשפה שאינם מעניינם של התובעים.

טענות התובעים והוצאותיהם

1. יצוין כי עד למועד הדיון האחרון היו הצדדים מיוצגים ע"י עו"ד עוז כהן, לאחר הדיון האחרון, שחררו אותו מייצוג וטענו בכתב בעצמם. התובעים הציגו פירוט של כל הוצאות המשפט שנגרמו להם, כדלקמן:

הוצאות משפט- אגרת תביעה, שכ"ט עו"ד עבור ייצוג בביהמ"ש ובוועדות ושכ"ט מומחה- סה"כ- 32,555 ₪. לסכומים הנ"ל הוצגה קבלה.

הפסד ימי עבודה- לשני התובעים בגין השתתפות בדיונים בוועדות תו"ב, הגשת תלונות והשתתפות בדיונים בבית המשפט- סה"כ- 4,400 ₪ (חושב ע"י התובעים לפי שכר עבודה יומי (ברוטו) לתובע 1- 365 ₪ ולתובעת 2- 410 ₪.)

טענות הנתבעים והוצאותיהם

1. הנתבעים מתנגדים לזכות התובעים להחזר הוצאות וטענו לחיוב התובעים בהוצאותיהם בגין הנזקים שנגרמו להם בגרירתם להליך שזה שלא לצורך וכן בהוצאות לדוגמא.

לטענת הנתבעים, תביעה זו התבררה בסופו של יום כתביעת שווא ומיותרת, הן מטעמי היעדר יריבות ביניהם והן לגופו של עניין וכי היתר הבניה שניתן בסופו של יום מוכיח זאת.

לטענתם, בעת הגשת התביעה ניתנו כבר צווי הפסקת עבודה, בגין עניינים שונים, ביניהם טענות התובעים, ובכך הביאו התובעים לצווים כפולים וגררו את הנתבעים להליכים כפולים ומיותרים.

1. עוד טענו הנתבעים כי אף בניהול התביעה גרמו התובעים להכבדה שלא לצורך, כשהטעו את ביהמ"ש בשטח שנתבקש עליו צו המניעה, שצומצם בסופו של יום בשל הטעיית התובעים וכן בטענת החלל שנמצא מתחת לתקרה היצוקה במבנה, שבשל טענותיהם נבדק מספר פעמים ונמצא עומד באישור מכון התקנים, כפי שהוצג על ידם.
2. בתגובה להוצאות שהציגו התובעים השיבו הנתבעים כי מרבית החשבוניות שהוצגו ע"י התובעים ופירוט ימי העבודה שהפסידו אינם משויכים לניהול הליך זה כי אם להליכים אחרים.

החלטה

1. לאחר שבחנתי טענות הצדדים, נסיבות הליך זה והתנהלות שני הצדדים בבית המשפט ובהליכים השונים הגעתי למסקנה כי יש מקום לחייב את הנתבעים בהחזר הוצאות התובעים, משמצאתי כי היה צידוק בהגשת התביעה.

העובדה שבסופו של יום (לאחר כחמש שנים) ניתן היתר בניה למרכז המסחרי, ואזכיר כי על פי דין יש לאחוז בהיתר הבניה לפני הבניה ולא לאחריה, אינה מלמדת על כך שהתביעה היתה מיותרת. אלמלא פעילות התובעים לא היו הנתבעים נאלצים למלא באדמה החלל שפערו ועוד התאמות נוספות שנאלצו לבצע. ביום שהוגשה התביעה ועד לחודשים האחרונים היתה התביעה רלוונטית.

1. עצם הגעת הנתבעים להליכים משפטיים בוועדות תו"ב ובבית המשפט, הן עם הנתבעים והן עם הוועדה המקומית, בנוגע לחריגות הבניה ולפגיעה בתובעים מעידה כי היתה הצדקה לנקיטת ההליכים ולא מן הנמנע כי רק בעקבות הליכים שיזמו התובעים, תוקנו הפגמים הרלוונטיים בבניית הנתבעים. השווה לבג"צ 7505/10 ראש מועצת הכפר חרבתא בני-חארת נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית [פורסם בנבו] (25.7.2011) בדבר השיקולים לפסיקת הוצאות לעותר שמשך עתירתו לאחר תיקון הרשות את המחדל בגינו הוגשה העתירה ובדבר הקשר הסיבתי שבין הגשת העתירה לתיקון המחדל.
2. לאחר שבחנתי הוצאות התובעים, אני מוצאת לנכון לחייב הנתבעים לשאת בהוצאות התובעים בסך כולל של 20,000 ₪ . לא כל ההוצאות קשורות קשר ישיר לניהול התביעה שבפני, אף כי נוגעות בנתבעים. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.
3. אשר לצו המניעה הזמני, משהסתיים ההליך וניתן היתר הבניה אין הצדקה להותרת צו המניעה ויש לבטלו. לפיכך, אני מורה על ביטול צו המניעה הקיים ועומד בתיק.

ככל שלא הוחזרו הפקדונות, מורה על החזרתם לתובעים.

ניתן היום, ה' תשרי תשע"ז, 07 אוקטובר 2016, בהעדר הצדדים.