בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת א' דגן) מיום 21.2.13, אשר קבע כי המבקשת תוכל להגיש תצהירי עדות ראשית מטעמה בתנאי שתפקיד את מלוא סכום התביעה העומד על סך של 343,498 ₪, בקופת בית המשפט (להלן: "ההחלטה").

רקע:

ביום 26.10.08 הגישה המשיבה כנגד המבקשת תביעה כספית בסדר דין מקוצר על סך של
343,498 ₪.

המבקשת קיבלה רשות להתגונן בהחלטת בית משפט קמא מיום 12.8.10 אשר הותנתה בהפקדת סך של 100,000 ₪ בקופת בית המשפט; סכום אשר הופקד על ידי המבקשת בחודש יולי 2011.

בבית משפט קמא ניתנה החלטה ביום 4.9.12 לפיה על המשיב להגיש תצהיריו בתוך 60 ימים ועל המבקשת להגיש תצהיריה בתוך 30 יום לאחר מכן. בהחלטה האמורה נקבע כי אם המבקשת לא תגיש תצהירים במועד תינתן מלוא המשמעות לתקנה 168 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי – התשמ"ד – 1984 (להלן: "תקסדא").

המשיב הגיש תצהיר עדות ראשית ביום 7.11.12 ולפיכך היה על המבקשת להגיש תצהיריה עד ליום 7.12.12.

המבקשת הגישה ביום 6.12.12 בקשה למתן ארכה של 14 ימים להגשת התצהירים עקב עומס עבודה במשרד ב"כ המבקשת, ובית המשפט נעתר לבקשה והאריך את המועד להגשת התצהירים עד ליום 23.12.12.

מאחר ולא הוגשו התצהירים ע"י המבקשת במועד, נתן בית משפט קמא ארכה נוספת, מיוזמתו, להגשת התצהירים עד ליום 4.1.13 תוך שהתריע בפני המבקשת כי אם התצהירים לא יוגשו במועדם תינתן מלוא המשמעות לתקנה 168 (ב) לתקסד"א, והמבקשת לא תורשה להגיש תצהירים אלא ברשות בית המשפט.

בית משפט קמא אף הוסיף והורה כי אם יוגשו תצהירים במזכירות לאחר יום 4.1.13 בלא אישור בית המשפט, לא יתקבלו התצהירים כראיה בתיק.

המבקשת הגישה בקשה נוספת להארכת מועד להגשת תצהירים של 30 יום נוספים וטענה כי על מנת להוכיח טענותיה עליה להגיש חוות דעת של כלכלן, אך טרם מצאה כלכלן להתקשר עימו.

בית משפט קמא נתן ביום 24.12.12 החלטה בה ניתנה למבקשת ארכה אחרונה להגשת התצהירים עד ליום 20.1.13 וכן דחה את קדם המשפט שנקבע למועד מאוחר יותר.

משלא הוגשו התצהירים הגיש המשיב בקשה כי בית משפט קמא יחיל את תקנה 168 (ב) לתקסד"א, בקשה אשר התקבלה ביום 10.2.13 ונקבע כי מאחר והנתבעת לא הגישה תצהירים חרף כל הארכות שניתנו, היא אינה רשאית להגיש תצהירים.

המבקשת הגישה ביום 21.2.13 בקשה נוספת להארכת מועד להגשת התצהירים בטענה כי עד היום לא נגרם למשיב כל נזק בעקבות האיחור.

במהלך הדיון שהתקיים בבית משפט קמא ביום 21.2.13 ניתנה החלטה לפיה התיר בית משפט קמא למבקשת להגיש את תצהיריה בתוך 30 יום, וזאת בכפוף להפקדת מלוא סכום התביעה בקופת בית המשפט, בצירוף הוצאות לאוצר המדינה בסך של 4,000 ₪ והוצאות לצד השני באותו סכום.

עוד נקבע במסגרת ההחלטה הנ"ל כי ככל שהסכומים יופקדו תוכל המבקשת להגיש תצהיריה בתוך 30 יום נוספים אך אם לאו, לא תורשה המבקשת להגיש תצהירים מטעמה.

על החלטה זו מוגשת בקשת רשות הערעור המונחת בפניי.

טענות המבקשת:

המבקשת טוענת כי שגה בית משפט קמא כאשר חייב את המבקשת בנוסף לתשלום ההוצאות, בהפקדת מלוא סכום התביעה כתנאי נוסף להבאת הראיות המבוקשות על ידה.

המבקשת טוענת כי תנאי זה אינו מוגדר בדין והוא ניתן בחוסר סמכות, אינו מהווה תרופה ראויה למחדל המבקשת ומשמעותו סגירת דלתות בית המשפט בפני המבקשת מלהוכיח את הגנתה, ומתן פסק דין בדבר תשלום מלוא סכום התביעה בטרם נשמע המשפט.

המבקשת מוסיפה וטוענת כי גובה הסכום שנקבע כתנאי להגשת התצהירים איננו סביר במיוחד כשבית משפט קמא עשה שימוש בסמכותו לפי תקנה 210 לתקסד"א והתנה את זכותה של המבקשת להתגונן מפני תביעה זו בהפקדת סך של 100,000 ₪.

עוד טוענת המבקשת כי מתן האפשרות למבקשת להגיש את תצהירי העדות הראשית באיחור לא גרם לכל דחייה או עיכוב בשמיעת המשפט שמועד ההוכחות בו נקבעו ליום 21.10.13; אך מאחר וייגרם לה נזק בכך שלא תוכל להתגונן מפני התביעה, יש להיעתר לבקשה.

בסיום טענותיה טוענת המבקשת כי אין מניעה כי בקשת רשות הערעור תוגש חרף הוראות סעיף 1 (5) סיפא לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט – 2009, היות והתניית הגשת התצהירים בהפקדת סכום בלתי ריאלי בפרק הזמן שנקבע, כמוה כדחיית הבקשה לצרף ראייה, ועל כן, יש לראות בבקשה זו בקשה כשירה להתברר כבקשת רשות ערעור.

המשיב מתנגד לבקשה וטוען כי החלטת בית משפט קמא הינה החלטה מבוססת וראויה המייעלת ומקדמת את ההליך, והיא ניתנה בסמכות ובאופן מאוזן, לאחר מתן אורכות למבקשת ולכן אין להתערב בה , משניתנה למבקשת הזדמנות להגיש תצהיריה ולהוכיח טענותיה, חרף מחדליה.

עוד טוען המשיב כי למבקשת לא ייגרם כל נזק של ממש ולא תהא השפעה באופן ממשי על זכויותיה באם בקשת רשות הערעור תידון במסגרת ערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי.

לטענת המשיב בית משפט קמא פעל בהתאם לסמכותו ובדרך הראויה שכן המבקשת עיכבה את ניהול התיק במשך 5 שנים ונכון היה לאסור על המבקשת להגיש תצהיריה ,אולם לפנים משורת הדין, חזר בו בית המשפט מהחלטתו ואישר לה את הגשתם, ועל כן, אין להתערב בהחלטה.

לטענת המשיב המבקשת ממשיכה בהתנהלותה הבעייתית עת לא שילמה לו את ההוצאות שהושתו עליה בבית משפט קמא.

המשיב מוסיף וטוען, כי החלטת בית משפט קמא נועדה למנוע את הסחבת בה נוקטת המבקשת בהליך, לקדם את התיק לקראת סיום והיא אינה חוסמת את דרכה של המבקשת מלהוכיח את טענותיה ולהביא את ראיותיה, ככל שתפקיד את הערובה.

המשיב טוען כי טענת המבקשת כי חל עיכוב בהגשת התצהירים לאור הצורך בהגשת חוות דעת מומחה לתמיכה בטענות קיזוז שונות לא נכונה, נוכח העובדה כי עוד בשנת 2010 ניתנה למבקשת רשות להתגונן רק כנגד הפקדת ערובה וזאת מאחר והמבקשת לא צירפה חוות דעת בדבר נזקיה. על כן, המבקשת אינה יכולה לטעון כי לא ידעה שעליה לתמוך את טענותיה הכספיות בחוות דעת מומחה ולפיכך, אין כל הצדקה לאיחור בהגשת התצהירים.

בסיום טענותיו טוען המשיב, כי לא ניתן לערער על החלטת בית משפט קמא לאור סעיפים 1(5) ו-1(6) לצו בתי המשפט ולאור כל האמור לעיל, יש לדחות את הבקשה.

הפן הנורמטיבי:

סעיף 52 (ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד – 1984 (להלן: "החוק"), אשר דן בסוגית מתן רשות ערעור על החלטת ביניים קובע כהאי לישנא:

"החלטה אחרת של בית משפט שלום בענין אזרחי ניתנת לערעור לפני בית משפט מחוזי, אם ניתנה רשות לכך מאת שופט של בית המשפט המחוזי. רשות כאמור בסעיף קטן זה לגבי החלטה אחרת תינתן אם שוכנע בית המשפט כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה".

מלשון הסעיף נלמד כי לשם מתן רשות ערעור על החלטת ביניים מוטל על המבקש להצביע על עילה המצדיקה את התערבות ערכאת הערעור בהחלטה מעין זו, וזאת על פי אמות המידה הקבועות בסיפא של סעיף 52(ב) הנ"ל.

בפסיקה נקבע כי ככלל ערכאת הערעור אינה מתערבת בהחלטות ביניים; יפים לעניין זה דבריו של כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין (כתוארו אז) במסגרת רע"א 6514/10 פלוני נ' ד"ר אהוד רוזנר (פורסם בנבו), מיום 22.5.2011:

"במרביתם של המקרים, אין זכויותיהם של הצדדים או יעילות הדיון נפגעים כתוצאה מדחיית ההכרעה במכלול השגותיהם של הצדדים עד לאחר מתן פסק דין סופי. כך הוא הדבר באשר לערעור על החלטות ביניים ככלל...".

הפסיקה קבעה כי ההכרעה בשאלת מתן רשות ערעור על החלטה אחרת תיבחן בהתאם למידתו ולעוצמתו של הצורך בהכרעה מיידית בשאלת נכונותה של החלטת הביניים (רע"א 7682/06 אליהו חב' לביטוח בע"מ נ' אלוש (פורסם בנבו), מיום 25.6.2007).

עוד נקבע כי רשות ערעור תינתן בדרך כלל במקרים שבהם אם לא תינתן הכרעה בתוך פרק זמן קצר, יהא קושי להשיב את המצב לקדמותו מבחינת זכויותיהם של הצדדים מאוחר יותר או במקרים שבהם מתן רשות ערעור עוד בטרם פסק הדין הסופי מוצדק הן מבחינת היעילות הדיונית והן מבחינת חסכון של זמן שיפוטי יקר (רע"א 2148/09 עיריית גבעתיים נ' ד"ר יצחק חיוטין (פורסם בנבו), מיום 6.4.09).

על רקע הדברים האמורים לעיל אבחן את בקשת רשות הערעור המונחת בפניי.

דיון והכרעה:

לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב כיצד לברר את המחלוקת שבפניה מבחינת סדרי הדיון ומהלך שמיעת הראיות, וכלל הוא כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בשיקול דעת זה אפילו נראה כי היה ראוי לנקוט בדרך דיונית אחרת, להוציא מקרים חריגים בהם החלטת הערכאה הדיונית מנוגדת לדין או גורמת עיוות דין לאחד הצדדים, דבר שאינו מתקיים, לדידי, בענייננו (רע"א 266/88 סאן אינטרנשיונל לימיטד נ' מדינת ישראל, פ"ד מד (2) 206, 1990).

ההחלטה כי המבקשת תוכל להגיש תצהירי עדות ראשית רק בתנאי שתפקיד בקופת בית המשפט את סכום התביעה הינה החלטה בהיבט דיוני מובהק, אשר אינה מצדיקה את התערבות ערכאת הערעור, במיוחד כשאינה חוסמת את המבקשת מהגשת תצהיריה.

הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח התנהלותה של המבקשת אשר היתה אמורה להגיש את התצהירים עד ליום 7.12.12 וחרף זאת, עד היום טרם הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעמה על אף שניתנו לה דחיות חוזרות ונשנות להגשת התצהירים האמורים.

יתרה מזאת, בית משפט קמא התריע במבקשת מספר פעמים כי באם לא יוגשו התצהירים במועדם תינתן מלוא המשמעות לתקנה 168(ב) לתקסד"א, משמע שהמבקשת לא תוכל להגיש תצהיריה כלל ואכן ביום 10.2.13 נקבע כי המבקשת אינה רשאית להגיש תצהיריה.

יחד עם זאת, ולפנים משורת הדין, בית משפט קמא החליט ליתן למבקשת הזדמנות נוספת והתיר לה להגיש את תצהיריה בתוך 30 יום, בכפוף להפקדת סכום התביעה בקופת בית המשפט כך, שהלכה למעשה, לא נחסמה דרכה של המבקשת להתגונן מפני התביעה שהוגשה נגדה.

דומה, כי טענת המבקשת כי משמעותה של ההפקדה הינה חסימת הדרך להגשת התצהירים טעונה הוכחה עובדתית ובירור במסגרת בקשה אשר עליה להגיש בבית משפט קמא, ולא בבית משפט זה.

הווה אומר, כי טענות המבקשת בדבר חוסר יכולתה הכלכלי להפקיד כבר עתה את סכום התביעה, אשר נטענו בעלמא, ללא אסמכתאות, לא הועלו בפני בית משפט קמא ועל כן, סבורני, כי בנסיבות העניין היה עליה למצות את אפשרויותיה בבית משפט קמא, בטרם הוגשה הבקשה דנן.

עוד אוסיף ואציין, כי אין לקבל את טענת המבקשת כי בימ"ש קמא נעדר סמכות להורות על ההפקדה כאמור בהחלטתו, שעה שלבית משפט קמא הסמכות להחליט החלטה חמורה יותר מבחינת המבקשת, קרי החלטה כי לא תורשה כלל ועיקר להגיש תצהירים בהליך.

מעבר לנדרש אציין כי נוכח הניתוח דלעיל הטענה לפיה אין מקום להיעתר לבקשה לאור סעיפים 1(5) – 1(6) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור) התשס"ט-2009 מתיישבת עם הנסיבות, משלא נחסמה דרכה של המבקשת להגיש ראיות, אלא היא הותנתה בתנאים שהינם במסגרת הכרעות דיוניות.

אשר על כן, ובשקלול כל האמור לעיל, אני קובעת כי דין הבקשה להידחות.

בנסיבות אלה, אני מאריכה את המועד להפקדת הסכומים אשר נקבעו בהחלטת בית משפט קמא מיום 21.2.13 ב-30 יום.

ככל שהמבקשת תפקיד את הסכומים הנקובים בהחלטה הנ"ל תוכל המבקשת להגיש תצהיריה תוך 30 יום מיום ההפקדה.

הפגרה במניין הימים.

אני קובעת כי המבקשת תישא בהוצאות המשיב בסך של 3,000 ₪.

ניתנה היום, ט"ז אב תשע"ג, 23 יולי 2013, בהעדר הצדדים.