28.1.14

1. זוהי תובענה שהוגשה בדרך של המרצת פתיחה.

התובענה מהווה המשך ישיר להליך קודם שהתנהל בין הצדדים לפני כב' השופטת יהודית שבח, בת"א 2708/05, שפסק הדין בו ניתן ביום 4.4.11 (להלן: "ההליך הקודם", "פסק הדין").

עניינו של ההליך הקודם היה תביעה למתן צו לביטולם או לתיקונם של צווי רישום בית משותף, שמהותם הצמדת שטחים ומתקנים, המהווים, על פי הנטען, רכוש משותף, ליחידות שבבעלות מספר נתבעים (כולל הנתבע דכאן).

הבית המשותף מצוי ברח' דיזנגוף 132 בתל אביב; התובע הוא הבעלים של חנות בקומת הקרקע של הבניין, הידועה כיחידת משנה 154/2 בגוש 7078; הנתבע הוא בעלים של מספר יחידות בבית המשותף.

2. בפסק הדין נסקרו בפרוטרוט תולדות הבית המשותף, ובסופו של דבר התקבלה התביעה שם באופן חלקי, כדלהלן (סע' 11 לפסק הדין):

"... אני דוחה אמנם את העתירה לביטול רישומה של יחידה 1 כיחידה נפרדת, אך מכירה בזכות התובע לעבור דרך יחידה זו לחצר... אני מורה כי זכות המעבר דרך יחידה 1 תושב לתובע רק בהסתיים השכירות בין הנתבעים לבין השוכר המחזיק בה כיום. הנתבעים 1-2 יוכלו לקיים את פסק הדין אם ע"י מתן מפתח לתובע שיאפשר לו מעבר דרך היחידה, כפי שהיה נהוג בעבר, ואם ע"י גריעת רצועה מיחידה 1, כפרוזדור מעבר, כפי המצב התכנוני המתואר בתשריטים המפורטים בסעף 3 לעיל. למען הסר ספק, השטח הפתוח שבחזית יחידה 1, המשתרע ליד החלון הצפוני של התובע – נותר שטח משותף, ואינו נכלל בשטחה של יחידה 1".

3. משכך נפסק, מה טעם ראה לנכון התובע להגיש תובענה נפרדת נוספת?

ובכן, בעתירתו כעת טוען התובע, כי לשכת רישום המקרקעין לא הסתפקה בפסק הדין לצורך רישום זיקת הנאה, אלא דרשה הוראות מפורשות מבית המשפט.

לפיכך עותר התובע למתן צו לרשם המקרקעין; לעתירתו הוא מצרף את פסק הדין, וכן תשריט מודד, המבטא לטענתו את שנקבע בפסק הדין.

4. הנתבע ביקש לדחות את התביעה, משורה של טעמים, דיוניים ומהותיים.

5. בדיון מקדים שהתקיים לפניי ביום 12.2.13 החלטתי, שדומה כי יש למצות תחילה את האפשרות לקבלת פסיקתא מידי כב' השופטת שבח, במסגרתו של ההליך הקודם, אשר תאפשר רישום אצל רשם המקרקעין.

התובע אכן הגיש בקשה למתן פסיקתא. לאחר קבלת תשובות ניתנה ביום 19.5.13 החלטתה של כב' השופטת שבח, בזו הלשון:

"מקובל עלי הפתרון שהועלה ע"י כבוד השופט א. זמיר, למתן פסיקתא בתיק זה, על מנת לחסוך התדיינות נוספת ומיותרת בין בעלי הדין. אלא שהצדדים פתחו בבקשה למתן פסיקתא חזיתות נוספות, אמנם ספיחות, שלא הוכרעו בהתדיינות הראשונה, עת הפסיקתא 'מצלמת' רק את הסעד האופרטיבי שבפסק הדין, שלא תוקן והפך חלוט, מבלי להוסיף ומבלי לגרוע. משכך, לא אוכל לחתום על תרשים המכיל מידות, אף לא אוכל להכריע במחלוקת אם הזכות שניתנה לתובע ראויה להיקרא זיקת הנאה, אם לאו, הגם שיש לכך מענה בהוראות חוק המקרקעין. מצאתי לנכון לנסח בעצמי פסיקתא חדשה, המשקפת לטעמי את הסעד האופרטיבי שנקבע בפסק הדין שניתן על ידי, ועליה חתמתי".

להחלטה זו צורפה הפסיקתא הבאה:

"בשים לב לסעדים שנתבעו ע"י התובע בתביעתו, ובשים לב לסעדים שנפסקו, אני מורה כדלקמן:

1. ניתנת לבעלי הזכויות ביחידה 2 (גוש 7078 חלקה 154 תת חלקה 2) זכות מעבר לחצר האחורית של הבניין דרך יחידה 1 (גוש 7078 חלקה 154 תת חלקה 1), אם ע"י מתן מפתח ליחידה 1, ואם ע"י גריעת רצועה מיחידה 1 שתשמש כפרוזדור מעבר. זכות המעבר תכנס לתוקפה בהסתיים השכירות ביחידה 1 למסעדת 'ארומה' הסמוכה.
2. השטח הפתוח שבחזית יחידה 1, והמשתרע לאורך חלון הראווה הצפוני של יחידה 2 – אינו נכלל בשטחה של יחידה 1, ומהווה רכוש משותף.
3. התובע רשאי לבקש מרשם המקרקעין לרשום בספרי המקרקעין הערה ברוח הנאמר בפסיקתא".

ביום 9.6.13 דחתה כב' השופטת שבח בקשה לתקן את נוסח הפסיקתא ולהחליף את הביטוי "לאורך חלון הראווה הצפוני" בביטוי "ליד חלון הראווה הצפוני" (ההדגשות שלי).

בלשכת רישום המקרקעין נרשמה אכן ביום 1.8.13 הערה מתאימה, בנוסח הזהה לפסיקתא.

6. במצב דברים זה התקיימה ישיבה נוספת לפניי, ביום 3.11.13. הצדדים הסכימו לסכם בכתב על סמך החומר שבתיק (בכפוף לתוצאת בקשת הארכת מועד להגשת ערעור על נוסח הפסיקתא; הבקשה נדחתה על ידי בית המשפט העליון). הסיכומים אכן הוגשו.

7. מסיכומי התובע עולה כי הוא מבקש כעת סעד אחד בלבד: לקבוע מהן המידות של אותו שטח פתוח שבחזית יחידה 1, המשתרע לאורך החלון הצפוני.

לטעמו, מידות אלה הוכחו באמצעות התשריט של המודד אליהו טלמון, שצורף כנספח א' להמרצת הפתיחה דכאן, ולמעשה נקובות גם בחוות דעתו של המומחה מטעם הנתבע, השמאי ערן לס.

לטענת התובע, בהתאם לתשריט שערך מר טלמון, מדובר בשטח באורך של 3.93 מטר וברוחב של 1.83 מטר. התובע מפנה גם לחוות דעתו של מר לס, נספח י' לתשובה להמרצת הפתיחה, ובמיוחד לנספח 2 לחוות הדעת, שבדף השני לו, כך טוען התובע, נרשמו בדיוק אותן מידות.

8. הנתבע מעלה הן בתשובתו והן בסיכומיו שורה של טענות, שחלקן, אם לא רובן, מצאו את פתרונן וביטוין בהליך הקודם, כך שאין זה המקום לשוב ולדון בהן, מכוח העיקרון של "מעשה בית דין".

למעשה, הנתבע בעצמו מסתמך על עיקרון זה, וטוען כי המחלוקת מוצתה בהליך הקודם (במיוחד שעה שבית המשפט דחה את עתירת התובע לתקן את צו הבית המשותף), ואין לאפשר לתובע לנהל כעת הליך נוסף.

הנתבע אף מבקש להסתמך על כלל מיצוי העילות והסעדים, בהפנותו לתקנות 44 – 46 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"), תוך שהוא טוען כי היה על התובע לכלול בהליכים הקודמים את מכלול הסעדים המבוקשים על ידו.

לגופה של טענה טוען הנתבע כי נושא המידות כלל לא הוכח בתובענה זו, שכן התובע לא צירף חוות דעת לעניין המידות, אלא אך מפת מדידה, שאינה חוות דעת, מה גם שלהליך הראשון צורפה חוות דעת והמודד מטעמו של התובע אף נחקר שם. עוד טוען הנתבע כי אין התאמה בין מפת המדידה לבין תשריט הבית המשותף (ומשלא הותר תיקון צו הבית המשותף, אין מקום לצרפו).

9. דין התביעה להידחות.

ראשית, בהתאם לתקנה 44 לתקנות סדר הדין האזרחי:

"(א) תובענה תכיל את מלוא הסעד שהתובע זכאי לו בשל עילת התובענה; אך רשאי תובע לוותר על חלק מהסעד כדי להביא את התובענה בתחום שיפוטו של בית המשפט. (ב) תובע שלא כלל בתובענה חלק מהסעד או ויתר עליו, לא יגיש אחרי כן תובענה בשל חלק זה".

תקנה 45 מוסיפה וקובעת:

"מי שזכאי לסעדים אחדים בשל עילה אחת, רשאי לתבוע את כולם או מקצתם; אך אם לא תבע את כולם, לא יתבע אחרי כל סעד שלא תבעו, אלא אם כן הרשה לו בית המשפט שלא לתבעו".

הרציונל העומד בבסיס תקנות אלה ברור. ראו, למשל, ע"א 512/08 שופרסל בע"מ נ' מוחמד עבד אלקאדר ושות' בע"מ, בפיסקה 11 לפסק הדין (16.5.11):

"תקנה 44... מורה כי 'תובענה תכיל את מלוא הסעד שהתובע זכאי לו בשל עילת התובענה'. תקנה 45 ממשיכה ומורה, כי מי שזכאי למספר סעדים בגין אותה עילת תביעה, 'רשאי לתבוע את כולם או מקצתם; אך אם לא תבע את כולם, לא יתבע אחרי כל סעד שלא תבעו, אלא אם כן הרשה לו בית המשפט שלא לתבעו'. המשמעות היא, שמקום בו מדובר בעילת תביעה אחת, ככלל, אין לפצל אותה לתביעות אחדות, אלא על התובע למצות את מלוא הסעדים הקיימים לו בגין אותה העילה – בגדר הליך אחד. תובע אשר אינו ממצה את זכותו למלוא הסעדים, רואים אותו כמוותר על היתרה והוא מנוע מלתבוע את החלק הנותר בשלב מאוחר יותר בתביעה נפרדת, אלא באישורו של בית המשפט...".

וראו גם ע"א 1020/06 קרצר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, בפיסקה 12 לפסק הדין (13.1.10):

"כלל הוא, כי תובע נדרש לתבוע את כל הנזקים שנגרמו לו בגין עילת תביעה מסוימת במסגרת תביעה אחת, ואם לא עשה כן מנוע הוא מלשוב ולתבוע את אשר החסיר (ראו, תקנה 44... ). כאשר מדובר בסעדים שונים, רשאי התובע לבקש היתר לפיצול סעדים (תקנה 45... ). אולם, לא ניתן לקבל היתר לפיצול סעדים, כאשר מדובר בפיצול של אותו הסעד... במקרה דנא, שני רכיבי הפיצוי, בגין נזקי גוף ובגין עוגמת נפש, הינם בגדר סעד כספי. ייתכן שדי בתכונה זו כדי להפוך אותם לסעד אחד שאינו ניתן לפיצול... אין צורך להכריע בשאלה זו, שכן המערערים לא ביקשו, וממילא לא קיבלו, היתר לפיצול סעדים".

הדברים יפים לענייננו. התובע ביקש להצהיר כי "השטח הפתוח שבחזית יחידה 1" נותר שטח משותף, ופסק הדין אכן קבע זאת (כאמור, בתחילה תוך שימוש בתיאור "ליד חלון הראווה הצפוני", ולאחר מכן, בפסיקתא, בתיאור "לאורך חלון הראווה הצפוני", וכך גם נרשם בהערה בנסח הרישום). פשיטא, שעניין היקף שטחו של אותו "שטח פתוח" מהווה חלק אינטגרלי של אותו סעד.

כעת, אחת משתיים: או שהתובע ביקש בהליך הראשון לקבוע מהו שטחו של אותו "שטח פתוח" ועתירתו לא נענתה, או שהתובע כלל לא ביקש לעשות כן.

במקרה הראשון, היה עליו לערער על פסק הדין ולבקש לתקנו או להשלימו; במקרה השני, הוא מנוע לעשות כן עתה בהליך נפרד, מכוח תקנה 44 הנ"ל (ושמא יטען כי מדובר בסעד נפרד, "נופל" התובע, תרתי משמע, בגדרי תקנה 45 הנ"ל, שהרי לא נטען שקיבל היתר לפצל את סעדיו).

למעלה מן הצורך אוסיף, כי גם לו הייתה אפשרות להגיש תובענה נפרדת, אין די בתשריט (או להפנייה לדף לא לגמריי ברור מתוך נספחי התשובה) כדי להוכיח את היקף השטח, אלא היה מקום לעשות כן באמצעות חוות דעת ערוכה כדין.

10. התביעה נדחית אפוא.

אינני מחייב את התובע בהוצאות, הן לאור העובדה שהשכיל לצמצם את גדר המחלוקת שלפניי, בעצם הסכמתו לנקוט בהליך של בקשה למתן פסיקתא בפני כב' השופטת שבח (הליך שהביא לרישום הערה מתאימה בלשכת רישום המקרקעין), והן לאור העובדה שהנתבע שב והעלה בסיכומיו טענות אשר מקומן אינן בהליך זה, ואשר הוכרעו כבר במסגרת ההליך הקודם, על הסתעפויותיו.

ניתן היום, כ"ז שבט תשע"ד, 28 ינואר 2014, בהעדר הצדדים. המזכירות תשלח העתק לצדדים.