לפניי תביעה כספית ע"ס 32,643 ₪ שעניינה נזקי רכוש שנגרמו לרכבה של התובעת באירוע מיום 13.1.12 שבו נפל עץ אורן על הרכב בעת שהרכב חנה במגרש חנייה ציבורית מסודר ליד בניין מגורים ברחוב הגפן 719 בנצרת עילית. העץ כולו (על שורשיו) נעקר ממקומו בחלקה שכנה ונפל מלוא אורך וגודל גזעו, ענפיו וצמרתו על מגרש החנייה השכן, ושם פגע מלמעלה ברכב החונה, שלמרבה המזל היה בלתי מאויש ברגע המקרה.

מקריאת פס"ד זה ילמד הקורא, שבמדינת ישראל המודרנית של שנת 2015, קיימות רשויות ציבוריות נכבדות כמו שתי הנתבעות שלפניי, שלא מצליחות להסכים ביניהן מי משתיהן היא בעלת הקרקע שממנה נפל העץ המזיק ומי משתיהן אחראית כלפי הציבור לטיפול בעץ, למרות שמדובר בעץ גדול שהיה נטוע בקרקע הסמוכה לבנייני מגורים ולמגרש חנייה ציבורי בטבורה של עיר.

ביום 19.11.14 נערכה בפניי ישיבת הוכחות ממושכת, שבה נשמעו ראיות הצדדים. הישיבה הוקלטה כך שתמלול ההקלטה (מילה במילה) מהווה את פרוטוקול הישיבה (הפרוטוקול מחזיק 151 עמודים). בתום הישיבה הוחלט על הגשת סיכומי טענות בכתב, וכל הצדדים אכן הגישו סיכומיהם (הסיכומים האחרונים הוגשו ביום 19.1.15 ע"י התובעת – סיכומי תשובה שעל הגשתם הוריתי באופן מיוחד בהחלטתי מיום 16.1.15).

המחלוקות העולות מטענות הצדדים

• באחריות של מי משתי הנתבעות מצוי העץ שנפל.
• האם הוכחה רשלנות של הנתבעות או של מי מהן בכל הנוגע לנסיבות נפילת העץ.

הראיות שהוצגו

• מטעם התובעת:
  • תמונות בצבע של נזקי רכב התובעת (מוצג ת/2).
  • מסמך עבר תאונתי של רכב התובעת (מוצג ת/3).
  • עדות העד עו"ד אסף כהן, מנהל מחלקת תביעות רכב אצל התובעת, שתצהיר האימות שלו צורף לכתב התביעה המתוקן (עדותו בעמ' 16 עד 23 לפרוטוקול).
  • עדות העד מר יוסי אמויאל, המחזיק והמשתמש ברכב התובעת במועד האירוע, שמסר תצהיר עדות ראשית (עדותו בעמ' 24 עד 56 לפרוטוקול).
  • עדותו של שמאי הרכב חגי פידל, שחוות דעתו צורפה לכתב התביעה (עדותו בעמ' 57 עד 72 לפרוטוקול).
• מטעם הנתבעת 1 (ושולחת ההודעה לצד שלישי):
  • עדותו של מר יוסי אבוטבול, מנהל סניף נצרת עילית אצל הנתבעת 1, שמסר תצהיר עדות ראשית (עדותו בעמ' 73 עד 103 לפרוטוקול).
• מטעם הנתבעת 2 (והצד השלישי):
  • תצלום אויר (תצ"א) בצבע של המקום הרלוונטי לאירוע (מוצג נ/1).
  • שבע תמונות סטילס בצבע של העץ לאחר נפילתו במקום נפילתו (מוצג נ/2).
  • עדותו של מר יוסי בושרה, מנהל חזות העיר אצל הנתבעת 2, שמסר תצהיר עדות ראשית (עדותו בעמ' 112 עד 153 לפרוטוקול).

דיון והכרעה

דין התביעה להתקבל, כנגד שתי הנתבעות גם יחד.

הערה כללית פותחת על דלותן של הראיות בתיק זה

מעיון מעמיק בראיות שכל הצדדים בחרו להציג בתיק זה עולה תמונה ברורה, שלפיה כל הצדדים גם יחד בחרו, באופן מודע ומכוון (מן הסתם) ומסיבות השמורות עם הצדדים, שלא להציג לפני ביהמ"ש את כל הראיות הרלוונטיות שהיו בידיהם ו/או שיכלו להשיגן ללא מאמץ רב. הדבר מביך ומטריד, גם בשים לב לכך שמדובר בגופים ציבוריים נכבדים. כל הצדדים לא הקלו עליי אפוא את מלאכת הבנת הדברים וההכרעה בהם, אך, משמוטלת עליי חובה שיפוטית להכריע בדברים על סמך התשתית הראייתית שהוצגה, גם אם היא דלה, עשיתי זאת והכרעתי בדברים על יסוד אותה תשתית חסרה ועל יסוד דיני הראיות, הבאים לעזרת ביהמ"ש בבואו להכריע על יסוד תשתית ראייתית חסרה ודלה.

של מי אתה עץ?

עמדת התובעת

בכתב התביעה (המתוקן) התובעת לא נוקטת למעשה עמדה בשאלה, בבעלות או בהחזקת או באחריות מי משתי הנתבעות מצויה הקרקע שבה היה נטוע העץ עובר לנפילו ושממנה גם נפל העץ (להלן – "הקרקע שבנדון"). בכתב התביעה (המתוקן) התובעת מציינת כי פנתה אל העירייה בדרישה לפצות את התובעת על נזקיה, אך העירייה הפנתה אותה לעמידר, בנימוק שהקרקע שבנדון נמצאת באחריות ובאחזקת עמידר. מוסיפה התובעת ומציינת בכתב התביעה, כי, בעקבות הפנייה זו לעמידר, פנתה התובעת גם לעמידר בדרישת פיצוי דומה, אך דרישה זו לא זכתה לכל מענה. לכתב התביעה צורפו מכתב תגובה של העירייה מיום 7.5.12 על מכתב דרישה של התובעת מיום 22.4.12 (שלא צורף לכתב התביעה ובכלל) וכן שני מכתבי דרישה של התובעת אל עמידר מיום 21.5.12 ומיום 2.7.12.

גם בראיות שהציגה התובעת אין כל נקיטת עמדה בשאלה הנ"ל, כאשר עד התביעה עוה"ד אסף כהן, מנהל מחלקת תביעות רכב אצל התובעת, לא ידע בעדותו בפניי לומר מדוע התובעת תבעה את מי שתבעה בתביעה שבנדון, ואמר כי ב"כ התובעת הוא זה שעפ"י שיקול דעתו המקצועי הוגשה התביעה נגד שתי הנתבעות.

וגם בסיכומי התובעת אין נקיטת עמדה של ממש בשאלה הנ"ל, והתובעת מסתפקת בהצגת המבוכה שבעמדת הנתבעות המגלגלות האחריות מן האחת לשנייה, כאשר התובעת מציעה פיתרון של חיוב שתי הנתבעות כמעוולות במשותף, מבלי להסביר מדוע יש לראות בשתי הנתבעות גם יחד אחראיות לקרקע שבנדון ולנפילת העץ ממנו, שהרי ללא אחריות כזו לא ניתן לומר שיש לפנינו מעוולות בנזיקין.

עמדת עמידר

בכתב הגנתה טוענת עמידר טענת היעדר יריבות בינה לבין התובעת, וזאת משום שמיקום העץ "נמצא מחוץ לתחום השטחים בבעלות ובאחריות הנתבעת וכי העץ היה בשטח ציבורי בבעלות ובאחריות העיריה". עמידר ממשיכה וטוענת בכתב הגנתה כי מיקום העץ "הוא שטח ציבורי בבעלות העירייה ואינו בבעלות ו/או אחריות ו/או בשימוש ו/או באחזקת הנתבעת", ומאחר שעפ"י טענת עמידר שם עמידר לא מחזיקה באותו שטח, כתב התביעה גם לא מגלה נגדה עילה בנזיקין. מוסיפה עמידר בכתב הגנתה וטוענת בהקשר זה, כי העובדה שחברת הגינון (חברת "המשקם" – להלן "חברת הגינון")), המבצעת עבורה שירותי גינון וטיפול בעצים, נקראה לטפל בעץ ביום האירוע ואף טיפלה בו בפועל (כיוזמה עצמית נטענת של אותה חברה וללא ייעוץ עם עמידר) אין בה כדי ליצור זיקה נזיקית רלוונטית בין התובעת לבין עמידר.

עמידר העידה כאמור עד אחד בלבד מטעמה – מר יוסי אבוטבול, מנהל סניף נצרת עילית אצל עמידר. עד זה חזר בתצהירו על עמדתה הנ"ל של עמידר שבכתב הגנתה.

בסיכומיה, עמידר חוזרת על עמדתה הנ"ל, תוך הדגשה את שהוכח במשפט, לשיטתה, כי העירייה, ולא עמידר, הינה בעלת הקרקע שבנדון. עמידר מוסיפה וטוענת, כי גם אם חברת הגינון טיפלה בעץ (ועמידר טוענת שעדיין יש לה ספק אם כך אכן היה במציאות), הרי שאין בטיפול זה כדי ליצור חבות נזיקית ישירה בין התובעת לבין עמידר.

עמדת העירייה

בכתב הגנתה טוענת העירייה גם כן (כמו עמידר) להיעדר יריבות ולהיעדר עילה, שכן "העץ אשר נפל הוא משטח פרטי אשר אינו נמצא תחת אחזקתה ו/או אחריותה ו/או שליטתה של הנתבעת ואשר נמצא באחריותה המלאה של הנתבעת מס' 1". ובמקום אחר בכתב ההגנה נרשם "העץ שנפל הוא משטח אשר שייך לחברת עמידר ואשר אינו נמצא באחזקת הנתבעת".

העירייה העידה כאמור עד אחד בלבד מטעמה – מר יוסי בושרה, מנהל חזות העיר. עד זה חזר בתצהיר עדותו על עמדתה הנ"ל של העירייה וטען גם כי "כל נושא פינוי העץ הועבר לחברת עמידר אשר אף שלחה נציג מטעמה שטיפל בפינוי העץ ורק בכך ניתן לראות את אחריותה המלאה של נתבעת מס' 1 לאירוע דנן".

בסיכומיה, העירייה חוזרת על עמדתה הנ"ל.

הכרעה

לאחר ניתוח הטענות והראיות אני קובע כך: הבעלות בקרקע שבנדון היא של העירייה אך ההחזקה והטיפול בקרקע שבנדון הם של עמידר. מכאן, שלשתיהן גם יחד קיימת זיקה ראשונית מספקת בנזיקין לתביעה ולאירוע הנזק מושא התביעה, מה גם שלעיריה יש גם אחריות כללית להסרת מפגעים משטחים שבאחריותה המוניציפאלית, גם כאשר השטחים לא נמצאים בבעלותה. חשוב לציין, כי אין חולק לגבי המיקום הפיסי של העץ (בטרם נפילתו) ושל הקרקע שבנדון. להלן נימוקיי, בתמצית:

• ראשית יובהר, שאין חולק שאחת לפחות משתי הנתבעות (ולא כל גורם אחר) היא הגורם האחראי על הקרקע שבנדון, כאשר השאלה הייתה רק מי מהשתיים, ואולי השתיים יחדיו, הינה הגורם בעל הזיקה הרלוונטית לקרקע שבנדון.
• לגבי הבעלות בקרקע שבנדון: ראשית, משונה שאף אחד מבעלי הדין לא טרח להמציא חוות דעת מומחה או לחילופין תעודת עובד ציבור של גורם אובייקטיבי מוסמך במרשם המקרקעין הרלוונטי, שיקבעו למי הבעלות בקרקע שבנדון (גם נסח טאבו סתם או דף רישום זכויות סתם לא הוגשו); שנית, העירייה בחרה לאורך כל הדרך להשתמש בביטויים שונים כדי לתאר את הזיקה בין עמידר לבין הקרקע שבנדון, אך העירייה הקפידה ונזהרה שלא לטעון בשום מקום במפורש כי עמידר הינה הבעלים של הקרקע. בדיעבד ברור, שיש בקו טיעון זה מטעם העירייה משום אחיזת עיניים, שהיה מוטב לעירייה להימנע ממנו, כרשות ציבורית. להבדיל מהעירייה, עמידר טענה במפורש לאורך כל הדרך כי העירייה היא בעלת הקרקע שבנדון; שלישית, מצאתי לסמוך, בנסיבות ומשלא הוצגה אסמכתא אובייקטיבית כאמור לעיל, על מפת המדידות שצורפה ע"י עמידר כנספח לתצהיר העד מטעמה, שלפיה הקרקע שבנדון רשומה כחלקה מס' 71 בגוש 17832, כאשר לפי טענת עמידר, שלא נסתרה, חלקה זו מהווה שטח ציבורי השייך לעירייה ולא שטח פרטי שמהווה חלק משני המגרשים הקרובים (מגרשים 717 + 719) שהינם בבעלות עמידר; רביעית, האסמכתא שאותה בחרה העירייה להציג היא תצלום אויר, שמשום מה לא רשומים בו מספרי גוש וחלקה וגם לא מספרי המגרשים (במהלך שמיעת העדויות נאלצו העדים לאלתר וליצור קישור בין המוצג באותו תצ"א לבין המספרים הרשמיים הנ"ל). אין זאת אלא המשך לגישתה הנ"ל של העירייה שביקשה לפזר עמימות סביב נושא הבעלות, שמא מישהו יתבלבל ויפטור אותה על הסף מכל אחריות; חמישית, התברר במהלך שמיעת עדותו של עד העירייה, כי מהנדס העירייה נדרש (ע"י עד העירייה), בעקבות אירוע נפילת העץ, להכריע קונקרטית בשאלה של מי הבעלות והאחריות בקשר עם הקרקע שבנדון, ואף הוציא על כך החלטה, אך העירייה בחרה להסתיר החלטה זאת מעיני ביהמ"ש, וזו לא הוצגה. יצוין כי עד העירייה ניסה לטעון כי תצלום האוויר שהוצג מגלם את ההחלטה, אך לא שוכנעתי לקבל את דבריו, משום שאין באותו תצלום כל התייחסות של מהנדס העיר ומשום שסביר בעיני שהמהנדס הוציא החלטה במסמך נפרד, שיתכן מאוד שלעירייה לא היה נוח להציגו; שישית, עד העירייה חזר וציין בעדותו כי הוא לא מוסמך (ומוסמך לכך רק מהנדס העיר) לקבוע ולומר היכן עובר קו הגבול בין שטחה הפרטי של עמידר (אותם שני בניינים סמוכים) לבין השטח הציבורי הסמוך, ומשכך ומשהעירייה בחרה שלא להעיד את מהנדס העירייה, הדבר נזקף לחובתה; שביעית, בטופס הרלוונטי שצורף לתצהיר עד העירייה סומן מפורשות שעמידר היא המחזיקה בשטח (ולא סומנה הרובריקה של "בעלים"), כאשר העירייה חתמה גם היא על הטופס כ"גורם האחראי לאילנות ברשות המוניציפאלית שבתחומה גדלים האילנות", וגם מתוך כך מוסקת הסכמת שתי הנתבעות לחלוקה ביניהן, לפיה העירייה הינה הבעלים ועמידר הינה המחזיקה; שמינית, במהלך שמיעת עדותו של עד העירייה הוא נשאל אם הוא מאשר שעמידר לא משלמת ארנונה על הקרקע שבנדון (כאינדיקציה לכך שאינה הבעלים), אך ב"כ העירייה מצא להתנגד לשאלה, התנגדות שלא התקבלה, אולם, למרבה הצער, בפרוטוקול לא נרשמה תשובת העד לשאלה רלוונטית זו (ולא ברור אם כלל ניתנה), ובנסיבות אני זוקף זאת לחובת העירייה, משום שלטעמי כן היה רלוונטי וראוי להציג הנתון (הרשום בספרי העירייה עצמה!) על אודות זהות בעל או מחזיק הקרקע שבנדון, ולו לצרכי ארנונה.
• לגבי ההחזקה והטיפול בקרקע שבנדון: מכלול הראיות והעדויות שהוגשו ונשמעו מצביע על עמידר כעל הגורם שהחזיק ותחזק (למצער בפועל וגם אם לא כדין) את הקרקע שבנדון וטיפל בה פיסית ובפועל, באמצעות חברה קבלנית ייעודית (חברת המשקם בע"מ – חברת הגינון) שפעלה בשמה של כעמידר והכל ידעו שכך. כאן ההיתממות היא מנת חלקה של עמידר, שבתורה ניסתה היא ליצור אחיזת עיניים, שמא ביהמ"ש יתבלבל ולא יבין שהיא בעלת זיקה ברורה (הגם שלא זיקת בעלות פורמאלית דווקא) לקרקע שבנדון. ראשית, די למעשה לעיין בטופס שהזכרתי כבר למעלה (צורף כנספח לתצהיר עד העירייה), שנוגע לכריתת שני עצי אורן סמוכים בשנת 2013 ושלפיו עמידר רשומה כמחזיקת הקרקע שבנדון (או קרקע סמוכה ורלוונטית); שנית, אין חולק כי אותה חברת גינון המבצעת והמתחזקת את כל נושא הגינון מטעם עמידר היא זו שגם טיפלה בפועל בעץ שלנו, לאחר שנפל. חברה זו אמנם נקראה לטיפול ע"י העירייה (שידעה לפנות אליה כמי שפעלה בשטח מטעם עמידר), אך היה זה ביום שישי כאשר משרדי עמידר היו סגורים, ולכן הפנייה הישירה לחברה (ולא לעמידר) סבירה בנסיבות. אך כאן עמידר מעלה טענה תמוהה, לפיה הטיפול הנ"ל בעץ לאחר נפילתו נעשה כיוזמה עצמאית של חברת הגינון, מבלי להתייעץ מראש עם עמידר ואף מבלי לדווח בדיעבד על כך לעמידר. קשה מאוד לקבל טענה בלתי סבירה כזו, במיוחד משעמידר בחרה (במודע ובמכוון, כך מחובתי להניח בנסיבות) שלא להעיד את חברת הגינון במשפט, כדי שזו תספר מה בדיוק קרה. מעבר לכך, אותו טופס כריתת עצים שהוזכר קודם, מולא גם הוא ע"י נציג חברת הגינון (כנראה בשם עמידר), וזאת כשנה לאחר האירוע שלנו, כך שנראה שתחום הפעולה והסמכויות של חברת הגינון הוא רחב ושאותה חברה שימשה ידה הארוכה והמוסמכת של עמידר, וניסיונה של עמידר להתנכר לפעולת הטיפול של החברה בעץ שנפל (כפעולה טבעית שבוצעה מטעמה בשל זיקתה הברורה והידועה לקרקע שבנדון) דינו להיכשל; שלישית, עד עמידר אישר בעדותו שחברת הגינון מבצעת פעולות ניקיון בשטח העץ, ואמר גם שאינו יודע לומר אם עמידר או מי מטעמה טיפלו בקרקע שבנדון. מאחר שמדובר בעד היחיד שעמידר בחרה להעיד ומאחר שעד זה אמר (או שמא העדיף לומר) שאינו יודע מצב הדברים לאשורו, הדבר פועל ראייתית לחובת עמידר. ובכלל, הרושם הכללי שלי מדברי עד עמידר הינו שהעד בחר שלא לספר כל מה שבידיעתו. קשה לי לקבל כפשוטם את דבריו (ויוזכר כי מדובר באדם בעל תפקיד בכיר מאוד בעמידר) לפיהם העובדות הרלוונטיות ללב המחלוקת בתיק זה לא ידועות לו. למצער, היה מצופה מעד זה, ולו לקראת עדותו במשפט, ללמוד היטב מצב הדברים ולהעיד עליו, ולא להסתפק בהצבעה (תרתי משמע – העד הצביע על מייצג עמידר במהלך עדותו כרוצה להעביר אליו את רשות הדיבור) על גורמים אחרים שיספרו הם דברים הנוגעים לעמדת עמידר. בהתנהלותו זו, מזכיר עד עמידר את עד העירייה, שגם הוא העדיף להצביע על גורם אחר (מהנדס העיר) כגורם בעל מידע רלוונטי, מוסמך ועדיף משלו.

שאלת רשלנות הנתבעות

מן הראוי לפתוח בהצגת הדין החל

בסדרת פסקי הדין הבאים של השופט אהרון ברק (כתוארו אז), בהסכמת חבריו להרכב, משנות השמונים של המאה הקודמת, נקבע ונתבסס מודל הרשלנות שיפורט להלן: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז (1) 113 (1982); ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז (3) 757 (1983); ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט (1) 113 (1985).

עפ"י מודל מסורתי זה, שעדיין תקף ומיושם [ראו ע"א 3521/11 עו"ד וגנר נ' עבדי (פורסם בנבו, 22.6.14)] , אחריות אזרחית בעוולת הרשלנות בנזיקין קיימת במקום שבו ניתנת תשובה חיובית לשלוש השאלות הנפרדות הבאות, שמקורן בפרשנות סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]:

1. האם המזיק חב חובת זהירות כלפי הניזוק?

• מדובר בחובה כפולה (מושגית וקונקרטית), שבבסיסה מבחן הצפיות:
  • חובת זהירות מושגית
    • חובה זו קיימת כאשר אדם סביר יכול היה (כעניין טכני) וצריך היה (כעניין נורמטיבי) לצפות את התרחשות הנזק כתוצאה מההתנהגות הרשלנית.
    • השאלה הנשאלת בבחינת קיומה של חובת זהירות מושגית היא שאלה מופשטת (שנשאלת במנותק מעובדות המקרה הנדון): האם מזיק בקטגוריה הרלוונטית למזיק, יכול וצריך היה לצפות שלניזוק בקטגוריה הרלוונטית לניזוק, ייגרם נזק מהקטגוריה הרלוונטית לנזק, כתוצאה מפעולות (מעשים או מחדלים) בקטגוריה הרלוונטית.
    • הצפיות הנורמטיבית (שהינה פוטנציאלית צרה יותר מהצפיות הטכנית) באה להגביל את היקף האחריות בנזיקין, כאשר הגבלה זו נעשית כשקיימים שיקולים של מדיניות משפטית ששוללים הטלת חובת זהירות מושגית. הכלל הוא שצפיות נורמטיבית קיימת במקום שבו קיימת צפיות טכנית, אלא אם נטען (ונטל הטיעון והשכנוע מוטל על הטוען להיעדר חובת זהירות מושגית) כי קיימים שיקולים משפטיים שמצדיקים לצמצם את היקף הצפיות הנורמטיבית ביחס לצפיות הטכנית.
  • חובת זהירות קונקרטית
    • חובת הזהירות הקונקרטית מניחה את קיומה של חובת הזהירות המושגית.
    • השאלה הנשאלת בבחינת קיומה של חובת זהירות קונקרטית היא שאלה המתחשבת בעובדות המקרה הנדון: האם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו הספציפיות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית (חובת התנהגות זהירה ספציפית) בגין הנזק הספציפי שהתרחש.
    • מובהר כי אין זה רלוונטי אם המזיק הנדון ידע או לא ידע בפועל על קיומו של הסיכון. המבחן אינו מבחן של ידיעה אישית של המזיק.
    • גם חובת הזהירות הקונקרטית נקבעת עפ"י מבחן הצפיות: השאלה הנשאלת היא האם אדם סביר יכול היה (בנסיבותיו המיוחדות של המקרה הנדון) לצפות – ואולי אף צפה בפועל - וצריך היה (כעניין שבמדיניות משפטית) לצפות את התרחשות הנזק המסוים שנגרם כתוצאה מההתנהגות הרשלנית.
    • מובהר כי חובת זהירות קונקרטית קיימת רק לגבי סיכונים בלתי סבירים (סיכונים בלתי טבעיים ובלתי רגילים לפעילות אנוש מקובלת). מטעמי מדיניות משפטית נקבע, שחובת זהירות קונקרטית לא מתגבשת לגבי סיכונים סבירים. השאלה אם סיכון מסוים הוא סביר או לא סביר היא לעיתים גם שאלה עובדתית שמצריכה שמיעת ראיות (בפסה"ד בע"א 145/80 ביהמ"ש העליון מוציא מסקנה ראייתית הפוכה מזו של ביהמ"ש המחוזי בשאלה האם קפיצת ראש למים רדודים בבריכת שחייה עירונית יוצרת סיכון סביר, וקובע כי הראיות שהוצגו מבססות מסקנה שמדובר בסיכון בלתי סביר).

1. האם המזיק הפר את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליו (שאלת ההתרשלות)?

• המבחן שלפיו נקבע אם מזיק הפר את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליו, אם לאו, מתבטא בשאלה האם המזיק נקט באמצעי הזהירות הסבירים שמחובתו היה לנקוט בהם בנסיבות כדי למנוע את הנזק. מדובר אפוא בשאלת סטיית המזיק הקונקרטי מרמת ההתנהגות של האדם הסביר.
• סבירותם של אמצעי מניעת הנזק נקבעת עפ"י אמות מידה אובייקטיביות ועפ"י שיקולים משפטיים. ביהמ"ש שוקל כאן שיקולים שונים ומאזן ביניהם. על בית המשפט להציב זה כנגד זה את התועלת המופקת מן המעשה או המחדל מול המשאבים והאמצעים הדרושים כדי למנוע את הסיכון. על אמצעי הזהירות הנדרשים לעמוד ביחס מתאים לסיכון שנוצר. לא נדרש ביטחון מוחלט (של מניעת הסיכון) ולא נדרשת נקיטת כל האמצעים האפשריים, אלא נדרשת נקיטת אמצעים סבירים ומתאימים למניעתו, כאשר על אותם אמצעי מניעה להתחשב בצרכים הטיפוסיים הרלוונטיים להיתכנות האירוע המזיק.

1. האם הפרת חובת הזהירות הקונקרטית היא שגרמה לנזק (תנאי הסיבתיות)?

• נקבע כי דרושות הן סיבתיות עובדתית והן סיבתיות משפטית בין הפרת חובת הזהירות לבין גרימת הנזק.
  • סיבתיות עובדתית: סיבתיות עובדתית נקבעת עפ"י מבחן האלמלא, כלומר קיימת סיבתיות עובדתית אם הפרת חובת הזהירות מהווה גורם שבלעדיו לא היה מתרחש הנזק, כאשר מסקנה זו של זיקה בין ההפרה לבין התרחשות הנזק מוסקת על בסיס כך שהסיכוי שהנזק היה נמנע (אלמלא ההפרה ואילו היו ננקטים אמצעי המניעה הסבירים) גדול מהסיכוי שהנזק היה מתרחש בלאו הכי (גם אלמלא ההפרה).
  • סיבתיות משפטית: סיבתיות משפטית נועדה לשלול את הזיקה בין הפרת חובת הזהירות לבין גרימת הנזק משיקולים משפטיים. ביהמ"ש מפרש את הביטוי "הסיבה המכרעת לנזק" שבסעיף 64 (2) לפקודת הנזיקין ומזכיר ומחיל את שלושת המבחנים האפשריים שלפיהם נקבעים הסיבה המכרעת והסיבתיות המשפטית: מבחן הצפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר.

עמדת התובעת

בסיכומיה העיקריים של התובעת ובסיכומי התשובה שלה מציגה התובעת עמדה, לפיה עפ"י הדין חלה על הנתבעות, בהיותן גופים ציבוריים בעלי זיקה קניינית לקרקע שבנדון, "חזקת חובה", לפיה מוחזקות הנתבעות כבעלות חובת זהירות רלוונטית כלפי התובעת בגין אירוע נפילת העץ. ממשיכה התובעת וטוענת כי במסגרת אותה חזקת חובה עבר נטל הוכחת היעדר רשלנות לנתבעות וכי "לא עמדו הנתבעות בנטל להוכיח העדר רשלנות מטעמן". מוסיפה התובעת וטוענת בסיכומי התשובה כך: "משהוכחו עצם קרות האירוע והנזק שנגרם בגינו, וכאמור, הנתבעות אינן חולקות על כך, משחובתן המושגית של הנתבעות אינן במחלוקת, יש לקבוע כי בנסיבות המקרה התקיימה והופרה גם חובת הזהירות הקונקרטית", ובהמשך – "הטענה כי על התובעת, הניזוקה, להוכיח בפני בית המשפט את הסיבות שהובילו לקריסת העץ מוטעית מן הפן המשפטי ואם יורשה, מהווה טענה שאינה אלא בבחינת עזות מצח, הנוגדת להלכה הפסוקה".

התובעת מסתמכת בסיכומי התשובה בעיקר על שני פסקי הדין הבאים: ת"א (מחוזי חיפה) 1108/01 נפומניאשיץ נ' רשות הפיתוח (פורסם בנבו, 22.7.04) ו-ע"א (מחוזי חיפה) 2661-06-12 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' מועצה מקומית פרדס חנה-כרכור (לא פורסם, 30.1.13).

עמדת עמידר

עמידת טוענת בסיכומיה כי "התובעת לא הרימה כל נטל להוכחה כי עסקינן ברשלנות מצד מי מהתובעות". מוסיפה עמידר וטוענת בסיכומיה, כי התובעת "כלל לא הוכיחה את סיבת נפילת העץ" וכי ברור שמדובר בכוח עליון, הקשור במזג האוויר שהיה ביום האירוע ובכך שהעץ היה בריא בעת נפילתו (כפי עדות עד העירייה שהיה "העד היחיד המבין בעצים").

עמידר לא הפנתה בסיכומיה להוראות דין או הלכה פסוקה כלשהן.

עמדת העירייה

העירייה טוענת בסיכומיה כי "התובעת לא הוכיחה כלפיה את יסודות עוולת הרשלנות" וכי, מאחר שלא היה כל דיווח על העץ כעץ מסוכן, העירייה לא יכולה הייתה לצפות את אירוע נפילת העץ ואת נזקו. מוסיפה העירייה וטוענת בסיכומיה, כי "במקרה דנן לא קמה חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספיציפי שנגרם למכונית...כאשר הנתבעת לא יכולה ולא הייתה צריכה לצפות את הנזק".

העירייה מפנה בסיכומיה לפסיקה הבאה: ע"א 3021/95 גרינבלט נ' בית הספר החקלאי תיכון עיינות (לא פורסם, 27.2.97); ת"א (מחוזי חיפה) 1108/01 נפומניאשיץ נ' רשות הפיתוח (פורסם בנבו, 22.7.04); ע"א (מחוזי חיפה) 15084-02-11 המועצה מקומית פרדס חנה-כרכור נ' שומרה חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 30.10.11); תא"מ (שלום קריות) 3407-05-09 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עיריית קריית אתא (פורסם בנבו, 22.4.12).

הכרעה

מטענות הצדדים עולה שהמחלוקת נסבה על שאלת קיומה של חובת זהירות קונקרטית ועל שאלת ההתרשלות, כלומר על שאלת הפרת חובת הזהירות.

כבר אמרנו, כי כל הצדדים, ללא יוצא מן הכלל, נמנעו מהצגת ראיות רלוונטיות שקיימות בידיהם ו/או שניתן היה להשיגן ללא מאמץ רב. הדבר היה נכון לשאלה הראשונה שבמחלוקת, בדבר הבעלות וההחזקה בקרקע שבנדון, והדבר נכון גם לשאלה שבנדון בדבר רשלנות הנתבעות. אין חולק על העובדה שהעץ נפל על הרכב ועל המקום הפיסי ממנו נפל העץ, אך סיבת נפילת העץ נותרה עלומה גם בתום המשפט וכמוה נותרו עלומות גם הפעולות הקשורות בנטיעת העץ ובתחזוק העץ והקרקע שבנדון שבה צמח העץ ושממנה הוא נפל. כך, למשל, התובעת הסתפקה בטענה שעץ נפל על רכבה מתוך שטח שבאחריות הנתבעות, ולא הציגה כל ראייה לגבי סימנים מוקדמים כלשהם (ככל שהיו קיימים כאלה) לאותה נפילה, לגבי מצבו הכללי של העץ, לגבי צורתה ואיכותה של הקרקע שבנדון (ויצוין כי בתמונות מוצג נ/2 ניכר כי מדובר בצורה מיוחדת של קרקע משופעת ובקרקע הכוללת מסלעה מיוחדת) ולגבי פעולות תחזוק העץ והקרקע שבנדון. מעמדות הצדדים עולה שקיימת מחלוקת משפטית בשאלה, אילו ראיות בדיוק (אם בכלל) הייתה צריכה התובעת להציג כדי לעמוד בנטל הוכחת עוולת הרשלנות מצד הנתבעות, והאם על הנתבעות מוטל נטל הוכחת היעדר רשלנות או נטל הבאת ראיות רלוונטי, שבהם לא עמדו הנתבעות.

ניתוח טענות הצדדים אל מול ניתוח הפסיקה הקיימת מלמד, כי הצדדים שניהם נתפסו לטעמי לבלבול מושגים הקשורים בעוולת הרשלנות ובדיני הראיות: נטל הוכחת עוולת הרשלנות מוטל לאורך כל הדרך על התובע הטוען לאותה עוולה, והנטל לא עובר אל הנתבע, להוכיח שהוא לא רשלן (אלא כאשר מתקיים מצב מיוחד של נזק הנגרם ע"י "דבר מסוכן" או ע"י "אש" או כאשר "הדבר מעיד על עצמו" עפ"י סעיפים 38+39+41 לפקודת הנזיקין, אך במקרה שלנו אין בסיכומי התובעת טענה להתקיימות מצב מיוחד כזה). עפ"י פסיקת ביהמ"ש העליון הנ"ל שקבעה את מודל הרשלנות הנוהג, רק במסגרת קביעת חובת הזהירות המושגית מוטל על נתבע, שטוען שלא צריך (נורמטיבית) לצפות התרחשות של נזק שכן ניתן לצפותה כעניין טכני-פיסי, להצביע על שיקולים נורמטיביים שמצדיקים שלילת חובת זהירות מושגית. במובן זה, ורק בו (כך להבנתי), קיימת "חזקת חובה", שלפיה נזק שניתן לצפותו כעניין טכני-פיסי מוחזק כנזק שחייבים לצפותו, אלא אם הנתבע יוכיח שקיימים שיקולים נורמטיביים שמצדיקים למנוע החלת חובה כזו. אך המחלוקת בין הצדדים בתיק שלנו אינה במישור זה.

במקרה שלנו, שבו אין חולק (ולא יכול להיות חולק) בדבר קיומה של חובת זהירות מושגית של שתי הנתבעות גם יחד כלפי התובעת, בשל זיקת הבעלות הנ"ל בקרקע שבנדון וגם בשל חובתה הכללית והידועה של העירייה להסיר מפגעים בתחומה המוניציפאלי (גם במקומות שאינם בבעלותה הפרטית), קמה ומתעוררת שאלת התקיימותה של חובת הזהירות הקונקרטית, שבה יש להידרש לעובדות המקרה הספציפיות. אך, כאמור לעיל, עובדות מהותיות הנוגעות למקרה הספציפי שלנו לא הוצגו ולא הוכחו, ולכן מתעוררת במלוא חריפותה השאלה, על מי מבעלי הדין שלפניי מוטל היה הנטל להביא את הראיות הצריכות להוכחת העובדות הרלוונטיות, לשם בחינת התקיימות חובת הזהירות הקונקרטית וממילא גם לשם בחינת שאלת הפרתה (שאלת ההתרשלות). וכאן באה לעזרנו הלכה עקרונית של ביהמ"ש העליון, שאיש מבעלי הדין לא הפנה אליה: ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני-ברק, פ"ד מג (3) 343 (1989) (להלן – "פס"ד שטרנברג"). באותה הלכה נקבע, כי, על יסוד שני כללים משפטיים נפרדים, ניתן להעביר את נטל הבאת הראיה (להבדיל מנטל ההוכחה, שנותר על שכם התובע) אל הנתבע:

• כלל ראשון שעניינו "הוכחת הרשלנות באמצעות ראיות נסיבתיות". לפי כלל זה, כאשר תובע בתביעה שעילתה עוולת הרשלנות נגד רשות מקומית מצביע על נסיבות אשר יש בהן כדי להצביע על רשלנות לכאורה מצד הרשות המקומית, עובר אל הרשות המקומית הנתבעת נטל הבאת הראייה כי לא התרשלה. בפס"ד שטרנברג נקבע, כי נטל הראיה עבר אל הרשות המקומית, בנסיבות שלפיהן נגרם נזק כתוצאה מבעיה מתמשכת של הצפת רחוב ע"י מי ביוב. עוד נקבע שם, כי לא עלה בידי העירייה הנתבעת להרים את נטל הבאת הראיות שהועבר אליה, משהיא לא הראתה שנקטה צעדים סבירים למניעת ההצפה.
• כלל שני ש"עניינו בידיעה הייחודית בדבר גורמי התופעה, השמורה בידי הנתבע". העברת נטל זו מוצדקת במקרה שבו מדובר בראיות המצויות מטבע הדברים בידיעתה ובשליטתה הייחודיות של הרשות המקומית הנתבעת בנזיקין. זה היה המקרה בפס"ד שטרנברג, והעירייה שם לא הרימה נטל ראייתי זה שהועבר אליה.

יישום הלכת פס"ד שטרנברג על המקרה שלנו מביאני למסקנה, לפיה נטל הבאת הראייה עבר במקרה שלנו אל הנתבעות (עפ"י כל אחד משני הכללים החלופיים הנ"ל), להראות כי הן לא התרשלו (ולמצער לתאר את העובדות הקשורות בשתילת העץ ובטיפול בו ובקרקע שבנדון ובפעולות הקשורות באיתור בעיות העלולות להביא לקריסת העץ), ולפיה הנתבעות לא הרימו נטל זה. דומני כי מהעובדות המעטות שכן הוכחו לפניי ניתן להסיק רשלנות לכאורה של הנתבעות: מדובר בעץ גדול שהיה נטוע במדרון, בתוך מסלעה מיוחדת ובקרבת מקום לחנייה ציבורית. העץ כולו נעקר ממקומו ונפל על צידו לכיוון החנייה הציבורית שנמצאת בתחתית המדרון בו היה העץ נטוע (בתמונות שבמוצג נ/2 נראים היטב שורשי העץ שנעקרו גם הם ובעקירתם זו הם הרימו והזיזו סלעים קרובים באותה מסלעה). בתמונות הנ"ל נראית הסביבה של מקום נטיעת העץ מטופחת (שיחים גזומים ומפוזרים באופן שנראה מתוכנן ולא פראי בין הסלעים והעצים האחרים בקרקע שבנדון). ניכר אפוא לעין כי מדובר בקרקע שמטופלת באופן שוטף וע"י גורם מקצועי, וגם מהעדויות שנשמעו בפניי ברור שחברת הגינון מטעם עמידר פעלה במקום. בנסיבות אלו, משאין דרכם של עצים ליפול כך סתם (קל וחומר כשהם בריאים כפי שהעיד באופן אגבי משהו עד העירייה על העץ שלנו) ומשניכר שנדרש כוח רב או אירוע חריג כדי להפיל בבת-אחת עץ גדול מימדים כזה, נראה שסיבת נפילת העץ קשורה באופן שבו נטעו או תחזקו את העץ (אופן רשלני לכאורה), כאשר המיוחד בקרקע שבה הוא היה נטוע הוא קיומה של אותה מסלעה הנראית בתמונות. הנסיבות הללו מצביעות רשלנות לכאורית או על רשלנות נסיבתית מצד הנתבעות. ייאמר מיד, כי טענות הנתבעות לגבי כוח עליון שכביכול גרם לנפילת העץ נטענו באופן סתמי וכללי ביותר, ובשפה רפה מאוד. לא הוצגו נתונים לגבי מזג אויר ולגבי השאלה האם היו גשמים או רוחות מיוחדים שיכולים היו לגרום לנפילת העץ (ולמה דווקא עץ זה נפל ולא העצים שמסביבו), ועל הטוען טענה כזו הנטל להוכיחה, ומדובר בנטל הוכחה כבד במיוחד.

משנטל הבאת הראייה עבר אל הנתבעות, להראות כי לא התרשלו ולהראות את העובדות הרלוונטיות שבידיהן באופן בלעדי, יש לבחון אם הן הרימו אותו, וכבר קבעתי כאמור כי לא עלה בידיהן להרימו. אסביר: שתי הנתבעות גם יחד טענו שהקרקע שבנדון אינה שלהן ואינה באחריותן ולכן טענו גם (כנראה כדי להיות עקביות בטענתן הנ"ל) כי לא תחזקו אותה ולא טיפלו בה ובעץ שבה ולא קיים אצלן כל נוהל רלוונטי לטיפול בעץ שנפל או לפיקוח על הטיפול בו, והן גם לא טיפלו בו בפועל. לגבי עמידר, מצאתי כאמור שהיא היתממה בטענתה שלא טיפלה בקרקע שבנדון, משעפ"י הראיות והעדויות די ברור שחברת הגינון מטעמה כן טיפלה בה. בנסיבות אלו ומשעמידר נמנעה מהעדת חברת הגינון על הנעשה בקרקע שבנדון, לא השכילה עמידר להראות שנקטה באמצעים סבירים כדי לתחזק את העץ ואת סביבתו, כדי לאתר סימנים מוקדמים לנפילת העץ וכדי למנוע את נפילת העץ. עמידר גם לא הציגה ראיות על הקמת אותה מסלעה, שניכר שקשורה לעץ ואולי אף אמורה הייתה לתמוך בו ולהחזיקו יציב. ושתי הנתבעות גם יחד לא הציגו מידע ועובדות לגבי מועד ונסיבות שתילת העץ ושתילת יתר העצים והצמחייה שבקרקע שבנדון, ולגבי הטיפול בהם, ויתכן שהעץ לא הושקה במים מספיקים ולכן התייבש ונפל או שמא הושקה במים רבים מדי. ויתכן שהעץ גדל למימדים שלא תאמו את סביבתו (המדרון והמסלעה) ובשל כך קרס. התשובות לכל השאלות הללו (ולשאלות אפשריות נוספות) מצויות במידע ובמסמכים שבידי הנתבעות, אך הללו בחרו שלא לחשוף אותם, והדבר פועל כנגדן ראייתית.

חשוב לציין כי המקרה שלנו מיוחד בכך שהעץ כולו (על שורשיו) נעקר ממקומו והתמוטט, להבדיל ממקרים שכיחים שהגיעו לפסיקה שבהם מדובר היה בענף או חלק מסוים בלבד מהעץ שקרס ונפל. לטעמי, קשה יותר לצפות נפילת ענף בודד של עץ מאשר עץ שלם. ענף בודד יכול להיות חלש או להישבר כתוצאה מכוח חיצוני (כגון רוח) שפועל עליו, ונראה כי דבר זה הוא קשה יותר לצפייה, מאשר קריסת עץ שלם שנעקר ממקומו, שאז סביר שסיבת העקירה והנפילה תהיה שורשית יותר ותהיה קשורה באופן נטיעת העץ, או בצורת גדילתו או באופן הטיפול בסביבה בה נטוע העץ. אך, כאמור, משהנתבעות לא חשפו את המידע הרלוונטי שבידיהן, סיבות קריסת העץ במקרה שלנו נותרו עלומות.

זה המקום לציין, כי הוכח שכשנה לאחר אירוע נפילת העץ שלנו יזמו עמידר וחברת הגינון כריתת שני עצים סמוכים (לא נחשף באילו נסיבות הוחלט על כך שהעצים הללו מסוכנים), מה שמלמד שבדיקות שוטפות לאיתור עצים מסוכנים הינן אפשריות ואפקטיביות. לגבי העירייה, זו טענה כי היא לא אמורה הייתה לבצע כל פעולה לגבי העץ וממילא לא ביצעה בפועל כל פעולה כזו, ובכך נתפסה העירייה לטעות. מדובר, כפי קביעתי, בקרקע השייכת לעירייה, וגם כאשר הקרקע לא שייכת לה, מחובתה לפעול לבדיקות יזומות שוטפות לאיתור עצים מסוכנים (כמו גם למפגעים בכלל בשטחי הרשות המקומית). אך העירייה לא הציגה כל נוהל רלוונטי וכל שיטת בדיקה ואיתור רלוונטיים, ומכאן שגם העירייה כשלה בהבאת ראיות להזמת רשלנותה המסתברת (לכאורה) הנ"ל.

לסיכום נושא הרשלנות, משנטל הראיה עבר אל הנתבעות להביא ראיות שמהן ניתן יהיה להסיק אם קמה חובת זהירות קונקרטית וכן להסיק שהן לא הפו אותה (כלומר שהן נקטו באמצעים סבירים למניעת קריסת העץ), ומשהנתבעות לא הביאו ראיות כאלו (ולמעשה אף טענו בפה מלא שכלל לא טיפלו בעץ וכלל לא ניסו לנקוט באמצעים כאלו), הרי שיש לקבוע שהתובעת הרימה את נטל הוכחת עוולת הרשלנות המוטל עליה. לתובעת, כמו לציבור הרחב כולו, אין יכולת לדעת מדוע עץ עירוני נופל מלוא קומתו, ללא כל התראה מוקדמת. הציבור רשאי להניח שהנתבעות, כגופים האחראים הרלוונטיים, ינקטו באמצעים סבירים למניעת נפילה מסוכנת כזו, וכאמור, לא מדובר בעץ שנפל ביער פרא המרוחק ממקום ישוב, אלא בעץ שהיה נטוע בחצר (מעין גינה) ליד בנייני מגורים ומגרש חנייה ציבורי בטבורה של עיר גדולה. בידי הנתבעות מצויים המידע והכלים והסמכויות והמשאבים הרלוונטיים לאיתור קריסות אפשריות של עצים ולמניעתן, אך במקרה שלנו הנתבעות (לדבריהן) לא עשו בהם שימוש ולא ניסו לאתר הקריסה ולא מנעו אותה, ובכך רשלנותן.

בשורות הבאות אתייחס אל הפסיקה אליה הפנו הצדדים, פסיקה שמציגה גישות שונות, ולעיתים סותרות, לשאלה כיצד מוכיחים רשלנות באירוע של נפילת עץ וכן לשאלה האם ובאילו נסיבות עובר נטל ההוכחה (או שמא רק נטל הבאת הראיה) אל הנתבעת בעוולת הרשלנות:

• ע"א 3021/95 גרינבלט נ' בית הספר החקלאי תיכון עיינות (לא פורסם, 27.2.97). בפס"ד זה, שהינו פסה"ד היחיד של ביהמ"ש העליון העוסק באחריות נזיקית לנפילת עץ אליו הפנו הצדדים, נקבע כי לגורמים שהיו אחראים באותו מקרה על העץ שענפו נפל וגרם נזק יש אחריות בנזיקין, וזאת משהוברר שקריסת ענף העץ הייתה צפויה (הענף היה חולה, חלול וכבד) ומשהוברר שלא ננקטו אמצעי מניעה סבירים מתבקשים. ביהמ"ש העליון מבקש להדגיש כי בפסיקתו אין משום קביעת נורמה כללית שתחול על כל אדם ועל כל רשות בגין עצים שגדלים בתחומם. אך ניכר שביהמ"ש נותן משקל גדול לעובדה שמדובר היה בעץ שגדל בקרבת תלמידי בית ספר רבים (ולכן הסכנה הבטיחותית הצפויה מנפילתו האפשרית היא גדולה) וכן לכך שלשם מניעת סכנת נפילת הענפים נדרשו אמצעים פשוטים וזולים יחסית, שלא ננקטו, משהוברר שכלל לא היה כל נוהל בדיקה וטיפול רלוונטיים.
  • המקרה שנדון באותו פס"ד שונה מהמקרה שלנו בעיקר בכך, שבשונה מהמקרה שלנו, סיבת קריסת ענף העץ שם הייתה ידועה (הוצגו ראיות מספיקות לגביה).
  • ניתן להחיל על ענייננו את קביעת ביהמ"ש העליון, לפיה עץ שהסכנה לציבור מנפילתו גדולה (כמו במקרה שלנו) הוא עץ שמתחייבים מעקב וטיפול מיוחדים ומוכחים לגביו (בדרך של נהלים ברורים שמיושמים בשטח), לצורך איתור מוקדם של בעיות העלולות להביא לקריסתו.
• ת"א (מחוזי חיפה) 1108/01 נפומניאשיץ נ' רשות הפיתוח (פורסם בנבו, 22.7.04). מדובר בפס"ד מצוטט מאוד, שערך סקירה מקיפה של יסודות עוולת הרשלנות בהקשר של אירוע נפילת עץ שגרם לנזק גוף, כאשר בסופו של דבר נמצאה הרשות המקומית אחראית בנזיקין בגין אותו לאירוע.
  • באותו פס"ד דובר על נפילת ענף עץ בודד, להבדיל מנפילת עץ שלם כמו במקרה שלנו.
  • באותו פס"ד דובר על עץ שנפל משטח ציבורי השייך לעיריית חיפה (הייתה מחלוקת בשאלה מאיזה עץ ומאיזה שטח הוא נפל).
  • ביהמ"ש מציג את הלכת גורדון הנ"ל (ע"א 243/83), שהייתה בין הלכות היסוד שביססו את מודל עוולת הרשלנות הנוהג, כהלכה שקובעת את ""חזקת החובה", מעין נקודת מוצא המניחה כי אחריות רצויה בכל מקרה של התרשלות, אלא אם כן יש שיקולים מיוחדים המצדיקים את שלילתה. דהיינו, די בקיומה של צפיות פיזית אצל המזיק, כדי ליצור חזקה של חובת אחריות". ממשיך ביהמ"ש וקובע, בדונו בטענת העירייה הנתבעת שם כי לא מתקיימת בנסיבות חובת זהירות קונקרטית (היעדר צפיות טכנית והיעדר צפיות נורמטיבית), כי זו כן מתקיימת, ולשם הוצאת מסקנה זו מחיל ביהמ"ש את "חזקה החובה" הנ"ל כנגד העירייה, לאחר מסקנתו לפיה הנזק שם היה צפוי טכנית. משמע, ביהמ"ש קובע כי משעה שהנזק שם היה צפוי טכנית, הנטל הועבר אל העירייה הנתבעת לסתור את חזקת החובה של אחריותה (כמחזיקה וכבעלים שם), אך היא "לא הניחה תשתית ראייתית מספיקה לעמוד בנטל זה". אך, להבדיל מהמקרה שלנו, במקרה של אותו פס"ד נשמעו ראיות לגבי סיבת נפילת הענף ולגבי מסוכנותו.
    • הערה שלי: איני בטוח שביהמ"ש העליון בהלכת גורדון (למצער עפ"י לשונה) קבע שחזקת החובה קמה גם במישור של חובת הזהירות הקונקרטית, ולכן העדפתי להשתית את הכרעתי מעלה על יסוד דוקטרינות משפטיות אחרות מתחום דיני הראיות, כאלו שנקבעו בפס"ד שטרנברג.
  • ביהמ"ש קובע כי מחובתה של רשות מקומית לקבוע מדיניות של בקרה, של דיווח ושל פעילות בשטח כדי לאתר מפגעים וסיכונים בשטחה וכדי להסירם באופן יזום ושוטף. וכמו במקרה שנדון בפסה"ד, גם במקרה שלנו, לעירייה (וגם לא לעמידר) לא הייתה שיטה כזו, ולמצער היא לא הציגה כל תכנית או נהלים או הנחיות קונקרטיים רלוונטיים. ושם כמו אצלנו, לא הוצגו נתונים תקציביים וכספיים רלוונטיים לצורך הפעלת שיטה רלוונטית לטיפול במפגעים מסוג של נפילת עץ.
• ע"א (מחוזי חיפה) 2661-06-12 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' מועצה מקומית פרדס חנה-כרכור (לא פורסם, 30.1.13). ביהמ"ש מוצא רשות מקומית אחראית בנזיקין לנזק שנגרם מקריסת עץ על רכב מתחום אחריותה. חשוב לציין כי במקרה שנדון בפסה"ד, כמו במקרה שלנו, נותרה סיבת נפילת העץ עמומה ולא מוכחת.
  • ביהמ"ש קובע שאין תחולה בנסיבות לכלל שבסעיף 41 לפקודת הנזיקין, שעניינו העברת נטל ההוכחה לרשות במקרה ש"הדבר מדבר בעדו", להוכיח כי היא לא התרשלה. ולכן ביהמ"ש בוחן באופן ישיר את השאלה האם עלה בידי הניזוק להוכיח את עוולת הרשלנות מצד המזיק.
  • ביהמ"ש קובע כי די לו לניזוק התובע רשות מקומית לעמוד "בנטל ההוכחה הראשוני" (כלומר להראות שבשטח ציבורי של הרשות המקומית קרס ונפל עץ וגרם בכך נזק לניזוק), כדי להעביר את "נטל ההוכחה" אל הרשות המקומית "להוכיח, כי היא מילאה את חובתה כבעלים וכמחזיקה במקרקעין". ביהמ"ש משתית קביעה נורמטיבית כללית זו על פסה"ד המחוזי הנ"ל [ת"א (מחוזי חיפה) 1108/01] ועל הלכת ביהמ"ש העליון הנ"ל בעניין עיריית חדרה (ע"א 862/80). גם ביהמ"ש כאן מדבר על חזקת החובה ועל העברת נטל ההוכחה במסגרתה.
  • ביהמ"ש קובע כי העירייה לא הרימה את נטל ההוכחה (שהועבר אליה כאמור), בכך שלא הציגה "ראיות שיהא בהן כדי להניח את הדעת שהיא קיימה נוהל עבודה מסודר של קיום מעקב ובקרה תקופתיים ותיעוד של מצב העצים, טיפול יזום על-ידי או בפיקוח איש מקצוע, וכן גיזום לפי הצורך, בהתאם לייעוץ של אגרונום מוסמך, ובתדירות מספקת לפי הייעוץ של אותו אגרונום, בשים לב לסדרי עדיפות שייקבעו לפי שיקול דעת מקצועי".
• ע"א (מחוזי חיפה) 15084-02-11 המועצה מקומית פרדס חנה-כרכור נ' שומרה חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 30.10.11). ביהמ"ש פוטר רשות מקומית מאחריות לנזק שנגרם לרכב כתוצאה מקריסת עץ.
  • ביהמ"ש קובע כי לא מתקיימים יסודות העברת נטל ההוכחה עפ"י הוראות סעיפים 38+41 לפקודת הנזיקין.
  • ביהמ"ש קובע כי לא הוכח קיומה של חובת זהירות קונקרטית, משהניזוקה התובעת (שנטל ההוכחה מוטל עליה) לא הציגה ראיות לגבי סיבת נפילת העץ ולא הוכיחה כי נפילת העץ הייתה צפויה טכנית או ניתנת לצפייה טכנית.
  • ביהמ"ש מדגיש כי קבלת הגישה, שלפיה נטל ההוכחה עובר לרשות המקומית להוכיח שלא התרשלה (לאחר שמוכח עצם אירוע הנזק), "יש בה כדי להטיל על המועצה חבות כמעט מוחלטת לכל נזק עקב נפילת עץ, ולשחרר את המשיבה מחובת ההוכחה המוטלת עליה מעצם מעמדה כתובע, כל זאת על אף שמדובר בעילת רשלנות".
  • ביהמ"ש קובע, כי, גם אם היה קובע שנטל ההוכחה עבר אל הרשות, הרי שזו עמדה בה, לאור עדותה לגבי האופן המסוים שבו טיפלה במפגעי עצים בתחומה.
• תא"מ (שלום קריות) 3407-05-09 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עיריית קריית אתא (פורסם בנבו, 22.4.12). ביהמ"ש פוטר רשות מקומית מאחריות לנזק שנגרם לרכב כתוצאה מקריסת עץ.
  • במקרה שנדון בפסה"ד היה מדובר (כמו במקרה שלנו) בנפילת עץ שלם. ושם כמו אצלנו נותרה סיבת נפילת העץ בלתי ידועה ובלתי מוכחת.
  • נקבע בפסה"ד כי העץ שנפל, נפל משטח פרטי שאינו בבעלות ובהחזקה של העירייה.
  • ביהמ"ש קובע כי, לשם קביעה שנוצרה חזקת חובת זהירות קונקרטית (או "חזקה של רשלנות" כלשון ביהמ"ש), לא די לניזוק התובע להראות שנגרם לו נזק מנפילת עץ, אלא עליו להביא ראיות דוגמת חוות דעת אגרונום מומחה שיבדוק את העץ ואת סיבת ונסיבות נפילתו.
  • ביהמ"ש עורך הבחנה בין אחריות רשות מקומית כבעלים וכמחזיקה לבין אחריותה המוניציפאלית הכללית, כאשר האחרונה היא מצומצמת יותר.

ניתוח הפסיקה הנ"ל ופסיקה נוספת [ראו למשל פס"ד מהזמן האחרון ממש בתא"מ (שלום אשדוד) 49581-05-13 חיים פסקוביץ ובניו בע"מ נ' מועצה אזורית תמר (פורסם בנבו, 1.1.15)] מלמד, שלא קיימת אחידות בפסיקה בשאלה, מה כולל נטל ההוכחה שמוטל על ניזוק בתביעת רשלנות כנגד רשות מקומית (ו/או כנגד בעל/מחזיק מקרקעין) בגין נפילת עץ, ומתי, אם בכלל, עובר נטל ההוכחה אל הרשות הנתבעת, או שמא מה שעובר אינו נטל ההוכחה כי אם נטל הבאת הראיה בלבד (שבאופן מעשי, יש להודות, דומה בתוצאתו בהרבה מקרים להעברת נטל ההוכחה). ניכר חוסר הנוחות של חלק מהשופטים לפטור את הניזוקים התובעים מחובת הבאת ראיות ראשוניות (דוגמת חוות דעת אגרונום מומחה לקביעת סיבת נפילת העץ), אך, לטעמי, משברור לחלוטין כי במרבית המקרים, ודאי כאשר העץ נופל משטח השייך לרשות המקומית, המידע הרלוונטי (לגבי סיבת ונסיבות נפילת העץ) רובו ככולו מצוי בלעדית בידי הרשות המקומית, ולכן כן קיימת הצדקה עניינית לדרוש ממנה להציג מידע חשוב זה, שמתברר שחלק מהרשויות (כמו במקרה שלנו) נוטות שלא לחשוף אותו. לשם השוואה נדמיין לעצמנו את המקרה הבא: אדם נכנס למוזיאון ציבורי ואגב התבוננות ביצירות האומנות במקום נופל על ראשו פסל ופוצע אותו. האם נדרוש מאותו אדם, כתנאי להכרה בחובת הזהירות של המוזיאון, להוכיח תחילה מה הייתה סיבת נפילת הפסל?! האם לא סביר יותר שנצפה מבעל או ממנהל המוזיאון להסביר מדוע וכיצד ובאילו נסיבות בדיוק הוצב שם הפסל מלכתחילה ואילו פעולות בדיוק ננקטו כדי לוודא שההצבה הייתה ונותרה בטיחותית?!

הנתבעות כפרו גם בנזק הנתבע, ואף חקרו את השמאי שנתן חוות דעת מומחה מטעם התובעת, אך שוכנעתי כי הנזק הוכח באופן מספיק וכי לא עלה בידי הנתבעות לסתור את ממצאי ואת קביעות השמאי מטעם התובעת. שוכנעתי כי הנזק המפורט בשמאותו אכן נגרם וסביר שייגרם באירוע נפילת העץ שבנדון, ובאשר לשומה וכימות הנזק שבשומה, הרי שאלו נתונים מקצועיים המצריכים מומחיות מקצועית, וכאמור הנתונים אלו לא נסתרו.

סיכום

שתי הנתבעות גם יחד (העירייה ועמידר) אחראיות בנזיקין כלפי התובעת, והתביעה כנגד שתיהן מתקבלת במלואה.

משחבותן של הנתבעות הינה, יחד ולחוד כלפי התובעת, דין ההודעה לצד שלישי שהוציאה עמידר לעירייה להידחות, ובנסיבות כולן, ללא צו להוצאות.

על הנתבעות (יחד ולחוד) לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:

1. סך של 32,643 ₪, שהינו סכום התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 13.11.12 ועד יום התשלום המלא בפועל.
2. סך של 408 ₪ בגין מחצית ראשונה של אגרת בית משפט ששולמה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 13.11.12 ועד יום התשלום המלא בפועל.
3. סך של 411 ₪ בגין מחצית שנייה של אגרת בית משפט ששולמה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלומה 19.11.14 ועד יום התשלום המלא בפועל.
4. סך של 1,800 ₪, בגין שכר שלושת העדים בו חויבה התובעת, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום (יום מתן פסה"ד) ועד יום התשלום המלא בפועל.
5. סך של 8,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום (יום מתן פסה"ד) ועד יום התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, י"א שבט תשע"ה, 31 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.