1. בפני בקשת הנתבעת מס' 2, עמותת חוט של חסד, (להלן: "העמותה") לסילוק התביעה כנגדה על הסף ולחלופין עיכוב ההליכים בהתאם לסעיף 5 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: "החוק").
2. התובעת הינה רעייתו של אליהו אלפי ז"ל, אחיהם המנוח של עזרא אלפי ז"ל, שיורשיו הם הנתבעים מס' 3-9, יעקב אלפי, הנתבע מס' 10, ציון אלפי, הנתבע מס' 13, סביחה אלפי ז"ל, שיורשה הוא הנתבע מס' 14, ודוד אלפי ז"ל, שיורשיו הם הנתבעים מס' 15-17, ואחים נוספים. הנתבעים מס' 11-12 הינם ילדיהם המשותפים של אליהו אלפי והתובעת.

על פי המתואר בכתב התביעה, האחים אליהו, עזרא, יעקב וציון עסקו יחדיו כשותפים בעסקי בנייה. בין יתר החזיקו האחים במשותף בשלוש דירות ברח' שבטי ישראל 56 בירושלים (להלן: "הדירות"). במהלך שנות ה-80' נקלעה השותפות לקשיים, תוך שהיא צוברת חובות. האחים היו ערבים באופן אישי לפירעון החובות בכלל והחובות לנושה המרכזי, בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "הבנק"), בפרט. הבנק הגיש תובענה כנגד השותפות ובני המשפחה (ת.א 1577/99). במסגרת הליכים אלו יוצגו בני המשפחה, לרבות התובעת, על ידי עו"ד מרדכי קרויזר, הנתבע מס' 1 (להלן: "עו"ד קרויזר"). הליך זה הסתיים בפשרה לפיה ישלמו בני משפחת אלפי לבנק סך של 1,750,000 ₪. לשם פירעון חוב זה וחובות נוספים, ביקשו האחים למכור את הדירות ולממשן. לשם כך ניהל הנתבע מס' 4, כך נטען, משא ומתן למכירת הדירות לעמותה, שמפעילה ישיבה בסמוך להן.

1. התובעת טוענת כי לא הייתה מעורה בפרטי המשא ומתן, ואולם בחודש נובמבר 2007 היא הוזמנה למשרדו של עו"ד קרויזר על מנת לחתום על הסכמים למכירת הדירות ממשפחת אלפי לידי העמותה, תמורת סך כולל של כ-6,000,000 ₪ (להלן: "הסכמי המכר"). במעמד זה הוסבר לה כי לאחר ניכוי תשלום החוב לבנק לאומי וחובות נוספים, לרבות חוב למשפחתו של דוד אלפי, יוותר ברשותה, כבעלת זכות ל-12.5% מהדירות, סכום של כחצי מיליון ₪ (וסכום זהה לילדיה, הנתבעים מס' 11-12, כבעלי 12.5% נוספים). על יסוד הסבר זה חתמו התובעת וילדיה על הסכמי המכר, כאשר התובעת ייעדה את כספי התמורה לכיסוי חובות נוספים של בעלה המנוח.
2. כחודש לאחר חתימת הסכמי המכר, כך נטען, חתם עו"ד קרויזר על הסכם נוסף עם הנתבע מס' 14, אברהם מספי (בנה של מסבחה אלפי), לפיו ישולם לו מתוך התמורה סכום של 296,000 ₪ תמורת ויתור על זכויותיו בדירות. לטענת התובעת, לא היה מדובר בחוב של האחים אלפי אלא חוב אישי של הנתבעים 4 ו-7, בניו של עזרא אלפי, ולא הייתה כל סיבה בגינה סכום זה ישולם מהתמורה של מכירת הדירות וינוכה באופן יחסי מחלקה.
3. התובעת פנתה לעו"ד קרויזר פעמים רבות בכדי לקבל את הכספים המגיעים לה מתוך התמורה ששולמה, ולטענתה, נאמר לה כי הכספים טרם הועברו בשל קשיים בקבלת אישורי המסים. לאחר שהתגבר חשדה של התובעת ולאחר שערכה בדיקות נוספות, התברר לתובעת, כפי שנכתב בכתב התביעה, כי העמותה הפרה את הסכמי המכר בכך שלא העבירה סך של כ-1,800,000 מהתמורה על אף שקיבלה את החזקה בדירות, ובכך שלא שילמה את תשלומי הארנונה לעיריית ירושלים. עוד התברר כי מהתמורה שכן הועברה, גבה עו"ד קרויזר שכר טרחה בסך 115,000 ₪ שהינו מופרז לטענת התובעת, וכן שולמו סך של 1,738,000 ₪ לשם רכישת דירה למשפחתו של עזרא אלפי, וסכום נוסף לשם כיסוי חוב של עזרא אלפי לבנק הפועלים (מבלי לפרוע את חובו של אליהו, בעלה של המנוח). לטענתה של התובעת, הוצאות אלה לא היו על דעתה והיא מעולם לא הסכימה להן. התובעת קיבלה מהתמורה סכום של כ-100,000 ₪ בלבד, ולפיכך לא הצליחה לפרוע את החובות שנותרו לה, ואלו אף גדלו במרוצת הזמן. על פי חישוביה של התובעת כ-95% מהתמורה נוצלו על ידי משפחתו של עזרא אלפי, וזאת בידיעת העמותה ועו"ד קרויזר, ובאופן של ביצוע קנוניה כנגדה.
4. ניסיונותיה של התובעת לקבל הסברים מתאימים מעו"ד קרויזר, מהעמותה ומנתבע 4 עלו בתוהו, ולפיכך הוגשה התובענה שלפני, בה מבוקש כי בית המשפט ייתן סעד הצהרתי לפיו הסכמי המכר מבוטלים נוכח ההפרות היסודיות, וכן יורה על מינוי כונס נכסים על הדירות אשר יפעל למימושן ולחלוקת הכספים שנותרו לכל בני המשפחה בהתאם לזכויותיהם ובהתחשב בסכומים שכבר התקבלו.
5. כתבי הגנה הוגשו על ידי העמותה, הנתבע מס' 4 והנתבע מס' 13. בכתב ההגנה של העמותה נטען כי עובר לחתימת הסכמי המכר הוצג לעמותה כי למוכרים קיימים חובות שונים בסדר גודל של כ-900,000 ₪, פסק דין לזכות דוד אלפי וכן חובות נוספים לרשויות המס, והמוכרים נטלו על עצמם להסדיר חובות אלו מתוך כספי התמורה. ואולם, מאז חתימת הסכמי המכר הפרו המוכרים את התחייבויותיהם, כאשר איחרו את מועד מסירת החזקה ובכך שעד היום אינם מאפשרים את השלמת הרישום על שמה של העמותה – כל זאת כאשר העמותה העבירה את כל הכספים שאותם התחייבה להעביר במועדים שנקבעו ובהתאם לאבני הדרך הקיימים בהסכמים, ואף מעבר לכך. אבני דרך אלו כוללות, בין היתר, אישורים לסילוק חובות מרשות המסים ועיריית ירושלים – ואלו לא הומצאו מעולם לעמותה.
6. העמותה טוענת, כי המוכרים חתמו על ההסכם בחוסר תום לב ותוך הסתרת ההיקף הגדול של חובותיהם, ובכך גרמו למצב שאין די במחיר הנכסים בכדי לכסות את החובות ולא ניתן להשלים את ביצוע העסקה. העמותה טוענת אפוא כי נפלה קרבן לתרמית, ואף על פי כן עמדה בהתחייבויותיה.
7. העמותה מפרטת בכתב ההגנה כי יזמה הליכי בוררות כלפי בני משפחת אלפי בבית הדין לממונות "מגיני ארץ", ובמסגרתם העבירה תשלומים נוספים כמקדמה לפנים משורת הדין וזאת במהלך הליכי הבוררות. העמותה סבורה כי דין התביעה להידחות וכי יש לאפשר את השלמת העסקה ומתן פיצוי לעמותה על הנזקים שנגרמו לה.
8. ביום 2.7.2013 התקיימה ישיבת קדם משפט במעמד הצדדים, במסגרתו הוצע כי הצדדים יעשו ניסיון להגיע להבנות בדבר סיום עסקת המכר ורישום הדירות על שם העמותה, תוך הסדרת החובות לצדדים שלישיים, ולאחר מכן בירור ההתחשבנות הפנימית בין בני משפחת אלפי. ואכן בין התובעת לעמותה התנהל משא ומתן אינטנסיבי ובמסגרתו אף הוסכם על הסדר להשלמת רישום הזכויות בדירות, תוך מינוי באי כוח הצדדים ככונסי נכסים כתנאי מוקדם להסדר. עם זאת, המתווה שהוצע לא צלח בשל העדר הסכמה מצד יתר הנתבעים. מאחר שאין מדובר בהליך המתאים למינוי כזה בהיעדר הסכמה, הוגשה הבקשה שלפני.
9. העמותה מבקשת לסלק את התביעה כנגדה על הסף, ולחלופין לעכב הליכים על פי סעיף 5 לחוק הבוררות, בשל הליך בוררות המתנהל בפועל, כפי שיתואר להלן. הבקשה האמור הנשענת על סעיפים 9(ד)-(ה) להסכמי המכר שבהם נקבע כי:

"ד. מוסכם על הצדדים כי אך ורק בית ביה"ד של כבוד הר' עובדיה יוסף שליט"א והוא בלבד, יהא מוסמך לדיון בתביעות שעל פי הסכם זה, ביצוען או הפרתן. וחתימת הצדדים על הסכם זה מהווה חתימה על שטר בוררות כמשמעו בחוק הבוררות.

ה. על הסכם זה יחולו דיני מדינת ישראל."

1. בהתאם לסעיף הבוררות שבהסכם הגישה העמותה כתב תביעה כנגד התובעת ויתר בני המשפחה בבית הדין לממונות "מגיני ארץ", ולאחר מכן אף הגישה כתב תביעה מתוקן. הליך הבוררות החל ביום 30.4.2009, ובמסגרתו התקיימו מספר ישיבות לגופו של עניין, כאשר האחרונה שבהן התקיימה ביום 7.8.2012. ההליך הופסק בשל הגשת התביעה דנן. יצוין, כי כתב התביעה המקורי שהוגש ציין כנתבעים את "משפחת אלפי", ללא ציון נתבעים ספציפיים. כתב התביעה המתוקן הינו כנגד עו"ד קרויזר בנאמנות עבור לקוחותיו מש' אלפי, יורשי המנוח עזרא אלפי, עיזבון המנוח עזרא אלפי, ומשפחת אלפי. בפועל, יוצגו כל הנתבעים בהליך על ידי עו"ד קרויזר. בכתב התביעה נטען כי מאז שנחתמו הסכמי המכר אלו הופרו על ידי המוכרים, כאשר מזה שבע שנים שלא ניתן לרשום את הזכויות בדירות על שם העמותה. הסעדים הנדרשים במסגרת הבוררות הם תשלום פיצוי מוסכם על פי הסכמי המכר, פיצוי נוסף בגין נזקים, וכן שימוש בכספי התמורה שהופקדו בנאמנות לשם תשלום החובות הרובצים על הדירות לרשות המיסים ולעיריית ירושלים, בכדי שאפשר יהיה להעביר את הזכויות בדירות על שם העמותה.
2. בתגובתה מבקשת התובעת לדחות את הבקשה. בפתח תגובתה היא מבהירה כי היא אינה מתנגדת לקיומו של הליך בוררות, ואולם ניסוח הסעיף בהסכמי המכר מעלה כי אין אפשרות מעשית לקיים את הבוררות בפני המוסד שעליו הוסכם. הנימוק לכך הוא שבסעיף 9(ד) נקבעה כי הבורר יהיה בורר מבית דין רבני הדן אך ורק על פי דין תורה, ומינוי כזה עומד בסתירה לסעיף 9(ה), שבו נקבע כי הדין המהותי לפיו יידון ההסכם הוא דין מדינת ישראל. התובעת טוענת, כי על אף שלבית הדין שמונה ישנה היכולת לדון בהתאם לדיני מדינת ישראל, הרי שאין כל ספק שאינו מוכן לעשות זאת על פי טבעו ומהותו, ולפיכך אין כל אפשרות להעביר את הסכסוך לבירור בפניו. לטענת התובעת נוצר מצב של אי בהירות יסודית לגבי הפעלתו של סעיף הבוררות, המצדיק סירוב למתן צו לעיכוב הליכים, וכי כל פסיקה של בית הדין סופה שתבוטל על ידי בית המשפט בהתאם להוראות סעיף 24(7) לחוק הבוררות. עמדתה של התובעת היא כי הסכמת הצדדים בדבר הדין החל על ההסכם הינה מהותית עשרות מונים מהסכמתם בדבר זהות הבורר. מטעם זה סבורה התובעת, כי יש להעדיף את בירור כלל המחלוקת שבין הצדדים בפני בורר אחר אשר ימונה בידי בית המשפט ואשר יונחה לדון בבוררות על פי דיני מדינת ישראל.
3. לתובעת טענה נוספת והיא כי הפעולות שנעשו עד עתה על ידי בית הדין פוסלות אותו מלשמש בורר. לטענת התובעת, בעת שהגישה תביעתה לא הייתה מודעת כלל לקיומו של הליך מקביל שהתקיים, וזאת בשל הסתרה מכוונת של אותו הליך מפניה. התובעת לא ידעה כי הוגשה כנגדה תביעה לבית הדין, ולא הסמיכה את עו"ד קרויזר לחתום בשמה על שטר הבוררות או לייצגה בפני בית הדין. עיון בפרוטוקול הדיון מיום יט' אלול תשע"ב (6.9.2012) שצורף לבקשה מעלה, כי בא כוחה של העמותה אף הבהיר את עמדתו בנוגע לתובעת וטען בפני בית הדין:

"אחת הלקוחות שלו (של עו"ד קרויזר – א.ד) ממשפחת אלפי, פנתה לעו"ד אחר ונלחמת נגדי ונגד עו"ד קרויזר, כי רוצה כסף."

במהלך הדיון, כך טענת התובעת, מתיימר עו"ד קרויזר לייצג אותה, אך בעת ובעונה אחת מצוין בפני בית הדין כי התובעת, שהינה כזכור בעלת זכויות בדירות מושא ההליך, "נלחמת" כנגדו. עו"ד קרויזר אף מבקש לזמן את התובעת לדיון, ואולם העמותה טוענת שאין בכך צורך ובכך למעשה מבקשת לקיים את ההליך מעל לראשה של התובעת. הבוררים נעתרים לעמדה זו של העמותה, ומביאים אף להסכם ביניים בין הצדדים, כאשר התובעת מיוצגת על ידי מי שברור לכל שאינו בא כוחה. התנהלות זו של ההליך אפשרה ליתר הצדדים להגיע להסכמה כי מתוך כספי התמורה ישולמו כספים עבור חוב של עזרא אלפי בלבד, מבלי לפרוע במקביל את החוב הקיים על שם אליהו אלפי המנוח, בעלה של התובעת, וללא עריכת איזון פנימי כלשהו בין יחידי המוכר. בנסיבות אלו, טוענת התובעת, מהווה התנהלות בית הדין פגיעה של ממש בכללי הצדק הטבעי ומהווה עילה לפסול כל החלטה שנתן או שייתן בעתיד, בהתאם להוראות סעיף 24 לחוק הבוררות. עוד טוענת היא כי אף אם היה מקום לקיים את הבוררות מלכתחילה בפני בית הדין, הרי שבשלב זה ולאור התנהלותו אין לאפשר זאת אלא חובה להעביר את ההליך בפני בורר אחר אשר יהיה ראוי לאמון הצדדים. לבסוף טוענת התובעת כי אין מקום לשעות לבקשה, שכן זו לא הייתה מגובה בתצהיר לאימות העובדות הרבות המצוינות בה.

1. בתשובה לתגובת התובעת טוענת העמותה כי התובעת הייתה מודעת כל העת לקיומו של ההליך הבוררות ולכך שהיא מיוצגת בו על ידי עו"ד קרויזר, וכי "ישנה על זכויותיה" במסגרתו, תוך שיהוי ניכר והתנהגות חסרת תום לב. לטענת העמותה, הטענה בדבר אי בהירות בהוראות הסכם הבוררות הייתה צריכה להיטען מיד בפתח ההליך ובפני הבורר עצמו, ומשהחל הדיון לא ניתן להעלותו עתה. לאור זאת, אין כל מקום להידרש לטענות בעניין זה, בשלב שבו נמצא הדיון ולאחר ארבע וחצי שנים של הליך ענייני המתנהל בין הצדדים. העמותה מטעימה כי התובעת חתמה בעצמה על הסכמי המכר בהם מופיע סעיף הבוררות במפורש, ולפיכך הצהרתה בדבר אי ידיעתה על ההליך הינה הזהרת כזב. מכל מקום, כל טענה בדבר ייצוג לא הולם על התובעת להפנות לעו"ד קרויזר ולא לעמותה. העמותה מוסיפה וטוענת כי במסגרת הליך הבוררות הגיעו הצדדים להסכמות ביניים הכוללות הפקדה בנאמנות של סכום נוסף של התמורה וכן טיפול בחובות הקיימים, ולפיכך אילו היו התובעת ובני משפחתה פועלים כפי שנקבע בהסכם זה, העברת הזכויות הייתה מסתיימת והתובעת הייתה יכולה לברר את חשבונותיה עם עו"ד קרויזר, ללא קשר לעמותה.
2. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בבקשה ובתגובות לה על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה לסילוק התביעה על הס, אך יש לקבל את הבקשה לעיכוב הליכים. באשר לבקשה לסילוק על הסף, לזו אין יסוד שכן לכל היותר ניתן לעכב את ההליכים כלפי העמותה, שביקשה זאת, מכוח הוראות חוק הבוררות. בין עיכוב כזה לבין סילוק על הסף אין ולא כלום ולא הובא כל נימוק המצדיק סילוק על הסף. מכאן לבקשה החלופית לעיכוב ההליכים לפי סעיף 5 לחוק הבוררות, שכאמור, אותה יש לקבל.
3. אין ממש בטענה הנוגעת לכך שהבקשה לעיכוב הליכים אינה נתמכת בתצהיר. אכן, נוסף על החובה הכללית לתמיכת בקשה בכתב בתצהיר הנקובה בתקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, אחד מהתנאים המוקדמים לקבלת צו לעיכוב הליכים על פי סעיף 5 לחוק הבוררות, הוא כי המבקש יוכיח שהיה מוכן לעשות את הדרוש לקיום הבוררות או להמשכתה וכי הוא עדיין מוכן לכך בשעת הגשת הבקשה. בעניין זה נטל ההוכחה הוא על מבקש העיכוב, ועליו להביא ראיה פוזיטיבית להוכיח נכונות זו (ראו סמדר אוטולנגי, בוררות – דין ונוהל (מהדורה רביעית, 2005) 264-265 (להלן: "אוטולנגי"), רע"א 254/88 קיבוץ קדרים נ' מאיר מורד, פ"ד מב (3) 74, 76 (1988), ע"א 286/83 אריה קמר נ' מדלין רובינסון-ליפסקי, פ"ד לז (4) 245, 247 (1983) (להלן: "קמר")). בית המשפט אינו מורה על עיכוב הליכים מבלי שקיימת לפניו ראיה לכך שהמבקש היה נכון לעשות את כל הנדרש לקיום הבוררות. אין די בהצהרה או הודעה לאקונית של מבקש העיכוב או מי מטעמו בדבר הנכונות הנדרשת, שבהן אין המצהיר או המודיע נחשף לחקירה נגדית בדבר כנות טענתו והעובדות התומכות בה (קמר,248, אוטולנגי,270-271, בר"ע (ת"א) 2303/01I.T.F Industrial Construction of Doors and Windows GMBH נ' חב' מלונות דן בע"מ, פסקה 5 (21.1.2002) (להלן: "I.T.F")). צירוף תצהיר הינו אם כן יסוד עיקרי הנדרש לשם הוכחת יסוד הנכונות לקיום הליכי הבוררות (רע"א 11166/07 כהן הברון ניסן נ' מנהל מקרקעי ישראל, פסקה 16 (5.3.08)).
4. עם זאת, אין המדובר בדרישה מוחלטת ולעיתים ניתן גם להסתפק בצירוף ראיה אחרת: מסמכים שאינם שנויים במחלוקת ואשר הוגשו על ידי התובע עצמו בכתב התביעה, או מסמכים אחרים העומדים בפני בית המשפט (רע"א 340/05 ד"ר יעקב וינרוט, עו"ד נ' עזרא עורקבי, עמ' 5-6 (17.7.05), וההפניות שם, אוטולנגי, 271). בענייננו הראתה העמותה כי הסכמי המכר כוללים סעיף בוררות, וכי מתקיים בפועל הליך בוררות ממושך וענייני בין הצדדים, הכולל בין היתר גם הסדרים דיוניים שבוצעו על ידה. בכך נדמה כי אכן התמלאה הדרישה המהותית בעניין זה.
5. באופן דומה, אינני מקבל את טענת התובעת בדבר הפרשנות להסכם הבוררות, שלפיה האמירה בהסכם כי חלים עליו דיני מדינת ישראל שוללת את אפשרות הפנייה לבורר שנבחר. כאשר קיים ספק בדבר הסכם בוררות, יש להעניק לו פרשנות מרחיבה, וזאת על מנת ליתן תוקף לכוונת הצדדים לברר את הסכסוכים ביניהם באמצעות בוררות (רע"א 9389/06 מערכות דרכים מתקדמות בע"מ נ' אפ-טי-אס פורמולה טלקום סולושנס בע"מ (14.10.2009), פסקה 20 וההפניות שם, רע"א 133/08 שמשית אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית בע"מ נ' עומרי עאהד חברה לבנין בע"מ (5.3.2008), פסקה 19 וההפניות שם). בנוסף לכך, כטענת העמותה אכן יש לתת עדיפות לפרשנות המאפשרת את קיום הליך הבוררות על פני פרשנות המביאה לביטולו, בהתאם להוראות סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973. הפרשנות המתבקשת לשתי ההוראות אינה שוללת את קיום הבוררות בפני הבורר שהוסכם עליו. עניין זה נובע בראש ובראשונה מהקביעה המפורשת בהסכם אשר לזהות הבורר שנעשתה מתוך מודעות לכך שמדובר בבית דין שאינו בהכרח דן לפי דיני מדינת ישראל. הסכמה זו מתיישבת עם מיהותה של העמותה שהינה ישיבה חרדית והדעת נותנת כי הצדדים הניחו באופן שבו קבעו את הדברים בהסכם כי אף שעל ההסכם חל דין מדינת ישראל אין להוציא מכלל אפשרות כי דיון בסכסוך לגביו בפני הבורר המוסכם אינו בהכרח מתקיים לפי הדין הזה. יש להעדיף את הפרשנות הזו המקיימת את הסכמת הצדדים על פני פרשנות אחרת שמביאה לתוצאה שמנוגדת להסכמה זו כפי שנקבעה בהסכם.
6. הנושא האחרון שיש לדון בו הוא האם האופן בו נוהלה הבוררות, לפי טענת התובעת, וההכשר שניתן לניגוד העניינים בין עורך הדין לבין התובעת יש בו כדי לשלול את עיכוב ההליכים. התובעת טענה כזכור כי לא הייתה מודעת לקיומו של ההליך וכי לא נמסר לה על כך שהיא צד להליך הבוררות תוך שעורך הדין קרויזר פועל בשמה בניגוד עניינים. חיזוק לעמדתה היא מצאה באמור בפרוטוקול הדיון בבית הדין מיום 6.9.2012, לפיו הוצהר מפי עורך הדין על הקושי בייצוג התובעת. אף שניתן לתהות האם לא היה נכון לזמן את התובעת לדיון כבר באותו שלב המדובר בפגם שניתן לתקנו ללא קושי בהמשך הליכי הבוררות ואיני סבור כי יש בו כדי להצדיק את דחיית הבקשה לעיכוב הליכים.
7. על אף שההיעתרות לבקשה לעיכוב הליכים נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט הדן בעניין, בדרך כלל נוטה בית המשפט לעכב את ההליכים במצב בו קיים הסכם בוררות, ובהתאם לסעיף 5(ג) לחוק הבוררות, על בית המשפט לשקול האם קיים טעם מיוחד לסרב לבקשת העיכוב (רע"א 7159/05 אבי תם נ' מיכל פרס (1.8.2007), פסקה 8 (להלן: "תם"), אוטולנגי 283-284 וההפניות שם). פגמים מסוימים בהליך עצמו, כגון סחבת מתמשכת ובלתי סבירה, עשויים להוות ,במקרים המתאימים, עילה להעברת הסכסוך לדיון בבית המשפט (רע"א 9722/07 מרדכי ציינוירט נ' ישראל כהן (10.11.2008), פסקה 24). עם זאת, על בית המשפט כאמור לנקוט ריסון בעניין זה, ולהימנע מעיכוב ההליך אך ורק במקרים מיוחדים, כמצוות המחוקק.
8. בנסיבות העניין שלפנינו, בו מתקיים הליך בוררות זמן רב בין הצדדים, וכאשר התובעת חתמה על הסכם הבוררות ואף הצהירה כי היא איננה מתנגדת ליישוב הסכסוך בדרך זו, דומה כי אין טעם מיוחד שלא לקבל את הבקשה. יתרה מכך, קבלת הבקשה עלולה ליצור קשיים נוספים הכרוכים בפיצול הדיון בין הערכאות השונות, וחשש לקבלת החלטות סותרות ביחס לנתבעים שונים שהינם בעלים במשותף של אותו הנכס. אמנם בעניין זה קיימות גישות שונות בפסיקה, מהן מקלות ומהן מחמירות (ר' תם, פסקה 9 וההפניות שם), אלא שבענייננו אני סבור כי הדרך הנכונה יותר היא לאפשר ריכוז הבירור בהליך אחד בין כל הצדדים – הליך שהיה בעיצומו עד להגשת תביעתה של התובעת לבית המשפט.
9. אכן, טענותיה של התובעת בדבר התנהלותו של ההליך מעל לראשה, הן ביחס לבעלי הדין והן ביחס למי שאמור לייצגה בו, אינן נראות קלוטות מן האוויר. על אף שאין בטענות אלו בכדי להביא לדחיית הבקשה, אין צורך לומר כי הדרך פתוחה בפני התובעת לנקוט בהליכים המתאימים לפי חוק הבוררות, בכדי להביא לתיקון הפגמים או לכל סעד אחר העומד לרשותה – אך הליכים אלה יש לנקוט מתוך הליך הבוררות ולא מחוץ לו.
10. הבקשה לעיכוב ההליכים בתובענה בשל קיומה של בוררות מתקבלת. בנסיבות העניין – אין צו להוצאות.
11. אף שהחלטה זו חלה במערכת היחסים שבין העמותה לבין התובעת דומה כי יש אין מקום להמשך ההליך נגד הנתבעים האחרים, שאף הם צד להליך הבוררות, אף שלא נתבקש עיכוב הליכים מצדם. לפיכך, תודיע התובעת בתוך 10 ימים עמדתה באשר לעיכוב ההליכים כלפי הנתבעים הנוספים או להפסקת התובענה כנגדם עד להשלמת הליכי הבוררות. ככל שהצדדים הנוספים יהיו מעוניינים בכך יוכלו להגיב להודעת התובעת בתוך 7 ימים לאחר הגשתה. זכות תשובה בתוך 3 ימים.

ניתנה היום, ד' שבט תשע"ד, 05 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.